אני לא גולשת הרבה באינטרנט. חוץ מהבלוג או Goodreads. עד לא מזמן, עד היום אני כותבת חלק מהסיפורים שלי ביד ולא במחשב. אבל זה בגלל שאז לא היה לי מחשב, והתרגלתי. האצבעות שלי אסירות תודה על זה.

אז שוב: הדברים שאני מבזבזת עליהם את הזמן שלי לא כוללים שיחות חסרות טעם עם מישהו שאני אפגוש עוד כמה שעות בבית הקפה המקומי, אלא דיונים ענייניים וקצרים מדי פעם על נושא מסויים שאני מוצאת אותו מעניין, וזה קורה בדרך כלל פנים מול פנים, או במקרים מסויימים, בשיחת טלפון.

הפייסבוק פשוט נראה מיותר, לפחות בשבילי. תכלס, אין לי הרבה חברים (אני מדברת על החיים האמיתיים, אנשים). אין מסגרת חברתית גדולה שאני שייכת אליה. נהגתי לצאת הרבה כשהייתי שתיינית, היית מוצא אותי רוב הזמן בלי לחפש יותר מדי: או בפאב-הבית או בעבודה, בשני המקומות הייתי גמורה. אם אני לא שם ולא שם אני כנראה מעולפת באיזה מקום רנדומלי או בדירה שלי. היו לי רק שני חברים טובים באמת ועוד כמה חברים רחוקים יותר. הכרתי את רוב התושבים בעיר כי זו עיר קטנה, אבל אני לא מחשיבה אותם חברים. בואו לא נחיה בסרט. לא הייתה לי משפחה או חברי ילדות בעיר בה גרתי באותו פרק זמן.

עכשיו אני כבר גרה בעיר אחרת וטוב לי, אני לא צריכה יותר, בכנות. אני לא רוצה שלוש מאות - - חמש מאות - - שבע מאות חברים וירטואליים שאין לי על מה לדבר איתם חוץ מ"השמלה הזאת לא עושה לך טוב לתחת, אבל יופי של פוש-אפ מאמא", אני לא צריכה או רוצה לפרסם תמונות שלי ברשת על כל דבר שאני עושה (מה גם שאני לא רגילה לצלם את עצמי כל כך) ואני לא מעוניינת בזה.

עכשיו, לפני שכל הפייסבוק-וורמס מתנפלים עליי חשופי שיניים. אני מבינה במה מדובר, אוקיי? אני יודעת שבחור הוירטואלי הזה אפשר למצוא תחומי עניין שלך ולהשתייך לקבוצות מסויימות, ככה שאם אתה מעריץ נלהב של כלבי ים נזיריים קריביים, איפה תוכל למצוא עם מי לדון בזה אם לא עם קבוצת "אוהבי כלבי הים הנזיריים הקריביים" בפייסבוק. נייס. גם לי יש תחומי עניין, כן, גם אני אוהבת נושאים שתאמינו לי כשאני אומרת: רוב האנשים לא מתחברים אליהם. בעיקר לא במין הנקבי שהוא המין שלי. אבל לי מספיקים הדיונים בGoodreads.

כבר יש לכם יוטיוב, פייסבוק, טוויטר, טאמבלר או משהו כזה שאני לא מכירה - ועוד עשרות דברים שונים - אני הולכת לאיבוד, בחיי. וזה לא דבר טוב, כי אנשים לא מספרים את האמת הגמורה במקומות האלה, בואו נהיה כנים. זה נראה כאילו כולם חיים את החיים הטובים, יום שני בכנרת, שלישי במסעדה בתל-אביב וחמישי בשדה תעופה בדרך לחופשה ביוון. אתה מגולל ומגולל את המסך למטה, ומגולל... ומגולל... ולאט לאט אתה מרגיש שהחיים שלך בזבל.

אני כותבת בלוג. דאא. את או אתה זרים מוחלטים ואתם קוראים את החרא שלי ואולי נהנים מזה ואולי לא נהנים ואני מדברת חופשי כי אתם לא מכירים אותי ואתם יכולים להגיב בחופשיות כי אני לא יודעת מי אתם ולא יכולה פאקינג לפגוע בכם אם תכתבו משהו רע!!!

רואים כמה שטוב לנו?

אבל בכל אופן, אני יכולה להבין את הרעש סביב החרא הזה. זה אותו הרעש שיש סביב הסמארטפון - זה גדול, נוצץ ולכולם יש אותו. אבל את מי שמכור אליו אני כבר לא יכולה להבין, זה מעבר למה שהמוח שלי, האומלל והספוג מריחואנה, מסוגל לתפוס. אבל אני יכולה להבין את היעילות שלו. למשל, אם היה לי פייסבוק, הייתי יכולה היום לתקשר עם אנשים שלא היה לי קשר איתם הרבה זמן. העניין הוא שלדעתי, זה לא דבר טוב. אם לא הייתי בקשר איתם כמה זמן - זה אמור להגיד לי משהו. יש לזה סיבה, למה בכוח?

מה שבאמת מדכא זה שאני כבר הגעתי למסקנה שאם אין לך פייסבוק אתה לא שם, אתה לא קיים, אתה לא נחשב. אתה כלום. אני יודעת שזה נשמע קיצוני, אבל אתם יודעים שזה נכון. המציאות השתנתה ואיתה בני האדם השתנו. כולנו טיפשים :(

ובנימה אופטימית זו:

Addio