הג'אם שלכם, או בעברית, הריבה שלכם, גדלה בשנה.

רגע... זה לא נשמע טוב.

האבן היקרה שלכם גדלה בשנה.

זה יותר טוב.

אני בת 26 כבר כמה שעות, ואני יודעת שכבר שמעתם את זה ממני בעבר אבל אני לא אוהבת את זה.

לא את היום עצמו, היום עצמו שולט. אתמול בלילה קיבלתי שני צ'ייסרים בשני פאבים שונים; בדיוק בחצות, אחד הלקוחות שלי שם לי את השיר Happy Birthdat to Ya של סטיבי וונדר בפאב שבו אני עובדת; הבוס שלי הכין לי פנקייק, וגם קיבלתי הרבה חיבוקים מאנשים רנדומלים שאני מכירה ברחוב. ובשעה 9 הערב זה הדובדבן שבקצפת, אני הולכת לערב הקראה להקריא את הסיפור האחרון שפירסמתי פה. התאמנתי רק פעמיים אז אצטרך שתאחלו לי בהצלחה.

מה שאני לא אוהבת זה להסתכל אחורה ולגלות שהשנה חלפה לפני שהספקתי לעשות מספיק. כלומר, כן ביליתי הרבה וכן הרבה השתנה מבחינת החיים עצמם, אל מבחינה מקצועית, אומנותית, לא הרבה.

שנה שעברה ביום ההולדת שלי עבדתי בקפה אחד, השנה... קפה אחר. שנה שעברה עדיין עבדתי על רומן שלי, השנה... עדיין עובדת על הרומן שלי. אמנם טוב לי הרבה יותר בקפה הזה ואני גם טבחית בין היתר, משהו שעוד לא עשיתי בעבר, ואמנם פירסמתי סיפור קצר שיצא לאור בקרוב והיום אעלה להקריא סיפור, אבל זה לא מספיק הישגים לשנה אחת. אני צריכה לכתוב יותר, והחלטתי לקחת על עצמי לכתוב מהיום, וכבר התחלתי, כל יום, 2000 מילים. לא פחות. אם לא כתבתי את 2000 המילים שלי, לא משנה אם זה סיפור קצר, רומן, סתם מחשבות או הבלוג, אני לא הולכת לישון. אני אשב ואכתוב גם בחמש בבוקר אם אצטרך, אבל לא אישן עד שהדדליין גמור. זה קשוח, אני יודעת, אבל זמנים דרסטיים דורשים מעשים דרסטיים, ואני אדם עצלן שצריך לפעמים פליקים בתחת.

הייתי אומרת שאני מקווה לעמוד בזה אבל אני לא. אני פשוט אעמוד בזה. זה מה שלקחתי על עצמי לגיל 26.

עכשיו אני הולכת לפגוש חברה שבאה לראות אותי, לאפות בראוניס יום הולדת, ואחרי זה... אוף טו דה רידינד איוונט!

הסתנוורתי מאור הפלורסנט בביתו של יחזקאל. ככל שהתרגלתי לאור, דירת חדר קטנה התבהרה לנגד עיניי, מרוהטת בפשטות ומעוצבת בטעם זול. הצלחתי לראות גם את העיתון שהחזיק ביד, ואת כוס הקפה השחור שהתרוקנה וישבה על הכוננית, כשתחתיתה מצופה בוץ. עבר זמן רב כל כך מאז שיצאתי מהגיהנום ההוא, ששכחתי איך אור יכול להיות מציק כשמסתכלים עליו ישירות, אבל כמה הוא נפלא כשכל הדברים נראים לעין בקווים חדים וברורים. הוא בהה בי, על פניו ניכרה הפתעה.

"אתה לא נראה בכלל כמו שדמיינתי אותך." הוא אמר.

"למה אתה מתכוון?"

"בגדים לבנים רחבים, זקן ארוך ועיניים כחולות ונאות. אתה נראה כמו רועה צאן. אבל אתה השטן."

"ילד חכם," אמרתי, "לא רציתי להפחיד אותך. אז מה הסגיר אותי?"

"הופעת יש מאין מתוך עננת עשן, ויש לך כנפיים. ואתה מחזיק קלשון ביד, האמת שזה די קלישאתי." אמר יחזקאל.

הסתכלתי על עצמי מלמעלה. היתה נכונות בדבריו. העלמתי את הקלשון והכנפיים ושיניתי את בגדיי לג'ינס וטי-שרט. קדתי קלות והצגתי את עצמי, רשמית, "אני השטן," אמרתי בקידה, "ובאתי להציע לך עסקה מתוקה, יחזקאל. תן לי את נשמתך, ותקבל כל מה שתרצה בעולם."

עכשיו הוא זה שנראה מסונוור. לבסוף התרומם מן הספה ופנה למטבח הקטן שהיה בעצם שיש באורך מטר וחצי בפינת החדר. הוא מילא את הקומקום ושאל אם אני רוצה קפה.

"לא, תודה..." אמרתי, "שמעת מה אמרתי?"

"כן. תודה לך, זה נחמד מאוד, אבל אני בסדר. תה?"

"ילד נחמד, לא שמעת אותי," אמרתי, "אני יכול לתת לך הכל. הכל, כל מה שתרצה. רק תמורת נשמה, זה הכל. סמוך עליי, לא תרגיש בחסרונה, ותקבל הזדמנות חד פעמית להגשים את הבלתי אפשרי. חלמת לנשום מתחת למים? אני יכול לגרום לזה לקרות. אתה רוצה לעוף? להיות בלתי נראה? רוצה אישה יפה? אולי מיליון דולר?"

"אתה נשמע כמו פרסומת," אמר יחזקאל בחיוך, "אבל לא תודה, אני בסדר. אם אתה רוצה, יש לי יין די טוב."

"לא לא..." אמרתי, "אני... האמת, אולי כוס תה."

הוא הוציא ספל מן הארון והחל לשטוף עבורי כמה עלים של נענע.

"אני יודע עליך הכל, יחזקאל," אמרתי והתיישבתי אל מול השולחן, "יש לך מלנומה, זה די רציני. אני יכול לרפא אותך אם רק תבקש."

"תודה, אבל אני אהיה בסדר." אמר יחזקאל.

"אולי. אבל גם אם כן, תאבד את שיערך, תהיה חלש ותרזה. אנשים ירחמו עליך ותחיה בפחד מתמיד שהמחלה תחזור."

המים בקומקום ביעבעו וגעשו ויחזקאל לחץ על הכפתור והרגיע אותם, "אני יודע. אבל השיער יגדל בחזרה ואני אוכל ואתחזק. ואם מישהו בוחר לרחם עלי, שירחם. רוב הסיכויים שהם ימותו לפניי."

"התעלמות מאנשים אחרים לא מעידה על אופי חזק," אמרתי, "רחמים יכולים להיות יעילים. אתה צריך לדעת איך לסחוט מהם כסף."

"ואוו. אתה באמת השטן..." אמר יחזקאל.

"אבל אני חורג מהנושא," אמרתי, "מה בדבר העבודה שלך? זה בטח קשה לממן טיפולים רפואיים כשאתה בסך הכל שרת בבית ספר."

"אני מסתדר."

"לא היית רוצה לעסוק במשהו יותר מאתגר ומפרנס?"

"אני נהנה מהעבודה שלי." אמר יחזקאל. הוא סיים להכין את התה והניח שני ספלים על השולחן וצלחת עוגיות, "אני זוכה לראות את הילדים גדלים, לעזור למורים שאין להם זמן כי יש להם תלמידים ללמד ומנקה אחריהם, ואם יש כיסא שבור או מראה מנופצת, אני יכול לקחת אותם הביתה, לתקן אותם ולהשתמש בהם."

"ולחיות מדברים משומשים, באמת מספק אותך? לא היית מעדיף להיות מיליונר ולקנות כל מה שרק תרצה?"

"כל מה שאני רוצה זה לתקן דברים ולהפוך אותם למשהו שימושי," אמר יחזקאל, "תמיד אהבתי נגרות ומלאכת יד. אני די טוב בזה וזה מנעים לי את הזמן."

"ומה אם אתן לך עוד זמן? יותר זמן משתוכל להאמין שאי פעם יכול היה להיות לך. אתה תחיה עוד ארבעים, חמישים שנה... ותהיה בריא כמו שור!" התעקשתי.

"לא תודה," אמר יחזקאל, "אני בסדר."

נאנחתי. משהו לא הסתדר לי. הוא לא התנהג כמו בן אדם נורמלי. לקחתי עוגיה והכנסתי לפה. זו היתה עוגיית וניל נימוחה וטעימה, כל כך קלילה שבקושי הייתי צריך ללעוס.

"אתה עדיין מעוניין בנשמה שלי?" שאל יחזקאל.

"אם תרצה לעשות איתי עסקים, אני בהחלט מעוניין." אמרתי.

"איך התה?"

"טעים מאוד, תודה. וגם העוגיות טעימות."

"אפיתי אותן בעצמי." אמר יחזקאל.

"באמת?" אמרתי, "טוב, חבל שאין לך עם מי לחלוק את התחביבים שלך ואין לך למי לאפות או לבשל. אתה בטח מרגיש בודד מאוד ורוצה אישה. אני יכול לתת לך את האישה הכי יפה ומושלמת שתוכל למצוא."

"תודה מר שטן," אמר יחזקאל, "אבל אני לא מעוניין באישה."

"אתה מעדיף להיות לבד?" שאלתי.

"אם אהיה לבד עד יום מותי, שיהיה. אבל אם אמצא לי גבר נחמד, אשמח לבלות איתו את שארית ימיי." הוא חייך וסומק קל טיפס על לחייו.

"אוה... זמנים באמת השתנו." אמרתי, "אם כך, אתן לך את גבר חלומותיך."

"אין לי גבר כזה. אני מעדיף שיהיה אמיתי." הוא אמר.

יחזקאל פיתח איתי שיחה. הוא שאל מתי התחלתי להרגיש צורך עז לאסוף נשמות ולהציע עסקאות, ומדוע אני לא הולך ועושה משהו מספק יותר עם חיי, כמו איזו סוג של אמנות אולי, או עבודת כפיים. הוא שאל על אמי ואבי והאם יש לי איזה תסביך, או אולי אני פשוט בודד יותר מכל יצור אחר בעולם ומרגיש שעליי לרצות אחרים. מיהרתי לציין שהוא לא יכול לנתח אותי כפי שינתח בני אדם, שהרי אני השטן בכבודו ובעצמו.

יחזקאל שאל אם אני אוהב פלאפל. אמרתי לו שמעולם לא אכלתי פלאפל, ויחזקאל חזר למטר וחצי מטבח שלו והכין לנו כמה כדורי פלאפל, צלחת של חומוס ופיתות חתוכות לרצועות. לקחתי רצועה אחת וניגבתי את החומוס. זה היה נהדר. אכלתי כדור של פלאפל. יחזקאל היה טבח מדופלם.

"אתה עדיין מעוניין בנשמה שלי?" שאל יחזקאל.

"רק אם תרצה משהו תמורתה." אמרתי, "אתה יודע, יחזקאל, אם תרצה, אוכל לסדר לך שולחן עם מטעמים שמעולם לא טעמת, כל אחד טעים יותר מהקודם והם יוגשו על כלי זהב מפוארים. וכמובן... תוכל לשמור את הכלים לעצמך, אם תרצה."

"תודה," אמר יחזקאל, "אבל אני בסדר."

סיימנו לאכול ויחזקאל פינה את הכלים ושטף אותם. בזמן שחיכיתי, קיבלתי רעיון חדש.

"אולי תרצה משרת אישי... מישהו שיעשה בשבילך את כל עבודות הבית ויתן לך יותר זמן פנוי לתחביבים שלך."

יחזקאל סיים וניגב את ידיו במגבת, "לא תודה," הוא אמר, "אני די נהנה מעבודות הבית."

"אבל אתה עושה את זה כל יום, מנקה את כל בית הספר. אני בטוח שאתה מותש וכשאתה בבית, אתה רק רוצה לנוח ולשכוח מכל זה."

"באמת שלא," אמר יחזקאל, "כמו שאמרתי, אני נהנה מהעבודה שלי. אולי אתה רוצה לצאת לטיול?"

"טיול?"

"אני בטוח שלא שחררת את הרגליים כבר הרבה זמן. בוא נצא ואעשה לך סיור בעיר."

"זה נחמד מאוד מצדך." אמרתי.

יצאנו להליכה בעיר. זה היה נהדר למתוח את הרגליים והרגשתי את השמש החמה, כל קרן שלה, מלטפת את עורי ומחממת אותו בעדינות. ראיתי את הבניינים הגבוהים, את האורות והמכוניות, הכל היה מהיר ומסנוור. לא ידעתי שהעולם נראה שונה כל כך היום. הייתי עסוק מדי למטה, בצד האפל של העולם. יש משהו בקרבה לאנשים, בהסתכלות בהם, בחשיפה לריחם, למגע ידם, שגרם לי כמעט להצטער בשבילם שהם כל כך מרוחקים זה מזה. שמתי לב שמכוניות מעוצבות כמעט בדמותם, ממהרות מפה לשם ושומרות מרחק זו מזו; תהיתי לעצמי האם זה בכוונה.

הגענו לספסל אחד בפארק והתיישבנו. החשיך קצת ונהיה קריר, וצבעי השקיעה הנפלאים החלו להכתים את השמים.

"אתה עדיין מעוניין בנשמה שלי?" שאל יחזקאל.

"רק אם אתה ממש רוצה לתת לי אותה," אמרתי, "וכמובן, רק בתמורה למשהו אחר. אוכל לדוגמא, לתת לך את היכולת לראות למרחקים, לשמוע דברים שנמצאים בקצה השני של העולם או אולי להריח פרחים שנמצאים קילומטרים ממך."

"זה בסדר, תודה." אמר יחזקאל, "אני מעדיף לראות את המקום שבו אני נמצא, לשמוע את מי שמדבר איתי ולהריח את הפרח שאני מחזיק ביד."

"אבל יש כל כך הרבה שלא ראית, מקומות שלא ביקרת ואנשים שלא הכרת. אתה לא רוצה להצליח לראות את הכל?"

"לא במיוחד," אמר יחזקאל, "ואם הייתי רוצה, הייתי יכול לראות מקומות רחוקים בטלוויזיה או באינטרנט."

"אה... כ-כן." לא הבנתי על מה הוא מדבר, אבל הנהנתי. לא רציתי להיראות טיפש. הרי אני השטן בכבודו.

דיברנו אל תוך הלילה. ישבנו שם על הספסל מתחת לפנס רחוב ודיברנו. סיפרתי ליחזקאל על הימים בהם הייתי יותר חופשי, על הגיהנום ועל אבי. סיפרתי לו כמה חסרה לי חברה, וכמה אני מקנא בבני האדם שיש להם דשא לשכב עליו ושמש. הקרניים של השמש, סיפרתי לו, לא נכנסות לגיהנום. וכך גם הגשם והשלג. רק אש חזקה ששורפת ובוערת לנצח.

יחזקאל סיפר לי על ילדותו ועל אביו הקר שהכריח אותו לפרוש מן הלימודים ולצאת לעבוד כדי לפרנס את המשפחה. יחזקאל עבד מגיל 9 בחנות הירקות של אביו ולא התלונן, למרות שמאוד רצה ללמוד.

"אני יכול לתת לך ידע בכל דבר שתרצה," הצעתי, "וגם תואר בכל תחום. תוכל להיות פרופסור."

"לא תודה." אמר יחזקאל, "זה נשמע די משעמם, אם תסלח לי. אני מעדיף את תהליך הלמידה ולא את הידע."

"אז מה אם אתן לך מוח חריף כזה, שתוכל ללמוד המון דברים ולזכור את כולם? יהיה לך הזיכרון הכי חזק שידע המין האנושי, וכולם יתפעלו ממך ומהידע שלך."

"אני בסדר," אמר יחזקאל, "אני זוכר את מה שחשוב. אתה עייף?"

"קצת," אמרתי.

"אתה יכול להישאר עוד קצת כאן למעלה ולזכות לראות את הזריחה בבוקר. אני מתערב שלא רואים אותה משם למטה. תוכל לישון אצלי, אם תרצה." הוא הציע. הסכמתי, וחזרנו לביתו.

נכנסנו למיטה ודיברנו עוד קצת. רגע לפני ששקעתי בשינה, יחזקאל שאל, "אתה עדיין מעוניין בנשמה שלי?"

"תודה." אמרתי, "אבל אני אהיה בסדר."

כל כך הרבה דברים השתנו מאז שנעלמתי לכם ככה שאני לא יודעת מאיפה להתחיל.

אני מניחה שאספר בקצרה על כל דבר.

מאז שחזרתי לעיר, אני גרה עם עוד שלושה (!) שותפים. חשבתי לסבלט חדר לחודש, אבל החודש הזה עבר והחלטתי לחתום על חוזה לעוד 5 חודשים. הם שותפים מקסימים והחיים בבית הזה הרבה יותר טובים משחשבתי. יש חברה אבל גם פרטיות, החדרים גדולים עם מרפסות ותמיד יש אוכל בשפע כי הם פריגנים, כלומר, אוספים אוכל מכל מני מקומות. משמע, אני לא צריכה לעשות קניות כי תמיד יש שפע של אוכל בחינם. זה כלכלי לי מכל הבחינות.

הבאתי גם חתולה חדשה. היא נולדה לחתולה שא' ובת זוגתו שמרו עליה, אני די בטוחה שסיפרתי לכם את זה. אספתי אותה כשהיתה בת 3 חודשים בערך. מתוקה ונותנת כל כך הרבה אהבה שקשה להישאר אדישים... מיוחדת פשוט. בהתחלה הם אמרו לי שזה חתול, אז קראתי לו מיקו. כמו דמות שיש באחד הספרים שלי. וכמובן, כמו הרקון של פוקהונטס.

אבל אז הוטרינר צחק עלי ואמר שזו בהחלט חתולה. הוא מדבר מאוד לאט ובמבטא רוסי כבד, "מה, לא ראית זה חתולה? מסתכלת מתחת לזנב, מה הבעיה?"

"הסתכלתי," התגוננתי, "ראיתי שאין לה כלום... אבל אמרו לי חתול, אז חשבתי שזה יצא החוצה כשיגדל."

ואז הוא נקרע עלי מצחוק, "חה חה! יצא החוצה כשיגדל! מה זה, שיערות?"

אז הוא שינה לה למיקה. ועכשיו יש לי חתולה בשם מיקה, היצור המתוק ביותר בעולם.

י' נעלם לי מהחיים. אני אפילו לא רואה אותו ברחוב, וחושבת שאולי הוא לקח את העבודה ביוסטון ועזב בלי להגיד שלום. גם אני לא טובה בפרידות, אבל קשה לי שלא לקלל אותו בלבי. תקופה לאחר מכן, הפכתי למן סוג של "פילגש" של א', ואני לא יודעת איך זה קרה. שכבנו איזה 3 פעמים. זה מרגיש לי מאוד מוזר לשכב עם בחור שיש לו חברה שיודעת שאנחנו שוכבים ובסדר עם זה. אני מאוד אולד-פאשן כשמדובר במערכת יחסים. אני אוהבת לתת לגבר שלי ספייס אבל לא אוכל לסבול את המחשבה שיהיה עם מישהי אחרת במיטה. אני גם לא אוכל לסבול להיות עם גבר אחר כשהלב שלי שייך לגבר שלי. אבל כל אחד והתפיסה שלו, אני מניחה. בהתחלה לא רציתי שום קשר מיני לשניים האלה למרות שהוא תמיד היה מנסה ואומר לי שהיא בסדר עם זה. אבל תמיד אמרתי, "מצטערת, המשולשי אהבה האלה לא בשבילי". ואז, אחרי העלמותו של י', מצאתי את עצמי נשברת. הרי סיפרתי לכם שאני וא' שכבנו בעבר, לפני שהכיר את בת הזוג שלו. הוא לא תותח במיטה או משהו כזה, להיפך, אני אף פעם לא באמת מסופקת, הזין שלו קטן והוא תמיד על הגב. מן הסתם, כי הוא נכה. אבל טוב לי להיות עם מישהו מוכר. אז הלכתי על זה. הוא ישב אצלי איזה ערב ובהתחלה לא רציתי, אבל בסוף עשיתי את זה. השתמשתי בו והוא היה בסדר עם זה. אחרי כמה ימים, זה קרה שוב באיזו מסיבה, בשירותי הנכים. ואז שוב בדירה שלי.

אבל אז הכרתי בחור חדש.

ואיכס... הוא עשה לי חלחלה. נפגשנו בהופעה של א' (אירוניה) והוא ישב לידי והתחלנו לדבר. הוא רצה לבוא אלי אבל סירבתי בנימוס. לא הכרתי אותו, אז למה לי? אבל כמה ימים אחרי כן הוא התקשר ויצאנו שוב. גמרתי בהחלטה שהבחור הזה לא יהיה איתי מבחינה רומנטית, כי הוא נחמד והכל אבל אני לא נמשכת אליו. אבל כמו תמיד, האלכוהול שבר לי את המילה. הוא ליווה אותי לבית ובאתי להיפרד ממנו והוא נישק אותי. זה חירמן אותי משום מה ושאלתי אם הוא רוצה לעלות. הוא עלה. שכבנו ואז נכנסנו למיטה לישון.

תקשיבו, אני לא הצלחתי להבין ואולי הגברים שקוראים את זה יוכלו להסביר לי בתגובות מה לעזאזל קרה באותו לילה.

אני שוכבת לצדו במיטה, מנסה להתגבר על רגשות האשמה ולא מצליחה להירדם בגלל כל הבירות ששתיתי. ואז הבחור, שכנראה גם לא הצליח להירדם, נצמד אליי מאחורה והחל להתחכך בי. הוא הצמיד את הזין שלו מאחוריי והחל להימרח עליי. זה לא היה נעים אז פשוט זזתי כדי שיפסיק. הרגע הוא גמר, והוא עדיין חרמן? אני לא גמרתי בכלל, ועבר לי המוד... מוזר. ואז כשהוא לא הפסיק, החלטתי להעמיד פני ישנה. ההתחכחויות האלה שאני מדברת עליהן נמשכו המון זמן, אולי שעה. זה התחיל להיות דוחה... מה נהיה? ואז כשהוא חשב שאני ישנה, במקום לעזוב אדם ישן בשקט, הוא פשוט התחיל לגעת בי, ולאונן. הבחור הזה שכב לידי, נגע לי בגוף ואונן. ממש לידי, כשאני כביכול ישנה!!!

זה הגעיל אותי כל כך והימם אותי שלרגע לא הצלחתי לנוע. הייתי מאובנת לגמרי. בסוף כמובן עצרתי אותו, אבל הוא לא הפסיק שם. הוא המשיך להתחכך בי מאחורה איזה חצי לילה, כאילו מזיין אותי על יבש כמו שאומרים. עד ששמעתי אותו גומר שוב. זה היה כל כך דוחה שהתחשק לי להקיא ואז לזרוק אותו מהחלון. בחיי שאני בפוסט-טראומה.

נראה לי שגמרתי עם גברים לכמה זמן.

בסוף השבוע הייתי בפסטיבל מוזיקה בדרום. היה מדהים. טחנתי משהו כמו 40 הופעות ביומיים. ישנו באוהל, בישלנו בשטח ועישנו מלא. ואז כשחזרתי לשיגרת היום, הלכתי מיד לחפש עבודה. פאק מי.

אולי כבר ניחשתם, אבל התפטרתי מהעבודה בקפה. הבוס שלי הפך להיטלר אמיתי וזה כבר היה יותר מדי בשבילי. אחרי שחזרתי מהחווה נתתי עוד איזה 2 משמרות וגמרתי איתו. חיפשתי עבודה ומצאתי 4. הייתי אמורה להיות שמחה שמצאתי 4 עבודות ואני רק צריכה לבחור, אבל להיפך, זה הכניס אותי לדיכאון. לא רציתי לחזור לשגרה. רציתי להמשיך ולהינות, להשתולל, לטייל, לרוץ עם מספריים. אני יודעת שאני כבר לא נערה מתבגרת, אבל כבר השלמתי עם זה ששגרה זה פשוט לא אני. קשה לי עם זה.

חשבתי להיות נגנית רחוב ולעשות כל יום כמה שעות של מוזיקה על המדרכה, אבל התרוששתי עד כדי כך שתיארתי לעצמי שזה לא יספיק. עף לי כל הכסף בחודשיים האחרונים בלי שום הכנסה, אז נאלצתי לבלוע את הגלולה. לקחתי עבודה באיזו מאפיה ואמרו לי להגיע ב7 בבוקר. אמרתי בסדר, והייתי בדיכאון כל היום. בערב, הלכתי להופעה של א' בבית קפה/ביסטרו שכונתי. זה בית קפה שאני תמיד יושבת בו. מקום נחמד עם גלריה של ציורים, כלי נגינה בפינה ומדפי ספרים בכל מקום. יש בו לפעמים ג'אמים ולפעמים ערבי הקראה. מרגיש לי כמו בית. אמרתי לעצמי שאשאר עד 11 לכל היותר, כי אני צריכה להתעורר מוקדם וזה קשה לי. כשבאתי לשלם בסביבות 11, ראיתי שהיתה לו ערימה מפחידה של כלים בכיור. אני מכירה את הבעלים ורציתי לעזור, "אתה צריך עזרה עם הכלים?" שאלתי.

"איזו נשמה," הוא אמר לי, "אני אשמח, אבל רק תמורת תשלום."

אז נשארתי עוד שעה ועזרתי לו עם הכלים. הוא נתן לי 30 שקלים במזומן עבור אותה שעה ושאל אם אני רוצה להישאר ולעבוד אצלו.

חשבתי על זה לרגע. זה מקום שאני מבלה בו כמעט כל יום, ביום אני נהנית לקרוא בו כי שקט, בערב אני נהנית לשתות בירה ובימי ראשון אני בהופעות של א'. לא רציתי להפוך את מקום הבילוי שלי למקום עבודה. אבל אז חשבתי שזה או זה או מאפיה עם בוס סנוב שגם הרבה יותר רחוקה לי מהבית וגם עם חוקים נוקשים כמו מכנס ארוך ונעליים סגורות, מדים ושטויות כאלה. לעומת פה, שזה דקה מהבית ואני מכירה את הבעלים. קיוויתי שזה לא יהרוס לי את היחסים איתו, כי לערבב פאן עם עבודה זה תמיד רעיון רע. אבל הלכתי על זה ואמרתי בסדר.

עד עכשיו, היו לי שם שלושה משמרות. בינתיים הכל בסדר. אני לא רק בריסטה שם, אלא גם טבחית ומלצרית. מי שעובד שם עושה הכל, זה לא מחולק. אני די אוהבת את זה, אבל זה הרבה יותר קשה, באופן טבעי.

ושמרתי את הטוב ביותר לסוף:

דבר ראשון, נכנסתי לתחרות סיפורים חדשה. שלחתי סיפור ואמרתי לכל מי ששאל אותי שהסיפור הזה בטוח לא ינצח ויותר מזה, סביר להניח שבכלל לא ייכנס. הסיבה שככה חשבתי היא לא כי הוא גרוע, זה דווקא בין הסיפורים היותר טובים שלי, אלא שיש בו סצנת סקס אחת והייתי בטוחה שבגלל צנזורה הוא לא יעבור את בחירת השופטים. כבר שלחתי אותו פעמיים לתחרויות אחרות והוא לא התקבל באף אחת מהן. אבל אז, לפני כשבוע, קיבלתי מייל שאמר שנכנסתי לעשרים הזוכים בתחרות ואני נכנסת איתם לאסופת סיפורים בספר שיצא לאור ב2017. אחרי הצבעת הקוראים והשופטים, אדע באיזה מקום אני.

איזו הפתעה נהדרת! אני כל כך גאה בהוצאה הזאת שלא צינזרו אותי.

הדבר השני הוא שביום ההולדת שלי, שזה ב22 בנובמבר, יש ערב הקראה בבית הקפה שעליו סיפרתי לכם, שעכשיו אני עובדת בו. אני הולכת לעלות באותו ערב ולהקריא סיפור שלי. בקרוב אפרסם אותו כאן ואשמח לשמוע את דעתכם. זו פעם ראשונה שאני מקריאה מול קהל. זה לא סתם לעמוד ולקרוא, זה ממש להקריא בצורה כזאת שתשאיר את השומעים מרותקים. אפשר להשוות את זה להצגת יחיד, אני מניחה. מלחיץ, אבל אני ממש מאושרת על ההזדמנות.

אלה היו החודש וחצי האחרונים שלי, שבהם, אתנצל עכשיו, לא פירסמתי שום פוסט.

פשוט איבדתי לגמרי את הצפון, ביליתי והזנחתי אתכם. אל תכעסו.