אני יודעת, אני באיחור של שבוע. אל תסתכלו עליי ככה...

היה לי יום הולדת נהדר השנה. אני יודעת שהתלוננתי שאני לא רוצה לגדול בשנה ושיום הולדת זה איכסה, אבל באמת נהנתי. החלטתי שאני חייבת להכניס הרפתקאות והתנסויות חדשות לגיל 24 לפני שהוא בורח - וכך עשיתי.

האמת, בהתחלה נראה היה שיהיה לי חרא של סוף שבוע. עבדתי ביום חמישי בלילה על מאמר וזה היה משעמם ומרדים. הייתי אחרי משמרת ברדיו אז הייתי ממש עייפה ובקושי שהצלחתי לשמור על העיניים פקוחות, ועד שהוא שלח לי את המאמר כבר היה 4 וחצי בבוקר. 4 וחצי! והייתי חייבת לסיים כי בתשע בבוקר היה לי אוטובוס אחרון ורציתי לנסוע לסופ"ש אצל ס'.

בסוף, בסביבות 5 בבוקר, נתקע לי המחשב. הייתי כבר בחצי עבודה מוגמרת וזה היה ממש מתסכל. לא רק שלא היה לי זמן ורציתי נורא לישון - עכשיו גם המחשב עשה בעיות. מאאן אני שונאת טכנולוגיה. לא היה לי איפה להכיל את הזעם, בחיי. המחשב שלי היה איטי לאחרונה וביקשתי מידיד שיוריד לי אנטי וירוס טוב, אבל לא מחקתי את הקודם שהיה לי. נו, אז מה אתם יודעים... שני אנטי-וירוסים במחשב זה לא הרעיון הכי טוב. מסתבר שהם משמידים זה את זה ובאותה הזדמנות את המחשב. כמו לתת את אותו התיק לFBI ולCIA. קאט פייט.

התקשרתי לבוס שלי ואמרתי לו שהמחשב נתקע לי ונאלצתי לכבות אותו בלי לשמור והכל נמחק. אמרתי לו שבפעם הבאה לא ישלח לי את המאמר ב4 וחצי לפנות בוקר אם הוא צריך להיות מוכן באותו בוקר. אני בנאדם ואני צריכה לישון. הוא לא התווכח ולהיפך, התנצל.

כמעט החלטתי שלא לנסוע כי הייתי גמורה, אבל אז חשבתי על להישאר סופ"ש ולהיכנס לבאסה... אז זרקתי את המחשב הגוסס הצדה ותפסתי אוטובוס. נסעתי לבלות את סוף השבוע עם ס'. הוא גר עכשיו עם אמא שלו שכמו שאתם כבר יודעים, יש לה טרשת נפוצה. היא על כיסא גלגלים ואמנם יש לה פיליפינית אבל כשהיא צריכה משהו היא קוראת לס' ולא לפיליפינית. אני וס' שמענו אותה משוחחת על זה עם אח שלה שניסה לשכנע אותה לפטר את הפיליפינית וזה ממש הרגיז את ס'. הוא אמר לי שלא מפריע לו לעזור לה ושהם סתם מכניסים לה רעיונות לראש.

אבל היא אישה מקסימה, אמא שלו. נהניתי להתארח אצלם. היא מתוקה, חייכנית, קלילה ולמרות שהיא בהליכי פרידה מבעלה היא לא מראה כלפי חוץ שום מרירות.

סיפרתי את ס' ועשיתי לו מוהיקן לפי בקשתו. יצא יפה. ואחר כך רצינו ללכת למסיבת ניינטיז בת"א, אבל חברה שלו מהקיבוץ, נ', שיש לה רכב והיתה אמורה להיות הטרמפ שלנו, לא רצתה ללכת ברגע האחרון בגלל שהיא רבה עם החבר שלה. בהתחלה הרגשתי רע בשבילה, אבל אז ס' אמר לי, "אין לך מה להרגיש רע בשבילה, הם רבים כל שני וחמישי, זה כבר מתחיל להימאס. אני לא מאמין שהפסדנו את המסיבה בגלל זה, לפעמים מה זה אין לי כוח אליה." - ואז הרגשות שלי התחלפו לכעס. מאאן ממש התלהבתי מהמסיבה הזאת, אפילו התלבשנו בסגנון שנות ה-90 ונראינו טובב :(

בבוקר אני וס' עבדנו בגינה. הוא אמר שבדרך כלל זו העבודה של אבא שלו, אבל עכשיו כשהוא עזב הוא מרגיש שזו המחוייבות שלו. לא האמנתי שהוא הגבר בבית, הגיי הקטן הזה P:

בילינו גם קצת עם השכנה שלהם שקרעה אותי מצחוק. בחורה בת 40+, זורקת זין, פטפטנית לא קטנה. היא אכלה איתנו ועישנה איתנו. לאמא של ס' יש קנאביס רפואי והיא אישה נדיבה. שילוב מושלם. עוד סיבה לחזור לבקר :)

אחרי הצהרים לקחנו את הגיטרה שלי, ג'וינט וקצת קשקושים למאנצ'יז. הלכנו לשדות וניגנתי בדרך תוך כדי הליכה. שרנו לנו נירוונה ואסף אבידן ואז גם לקחנו כמה שכטות. באיזה שלב, ס' ביקש ממני את הגיטרה ולפני שהספיק לנגן היא נפלה לו מהיד. הוא נפל על האדמה והתחיל לצחוק והייתי כבר מסטולה מדי כדי להתחרפן. התיישבנו שם ודיברנו. השדה כל כך גדול שזה נראה כמו אוקיינוס חום עם קוצים.

אגב, הלכתי על הקוצים, יחפה, ולא הרגשתי שום כאב. כשהתעוררתי בבוקר כאב לי, אבל באותו רגע לא כאב לי בכלל. הלכתי כאילו שאני צועדת על שטיח. וויד - משכח הכאבים של אמא טבע.

כשהתעוררתי למחרת, רצתי מיד לגיטרה לבדוק אם היא בסדר. כן. זכרתי.

בכל אופן, אותו הלילה היה מדהים. לא רק שראינו את השקיעה, אלא שזו היתה השקיעה הכי מדהימה שראיתי. יש לי איכות זוועה בטלפון כי הוא ישן, אבל זה מה יש:

נראה כמו אש בשמים, נכון?

אני לא יודעת מה זה היה, אבל זה היפנט אותנו.

ביום ראשון נסענו לג'רוז וישבנו ליד התחנה המרכזית, ליד הרכבת הקלה. הוצאנו את הגיטרה ועשינו מגביות. ניגנתי ואני וס' שרנו יחד. יש לו קול מדהים, נמוך ועמוק, קצת מזכיר את אדי וודר.

זו היתה הפעם הראשונה שניגנתי ברחוב, אז הגעתי למסקנה מאוד משונה - כשאני מנגנת על במה, אני נלחצת. הלב שלי דופק חזק ואני לפעמים אפילו שוכחת מילים. אבל באותו רגע כשישבתי שם באמצע הרחוב וניגנתי, הרגשתי כאילו שאני מנגנת לבד בבית. סיפרתי את זה למישהו שעובד איתי ברדיו והוא אמר שזה לא אותו דבר. כשאתה עומד על במה ומנגן, אנשים יושבים ומקשיבים לך. הם ימחאו לך כפיים כשתסיים כי הם קהל וזה התפקיד שלהם כמו שהתפקיד שלך הוא לשיר. כשאתה מנגן ברחוב, אנשים ממהרים, הם עסוקים. הם לא באו לראות מופע, הם רק חולפים על פניך בדרך. רק אלה שבאמת רוצים, יעמדו ויקשיבו לך. אתה לא מרגיש מחוייב כלפי אף אחד והם לא חייבים להקשיב או לתת לך כסף. אם הם נותנים זה כי הם רוצים לתת. אולי זה הרגיש לי פחות שאני על הפוקוס ויותר שהסביבה היא פשוט הרקע שלי. לכן ניגנתי כאילו אני לבד. נשמע הגיוני.

בזמן שניגנו, ישב איזה בחור ממש חמוד במרחק. הוא ראה שאנחנו מנגנים ונראה מתעניין. ס' אמר לי ש"הבחור החתיך מסתכל עלינו." ואחרי כמה דקות הוא גם התקרב והתיישב קרוב יותר אלינו. אחר-כך ס' הלך לעבודה ותאמינו לי, סביר להניח שהייתי מדברת איתו, אבל אז ש' הגיע והתחיל עם הקשקשת. אהה - והוא קנה לי עוד מתנה, אבל הפעם זה ליומולדת אז שיהיה.

אני וש' יצאנו לשתות יין ואז הוא ביקש ממני לנגן לו קצת בפארק, אבל בזמן שניגנתי הוא הלך להשתין ואז אמר שאנחנו ממהרים כי יש אוטובוס. תהיתי למה למען השם הוא גרר אותי הליכה של חצי שעה לפארק אם הוא לא באמת רוצה שאני אנגן לו - וזו היתה הסיבה שתמיד הייתי קצרה איתו, הבנתי. הוא תמיד היה מעמיד פנים שתחומי העניין שלי מרתקים אותו, מה שהיה שקר. הוא תמיד התעניין בכלכלה, בפוליטיקה ובכסף כסף כסף. הוא לא בחור שמעניינת אותו אמנות. אני עוסקת באמנות, זה מרכז חיי. נסו לדמיין לעצמכם איש עסקים, כלכלן גדול, שמעמיד פנים שהוא ממש מרותק מאיזה ספר קריאה או אמנות רחוב כלשהי כשהוא בעצם לא. מה אתם רואים? זה לא הדבר הכי דוחה שדמיינתם בחיים?

אני שונאת שמנסים למצוא חן. זה קרה גם בעבר, שש' שאל אותי על איזה ספר אני ממליצה לו והמלצתי לו על ספר. הספר שהמלצתי לו עליו היה בן 500 עמודים. לי לקח שבוע וחצי בערך לסיים אותו. למחרת הוא התקשר ואמר שסיים וממש אהב, או במילים שלו: "ואוו. מדהים מדהים מדהים." שאלתי אותו איך לעזאזל הוא סיים ספר בן 500 עמודים תוך יום אחד ואיך הוא בכלל הספיק להשיג אותו תוך יום אחד כשהמלצתי לו רק ביום שישי. הוא טען שהיה לו את הספר בבית ושהוא היה כל כך מרתק שהוא לא עזב אותו כל הסופ"ש.

ביץ' פליז. אני מכירה את ש', הוא לא קורא שום דבר, אפילו חדשות הוא לא קורא - אלא צופה בסרטונים באינטרנט. הוא לא טיפוס שקורא, וזה בסדר, זה אף פעם לא הפריע לי. אני תולעת ואני מודעת לזה שרוב האנשים בעולם לא קוראים. אבל שאני אאמין שבחור שלא רגיל בכלל להחזיק ספר ביד, סיים ספר בן 500 עמודים ביום אחד? בולשיט מאמא.

הדבר הכי עצוב הוא שכששאלתי אותו איזה קטע הוא הכי אהב, הוא התחיל לגמגם ואז אמר, "את כולם, קשה לבחור." - אחי! למה אתה משקר? אני לא ביקשתי ממך לקרוא שום דבר, אתה זה שביקש המלצה. אני לא רמזתי שתתחיל לקרוא ספרים בשבילי, אני בכלל לא חברה שלך! למה אתה מעמיד פנים???

גברים, בבקשה האירו את עיניי - מה הסיפור הזה?

סליחה שחרגתי מהנושא, אני נוטה לעשות את זה.

בכל אופן, אכפת לכם אם אני אסכם? זה פשוט די נדרש.

ההתנסויות של הרגע האחרון שלי בגיל 24 היו:

# עשיתי לגבר מוהיקן. זו תסרוקת שעוד לא עשיתי בחיים.

# עישנתי בלב השדות והלכתי יחפה על קוצים. כמעט כמו ישו, רק יותר כואב.

# טעמתי אוכמניות מהעץ. זה היה לא רע.

# עשיתי מגביות! אני וס' רצינו כבר הרבה זמן לעשות מגביות.

בכל אופן, הגעתי הביתה מסופקת. בקרוב אני מתכננת לעבור דירה עם ט' והכל יהיה חדש. אז אולי גיל 25 יהיה טוב יותר. אחרי הכל, זו כל הנקודה, לא?

אז דוד שלי הבטיח לקנות לי אוטו אם אני מפסיקה לעשן.

הוא קצין תעבורה במקצועו וכפי שאני מכירה אותו, אם הוא מבטיח הוא מקיים. אני גם יודעת שהוא לא יקנה לי גרוטאה זמנית, הוא עשה את אותו הדבר עם עובד שלו שהפסיק לעשן וקנה לו רכב בשווי 55 אלף שקל. אני אחיינית שלו - לא שכירה. רק המחשבה... זה כל כך מפתה שבא לי להוריד עכשיו את הסיגריות באסלה, וגם את החבילה החדשה שקניתי, אבל משהו עוצר אותי... אפילו כשרכב יושב על המאזניים! רכב! רע יותר לסביבה - טוב יותר לריאות שלי. רכב! אני מנסה להבין איך זה עובד, ההתמכרות. הרשו לי לברבר לכמה זמן על המסך הלבן והיפה הזה.

אני בחורה עם נטיות התמכרותיות, זו האמת. אני יודעת שלכל אחד יש את החולשה שלו, אבל אצלי זה קטע. אני מתמכרת לכל מה שאני נוגעת בו ונהנית ממנו. התמכרתי לאלכוהול מהוויסקי הראשון שלי, בלי להסס. אומרים שזה טעם נרכש, אבל אצלי זה פשוט עבר מלגימה ראשונה ללגימה שניה ו'באם' - תן לי את הבקבוק, אני אטפל בזה. התמכרתי לקפה מהניחוח הראשון - בחיי, עוד לפני שטעמתי קפה בפעם הראשונה, רק הריח שלו כבר לקח אותי לממלכות אחרות שרק מכורים מהלב מכירים ולא רוצים לעזוב. אני לא טיפוס של מתוק אז אני אוהבת שוקולד אבל מעולם לא הייתי מכורה לזה, אבל אני מאוד אוהבת מלח. חוץ מהעובדה שחסר לי נתרן בגוף, הוא פשוט טעים לי. אם זה לא היה הורג אותי, הייתי יכולה פשוט לשבת ולאכול מלח גס בכפית. חוץ מקוקאין שהסנפתי כמה פעמים (אבל נראה לי שזה היה זבל כי ההשפעה של זה היתה די עלובה), אני חוששת מסמים ממכרים. אם אי פעם אגע בהרואין - אני יודעת שזה לא יסתיים בטוב.

בזמן האחרון מעירים לי על זה הרבה, אני לא יודעת מה נהיה. אנטי-עישון. אנשים שונאים את זה ושואלים אותי על זה, זה כמו תעמולה. מתרגלים לכל הדברים האלה בסופו של דבר, זה מאוד טריוויאלי. ידיד שלי, ס', לא אוהב סיגריות אבל הוא מאוד אוהב את השימוש בהן. כלומר, הישיבה עם סיגריה, התנועה, השאיפה, הנשיפה... הוא היה מעשן ממש בקטנה פעם למרות שבן זוג שלו (מ' ז"ל) היה שונא את זה ומרחרח אותו כל הזמן לבדוק, ועד לא מזמן היה מעשן מריחואנה באופן קבוע, אבל עכשיו הוא קנה סיגריות צמחיות, הרבל. זה לא ביג דיל, אלה סיגריות כהות ויקרות יותר, העתק מדהים של הסיגריות המקוריות והטובות. אבל ככה זה, גם אם הממשלה תתעורר בוקר אחד ותחליט להוציא את הסיגריות מהחוק, זה לא יעזור. אם כבר, אנשים ירצו לעשן יותר. כשזה מחוץ לחוק, זה נראה הרבה יותר מפתה. דילרים יוסיפו גם סיגריות לתפריט שלהם, ומה יקרה אחרי כמה שנים? פקחי הממשלה יימצאו מתים בתעלות, מכוסים כוויות סיגריות.

אנשים נהנים ממה שרע בשבילם. זה תמיד היה ככה, אין מה לעשות. מעולם לא שמעתי על מישהו שהתקשר לBBB או לכל המבורגריה שהיא ב4 לפנות בוקר ואומר: "יש לכם סלט? אני חייב צנון. אני פשוט... אני צריך אחד. תביאו לי צנוןןןן..."

זו הסיבה שלעולם לא אעיז לגעת בהרואין, הוא עושה לך את זה. אני מעשנת סמים קלים מדי פעם, מריחואנה תמיד היתה האהובה עלי. ועדיין, אתה חושב לעצמך כמה זה יכול להיות פשוט - אם אתה רוצה היי, פשוט קום מהכיסא ממש מהר כשאתה לא מצפה לזה.

אנשים מתחרפנים קצת לדעתי, בעיקר בערים הגדולות, כי שם הכל תמיד לחוץ. עומסי תנועה, גם בכבישים וגם במדרכות... אנשים נהים מוזרים. הם עושים כל מיני דברים שהם חושבים שטובים להם, כמו חדר כושר, יוגה, קבוצות תמיכה וכל הפעילויות האלה שהופכות לדרך חיים, כי ככל שהעולם מתקדם, יש יותר רעל, וככל שהרעל מתרבה, יש עוד ועוד רעיונות ודרכים לנטרל אותו, וגם אם הם בולשיט, אנשים עדיין ישלמו בשבילם ויחיו לפיהם, כי הם מפחדים מהרעל שמסביב.

כמו כל ספרי העזר-עצמי המטומטמים האלו, כמו, "איך להצליח בחיים?" או "מי הזיז את הגבינה שלי?" או "איך לגרום לאנשים לחבב אותך ב-90 שניות למרות שאתה בכלל לא רוצה לדבר איתם מלכתחילה?" או "להעיר את הפוטנציאל האלוהי שלך" - הנה, זה אחד רע. זה רעיון ממש ממש רע. אתה צריך להתרחק מהפוטנציאל שלך. אתה תקלקל את זה - זה פוטנציאל, תעזוב את זה בשקט! זה כמו חשבון בנק, תמיד יש לך הרבה פחות ממה שאתה חושב. אם אתה לא מסתכל ובודק - לא תדע. תעזוב את זה בתוך סוג של דלת בתוך עצמך. ככה זה צריך להיות, כי אז, לפחות בתוך הראש שלך, ה'פנים' תמיד נראה מפואר, כמו שמוצאים טירה גדולה ומתקרבים אל שער הכניסה ובדרך אתה מדמיין רצפות שיש בוהקות, וילונות רקמה, חלונות גדולים עם אדן פנימי... נפלא. משרת אישי מגיש כריכונים, ברמן מוזג משקאות מבעבעים, פסנתרן בפינה, גברים ונשים אלגנטיים שמחליפים ביניהם שנינויות... אתה נכנס ו - באם! חושך, רצפת עץ חורקת, חתול אפור זעיר ומורעב יושב בפינה על מיטת ברזל חסרת מזרן עם העיניים הענקיות שלו, מיילל אליך.

זה הפוטנציאל שלך!

תסתכלו על האנשים שמשתמשים בו, שנותנים לו הכל... האתלטים הגדולים, הבקהמים, הרוי קינים של העולם - אנשים מתאמצים, רצים למעלה ולמטה במגרש, מקללים וצועקים אחד על השני. האם הם מאושרים? לא! הם הורסים את עצמם. אתם יודעים מי כן מאושר? האיש השמן והאמפיזמטי שטוחן שטוחים ושותה בירה, מרוח על הספה וצופה בהם בשידור חי... הוא מאושר. וככה זה נדמה לי לפעמים, ואני אמנם אדם שמשקיע הרבה באמנות - נרשמתי לקורסים, למדתי לפסל, לכתוב, לברמן, לצלם... אני אוהבת להתעסק בדברים האלה ואני אוהבת להיות טובה בהם. אני כותבת ורוצה 'לנצל את הפוטנציאל' הכתיבתי שלי, לשאוף לכוכבים כמו שאומרים. מה יצא לי מזה? זה סיכוי של פיפטי פיפטי: או שאצליח ולא אוכל לישון בלילה מתוך הפחד לאכזב ולא לעלות על הציפיות, או שאכשל ואהיה בדיחה מהלכת שאנשים מצביעים עליה ברחוב. יש לי רק מה להפסיד, ואני עדיין רודפת אחרי זה. לפעמים נראה שמי שלא מתאמץ לממש את עצמו וחי חיים פשוטים חסרי שאיפות עם פוטנציאל חבוי - מאושר יותר.

ועישון? אתה מנסה שלא לחשוב על זה יותר מדי, כאילו שזה לא שם. אם למישהו יש בעיות נפשיות, הוא לא יכול פשוט להחליף מוח - הוא חייב ללמוד לחיות עם זה. אז המעשן שולף את הסיגריה באופן כל כך אוטומטי שהיא הופכת להיות חלק בלתי נפרד ממנו, איבר נוסף שבלעדיו הוא קטוע. קצת נסחפתי, אבל הבנתם את האנלוגיה... לא?

אז קישקשתי באופן לגמרי אינסטינקטיבי, אין שום היגיון בדברים שכתבתי ולא הגעתי לשום מסקנה. מעניין איך אני תמיד מצליחה למלא פוסטים שלמים בלי להפיק מהם כלום P:

לפני שאני מתחילה, אציין שהבלוג היום בן 3, הוא נגמל מחיתולים והופך לילד גדול :) אז מזל טוב לכולנו!

שיזכה לעוד שנים ארוכות של אושר וחשאיות, ואוה גוד לורד - שלא ייגמרו לי הרעיונות... אמן על זה!

ואחרי שזה צויין, אני יכולה להמשיך ולבקר ספרים להנאתי P:

 מאוד התרשמתי מהאנתולוגיה הזאת ולא ציפיתי להתרשם. אני קוראת את קינג מגיל צעיר יחסית אבל מעולם לא יצא לי לקרוא אפילו אחד מסיפוריו הקצרים. אני שמחה שקראתי אותו.

כפי שכל קורא אמור לצפות, רוב הסיפורים אפלים, לפעמים עם מסקנה ולפעמים בלי, וכמה פעמים עם טוויסט בסוף. כמה מהם היו מדהימים וכמה מהם פחות דיברו אליי.
אהבתי את העובדה שלמרות שלפעמים הרגשתי תבנית מסוימת, כל סיפור היה עדיין שונה מהאחרים. זה לא טבעי לשמור על גיוון כשאתה עוסק בז'אנר מוגדר אחד, מה שמראה כמה קינג מסרב להיות מוגדר על ידי הז'אנר המזוהה איתו.
הוא ריגש אותי, הפחיד אותי וגרם לי לצחוק. הוא מדבר על פחד, מערכות-יחסים, התמכרויות, מיסתורין, אהבה, סכנה, פשע; הוא נותן טעימה מכל דבר, וזה עושה חשק להתקדם לסיפור הבא.
אני מניחה שזה לא מפתיע במיוחד שכל סיפור פה זכה לאדפטיישן לסרט או לסדרה. מאז קארי, שהפך רב מכר מיד עם צאתו, כמעט כל ספר שהוציא קינג, חוץ, אולי, מהעמדה, הפך לסרט.
התחלתי ממש לאט, קראתי סיפור אחד כל כמה שבועות. לא התלהבתי יותר מדי לקרוא את זה, כי עם כמה שנהניתי מהמבוא הנהדר של ג'ון ד. מקדונלד ועם כמה שאני אוהבת את הרומנים של קינג, היתה לי הרגשה שלא אהנה מזה... אולי מכיוון שמעולם לא התנסיתי עם קינג בסיפורת קצרה; אבל ככל שקראתי, יותר התאהבתי. גיליתי שזה ממשיך להפתיע אותי ולקחת אותי למקומות חדשים בראשי, ואני אוהבת את ההרגשה הזאת.

ועכשיו אפרט בנוגע לכל סיפור בנפרד, לכל המעוניין:

Jerusalem's Lot - מצמרר. אחד מהסיפורים הקצרים הטובים ביותר שקראתי. הסיפור הזה הוא לא קל לקריאה כמו סיפורי קינג 'רגילים', אבל הסגנון הזה משרת לבניית האווירה המצמררת. מחווה לה.פ. לאבקראפט.

Graveyard Shift - זה סיפור שהייתי מקווה שלא קראתי. שנאתי אותו אבל אהבתי אותו, זה קורא לי לעתים קרובות עם קינג.
באופן כללי, הסיפור הזה הוא ניצול הגועל הכללי של האדם מחולדות, עטלפים ושאר מזיקים. אם חולדות הן החולשה שלך, הסיפור הזה נכתב לך באהבה. אם לא... טוב, הוא עדיין די מזעזע.

Night Surf - סיפור פוסט-אפוקליפטי.
אחרי שני הסיפורים הראשונים באוסף, זה היה קצת מאכזב.

I Am the Doorway - מדע בדיוני אימה. קינג לוקח אותנו לונוס ובחזרה עם תוצאות מפחידות.
קריאה נחמדה, קצת מטרידה והסוף ממש ממריץ.

The Mangler - מכונת-כביסה עם דיבוק שמונעת על ידי תאוות-דם.
זה היה כמו לצפות בפרק של Supernatural מ-1978, רק בלי האחים ווינצ'סטר. הם היו צריכים להיות שם, הם מקצוענים P:

...לפעמים.

The Boogeyman - כתוב היטב ומרתק. טוויסט בסוף שאני חושבת שקצת הוזיל את הכתיבה הטובה.
בעודו לא לגמרי עדין, יש בו סוג של קסם מקאברי.

Gray Matter - קבוצה של חבר'ה מקומיים בחנות משקאות הולכים לבדוק מה עם ריצ'י, לקוח שיכור, שלפי בנו המבועת, 'משנה צורה' לאט.
זה היה מטורף. הסוף הפתוח השאיר אותי מתוסכלת עם תחושת אי-נוחות בבטן, ובאופן מוזר, עם חשק לפתוח בירה קרה.

Battleground - ריינשו, מחסל מקצועי, מקבל חבילה במשלוח מיוחד לביתו, שמכילה חיילי ג'י.איי.ג'ו ויאטנם. למרבה השמחה, החיילים הזעירים מתחילים לתקוף אותו.
משעשע, אבל קצת טיפשי מכדי לקחת ברצינות או להפחיד מישהו.

Trucks - די אותו רעיון כמו בBattleground (כאן התחלתי לראות דפוס קבוע כלשהו), רק שפה במקום חיילי ג'י.איי.ג'ו אלה סמי-טריילרים ובמקום המחסל ישנה חבורה של זרים במזנון דרכים על דרך מהירה. תענוג.

Sometimes They Come Back - ג'ים נורמן מפחד מהגריזרים שתקפו אותו כשהיה בן 9 ואת אחיו בן ה12 לפני 17 שנים.
מאוד מותח, כל כמה פסקאות יש תגלית חדשה או זיכרון מסקרן מהעבר. אהבתי את זה. אולי אפילו האהוב עלי באוסף.

Strawberry Spring - אביב חדש הגיע, ואיתו ספרינגהיל ג'ק לוקח עוד קורבן בקמפוס הבדיוני בקולג' של ניו-שרון.
לסיפור הזה יש וייב מפחיד ופסיכולוגי שהחזיק אותי ממש על קצה המושב, והשורה האחרונה עשתה לי עור אווז. פאק. מי.

The Ledge - פושע אכזר, מנהיג, מחזיק בסטן נוריס, האדם שניהל רומן עם אישתו. הוא מציע לו אולטימטום בתמורה לחופש שלו, 20,000 דולר והאישה.
אהבתי את העובדה שהנרטור לא יכול היה לשלוט במה שקורה לו, ושמתי לב במיוחד ל'תפאורה', שעשתה אותי מאוד עצבנית. דימויים נהדרים בתיאור על החציה של הבניין ואהבתי גם את הדיאלוג.

The Lawnmower Man - אחרי תאונה טרגית, הארולד פארקט שוכר מכסח-דשא, אבל הבחור מתגלה כסוכן של האל הפגאני 'פאן', והוא רק נראה חברותי... כמו כל המפלצות.
קצר ומאוד מוזר.

Quitters, Inc. - ריצ'רד מוריסון מחליט להפסיק לעשן. הוא נכנס לתכנית גמילה מעישון, ובואו רק נגיד שזה לא כולל מדבקות ניקוטין.

סיימתי את זה עם רצון עז לעשן, אני באמת לא יודעת למה, זה לא היה מגרה אפילו קצת.

I Know What You Need - אליזבת' רוגן מבינה שהחבר החדש המושלם שלה הוא אדם אפל הרבה יותר ממה שהיא חשבה.
בסיפור הזה יש הרבה אלמנטים עכשוויים. ידעתי שמשהו לא בסדר בבחור הזה, מה שהפך את הקריאה לכל-כך מתסכלת.

Children of the Corn - ברט וויקי נוסעים לקליפורניה כדי להציל את הנישואים שלהם. במקום זה, הם מסתבכים עם חבורת ילדים שמקריבים מבוגרים.
זה הסיפור המי-יודע-כמה שבו שמתי לב שכל הנשים בסיפורים של קינג הן עד כה תמיד בכייניות, מפונקות או פשוט מעצבנות.

לא כולנו דרמה-קווינס, סטיבי!

The Last Rung On The Ladder - סיפור מאוד אמוציונלי על שני אחים.
הסיפור הקטן הזה הוא ההוכחה שלקינג אכן יש לב של ילד קטן, ולא רק בתוך צנצנת זכוכית על שולחן הכתיבה שלו.

The Man Who Loved Flowers - הדרך שבה הסיפור הזה כתוב היא מהפנטת. זה משך אותי לתוך עולם של אהבה ושלום ואז הכה בי חזק בפטיש.
מסיבות כלשהן, זה העיר את המוזה שלי כבר מההתחלה.

One for the Road - עדיין לא קראתי את Salem's Lot (אני יודעת... בווווז!), ואני מניחה שזו סוג של בעיה, כי כמו הסיפור הראשון, הסיפור הזה הוא סוג של מיני-המשך לרומן. אבל אני מתכוונת לקרוא אותו ואז לקרוא שוב את הסיפורון הזה. למה? כי אני מעריצה למופת.

The Woman in the Room - סיפור עצוב מאוד, אבל אני מצטערת, קצת משעמם. הלוואי שהוא לא היה האחרון.

זו היתה התנסות נפלאה. אקרא עוד אנתולוגיות של קינג בעתיד, זה בטוח.
אני ממליצה בחום לכל סוג של קורא, ובעיקר לכותבים שאפתנים. This is how it's done.

שבוע שעבר נסעתי ללוות את ט' לנתב"ג, כפי שסיפרתי לכם בפוסט הקודם. אחרי שסיימנו עם כל הבירוקרטיה, ישבנו לשתות יין עד שהיא היתה צריכה לעלות למטוס. כבר החלטתי שאחזור הביתה כשס' התקשר לשאול אם אני מגיעה לג'רוז (זה לא שם בדוי, רק שם חיבה לירושלים P: ) ואמרתי לו שמכיוון שאין לי איפה להישאר, כנראה שלא.

"מה דעתך שנישאר שנינו באיזה מלון?" הוא הפתיע אותי.

"לא אמרת שיש לך חברה להישאר אצלה? חבל על הכסף שלך."

"כן, אני יודע, אבל בא לי להישאר איתך ואולי עוד אפשר לארגן משהו."

זה היה נחמד לשמוע אחרי שהרגשתי כל-כך ננטשת על ידו... אמרתי לו שאם ימצא משהו זול, אין לי בעיה, ושיודיע לי כמה שיותר מוקדם כדי שאתפוס מונית לג'רוז לפני שיהיה מאוחר.

בסוף הוא הצליח לארגן משהו. לא זול בכלל, אבל משהו. רצתי מהר לתחנת מוניות והזמנתי את החדרים בדרך למרות שהטלפון שלי גסס. תוך כדי גסיסת הטלפון, אמא שלי מסמסת לי שאלות כמו, "מתי תצאי מנתב"ג?" או, "היה עוד אירוע דקירה, איפה את?" או המועדף עלי, "תתקשרי דחוף!"

סימסתי לה שאין לי סוללה, שאני בדרך לג'רוז ושאדבר איתה כשאהיה במלון, אבל היא המשיכה לסמס, אומרת לי לא לנסוע לשם כי זה מסוכן, שאחזור לבית ואסמס לה כשאגיע כדי שתוכל סוף סוף ללכת לישון רגועה. זה היה כל כך מגוחך, כאילו שאף עיר אחרת איננה מסוכנת. פחחח.

"כבר הזמנו חדרים ואני כבר במונית, אני לא חוזרת הביתה עכשיו." סימסתי.

"אז תבטלי, אני מוכנה לקחת על עצמי את הקנס." היא סימסה חזרה, אבל לא עניתי על זה. חה חה. עוד לא מצאו תרופה להיסטריה.

פספסתי את המפגש של נאנוריימו שרציתי להספיק לתפוס, כי הגעתי חצי שעה לפני שזה היה אמור להסתיים ולא ידעתי איך להגיע לשם, אז זה היה קצת מבאס, אבל נו טוב. הגעתי למלון ולקחתי מפתח. ס' היה באיזה דייט, אז ירדתי לקומה הראשונה; היה שם ערב במה פתוחה - אתם יודעים שאני מתה על זה. ישבתי שם עם כוס בירה, כבר מרגישה איך כל הלחץ שהייתי נתונה בו צונח, כשאז ש' שלח לי אסמס עצבני שרק כוסית היתה מסוגלת לשלוח: "עכשיו הבנתי שאת לא הולכת להגיע... או לשלוח הודעה שאת לא באה... תודה שנתת לי להתייבש בחוץ..." - אל תתפלאו, הוא אישה יותר ממני כשזה מגיע לדרמה. אניח שכבר ניחשתם לבד שלא ביקשתי ממנו לחכות בחוץ ואני לא חייבת לו שום עדכון על מקום הימצאותי, כבר יש לי אמא היסטרית אחת על הראש ואני לא צריכה עוד אחת עם זין. התעלמתי מההודעה לכמה זמן וכשהנגנים התחלפו ועלה איזה בחור ממש משעמם, התקשרתי.

"אני כאן," אמרתי לו כשמצאתי פינה שקטה לדבר. הנייד עדיין גסס לי כי לא טרחתי להישאר בחדר ולהטעין אותו. לא רציתי שהג'ם ייגמר לפני שאספיק לרדת, "אני נשארת בסוף עם ס' באיזה מלון."

"איפה?" הוא התחיל בחקירה, "אפשר לקפוץ? מה הרעש הזה? את רוצה לצאת לאכול?"

ממש לא רציתי, וגם רציתי שיפסיק לשאול שאלות ויעזוב אותי בשקט כדי שאוכל להינות מערב רגוע בג'ם, אבל הרגשתי חייבת לו. אחרי הכל, הבחור הזה סידר לי עבודה בכתיבה, ניסה לארגן לי מקום לישון ליומיים בג'רוז ותכלס... אף פעם לא זרק עלי זין כמו שאני זרקתי עליו. אבל הוא תמיד אמר שיש לי תשתית לאחד.

אז אמרתי לו שיחכה לי בחוץ ושיתקשר כשהוא שם. לא רציתי שייכנס כי גם ככה כשהוא יבוא כל הכיף ייגמר. אני מצטערת להגיד דבר כזה על ידיד, אבל זו האמת. אחת הסיבות שנפרדנו היא שהוא פשוט לא כיפי. הוא לוקח הכל כבד, רציני מדי, לא מסוגל לנהל שיחה קלילה או טוב מזה - לשבת בלי לנהל שיחה בכלל. למה אנשים תמיד מנסים למצוא מה להגיד גם כשאין להם? מה קרה לשתיקות המתמשכות? הוא פשוט חייב למצוא משהו להגיד ולפעמים עדיפה שתיקה. קשה לי להכיל את הבחור.

אז הוא התקשר ויצאנו לפאב. הוא הזמין לנו המבורגר ובירה ושילם על שנינו. זה היה נחמד מצדו. כשסיימנו, ס' התקשר. הוא שאל איפה אני ואמרתי לו שאני עם ש' באיזה פאב. אמנם לא ראיתי אותו, אבל אני יכולה להבטיח שהוא פלבל בעיניו, הוא גם נאנח ואמר שעוד לא נחתתי וש' כבר חוטף אותי. דיברנו ואז הוא הזכיר שהוא רעב.

"אהה, אתה רעב? רוצה שאני אזמין לך משהו מפה?" ס' טבעוני אבל חשבתי שאולי ירצה סלט או משהו.

"לא, אני כבר אקנה משהו בקיוסק." הוא אמר.

ואז ש' התעקש שאני אתן לו לדבר עם ס'. ידעתי שס' לא אוהב את ש' אז אמרתי לו שאין לי סוללה - מה שלא היה שקר. אז הוא אמר לי להביא לו את המספר והתקשר לס' מהנייד שלו. שמעתי אותו מקריא לס' את התפריט עם הדיבור המהיר הזה שלו, עם קמצוץ של דאווין, שגורם לי לרצות לסטור לו. ידעתי שס' מרגיש את אותו הדבר ואני פשוט יודעת שהוא בטח אמר לו, "ש'... ש'... אני לא - ש'... אני לא רוצ - " אבל לא באמת הצליח להשתיל מילה. למרות שהוא סירב, ש' רצה להזמין לו משהו בכל זאת, אבל אמרתי לו שלא יטרח. "אני מכירה את ס' ואם הוא אמר שהוא לא רוצה אז פשוט עזוב." בסוף, הוא עזב.

מסתבר שהדייט לא היה מזהיר, ס' היה במלון כשהגעתי (השארתי לו את המפתחות בקבלה עם פתק שכתבתי לו את מספר החדר ואיפה אולי הוא יכול למצוא אותי. AKA - ג'ם סשן. כשלא הייתי שם הוא התקשר, כידוע.) וכשהגעתי הוא סיפר לי שהוא לא חיבב את הבחור ודיברנו קצת.

מאוחר יותר, ירדנו לפאב שבו היה הג'ם. הוא כבר הסתיים, אבל היו שם שני ערסלים אז התכרבלנו בהם ודיברנו. ס' סיפר לי שהוא מדוכא כבר הרבה זמן אבל כשהוא אמר לי את זה בטלפון הוא לא רצה לדבר על זה ואמר שיספר לי כשניפגש.

"ההורים שלי פרודים." הוא אמר, "אבא שלי כבר מצא דירה, הם לא יחזרו הפעם."

ההורים של ס' כבר דיברו בעבר על פרידה, אבל חזרו בהם. לאמא שלו יש טרשת נפוצה וכל התיק נופל על אבא שלו. הוא עושה את הנסיעות (מאחר ולס' אין רישיון), את הקפיצות לבית החולים ולבית המרקחת, את הניקיונות והסחיבה של כיסא הגלגלים. התפקיד המרכזי והיחיד של אמא שלו זה לעשן מריחואנה ולשמוע מוזיקה.

ס' הרגיש אשם, "אני לא הייתי כל-כך לעזר מאז שחזרתי להורים," הוא אמר, "לא עזרתי בשום נושא שקשור לאמא שלי, ואבא היה צריך לעשות הכל. בגלל זה הוא עוזב."

"אתה לא ישבת והתבטלת," אמרתי, קצת כועסת, "אתה עובד קשה, נוסע כל יום שעה וחצי הלוך ושעה וחצי חזור לעבודה, לא נשאר לך הרבה זמן מעבר. אתה לא צריך לחבוט בעצמך על זה, זו לא אשמתך."

"הייתי צריך לעזור יותר," הוא אמר, "עכשיו כנראה אצטרך לוותר על מעבר דירה ולהישאר עם אמא שלי כדי שהיא לא תישאר לבד."

"היא לא תישאר לבד," אמרתי, "יש לה עוזרת, היא תהיה בסדר. אני לא אומרת שאתה לא צריך לעזור - תהיה שם בשבילה, תעשה בשבילה איזה שליחויות שהיא צריכה, תנקה ותעשה כל מה שאתה יכול, אבל תמשיך בחיים שלך. תסיים ללמוד (הוא התחיל ללמוד לפני שנה ופרש), תמשיך לעבוד, תמצא דירה ותמיד תישאר איתה בקשר. היא לא רוצה להיות הסיבה לזה שאתה כלוא בקיבוץ, תאמין לי. היא אמא שלך."

ס' לא נראה משוכנע, "אני לא יודע... אני לא חושב שאני אעזוב עכשיו את הבית. אני כבר בן 26, אני בטח אהיה מהאנשים האלה, בני ארבעים וחיים במרתף של אמא, שכל החיים לא השיגו כלום. תמיד חשבתי שאני מתאים להיות הטיפוס הזה."

"אתה לא," אמרתי. הרגשתי שאני עומדת להתפוצץ אבל השתדלתי לדבר אליו ברוגע. לשמוע את ס' מדבר ככה על עצמו הכעיס אותי, "אם תמשיך להאמין שתהיה כלומניק, אז באמת תהיה. זאת קארמה. אני אף פעם לא ראיתי אותך בתור 'הטיפוס הזה'. אתה יודע איך אני תמיד ראיתי את העתיד שלך?" שאלתי.

"איך?"

"ראיתי אותך פותח קליניקה משלך. נטורופת, עוזר לאנשים, עושה עם זה גם כסף. אולי לא תהיה עשיר, אבל תחיה טוב ותעשה את מה שאתה אוהב. דמיינתי אותך גר בדירה קטנה עם בן זוג מוזיקאי, יוצא מדי פעם לדרום אמריקה לחופשה קצרה וחוזר שזוף."

הוא צחק. לא שיקרתי, ככה באמת יכולתי לראות את העתיד שלו. אבל יותר מהאמת, זו היתה תקווה. רציתי שהוא יצליח ורציתי שגם הוא יראה את זה כדי שלא ימציא כל מיני בולשיט כדי להזניח את החיים שלו. הרי אין יותר פשוט מזה - אני בעצמי נהגתי לעשות את זה. המצאתי סיבות למה הספר שלי עוד לא גמור ("אני עובדת מסביב לשעון ומגיעה הביתה גמורה"), המצאתי סיבות למה לא קיבלתי תעודת בגרות, ("יש לי המון על הראש ואני לא מצליחה להתמקד בלימודים עכשיו"), המצאתי סיבות למה אין לי אף פעם כסף ("זה בגלל שהייתי שותה על חשבון הכסף לאוכל, עכשיו אני בסדר, אני חוסכת.") ואפילו הקרצתי סיבות, אלוהי האמנות יודע מאיפה, למה לא הגשמתי את החלום שהיה לי בגיל 19: לטוס לאיטליה וללמוד אמנות. חלום שהיום כבר מת אבל יכול היה להתגשם כל עוד חי. ("אני לא יודעת איטלקית, איך אלמד באיטלקית?", "המחייה שם יקרה מאוד", "אף פעם לא טסתי ואיטליה ממש זרה לי", "איטליה לא מלאה אנטישמים?" ועוד הרבה טובים אחרים.)

אני סוטה מהנושא. אחרי שדיברנו אני לא חושבת שהוא הפנים או האמין למילה שיצאה לי מהפה, אבל עזבתי את זה. שיחקנו קצת פול וניגנו בגיטרה - יש שם כל מני משחקים וכלי נגינה והיה נחמד לבלות שם לבד, אחרי שכולם הלכו. בסביבות שלוש בבוקר פרשנו לישון.

התעוררנו בתשע כדי לא לפספס את ארוחת הבוקר. אחרי הארוחה ישבנו על הגג של המלון ושתינו עוד קפה. את כל הצהרים בילינו בעיר, הסתובבנו בשדרה, הלכתי למקום בו עושים כל מיני קישוטים לשיער ושמו לי שרוך כזה עם צדפים ונוצות. לא חשבתי שיחזיק מעמד, אבל הוא עדיין עליי. אכלנו פסטה במחנה יהודה וגם הסתובבנו קצת בשוק. חזרנו למלון וישבנו לשתות קפה ולשחק דמקה במועדון. ניצחתי P: היה כל כך רגוע, אפילו לא חשבתי על עבודה, על ההספק בכתיבה, על צרות או בעיות אחרות, כמו להיות בחופשה. אני מניחה שבמקום מסוים, באמת יצאנו לנופש. והמלון היה של תיירים, אז גם לא היו שם דוברי עברית - אם היינו ממש מנסים, היינו יכולים לדמיין שאנחנו בחו"ל. ס' רצה ללכת לשתות תה חלוט באיזה מקום שמתמחה בחליטות, אז ישבנו לשתות תה, ואז, בדרך למלון, עצרנו בדוכן תכשיטים.

באותו ערב היה אמור להיות מופע הדראג שס' אמור להופיע בו והוא חשב לקנות שרשרת שתתאים. בסוף הוא לא מצא כלום, אבל אני מצאתי לעצמי טבעת לאגודל. כשהייתי שם, ש' סימס לי, "איפה אתם?" - הודעה שסימס לי משהו כמו עשר פעמים באותו יום. הרגשתי שאני במעקב על ידי הFBI, בחיי. זה היה מרגיז, אבל נו טוב, בפעם העשירית אמרתי לו איפה אנחנו. "אני אצלך עוד דקה."

ס' היה המום, "איך הוא נמצא במרחק של דקה מאיתנו? מה הסיכויים?"

בדיוק כשעזבנו את דוכן התכשיטים, הוא הופיע מעבר לפניה עם שקית של 'סבון של פעם' ביד. נאנחתי וס' שאל מה קרה אבל לא הספקתי לענות כי ש' כבר הגיע אלינו והושיט לי את השקית, "רק רציתי לתת לך את זה כהכרת תודה, ועכשיו אני חייבת ללכת."

"ש'!" אמרתי, זועמת.

"ביי." הוא אמר והלך משם.

החזקתי את השקית, המומה. הייתי צריכה לראות את זה בא ואני קצת שופטת את עצמי עכשיו על שלא ציפיתי לזה. ס' צחק, ואמרתי לו שזה לא מצחיק.

"למה הוא קונה לי מתנות?" אמרתי, "מה, אני חברה שלו?!"

"הוא אמר שזה הכרת תודה... מה עשית בשבילו?..." הוא שאל בקול שרומז הרבה יותר מדי.

"לא עשיתי איתו כלום!" אמרתי, "אמרתי לך שאני לא שוכבת איתו יותר, אתה יודע איך הוא תלותי ורגשן מדי בשביל פלינג. לא עשיתי כלום - הכרת תודה זה התירוץ החדש שלו לקנות לי מתנות כדי לוודא שאני נשארת בקשר איתו."

"למה את חושבת?"

"כי כל פעם שאני מתרחקת ממנו קצת, הוא קונה לי מתנה כדי לוודא שאני מרגישה חייבת לו ולא נעלמת. אתה לא מכיר אותו, אני כן - הוא לומד כלכלה, תאמין לי, האנשים האלה מסוכנים כמעט כמו פוליטיקאים. הוא קונה לי כדי לקבל עמדת כוח. אני שונאת שהוא עושה את זה."

ס' צחק, "אוי מסכנה... גבר קונה לך מתנות כל הזמן בלי שאת מבקשת."

"זה לא מצחיק!" אמרתי, "אני באמת כועסת."

שמתי את השקית במלון וישבתי לאפר את ס'. זו היתה משימה קשה: הוא לא הפסיק להתעוות כשאיפרתי לו את העיניים. הוא התחרפן לגמרי. לקח לי הרבה זמן להצליח לאפר אותו כי הוא לא היה מסוגל להחזיק את העיניים פתוחות וכל רגע נעל אותן ומרח הכל. הוא גמר לי את העיפרון השחור וגמר לי את המגבונים להסרת איפור. כשכמעט התייאש, חשב ללכת בלי איפור, אבל אמרתי לו שמי שמע על דראג קווין לא מאופרת?! חוץ מזה, הדמות שלו היתה גותית, הוא היה חייב שחור בעיניים.

נסענו להופעה והיה ממש נחמד. הדראגים האחרים היו ממש מושקעים והצעתי לס' ללכת למאפר (היה להם שם מאפר מקצועי שהיו לו נצנצים והכל) אבל הוא סירב והחליט להישאר עם מה שאני עשיתי לו. הוא עלה בסבב השני והשתולל כמו שלא ראיתי אותו משתולל הרבה זמן, עם השיר I just Wanna Make Love To You, אבל הוא לא שר אף אחת מהגרסאות המוכרות. זה היה מופע על פלייבק (בכל זאת, רובם שם לא זמרים) אז הוא הביא את הגרסה של פול טראנק וגל דה פז, שלדעתי (ואני לא אומרת את זה כי הם ישראלים - זו האמת) זו הגרסא הכי יפה לשיר הזה:

הוא ממש נכנס לזה, וזה היה מצחיק, כי הפאה של השיער השחור הארוך הסתירה לו כל הזמן את הפנים, אז הוא כל הזמן התעסק בלהזיז את השיער מהפנים ושכח שיש לו מקרופון ביד שאמור להיות לו מול הפה... חחחח חשבתי שזה חמוד. היו פרחים על הרצפה, שהיו דבוקים קודם לאחת הדראגיות על השמלה ונשרו, אז הרמתי אחד וזרקתי עליו.

אחרי ההופעה ישבנו לעשן וויד עם אחד הסטרייטים (היו שם אולי שניים) וס' נדלק עליו. אמרתי לו שיש לו שם שפע של מבחר גייז ושישאיר לי את הסטרייט, אבל בהמשך גם ככה הרסתי את הסיכויים איתו... למה? פשוט מאוד. הקאתי, וכשהקאתי הייתי בתנוחה שבה ג'ימי הנדריקס מת מהקיא של עצמו.

לא נעים.

למזלי, זה קרה רק מול ס', אף אחד אחר לא ראה. אבל ס' המקסים סיפר כמובן שהקאתי, כי זה מה שחברים טובים עושים, והבחור היה כבר בהיי באותו רגע אז אולי הוא לא זוכר, אבל אני סקפטית.

תזכורת לעצמי: לא לשתות כל הערב ואז לעשן וויד. מעלה את האלכוהול ישר לגרון וגורם לך להשפיל את עצמך מול הסטרייט היחיד במקום. אהה - וגם הורס את הסטלה.

חזרנו למלון ונרדמנו כמו פגרים, בקושי קמנו לארוחת הבוקר והיינו ממש בדיכאון שאנחנו חוזרים לשגרה. ש' התעקש לבלות איתי עד שאני עולה לאוטובוס ודיברתי איתו על הקטע של המתנות. "אני לא רוצה שתקנה לי יותר מתנות - אני לא שלך כדי שתפנק אותי או תקנה לי. אם חסרה לך בחורה לקנות לה דברים אז תשיג חברה. אין לך על מה להודות לי, אם כבר, אני צריכה להודות לך שסידרת לי עבודה, אבל אתה לא רואה אותי רצה לקנות לך 'מתנת תודה', נכון? זה גורם לי להרגיש 'ככה' קטנה. אז אל תקנה אתה לי, אין לך על מה 'להודות', זה תירוץ תלוש."

אני חושבת שהוא הבין את הרמז.

אני כבר מתגעגעת לג'רוז, ואני לא יודעת אם כתבתי את זה בעבר או לא אז מקסימום תקראו את זה שוב - אבל אני מתה על העיר הזאת והיא תמיד היתה מושא השראה עבורי.