בפוסט הקודם סיפרתי עלי ועל אחנתון, בן הזוג החדש, שהציע לי לעבור לגור איתו ואז יומיים לפני המעבר התחרט על זה. זמנים טובים. אחר כך, למרות הכעס, הסכמתי לנסוע איתו לסיני רק כי ממש רציתי לנפוש כבר ולהתרחק מהעיר ומהבעיות.

סיני היתה גן עדן עלי אדמות. בעל המקום שאירח אותנו הפך לחבר טוב, כי היינו לגמרי לבד על החוף שלו, עד שביום החמישי הצטרפה איזו משפחה והוא היה עסוק מדי. אבל הוא עדיין מצא זמן לשחק איתנו שש-בש (ולהפסיד לשנינו - והרבה!) לשתות איתנו תה בדואי או בירה ואפילו הוציא אותנו לשיט בסירה שלו, סתם בשביל הכיף ובלי שום תשלום. ביום האחרון עשיתי טעות מרה, עישנתי גראס, אחר כך חשיש, ואחר כך שתיתי תה שבו ערבבתי כמות לא מבוטלת של אופיום. פשוט רצינו לסיים את כל הסמים שנשארו לנו. זה לא מאוד השפיע עלי באותו הלילה, אבל בבוקר שלמחרת, ובנסיעה בדרך חזרה, הרגשתי איום ונורא. נסיעה באוטובוס במשך שש שעות עם בטן מתהפכת משלושה סוגי סמים - לא מומלצת. כעסתי על עצמי מאוד. אפילו הקאתי בזמן ההפסקה.

כשחזרנו לעיר, תפסנו מונית כדי ללכת למקום שבו אחנתון השאיר את הקטנוע שלו. הוא הסיר את הכיסוי מעליו ואני קיפלתי אותו. אחרי שקיפלתי, הוא לקח מידי את הכיסוי המקופל, פירק וקיפל מחדש. ואז הכל עלה לי בחזרה. הוא תמיד היה עושה את זה, לא סומך עלי שאני עושה משהו כמו שצריך. והקיפול שלו היה נראה בדיוק כמו מה שאני עשיתי, רק שהוא פשוט חייב היה לעשות את זה בעצמו. הוא תמיד היה אומר לי שאני לא יודעת לשמור על הדברים שלי, אם למשל הנחתי משקפי שמש על השולחן במקום להחזיר אותם לנרתיק, אמר שהם יישברו. כשראה שהארנק שלי קרוע ושעל התיק שלי יש כתם אמר שאין לי חפץ שאינו פגום. אמרתי לו שזה לא בגלל שאני לא שומרת על דברים, אלא שרוב הדברים שלי ישנים וזולים. ההפך הוא הנכון, אם לא הייתי שומרת עליהם, לא היו מחזיקים מעמד כל כך הרבה זמן. הוא לא הזכיר כמובן שהאדם האמיתי שלא יודע לשמור על דברים זה הוא עצמו, מאחר שהוא שבר לי מראת קיר גדולה שמאוד אהבתי, שבר לי כיסא עץ וכיסא מנהלים, שפך לי יין אדום על הסדינים ובאופן קבוע שופך בירה על הספה בביתו.

כשהוריד אותי ליד הדירה, אמרתי, "ביי" ביובש ונכנסתי.

אחרי שבוע וחצי בחופי סיני, הרגשתי שאני נופלת מתוך ציור טבע דומם של ואן גוך אל תוך בריכת מציאות חונקת. נכנסתי לחדרי בעל ציפוי הארגזים, עשיתי מקלחת ולצערי איבדתי את כל הניחוחות של סיני מעל גופי, ואז נכנסתי לסטרס.

גרתי בדירה עם בחור שבעבר גרם לי לשקול להתקשר למשטרה, שאמנם גר עם החברה שלו אבל אני לא מכירה מספיק לעומק כדי לדעת כמה הוא נאמן. הייתי מובטלת ובדיוק התחילו החגים אז ידעתי שהסיכויים למצוא עבודה בתקופה הזו הם כמעט אפסיים. ידעתי שבקרוב אצטרך להיפגש עם אחנתון אבל הפעם לשיחת פרידה כי הכעס שלי פשוט הגיע לסף. חשבתי שאולי כשנחזור הוא יעשה חושבים ולפחות יתנצל, אבל זה לא קרה. ידעתי גם שאצטרך לקחת את החתולה שלי מהדירה שלו עוד לפני כן, למרות שלא רציתי לטרטר אותה, מאחר ורציתי לעבור מהסבלט הזה לדירה אחרת כמה שיותר מהר. הרגשתי איך האדמה חומקת לי מתחת לרגליים, איך בכל פעם שאני יוצאת אל הרחוב ומסתובבת בשכונה, כל פרצוף שאומר לי שלום מיד לאחר מכן שואל אם הכל בסדר, בהבעה מודאגת. אנשים בשכונה הרגישו שאני לא במיטבי. וכמובן, הדיכאון הקלאסי של לחזור מחופשה אל המציאות, שבדרך כלל אמור לחלוף בתוך יומיים-שלושה, אם היא לא עגומה.

חבר טוב הגיע לביקור מלונדון באותם ימים, נקרא לו טז. הכרתי אותו כשגרתי באילת, בתקופה שבה גרתי ברחוב. לילה אחד הוא אפילו נרדם איתי מכורבל בפינת רחוב רק כדי לחמם אותי, ומעולם לא ניסה לגעת בי בצורה שלא הסכמתי. במקור הוא מדרום אפריקה, דובר אנגלית, פתח עסק למכירת חטיפי גרנולה לבתי קפה והיום הוא גר בסירה בלונדון. לא האמנתי שהוא באמת בארץ, לא ראיתי אותו 8 שנים! כשנפגשנו זה היה כאילו התראינו אתמול, והוא שאל לאן נלך. רציתי להראות לו קודם כל את החוף האהוב עלי. הלכנו לשם, השעה היתה מאוחרת והיה טיפה קריר כי זה היה בסוף הקיץ, אבל בכל זאת נכנסנו להשתכשך קצת. אחר כך נסענו אלי להחליף בגדים ואז יצאנו לשתות ביחד. הוא נשאר לישון אצלי, ולמחרת בבוקר שתינו ביחד קפה בשכונה. הוא אהב את המקום ואמר שיש לו אופי נעים, ואמר שהחיים שלי נראים טוב. הוא שאל על חיי האהבה שלי, ואז לא ידעתי כל כך מה להגיד. רציתי להתפרק, אבל לא להפיל עליו הכל. הוא התעקש שאספר, הרגיש שהגמגום שלי מסתיר מאחוריו משהו - וסיפרתי. סיפרתי על הקשר שלנו, על מה שקרה עם הדירה, ועל סיני. טז היה המום. הוא אמר שהוא מאוד מופתע לשמוע שאני עדיין יוצאת עם הבחור שמתייחס אלי ככה, שתמיד היה לו הרבה כבוד כלפי כי ראה שאני בחורה חזקה ושזה לא מתאים לי, שלא מגיע לי יחס כזה, שאל למה נראה לי הגיוני להמשיך עוד יום אחד בזוגיות עם טיפוס כזה. אמרתי לו שהבחור בטח נשמע לו כמו מפלצת כי סיפרתי באופן כללי מאוד את מה שעשה, אבל שיש לו גם צדדים טובים מאוד ושהכימיה שלי איתו זה דבר נדיר שלא מוצאים בקלות.

הוא אמר, "ג'אם, זה לא משנה כמה צדדים טובים יש לו, אם הוא מרשה לעצמו להעביר אותך את כל זה, ואפילו לא מבין ולא מודה שהוא לא היה בסדר, הוא לא ראוי לך. בפעם הראשונה שהגעתי לארץ פגשתי המון סוגי אנשים, ואת יודעת, הישראלים היו נחמדים, חלקם נחמדים פחות, אבל אף אחד מהם לא היה אפילו קרוב להיות הרפתקני כמוך. זו הסיבה שהייתי יושב איתך כל כך הרבה, בקור, בפינות רחוב, נרדם איתך, מחפש סיבות לראות אותך. את אדם מיוחד וכיף בחברתך, את הרפתקנית בדם. למה את מרשה לבחור, רק כי יש לך איתו כימיה שאת לא רוצה לאבד, להעביר עליך את כל הצרות האלה? בבקשה, תיפרדי ממנו."

תמיד אהבתי את הכנות שלו. אחרי הקפה הוא חזר ללונדון והבטיח לכתוב לי.

ידעתי שאם לא אמצע עבודה עד אחרי החגים, מה שבטוח יקרה, ואוכל בחוץ כל יום במשך חודש, מה שהגיוני שהיה קורה עם המטבח הלא מאובזר שהיה לנו בדירה, אני פשוט אתרושש.

לס' היה צריך להיות יום הולדת בעוד שבוע והוא ממש ביקש שאבוא לירושלים, אז החלטתי - וואט דה הל, אני באה.

אני מגיעה לתחנת האוטובוס, ומולי עומדים שני אוטובוסים שמעמיסים אנשים: אחד לירושלים ואחד לעיר בה גרים הורי. סימסתי לו שלא ישנא אותי, ועליתי על האוטובוס השני. זה היה, אגב, בערב יום כיפור. בדרך, התקשרתי לאחנתון, שבערב הקודם התקשר אלי אבל כבר ישנתי, ושאלתי מה רצה. הוא אמר שרצה להזמין אותי לצאת לשתות. אמרתי שישנתי, וסיפרתי לו שאני כנראה נוסעת לשבוע לירושלים. הוא אמר, "אהה... אוקיי."

כשהגעתי להורי הם בדיוק אכלו ארוחת צהרים, וממש הופתעו לראותי. הסתבר לי שגם אחותי קפצה לביקור עם בעלה והילדים, והבית מלא בקולות צחוק ושמחה. הם לא הרגישו שאני מצוברחת, הם היו עסוקים מדי בהכנות לחג. הסתגרתי בקרון שלי, ומאחר שאת ערב יום כיפור ויום כיפור עצמו הם בדרך כלל מבלים כולו בבית הכנסת, אף אחד לא הציק לי; חוץ מכמה שעות ביום כיפור בו נאלצתי לעשות בייביסיטר לקטן, אבל אחותי כבר הבחינה בשלב הזה שאני במצב רוח נוראי ואמרה שהיא תיקח אותו איתה ושהיא לא רוצה לאלץ אותי לשחק איתו כשאני במצב הזה. הערכתי את זה. הייתי אצל ההורים כמה ימים, אחותי ניסתה לדובב אותי, אבי שאל מה עובר עליי, לא התחשק לי לדבר. ונסעתי לס' יום לפני יום ההולדת שלו. הוא לא כעס שלא באתי בזמן, כי הבין שהייתי צריכה להיות לבד. הייתי אצלו כמה ימים, קראתי המון, דיברנו, שיחקנו משחקי קופסא עם החברים שלו וחגגנו את יום ההולדת שלו בהופעה של גל דה פז. מצב הרוח שלי לא השתפר, אבל זה עזר להיות איתו. הרגשתי קצת פחות אומללה. אבל דאגתי לחתולה שלי וניסיתי להתקשר לאחנתון כדי לשאול האם הכל בסדר איתה; כל השבוע שבו הייתי אצל ס', אחנתון לא ענה לטלפונים, ורק ביום האחרון הוא נזכר לשלוח לי מסרון: "לא היתה לי קליטה, הכל בסדר." וזהו.

דאגתי לה. החלטתי שאני חייבת כבר לחזור ולקחת אותה הביתה ולהיפרד מאחנתון באופן סופי. כנראה שלו זה נראה רק טבעי שכשבת הזוג שלך נעלמת לשבוע, אתה לא עונה לה לטלפונים או להודעות המודאגות, ואז תענה במשפט אחד בלי אפילו לשאול מה נשמע. הוא לא ידע שהחיים שלי מפורקים, חלקית בגללו. הוא לא זמין, והכל בסדר. וזה מה שחשוב.

כשחזרתי העירה השותף שלי אמר שהוא שמע שאני בדיכאון, ושאל למה לא סיפרתי לו. שאלתי מי אמר לו את זה והוא סיפר ששמע שני אנשים בשכונה מדברים על זה ש"מה קרה לג'אם בזמן האחרון? היא כנראה מתפרקת."

והוא באמת לא היה היחיד; כל מי שפגשתי שאל האם אני כבר מרגישה יותר טוב. עד היום, אין לי מושג מי התחיל את השמועות האלה. שמועות שלא היו עיוות של המציאות, לשם שינוי.

הלכתי לאחנתון, אמרתי לו שלום, בלי חיבוק או נשיקה, העמדתי פנים שאני ממהרת ורק לוקחת את החתולה ורצה. הוא היה נראה בסדר. לפני שהלכתי שאלתי אם הוא רוצה להפגש הערב בפאב שלנו כדי לדבר קצת, והוא אמר סבבה. כשהגעתי לפאב הוא כבר ישב במקום שלנו, וכבר הזמין לעצמו בירה. תמיד היה מזמין לשנינו, והיום הזמין רק לעצמו. סימנתי לברמן שיגיש לי את אותו הדבר (יש לנו טעם זהה בבירות, וגם ביין, אבל זהה) ושאלתי מה נשמע. הוא סיפר שאחרי שאמרתי לו בטלפון שאני נוסעת לשבוע, הוא חזר לסיני לעוד כמה ימים. את זה לא ציפיתי לשמוע. זו הסיבה שלא היה זמין. ואז, ניצלתי שתיקה שהיתה בינינו ואמרתי: "אחנתון, כשהייתי בירושלים היה לי הרבה זמן לחשוב. הגעתי למסקנות לגביך, ואני רוצה לשתף אותך."

"אוקיי." הוא אמר. יש לו יכולות הקשבה מאוד גבוהות, ואפשר לראות את זה על הפנים שלו כשהוא מבין שמישהו עומד לפצוח בנאום ארוך.

"אני עוד לא יודעת לשים על זה את האצבע, אבל אתה אחד מהשניים: או מאוד אוהב את עצמך, או מאוד שונא את עצמך. אם האפשרות הראשונה היא הנכונה, אז אתה כל כך אוהב את עצמך, שזו הסיבה שאתה איתי. אולי נעים לך בחברתי, אולי אתה נהנה לדבר איתי, אולי אתה סתם לא רוצה להיות לבד - ולכן אתה יוצא איתי, כדי להרגיש טוב. אבל אם האפשרות השניה היא הנכונה ואתה ממש שונא את עצמך, אז אתה כנראה כל כך שונא את עצמך, שאתה פשוט לא מסוגל לאהוב. לא משנה איזו מהאפשרויות האלה נכונה, השורה התחתונה היא אחנתון, שאני לא מרגישה אהבה ממך בשום צורה." התאמנתי על הנאום הזה באוטובוס בדרך חזרה, וכשלא נשאר לי דבר מתוכנן להגיד, אילתרתי, "אני לא צריכה פינוקים או מחמאות, רק משהו שיראה לי שאכפת לך, שאתה מודע לקיומי ושהוא משמעותי עבורך. אין לי את זה. ואני לא מאשימה אותך, זה האופי שלך. כשהתחלנו לצאת ידעתי מי ומה אתה, ואני חושבת שאם אתה לוקח מישהו, הוא יגיע כמו שהוא, עם החרא בסוליות של הנעלים והכל, ואני מקבלת את החרא שלך. אבל בזמן האחרון זה נראה כאילו שאתה לא מעוניין בי, ומסיבה כלשהי עדיין יוצא איתי. כשפתחת בפניי את הלב בנוגע לבעיות התקשורת שלך ואמרת שקשה לך שקוטעים אותך, ואפילו רצית להיפרד בגלל זה, התחרטת ורצית לדבר. הסכמתי, דיברנו, הסברתי את עמדתי, קיבלת אותה ורצית לחזור, ואני הסכמתי. הסכמתי למרות מה שעשית, והסכמתי גם לנסוע איתך לסיני למרות שהשארת לי את החיים בבלגן גדול. למחרת, כשפתחתי בפניך את לבי והסברתי לך למה אני כועסת, לא רק שלא באת לקראתי או ניסית להסביר את עמדתך, אלא כעסת עלי שאני בכלל מעיזה להגיד לך דברים כאלה. גרמת לי להרגיש רעה על שאני מתלוננת בכלל. אני לא יודעת איך אתה קורא לזה, אבל עבורי זו מניפולציה. להשוות בכלל בין לקטוע מדי פעם בן אדם כשהוא מדבר ללשבור את המילה שלך בהתראה של יומיים ולהשאיר את האחר ללא דירה - היא מגוכחת! מי אתה שתשפוט אותי בכלל אחרי כל מה שעשית? לא אמרתי כלום בסיני כי רציתי שיהיה לנו כיף, אבל אחרי שחזרנו, זה צף ועלה. מה שאני חושבת, זה שאתה צריך להיות לבד כרגע. אתה צריך להחזיר את החיים שלך למסלולם, להתייצב, להבין מה קורה איתך, אולי למצוא דירה שתתן לך מרחב לנשימה ולצאת מהבונקר הזה שאתה גר בו, להחליט איך אתה יוצא מהבוץ, לנסות לבקר פחות אחרים, ואולי אחר כך תהיה מוכן לקשר עם מישהי. אבל עכשיו, בזמן הזה, עם כמה שניסיתי לקבל ולחיות עם החרא שלך, אני פשוט לא יכולה יותר לסבול את איך שאתה מנסה לדחוף לי אותו לגרון. זה לא עובד. ואני יודעת שאתה לא מופתע, בוא נודה בזה, זה התפרק ממש מולנו. אין לזה עתיד."

הוא הסתכל עלי כמה זמן, במבט הזה שיש לו כשהוא מנסה לנסח את מה שיש לו להגיד. ניצלתי את הזמן על גלגול סיגריה. אחרי שתיקה של איזה שתי דקות, אמר: "אני לא חושב שאני אוהב או שונא את עצמי, ג'אם. אבל אחרי שברחת ממני לירושלים... גם אני הרגשתי שזה מתפרק."

"על מה אתה מדבר?" שאלתי.

"על זה שפתאום, אאוט אוף דה בלו, החלטת להיעלם לכמעט שבועיים."

"אתה באמת מלא מעצמך. למה לקחת את זה אישית?" שאלתי.

"לא הייתי אמור?"

"לא." אמרתי, "אחנתון, נסעתי כי הייתי חייבת לברוח מכאן לכמה זמן. איבדתי את הדירה שלי, איבדתי את העבודה שלי ועוד לקראת החגים, בלי החתולה שלי, עם מיליון הוצאות, וכל זה הופיע לי מול הפרצוף במכה אחת אחרי שבוע של מנוחה על החוף. זו היתה סטירה חזקה, ורציתי לברוח ממנה. זה מה שאני עושה, אתה צריך כבר להכיר אותי בשלב הזה, אני בורחת כשקשה לי. וזה הכל."

הוא נראה מודאג, הגבות שלו התקמרו והוא החזיק את הבירה מול הפה, במבט קפוא, "את רצית לברוח מהחיים?"

"אז ממי? ממך?" שאלתי, "הסברתי לך את זה כמה שעות לפני שיצאנו לסיני, שמה שעשית פירק לי את כל המעבר. ועוד הזהרתי אותך מראש, אמרתי לך שאם אתה מתחרט, תעשה את זה עכשיו ולא שניה לפני, אמרתי לך לפחות שלוש פעמים! זה כאילו ראיתי את העתיד, וכמו מטומטמת המשכתי איתך במסירות. היו לי שלושה חודשים מראש למצוא דירה, יכולתי לגור עכשיו בדירה מעולה כי היה לי המון זמן לחפש. במקום זה, חיפשתי דירה לשנינו, במחיר כפול מהתקציב שלי, בלי עזרה גדולה ממך אם יורשה לי לציין, וכל זה הלך לפח. מה גם, שנאלצתי לעבור בלחץ כי פתאום שוב רצית שאבוא לסיני, ועוד נאלצתי לעבור לדירתו של לא אחר מהבחור שהתחיל איתי עשרות פעמים בעבר וכמעט קיבל סטירה כמה פעמים. אתה יודע כמה זה משפיל מבחינתי? אתה לא היחיד שיש לו אגו. אתה אולי לא רואה את זה, אבל הרצונות שלך לא יציבים; אתה משנה את ההחלטות שלך כל רגע בלי להבין שהן משפיעות גם עלי. ואני כמו טיפשה המשכתי איתך, הלכתי איתך לסיני ולא אמרתי מילה על כמה שאתה פוץ בן זונה, רק כדי שיהיה לנו כיף! באמת לא ראית את זה, באמת חשבת שהכל טוב? אני צריכה להסביר לך - שאני בורחת מהעיר כדי שאוכל לשבת בשקט בקרון החשוך שלי ולשתות כמעט כמו בעבר ולבכות כמו ילדה בגלל הטעות שעשיתי כשהקשבתי לך ושבכלל אי פעם הסכמתי לצאת איתך - ולא כי רציתי להתחמק ממך."

"ג'אם..." הוא אמר, "לא ראיתי כלום! חשבתי שאת עוזבת לשבוע כי את כועסת עלי ולא רוצה לראות אותי, ובכלל לא ידעתי שאת במצב נפשי כזה. אף פעם, לעולם לא הייתי פוגע בך ככה. אם הייתי יודע שככה את מרגישה, גם לא הייתי נוסע לסיני."

"והעובדה שלא ענית לטלפונים, או להודעות ששלחתי לך מהפייסבוק של ס', ולא סיפרת לי שאתה בסיני, והחתולה שלי אצלך... אתה יודע שאכלתי סרטים שאתה מת? אני ממוצא תוניסאי, זה בדם שלי להגיע למסקנות מוגזמות. אתה תמיד עונה לטלפונים, אתה צמוד אליו באינפוזיה, ואתה כל יום בפייסבוק, אני יודעת את זה עליך, אתה לפעמים עושה את זה בזמן שאני מדברת. אתה לא היית דואג אם הייתי מפסיקה לענות לטלפון לשבוע שלם?"

"הייתי דואג." הוא אמר.

"היית דואג. ואני תמיד מפספסת שיחות, אני גרועה עם טלפונים. ובכל זאת היית דואג."

"אני מצטער." הוא אמר, "לא ידעתי שהבאתי עליך את כל הצער הזה. אם הייתי יודע..."

"אני מבינה שעכשיו אתה יודע, אבל זה לא עוזר לי. אתה פשוט רואה רק את עצמך, ואני חייבת להסביר לך כל הזמן למה אתה פוגע בי כדי שתבין, אפילו שזה ברור כמו שמש בצהרים."

"זה לא נכון, אני כן רואה אותך."

בלב שלי, חשבתי "תודה באמת." אבל בקול, אמרתי, "עם אף אחד אחר לא הייתי ממשיכה אחרי יחס כזה. זה לא מגיע לי. ואיתך המשכתי." הדברים של טז הדהדו לי בראש. "באמת אהבתי אותך."

"גם אני אותך." הוא אמר, "ואני מבין מה את אומרת, ואני מבין שהחזקת את זה בפנים הרבה זמן, ואני מצטער על כל הצער שהבאתי עליך. אין לך מושג כמה כואב לי לשמוע. אני גם מרגיש כל כך רע, כי מאז שאת נכנסת לי לחיים, אני הרבה יותר מאושר. קניתי קטנוע חדש, עזבתי את המסגריה הזוועתית שעבדתי בה כי את שכנעת אותי שלא בריא לי לעבוד שם, טיפלתי בעצמי מבחינה פיזית עם כל הדלקות שהיו לי בכתפיים רק כי את התעקשת שאלך לרופא וכי באת איתי לבדיקה. כל זה לא היה קורה אם לא היית איתי. הייתי בטח עדיין יושב, ממורמר, בדירת החדר העלובה שלי, שותה, מעשן, עובד בעבודה המגעילה הזאת עם השכר הזעום ועם הדלקות, לא נייד, מדוכא. אני גם מסכים איתך שאולי אני לא יציב כרגע, ואולי אני צריך כמה חודשים להתייצב, להבין איפה אני עומד, להרוויח קצת יותר, ואולי אחרי זה נוכל לחזור."

"אולי." אמרתי בקרירות, "אבל אני לא מבטיחה לחכות לך."

הוא שתק. המשכנו לשתות, והשיחה הפכה פחות כבדה. היא היתה נעימה יותר, ואט אט, מצאנו את עצמנו צוחקים, נהנים, והרגשתי שחזרנו בזמן, לימים שהיינו יוצאים לפאב הזה כמה פעמים בשבוע, והשיחות בינינו היו כל כך קלילות וכיפיות, והבדיחות האישיות רצו אחת אחרי השניה, ונהנינו מכל רגע. שתינו איזה 3 בירות ו6 צ'ייסרים, ובאיזה שלב גיליתי שהוא מרגיש ממש כמוני, כשאמר, "אני מרגיש שחזרנו לתקופה שרק התחלנו לצאת. אולי זו הבעיה, אולי אנחנו צריכים לחזור לשלב הדייטים."

חזרתי הביתה ונרדמתי כמו בול עץ.

מאז, מבחינתי נשארנו ידידים. אבל הוא עדיין היה מבלה אצלי המון, ישן אצלי כמעט כל לילה, את החברים הקרובים ביותר שלי אני תמיד מנשקת בפה, אבל איתו זה היה שונה: הוא היה מנשק אותי באופן שאין לטעות בו - הוא חשב שאנחנו עוד ביחד. פתאום היה הרבה יותר נחמד. הוא עובד בחומוסיה עכשיו, ולפעמים היה מגיע אלי הביתה בהפתעה, עם חומוס ופיתות. היה מזמין אותי לצאת הרבה יותר, הוא אפילו בא איתי לפסטיבל האינדינגב, משהו שהוא בחיים לא היה זורם עליו בעבר (הוא פרש באמצע כי לא הרגיש טוב, אבל עצם העובדה שבא היתה הפתעה). הוא קנה לי עט "נוצה" במתנה, כי ידע שיש לי פטיש לנוצות (הוא בחיים לא נתן לי מתנות), מתקשר ושולח מסרונים הרבה יותר מבעבר, ואני מרגישה שהוא איפשהו ניסה יותר מדי. אולי כי הרגיש שכמעט איבד אותי, או כי הרגיש רע על מה שעשה. אני לא יודעת. כל מה שאני יודעת זה שרציתי שהוא יהיה ככה בעבר, כל אחד רוצה להרגיש מבן/בת הזוג שהוא אהוב - ואז, כשהוא הראה את זה, כבר לא הייתי מעוניינת. זה כאילו שהוא מנסה לשחזר את תחילת הקשר, לתקן, אבל אחרי כל החרא הזה שאכלתי ממנו, הטעם כבר לא מה שהיה. נשאר לי טעם לוואי מגעיל כזה.

ועדיין זרמתי איתו. כמו עיוורת, החזרתי לו נשיקות, נתתי לו לישון איתי במיטה (אם כי כבר לא שכבתי איתו. לא שזה משנה בהרבה, ה"כלי" שלא לא בדיוק עובד), יצאתי איתו כשהזמין אותי לצאת, אבל באותו האופן שבו הוא התאמץ יותר מדי, אני התאמצתי הרבה פחות. פחות התקשרתי, פחות יצאתי איתו כשהזמין אותי, פחות קפצתי לבקר. התעייפתי ממנו, ועדיין, באישהו אופן, פחדתי שיצא מחיי. אז לא הייתי מאה אחוז איתו כמו קודם, אבל גם לא ניתקתי קשר. והיחס שלי כלפיו התקרר והתקרר והתקרר עם הזמן. עד שהפסקתי להתקשר, וכשהיה מתקשר להזמין את עצמו הייתי מסבירה שאני רוצה להיות לבד הלילה. וכשהזמין אותי לצאת אמרתי שלא מתחשק לי. ואז לפני כמה ימים הוא התקשר.

בהתחלה ביקש לקפוץ ואמרתי לו שאני כותבת ושאני ממש בשוונג ורוצה פרטיות, והוא גילה הבנה ואמר בסדר. אבל דקה לאחר מכן הוא שוב התקשר, ואמר לי כמה דברים שהשאירו אותי חסרת מילים:

"ג'אם, את בחורה מדהימה. אין לך מושג כמה אני אוהב אותך. את יפיפיה, מתוקה, סבלנית, אני מאושר שבכלל זכיתי להיות איתך. אני רוצה אותך לשארית חיי. אבל אני מרגיש שאני מחזיק אותך בת ערובה, שאת לא באמת רוצה את זה יותר, והדבר האחרון שאני רוצה זה לקשור אותך. אני אוהב אותך ומבין שאת כבר לא. נישאר בקשרי ידידות אם תסכימי, אבל אני מבין שזה נגמר."

ומשום מקום, גמרנו. סופית. ואבן ענקית נפלה לי מהלב.

אני מניחה שבסוף מערכת יחסים אתה לומד על אדם הרבה יותר משאתה לומד בתחילת היחסים. אבל לדעתי, הוא לא באמת אהב אותי, אלא היה מאוהב ברעיון של להיות איתי.

עד היום אני שואלת את עצמי: למה לא חיסלתי את הקשר הזה בעצמי כשהעניינים התחילו להתפרק? למה לא למדתי, עם כל הניסיונות המרים שלי עם גברים, לחתוך ודי?

חברה מהשכונה ראתה אותנו פעם, עוד לפני הקשר, כשהיינו עובדת מטבח ולקוח, יושבים ביחד ומדברים וצוחקים ומעבירים בדיחות בקצב משוגע. היא לא הצליחה להפסיק לצחוק, ובין נחירת צחוק אחת לאחרת אמרה לנו: "אתם שניכם. בכל פעם שאתם יושבים ביחד אני לא מצליחה לעמוד בקצב שלכם. אתם יודעים שיש לכם כימיה נדירה? אתם קורעים אותי מצחוק... תפסיקו שניכם."

שם. שם היינו צריכים להישאר.

שלום. אפתח בהתנצלות על העלמותי. אתם לא היחידים שהזנחתי לאחרונה. בשכונה מדברים על ג'אם, שנעלמה מהאופק לזמן לא קצר ויש שמועות שהיא בדיכאון ועזבה את העיר.

אז לא עזבתי את העיר, לפחות לא לצמיתות. יצאתי מהעיר לזמן מה כדי להתאוורר. אם כי, השמועות על ה"דיכאון" לא לגמרי מטעות.

זה מתחיל כמו הרבה סיפורים אחרים: הכרתי בחור. נקרא לו אחנתון; הוא קורא לי נפרטיטי, אז זה נראה לי ראוי.

הכרתי אותו לפני שנה בערך, אבל התחלנו לצאת לפני כארבעה חודשים. הוא היה לקוח שלי בקפה, שדרך אגב, עזבתי. אני כרגע מובטלת, אבל כבר נגיע לנושא הזה בפוסט אחר. בתקופה ההיא, הוא התחיל איתי. הבחור בן 43, יפה תואר, אחלה שותף לשיחה, בעל חוש הומור נפלא, יודע להקשיב ויודע לדבר. יש לו קסם, והרבה בחורות שמות עליו עין. לי היה עליו רושם של בחור שתחילת גיל העמידה בלבלה אותו, וזה מתבטא בפלירטוטים בלתי מודעים עם נשים צעירות. זו הסיבה שלא לקחתי אותו ברצינות בהתחלה. כשהכרנו, הוא היה מובטל. יצא בדיוק מגירושים שניים, עזב את תל אביב וחזר לגור אצל הוריו ללא רכוש או כסף. מאוחר יותר שכר דירת חדר קטנה מאמא של חבר ילדות שלו, שעשתה לו מחיר. מצב לא נעים בכלל. הוא היה בעוצר יציאות ולכן הזמין אותי אליו לדירה. אני לא הולכת לבחורים שאני לא מכירה לדירה, כי אני לא מטומטמת, ולכן אמרתי שלא. אם הוא רוצה להיפגש אני אשמח, אבל בבית קפה או בר. הוא התבייש להגיד לי שאין לו כסף ולכן זה לא קרה. בסוף לאחר כמה חודשים של הכרות, החלטתי שבסדר, ובאתי. ישבנו ושוחחנו כשעה, אני שתיתי את הבירה הראשונה שלי לאותו יום והוא, לפי ההתנהגות, כבר היה בשישית פחות או יותר. הוא רכן לקראתי והתחיל לנשק אותי. אני חייבת להיות כנה, ותודה לאל שהבלוג הזה בדוי כי בא לי להגיד את האמת: כשהוא התקרב אלי הרגשתי שאני רוצה את זה, נמשכתי אליו, אבל ברגע שהתחיל לנשק אותי הרגשתי דחייה, רציתי שיתרחק ממני. שנאתי את הנשיקות שלו עד כדי כך שהתחשק לי להקיא, ואני מבטיחה שאני לא מנסה להיות דרמטית. הוא לא ידע לנשק. הוא מהמנקרים, אלה שחופרים לך בתוך הפה בחיפוש אחר זהב, מוצצים וסורקים ולא סוגרים את הפה לרגע. מה שקורה במקרה הזה זה הרבה רוק שמצטבר, עד שאת מרגישה שהבחור מנסה להטביע אותך. איכס. בטח ככה שלדים מתנשקים, כי אין להם שפתיים. זה היה דוחה, בחיי. מצטערת על התיאורים הציוריים. באותו רגע עצרתי אותו ואמרתי שאני צריכה ללכת. הוא התנצל, תירץ שהוא מבושם ולא התכוון, שאין סיבה שאלך. אמרתי שאני מצטערת אבל אני ממש צריכה ללכת, ופשוט נעלמתי.

בדיעבד, הוא סיפר לי שהוא היה מאוד מתוסכל מאותו ערב, וכשהתעורר בבוקר שלמחרת הרגיש נורא. נזכר איך ברחתי לו והרגיש כמו מפלצת, אבל לא ידע מה הסיבה האמיתית או מה עליו לעשות. כל מה שהוא ידע זה שהוא הרס לעצמו את הסיכויים. באותה תקופה, הוא קיבל הרבה תשומת לב מבחורה אחרת, בת 19, שהוא הכיר הרבה לפניי, כי עבדו ביחד בעבר, ואף פעם לא ראה אותה כאופציה בכלל. אחרי שזה קרה, הוא התקשר אליה והיא באה אליו. מאז הם יצאו למשך 3 חודשים בערך. הכרתי אותה רק באופן שטחי, ידעתי שהיא בחורה מאוד אינטליגנטית לגילה, רצינית עד מוות, חסרת חוש הומור ואפילו בהליכה שלה אפשר לראות כמה העולם הפנימי שלה משעמם ומחושב. ומה הייתי אמורה לחשוב? בחור בן 43, מתחיל איתי בת ה26, אני באיזשהו אופן דוחה אותו, וכמה ימים לאחר מכן הוא יוצא עם בחורה בת 19. באופן טבעי, חשבתי לעצמי, "אהה! אז הוא כן מהבחורים המבוגרים האלה שמחפשים לעצמם צעירה. נו טוב." ועוד הוא מצא לעצמו צעירה עם נפש זקנה מאוד, מה שאולי אפילו יותר עשה לו את זה.

מאז כמעט שלא ראיתי אותו, שמעתי עליהם רק מהשמועות בשכונה. השכונה שלי היא כמו קיבוץ, כולם מכירים את כולם והם מדברים. הוא סיפר לי שבשלב מסוים, הוא היה במצב כל כך קשה שנהיה אדם מאוד מדוכא, וזה השפיע גם עליה. זה היה תהליך מסוים, אני מניחה, אבל הגיע היום שבו היא באה אליו הביתה, הוא היה בדיכאון, היא הניחה את ראשה על כתפו במחוות הזדהות, ובאותו רגע הוא הרגיש שהוא נחנק, וזרק אותה. אבל הם נשארו ידידים.

כמה שבועות לאחר מכן, הוא נעלם לגמרי מהאופק והחלטתי לנסות ולסמס לו. זה היה בג'ם בלוז, שלפתי את הטלפון ברגע מסטולי קטן וכתבתי, "איפה אתה? חסרת לנו. תביא לכאן את התחת היפה הזה."

אני ואתם יודעים שאסור לקחת ברצינות הודעה של אדם שנמצא בהיי, אבל יאמר לזכותו, הוא לא ידע. פתאום הרגיש שעדיין יש לו סיכוי עם הבחורה שעניינה אותו במקור. הוא החליט שהוא נלחם, והפעם, לא מקבל לא כתשובה. את כל זה כמובן סיפר לי מאוחר יותר.

הוא כתב לי בחזרה שהוא בעוצר יציאות, אבל בהמשך השבוע הוא עבר ליד בר שישבתי בו וכשראה אותי מרחוק נפנפתי לו. הוא נפנף בחזרה וסימן שהוא כבר יבוא. כעבור כמה דקות הצטרף וישב איתי ועם כמה אנשים מהשכונה, והיה ערב קליל ונחמד. הרגשתי שהוא מדוכא, אבל מחביא את זה מאחורי החיוך שלו וההומור השנון. או כמו שהוא אומר, "השנון במחלוקת".

ס' ישב איתנו שם באותו ערב, הוא היה בביקור של כמה ימים, ונדלק עליו. "ג'אאאם תצאי איתו, הוא מה זה סקסי." הוא אמר לי בדרך הביתה, "אני מת שתצאי עם מבוגר, הם פחות תלותיים. ויש לך רק ניסיון רע עם אנשים בגילך. חוץ מזה, יש לו סקסאפיל, פליז תצאי איתו... טוב?" כאילו שהוא מבקש ממני להכין לו מקושקשת או משהו כזה. צחקתי, אבל רק אמרתי שגם לדעתי הוא חמוד, אבל לא נראה לי שאיתו זה יקרה. סיפרתי לו על הנשיקה שגרמה לי לשאת את רגליי במנוסה (אני וס' מדברים על הכל) והוא אמר שאולי נוכל לעבוד על זה. לא חשבתי ככה.

ואחנתון באמת התעקש. הוא הבין שלהזמין אותי לדירתו נגמר ברע בפעם הקודמת, ובאותה תקופה כבר עבד באיזו מסגריה בקיבוץ ליד העיר והרוויח קצת, אז הזמין אותי לצאת לפאב פה ולפאב שם. הסכמתי. נהגנו לשבת לאותו המקום, אבל בסופי שבוע ירדנו לעיר ושתינו במקומות אחרים. גיליתי שהוא אוהב מגוון רחב של סגנונות מוזיקה, יוצר מוזיקה אלקטרונית, שתחום העניין שלו זה גופי תאורה ובזה הוא רוצה לעסוק (מאחר ויש לו פחד במה אז מוזיקאי ירד מהפרק), שהוא שתיין כבד ומעשן (סיגריות) כבד, שהוא גרוש פעמיים ושהקטנוע שלו נגנב שלוש פעמים ועכשיו הוא כל כך מרושש שאינו יכול לקנות חדש, וכל הרכוש שלו נמצא בדירתו שבתל אביב, שם גרושתו עוד גרה.

לאחר תקופה מסויימת, התחלנו לצאת. זה היה השלב הנפלא הזה, ההתחלתי, שרק חיכינו לראות זה את זו. ואחר כך, כשהתחיל לשרוץ אצלי בדירה כל הזמן ולישון אצלי כל לילה, היה קשה להיפרד אפילו כדי ללכת לעבודה. פעם אחד הגנבתי לו מכתב קטן לכיס, רק בשביל הכיף, שימצא ויקרא אותו בעבודה; מירוב שזה ריגש אותו הוא הביא לי מפתחות לדירה שלו. בסופי שבוע הייתי מכינה לנו פנקייק בבוקר, והיינו שוכבים במיטה כל היום ורואים סרטים, או קוראים ביחד. וזה היה שונה מהתחלות אחרות שהיו לי. קצת יותר ריאליסטי. בדרך כלל הייתי בעננים, מאוהבת עד השמים, מחשבת מה להגיד לפני שארים טלפון... אבל איתו זה היה כאילו אנחנו מכירים מאז ומתמיד. לא היה הלחץ הזה של "היא רוצה? הוא רוצה?" או המבוכה של ההתחלה. ואהבתי את זה, כי זה הרגיש טבעי.

חוץ מאשר בפן המיני. הנשיקות שלו השתפרו לאט לאט, אבל הסקס היה מוזר. בהתחלה, הבעיה העיקרית היתה שהוא לא רצה ללבוש קונדום. תקופה מסויימת לא שכבנו רק כי שנא את זה, כמו ילד קטן. אמרתי לו שהוא לא נכנס לתוכי לא עטוף, ובסוף הוא התייאש וקנה חבילה, אבל בכל פעם שלבש אחד זה הפיל לו. הרגשתי שאני מענה אותו, אבל לא נשברתי. הוא טען שמאז הצבא לא השתמש בקונדומים. עשיתי חשבון בראש: הבחור בן 43, ומאז הצבא היה נשוי פעמיים. אני מנחשת ששכב עם בחורות אחרות בין הנשים האלו. זה המון נשים בלי הגנה. זה גם היה לי מוזר שאף אחת מהן לא התעקשה להשתמש, וגם אם כן, לא האמנתי שיש סיכוי שלא נדבק במשהו ושאם אשכב איתו בעצמי - לא יעבור אלי. בסוף אמרתי שיש לי רעיון: נעבור שנינו בדיקות למחלות מין, ואם הכל בסדר אצל שנינו, אני מוכנה לשכב בלי. הוא הסכים בהתלהבות, אבל לא עשה את זה.

אבל גם הסקס השתפר לאט לאט. הוא ניסה להתרגל לקונדומים אבל בכל פעם חזר ואמר, "אני שונא את זה!" כאילו להזכיר לי. אמרתי לו שלא רק הקונדומים מפילים לו, שברור לגמרי שהאלכוהול הוא חלק גדול מהעניין. שאם ימשיך ככה יהיה אימפוטנט. זה נהיה די סיוט עבורי, לא גמרתי פעם אחת מאז שאני איתו. פעם אחת זייפתי, ובשאר הפעמים אפילו לא טרחתי.

בהמשך, הוא לקח הלוואה מהבנק, שילם בעזרתה כדי לכסות שתי הלוואות אחרות ובשביל לקנות קטנוע, ואני במקביל - חיפשתי דירה, כי החוזה שלי הסתיים.

ערב אחד הוא בא אלי, ישבנו במיטה ואני מחפשת דירות באינטרנט ופתאום הוא אומר לי, "רוצה לעבור איתי?"

צחקתי, ואמרתי שהדירה שלו קטנה אפילו רק בשבילו. אבל הוא אמר שהתכוון - ששנינו נעבור, ביחד, לדירה גדולה. הייתי המומה לרגע. יצאנו אז רק איזה חודש, זה מאוד מהיר. מצד שני, הרגשתי שזה יכול להיות נפלא. החלטתי בתוך הראש שלא אחשוב על זה יותר מדי, ואמרתי, "בוא נעשה את זה."

לוקח לי הרבה זמן לסמוך על אנשים, אבל כשאני מחליטה משהו - אני מתמסרת. תמיד הייתי כזאת. אז את החודש שלאחר מכן ניצלתי על חיפוש דירות. בגלל שישנתי אצלו כמעט כל לילה, העברתי גם את החתולה שלי אליו כדי שלא תסבול מהזנחה. גם לו יש חתולה, אז זה לא היה נטל כבד מדי. הוא לא השקיע הרבה בחיפושים; אני זו שעשתה את העבודה המעצבנת - החיפוש, הטלפונים, קביעת הזמנים... כל מה שהוא עשה היה לנהוג על הקטנוע ולקחת אותנו מדירה לדירה. ומה עוד? - להיות קטנוני ולא לאהוב אף אחת מהדירות. הוא כל הזמן אמר: "יש לנו זמן, בואי נמצא דירה באמת טובה."

באיזשהו שלב זה התחיל להיראות לי חשוד, ואמרתי לו, "תעשה לי טובה, אם אתה לא באמת רוצה לעבור איתי, או שאתה מהסס, אני לא אפגע - רק בבקשה תגיד לי מראש. כמה שיותר מהר. כי אחרת אני נתקעת בלי מקום לגור בו."

העניין הוא שהוא גר בדירה שלו בלי חוזה, בלי הגבלת זמן, אני כן. אבל הוא ענה, "נפרטיטי, אני לגמרי רוצה לגור איתך."

"ואתה מבטיח שאני לא אתקע?" שאלתי. אני לא פרנואידית, אבל יש לי ניסיון רב בנושא. תמיד, תמיד כשהייתי צריכה לעבור דירה, הייתי נתקעת. או שעזבתי בתאריך לא צפוי, או שמשהו השתבש ברגע האחרון, אבל מעולם לא עברתי בנחת. זו קללה שנפלה עלי ביום הולדתי.

"תרגעי." הוא אמר, "מקסימום, תיפלי אצלי."

אבל כמובן, לא רציתי "ליפול אצלו". דבר ראשון, כי זה לא נעים לחיות על ארגזים בין דירות, ודבר שני, כי הדירה שלו היתה באמת קטנה. כמו קופסת נעליים עם נעל אחת. ברגע שתכניסו גם את הזוג שלה, אין מקום לזוז! רציתי לקחת איתי את המיטה, רציתי אולי לקחת גם את הכורסא, איפה היינו דוחסים הכל? בנוסף, תכננו לנסוע לסיני מיד אחרי המעבר, ואז לחזור ולארגן את הדירה. וכמנהגן של תוכניות, היא נראתה כל כך פשוטה ונפלאה בראשים שלנו, אך בעולם האמיתי נהפכה לפנטזיה.

אני לא אדם טיפש. מה שאמרתי היה סוג של נבואה. אני צריכה להיות פאקינג משיח.

שלושה ימים לפני שהיינו אמורים לעבור, מה שאגב היה תיאורטי בלבד כי עוד לא מצאנו דירה בכלל: אני יושבת לי בחדרי, בתוך מצודה של ארגזים וחפצים, כשהוא מתקשר. דיברנו קצת והשיחה הגיעה למקומות לא נעימים. הוא אמר שלפעמים, כשאנחנו מדברים, אני קוטעת אותו. הוא אמר שאני לא עושה את זה בהגזמה, שהוא מבין שזה לגיטימי שאנשים נכנסים לפעמים לדברי האחר, אבל לו אישית זה ממש מציק. יש לו קטע מהילדות, הוא לא מסוגל למשיך לדבר אחרי שקוטעים אותו, אפילו אם השחלת מילה אחת רק כדי להבין משהו. זה יכול להוציא מהדעת. הוא טען שכשהתחלנו לצאת זה לא הציק לו אצלי. להיפך, הוא אהב לדבר איתי ולא משנה מה. אבל ככל שעבר הזמן זה הציק לו יותר. כמנהגה של אהבה, בהתחלה היא מעוורת ואחר כך מעוותת. שאלתי מה הוא רוצה שאעשה, שכבר דיברנו על זה בעבר ואני משתדלת לא להיכנס לדבריו, אבל אני לא ילדה בת 5 והוא לא האפיפיור - לפעמים, בזמן דיון או ויכוח, אנשים נכנסים אחד לדברי האחר. זה נקרא שיחה. הוא שאל אותי, "ואם היית הולכת להרצאה של... ניל גיימן נגיד. האם היית מדברת באמצע ההרצאה?"

"דבר ראשון, אתה לא סופר רב מכר ואני לא קהל מעריציך," עניתי, "ודבר שני, אין שום קשר בין השניים. כשאתה הולך להרצאה, אתה בא במטרה להקשיב. האדם שמולך בא לנאום, אתה בא לספוג מידע או להינות, לא לנהל שיחה. אם אתה מרגיש שאתה נואם לי כשאנחנו מדברים, ושאין לי שום חלק בשיחה, אז הבעיה היא אחרת לגמרי."

הוא אמר שהוא מבין שיש הבדל, אבל עדיין רצה שאגיד לו למה לא אדבר באמצע שניל גיימן נואם לפניי.

"כי לא אוכל לשמוע את מה שהוא אומר."

"בדיוק!" הוא אמר, "אז אם את מתפרצת לדבריי, איך תשמעי את מה שאני אומר?"

לקחתי נשימה עמוקה, הסברתי שאני מבינה שיש לו אישוז עם העניין הזה, שההורים שלו דפקו אותו כשהיה ילד ולא הקשיבו לדבריו ושזה מלווה אותו עד היום, אבל זה לא פיר להפיל את זה עלי. אמרתי לו שכשאני מדברת איתו, אני מרגישה שאני הולכת על ביצים. שהוא מדבר, חושב ופועל - ל-א-ט. וזה בסדר, זה הקצב שלו. אני עושה הכל מהר ממנו. אנחנו שונים. שאני מנסה לגלות הבנה, אבל מעבר לזה הוא לא יכול לדרוש ממני כלום.

שתיקה ארוכה בצד השני של הקו, ואז, "אני רואה שאת מנסה, ואני לא רוצה שתרגישי שאת הולכת על ביצים כשאת מדברת איתי, אבל זה נושא שהרס לי בעבר שתי מערכות יחסים, אני לא מסוגל לעבור את זה שוב."

"אז נסה לחשוב עם עצמך, כי אם הנושא הזה גרם לך לשני גירושים, זה לאו דווקא משהו שאני צריכה לשנות. אין לי מה להגיד לך מעבר לזה, כי זו מי שאני," עניתי. כבר איבדתי את הסבלנות בשלב הזה של השיחה, "תצא עם בחורה שלא מדברת."

הוא נעלב מהאמירה האחרונה הזו, ובאותו רגע נפרד ממני. כן כן, שלושה ימים לפני שהייתי אמורה לעבור איתו לדירה הדמיונית שעוד לא השכרנו, הוא נפרד ממני כי ציינתי שאין סיכוי שאוכל לשנות את סגנון השיחה שלי שיתאים לו בדיוק. לא יכולתי יותר לשמוע אותו כי כל כך כעסתי, אפילו לא באתי בהאשמות.

הוא אמר, "את עדיין יכולה ליפול אצלי עם הדברים שלך. ואני בכל מקרה נוסע לסיני, אז אשמח אם תבואי."

זה היה נשמע לי כל כך מגוחך. אמרתי לו שאני אסתדר ושלסיני לא אסע איתו. וניתקתי.

מיד אחרי השיחה הזו קפצתי לבית של חבר טוב. שפכתי את הלב וסיפרתי לו מה קרה. במקרה הוא עובד בהובלות, ויש לו השפעה מאוד מרגיעה עלי. הוא אמר שהכל יהיה בסדר, שנעביר את הדברים שלי לבית של ההוא ולבית של ההוא, שאוכל לישון אצלו כמה ימים עד שאמצא, שיש חברים טובים בשכונה שיעזרו לי ושלא אגור ברחוב. העמדתי פנים שאני מעודדת, אבל לא הייתי. כי כן, יש לי כאן בשכונה חברים שהם אוצרות, והם יעזרו במה שיוכלו, אבל מי רוצה להיות בלחץ למצוא דירה, כשהחפצים שלך מפוזרים בבתים של אנשים טובים?

אחרי כן ישבתי בשכונה עם חבר שתמיד יש לו מה לעשן, כי כל החומר שלי היה אצל אחנתון, ונזכרתי ביום בו ישבתי עם חברים בבית הקפה שבו עבדתי. יצאתי לקפה וסיגריה והייתי די מדוכאת אז רק הקשבתי אבל לא השתתפתי מאוד בשיחה. הם דיברו כל אחד על משהו שעובר עליו, מן גל של צרות. ובשלב מסוים, אחד מהם אמר לי, "ג'אם, מסכנה, את עוד עובדת עם ב' (הבוס הקודם שלי) שלא מפסיק לחפור על הצרות שלו. הוא בכלל נותן לך הזדמנות לדבר על עצמך מדי פעם?"

שאלתי למה הוא מתכוון.

"את כמו עובדת סוציאלית במקום הזה, כל אחד משוגע מהשני וכולם יושבים וחופרים לך על הצרות שלהם. את נראית כאילו לא יזיק לך שמישהו יקשיב לך. שפכי את הלב."

וזה מאוד ריגש אותי, מה שהוא אמר באותו היום. זה היה נכון. עבדתי מאחורי בר רוב חיי, הייתי שנים ארוכות שומעת אחרים מדברים על הצרות שלהם ולא מעוניינים לשמוע על שלי. אני מתורגלת, עד כדי כך שבכלל לא עלה על דעתי שאוכל לדבר גם על עצמי. ואז בא הבחור שאני אוהבת, הפרעה שלי, וגם הוא דורש ממני לסתום. אחרי שהקרבתי למענו הרבה יותר משהוא יודע. אני יודעת למשל, שהוא מאוד אוהב לצאת לשתות. בעיקר עם החברים שלו. הייתי כזאת עד לפני כמה שנים, יוצאת ומשתכרת כל ערב, חוזרת הביתה מעולפת, ואם לומר את האמת, עבר לי. די נמאס לי מזה. היום אני מחפשת מקום שקט יותר לשתות בו, או בבית, ואם בא לי להשתולל, זה קורה פעם בכמה שבועות. אני רואה בזה התבגרות מבחינתי. אבל כשאני רואה שהוא רוצה לצאת, אני יוצאת איתו, כי אני יודעת שלפעמים הוא לא יוצא רק כי אני לא מצטרפת, למרות שהוא ממש רוצה. מה שאגב, גרם לי להפסיק להיפגש עם החברים שלי והחזיר אותי לכמויות שתיה שנגמלתי מהן בעבר. בנוסף, הוא אוהב לשבת בבית עם מוזיקה אלקטרונית, לעשן, לשתות ולחשוב כשהוא בוהה בחלל החדר. אני לא מסוגלת לעשות את זה. אני צריכה משהו שיעסיק לי את הראש. אני אקרא או אנגן או אזמזם שיר, ואם אשב לסרוג או לצייר, אשים איזה סרט או ספר שמע או תכנית רדיו או כל דבר כזה - ואמנע מלחשוב! אני לא פועלת טוב כשאני חושבת, זה עושה לי רק רע. אבל כשהייתי באה אליו, הייתי יושבת איתו בשתיקה במשך דקות ארוכות בלי לעשות כלום, ולעזאזל, לא יכולה להימנע מלחשוב. זה היה סיוט עבורי, אבל ידעתי שלפעמים בא לו סתם לשבת. ואז החלטתי שהבעיה פה היא לא אני. 

ואז התחילו שלושה ימים של לחץ. אני שונאת לחץ. אני אף פעם לא מבינה כמה אני צריכה להילחץ, עד שמאוחר מדי. אני תמיד רגועה, גם אם הרצפה תחתיי נופלת, ואז כשכבר מאוחר מדי והיא מתרסקת, אני נזכרת להיבהל. גם באותו ערב, אני לא זוכרת שהרגשתי לחץ. רק גוש כזה של רע בגרון, כעס והרבה עצב. חייתי במבצר הארגזים שלי, חיפשתי דירות, חיה בסרט שאיכשהו אצליח למצוא דירה בשלושה ימים. אבל היה טוויסט בעלילה.

24 שעות אחרי שנפרד ממני, אחנתון שלח לי מסרון, "מתגעגע אליך."

שלחתי בחזרה, "זה האלכוהול שמדבר."

"דווקא לא שתיתי עדיין." הוא שלח.

ועל זה לא עניתי. לא עניין אותי מה הוא מרגיש או מה הוא עושה, יש לי צרות גדולות יותר תודות לו.

לאחר כחצי שעה הוא שוב שלח מסרון, עם שם הפאב שנהגנו לשבת בו ולדבר, בעיקר בתחילת הקשר, ואחריו סימן שאלה.

לקחו לי כמה דקות להשיב בחיוב. חשבתי שכדאי לסגור קצוות פרומים, להבהיר לו כמה הוא בן זונה אגואיסט, ולהיפרד באופן רשמי.

נפגשנו בפאב, וחיכיתי שידבר. אחרי הכל, הוא זה שרצה להיפגש. זה העסק שלו, ואם הוא רוצה למכור, שיגיש היצע. הוא התחיל להסביר שהוא מרגיש שאולי לעבור לגור ביחד זו טעות, אבל אנחנו צריכים להמשיך לצאת. הוא כמובן נימק את זה בכל מני הסברים. ואז הוא חזר לנושא הראשי: למרות שהאמירה שלי על זה שיצא עם בחורה שלא מדברת היתה נבזית בעיניו והעליבה אותו, הוא חושב שאם שנינו ננסה, נוכל להסתדר.

"לא," אמרתי אחרי שהמתנתי דקה ווידאתי שאכן סיים, "אמרתי לך את זה בשיחת הטלפון והתכוונתי לזה. ככה אני מדברת. עם תשוקה. אם בכלל, אתה צריך להרגיש נפלא בנוגע לזה שאני קוטעת את דבריך. אתה צריך לקחת את זה כמחמאה ולהיות בעננים."

הוא שאל למה אני מתכוונת.

"אני לא אישה פטפטנית. אתה רואה אותי מנהלת שיחות עם אנשים בשכונה. אנשים פה מטורללים על כל הראש, רובם מדברים שטויות חסרות שחר, מה אני עושה אז?"

"כלום." הוא אמר.

"בדיוק! אני יושבת, תוקעת בהם מבט כאילו מקשיב כשבינתיים אני תוהה בתוך הראש מה כדאי לי להזמין לאכול או מתי אני צריכה לקום מחר. הם לא מעניינים אותי אז אני לא קוטעת אותם, כי אין לי באמת מה להוסיף. אין לי מה להגיד. אבל כשמישהו מעניין אותי, ומה שהוא אומר מדבר אלי, אני מרגישה נלהבת. השיחה מעניינת אותי, ואני חייבת להשחיל את מחשבותיי מדי פעם או שאתפוצץ! מה יותר נפלא מזה?"

הוא שתק כמה זמן, ואז חייך. "עכשיו אני מבין." הוא אמר.

"אחנתון, תשתחרר, נסה להתעלם מהעצבים שזה עושה לך. אם ארשה לעצמי להתעצבן מדברים שהם חלק מתכונה אנושית, לא יהיו לי מכרים בעולם. אני אהיה אדם בודד מאוד. ואתה תהיה אדם בודד מאוד אם תלך ותחפש לך אישה שלא תקטע אף פעם את דבריך."

"כמה פעמים שמעתי את זה בעבר," הוא אמר, "תשתחרר, אתה כבד מדי. תן לשיחה לזרום ואל תרגיש שאתה במאבק."

"בדיוק," אמרתי, "נסה להקשיב לעצה הזו שקיבלת עשרות פעמים."

"אני לא מצליח," הוא אמר, "אני באמת מנסה. אני לא מסוגל לנהל שיחות עם אנשים בשכונה, את רואה כמה פעמים אני מסתובב והולך, כי אני פשוט לא מסוגל לסבול כשלא נותנים לי לדבר."

"זה בסדר לא לדבר עם מי שעושה לך רע, אבל אתה עדיין צריך להשתחרר. תקטע בחזרה אחרים, תיכנס להם לדברים, דבר בחופשיות ותפסיק לנתח כל דבר שיוצא לך או לאחרים מהפה. אולי ככה תצליח להשתחרר מהנטל הזה של הכבדות בשיחות. אתה אדם שחביב על הבריות, אנשים אוהבים אותך. אתה נחמד, יש לך פרצוף יפה, אתה מצחיק מאוד ונעים, ואתה היחיד בעולם שמונע מעצמך להינות מישיבה עם חברים. כי כל האחרים כן נהנים בישיבה איתך, ורק אתה לא."

השיחה הזו הסתיימה בטוב. לא אמרתי את כל מה שרציתי, אבל אמרתי מספיק לאותו ערב. הוא אמר שהוא שמח שקיימנו אותה, וביקש שאבוא איתו לסיני.

"אני לא יכולה. אני צריכה למצוא דירה ואתה יודע את זה." אמרתי.

נראה שהוא אפילו לא הבין איך התזמון שלו הרס לי את המעבר, הוא אמר, "גם ככה תכננו לנסוע לפני שנעבור. פליז פליז פליז תבואי איתי לסיני."

ואני לא יודעת אם אני מטומטמת או שפשוט נורא נורא רציתי לנסוע, אבל בסוף הסכמתי.

ביום האחרון, כשכבר הייתי צריכה לפנות את הדירה ולעבור, התקשרתי לידיד ההוא שעוסק בהובלות. הוא ביקש שאשיג לו לפחות עוד 2-3 גברים שיעזרו לו כי הוא ממהר היום. עשיתי טלפונים, התקשרתי לאחנתון (שנשמע כאילו הנטל של לעזור לחברה שלו להעביר את הדירה הוא כל כך כבד אבל הוא יעשה מאמץ, המסכן) ולעוד שני גברים, חבר'ה מהשכונה. לבחור השלישי התקשרתי בזמן שחיכיתי בתור לבנק כדי להוציא כסף לסיני. הבחור הזה הציע לי בעבר שנהיה שותפים ואמרתי לו שאני עוברת עם בן הזוג. וגם אם לא הייתי עוברת עם בן הזוג, הייתי מסרבת. הוא התחיל איתי, די באגרסיביות, הרבה פעמים בעבר. זה היה נראה כמו רעיון רע לגור איתו באותה הדירה. הוא שאל לאן אני עוברת ואמרתי שכרגע אני רק מאחסנת את הדברים.

"את לא עוברת בסוף עם החבר?" הוא שאל.

"לא, אני עוברת לבד."

"אני מחפש שותפה." הוא אמר.

"לא יודעת..."

"אני גר עם חברה שלי בחדר אחד, והחדר השני פנוי."

כששמעתי שיש לו חברה, הסכמתי, אבל ציינתי שאני רק מסבלטת.

חזרתי הביתה וסיימתי את האריזות. הייתי אמורה להעביר את הארגזים ואז היה לנו אוטובוס לאילת לתפוס. אחנתון הגיע בשעה שקבענו, עוד לפני המוביל. אמרתי לו שהמוביל יתעכב קצת.

"מיהרתי להגיע הנה." הוא ציין.

"טוב, אז אפשר לדבר רגע כי יש משהו שממש מעיק עלי וחשבתי שתבין לבד אבל אתה לא."

הוא התיישב, "אוקיי..." וגלגל סיגריה.

ואני, תוך כדי שאני ממשיכה לזרוק בגדים לתוך ארגזים, אמרתי, "אתה זוכר שאמרתי לך אז לא להתחרט על המעבר יומיים לפני שאנחנו צריכים לעבור? אז אני לא יודעת אם הבחנת, אבל אני צריכה לעבור היום, ואתה התחרטת לפני יומיים."

"מה את מנסה להגיד?"

"את זה. שעכשיו אני בבלגן הזה כי אתה לא יכולת להיות פאקינג החלטי, זה מה שאני אומרת."

"את מאשימה אותי?" הוא שאל, ויכולתי לראות שהוא באמת מופתע ולא רק מנסה להיות תמים.

"אתה רציני?" החזרתי בשאלה, "ידעת שיש לי תאריך, אתה לא ילד בן 17, הייתי מצפה ממך לעמוד מאחורי הטעויות שלך ולהבין שיש להם תוצאות. דפקת אותי."

"ג'אם," הוא אמר וקם, "עכשיו חזרתי גמור מהעבודה, התקלחתי מהר ובאתי לכאן רק כדי לעזור לך, וככה את מדברת אלי?"

זה באמת הכעיס אותי, "אני באמת מצטערת," אמרתי, "אני מצטערת שהרסתי לך את אחר הצהרים הנפלא הזה עם הצרות שלי. בפעם הבאה שתזרוק אותי מצוק, אני מבטיחה שלא אעיז לצרוח בדרך למטה."

הוא רצה לענות, אבל אז נכנס אחד הגברים שגייסתי לעזרת הסחיבות, ושנינו השתתקנו. העברנו הכל, הוא עזר לי לפרק את המיטה ואז הלך לבית השני כדי לפרוק בזמן שאני סגרתי עוד כמה ארגזים, ומאוחר יותר פגשתי אותו בדירה השניה, של השותפים החדשים שלי.

אחרי שסיימנו, נחנו קצת והתיישבנו אל השולחן.

"טוב, סיגריה ואני זז. אני צריך לארוז לסיני." הוא אמר.

"תפסיק עם הפרצוף תחת." אמרתי חצי בכעס חצי בקלילות, "יש חופשה לפנינו, בוא נצא אליה בכיף."

הוא נרגע קצת. אני לא. עדיין הייתי רותחת מכעס, אבל ידעתי שהוא לא יודע לשחרר, ושאם לא נעשה סולחה זה יהרוס את כל השבוע. שמרתי את הזעם עמוק עמוק בפנים ועברתי ל'מוד' של חופשה.

סיני היתה מדהימה, כמו שרק סיני יכולה להיות. היה לנו שבוע פשוט מדהים, כל כך רגוע, מלא בים, ספרים והמון חשיש. אבל הפוסט הזה כבר ממש התארך, אז אספר לכם על ההמשך, אחרי שחזרנו מסיני, בפוסט הבא. אוהבת אתכם ולילה טוב.