תיאורים תיאורים תיאורים. כשאני קוראת ספר של אן רייס, אני יודעת עוד לפני שאני פותחת אותו מה יישלוט בסיפור: תיאורים. תיאורים ציוריים ועשירים שממיסים אותך ולא מורידים מערכה של העלילה המרכזית. סודה הגדול של ספרות יפה! רייס גורמת לך לראות את מה שאתה קורא. אני יכולה להריח את הפרחים שהיא מתארת, ולטעום את המשקאות שהדמויות לוגמות. וככה היא לאט לאט ובתענוג מתמשך יכולה לספר לנו אלפים על אלפים של שנים, סיפור חייה של דמות נצחית.

לצערי, קראתי את הספר הזה מיד אחרי "ראיון עם הערפד" כי לא ידעתי את הסדר. זה לא באמת טרגי, אבל היו כמה דמויות שלא ידעתי את ההיסטוריה שלהן עם ארמאן, וחבל. אז אני ממליצה לקרוא את כרוניקל הערפדים של רייס בסדר הנכון :)

יופיו של הגוף האנושי, גברי או נשי (בעיקר גברי במקרה הזה) הוא מודגש מאוד ברומן הזה (כמו ברוב הספרים שלה), וזה יכול לגרום גם לגבר הכי הומופובי בעולם, להתאהב גם אם רק לכמה רגעים, בדמות גברית כלשהי.

ארמאן הוא דמות מרתקת שעבר ייסורים רבים בחייו וסוף סוף מצא את עצמו תחת חסותו של מריוס, ערפד עם עבר מעורפל. אני אוהבת את מריוס בעיקר בגלל המסתורין שעוטף אותו כמו ערפל כמעט מוצק.

מי שקרא את "ראיון עם הערפד" כבר פגש את ארמאן ואת תיאטרון הערפדים שלו בצרפת. מפתיע כמה שונה הוא היה וכמה הטבע שלו והתכונות שלו השתנו ככל שחלפו השנים. ב"ערפד ארמאן" אתה רואה איך הוא משתנה בהדרגה והופך להיות אותו ערפד שזכרת ב"ראיון עם הערפד", הפריזאי יפה-התואר בעל תיאטרון הערפדים.

עוד מאז שקראתי "ראיון עם הערפד" הייתה לי הידלקות עליו, הידלקות לא מזיקה. אבל ב"ערפד ארמאן" ההידלקות שלי הפכה להתאהבות נואשת.

לזה אני קוראת פיתוח דמויות.

1. כשאת נכנסת עם תיק קטנטנצ'יק שלא מכיל יותר מארנק ומשקפי שמש, ובכל זאת המאבטח מתעקש לבדוק אם יש לך שם פצצה.

2. כשנשארה רק עוד קופסה אחת אחרונה של פרינגלס ואיזה ילד שמן מגיע לשם לפניך, תופס אותו ושם ריצה לעגלה של אמא שלו שאפילו לא באמת רוצה לקנות לו את זה אבל לא מתווכחת.

3. כשכל הקופות תפוסות.

4. הילדים המעצבנים שצועקים שאמא תקנה להם "את זה ואת זה ואת זה..."

5. הריח.

6. כל כך הרבה ריצפה.

7. הרעש.

8. כשאתה נכנס רק בשביל לקנות איזה יוגורט וצריך לחפש שעתיים רק איך להגיע לאגף מוצרי החלב וכבר עובר לך החשק ליוגורט אבל אז כבר הגעת אז אתה בכל זאת מחפש ואז אין את היוגורט שאתה רוצה ואתה מתפשר על אחד אחר רק כי אין לך כוח לחפש את אגף מוצרי החלב בסופר אחר.

9. כשבדיוק הגיע התור שלך הקופאית החליטה לקום ולא לחזור לעולם. לעולם.

10. כששואלים אותך אם יש כרטיס מועדון ואם אתה מעוניין במבצעים החדשים למרות שהתשובה היא תמיד "לא!!!" ו"לא!!!"

אני מתה על הספר הזה! העלילה מתקדמת נהדר, הפרוטגוניסט והאנטגוניסט מורכבים אחד יותר מהשני. אהבתי את העובדה שקינג מתעלל בבן מינו - סופר, שנקלע בסופת שלגים עם הרכב שלו ונפצע ברגליו, ניצל על ידי אחות לשעבר שבמקרה מתגלה גם כמעריצה שרופה שלו. זה יכול היה להיות נחמד שמעריצה תטפל בך - אבל לא היא... לא אנני וילקס.

קראתי את הספר הזה כשהייתי בת 13 וסיימתי אותו בערך ביומיים. זה היה סוחף ולא הצלחתי לעצור. אני זוכרת שהייתי יושבת איתו בשולחן האוכל ואמא שלי היתה אומרת, "אולי תוציאי את האף מהספר? השיער שלך נכנס לרוטב."

היו קטעים קצת קשים לקריאה ברגעים מסויימים - אבל זה לא מנע ממני להמשיך לקרוא. ישנם קטעי אלימות והכתיבה של קינג, כמו תמיד, מאוד ציורית, אז אל תרדו לבור הזה אם לא תוכלו לצאת - ראו הוזהרתם.

זה יישמע מוזר, אבל הרגשתי מאוד חצויה במשך הקריאה - רציתי ללכת לשם, לירות באחות המשוגעת ופשוט להוציא משם את הבחור המסכן; אבל מצד שני, ידעתי שגם אילו יכולתי והייתי עושה את זה, הסיפור היה מסתיים - והרי לא רציתי שזה יקרה P:

עריסת חתול היה קריאה מהירה בשבילי. קראתי אותו אולי ביום וחצי. לא כי הוא קצר, אלא כי הוא באמת סוחף ונותן לך חוויית קריאה שונה. הוא כתוב קצת שונה מספרים אחרים. הוא ערוך אחרת וכתוב באופן ייחודי.

הסיפור מתחיל כשהסופר ג'ון מחליט לכתוב ספר על היום בו הוטלה הפצצה על הירושימה ונגסאקי. הוא מחפש מידע על פליקס הויניקר, מדען שסייע בבניית הפצצה האטומית ופיתח חומר כימי בשם קרח-9 שיכול להפוך כל אובייקט לקרח מוצק.

וונגוט מדבר על הומניזם, על השוני בין זה לבין אתאיזם או כל דת אחרת לצורך העניין, מה שנתן לי חומר למחשבה והשפיע עליי בדרך כלשהי.

הוא מאוד אירוני וגורם לי לחייך עם הדיאלוגים שלו. אני באמת נהניתי מסגנון הכתיבה. הפרקים קצרים מאוד, כאילו מישהו חתך אותם באמצע, והם תמיד נגמרים באיזו שורת מחץ מסקרנת.

אני בלי ספק הולכת לקרוא עוד ספרים של וונגוט.

קראתי את זה מזמן, אבל זה היה כל כך טוב שמדי פעם אני מוצאת את עצמי מעיינת בו שוב בספרייה... (חנונים לשלטון!)

זו אוטוביוגרפיה (אני אוהבת אוטוביוגרפיות!!) של הפיזיקאי ריצ'ארד פיינמן. הספר זורם בכמה כיוונים ומדבר על נושאים מגוונים ומטורפים, כמו חייו של פיינמן גדושי ההרפתקאות. הוא עבר הרבה, גם בחייו באוניברסיטה וגם בעולם שבחוץ. המספר הוא חברו הטוב של פיינמן שהיה שותפו לתיפוף. הוא היה מקליט את פיינמן כשהיו משוחחים או כשפיינמן התחיל לספר סיפורים ואחרי מותו של פיינמן, העלה אותם על הכתב.

הוא מספר לנו, בדרך משעשעת ביותר, על הניסיון שלו בפריצת כספות, על כך שצייר אישה עירומה ע"י דוגמנית, המסעות שלו בחיפוש אחר הרפתקאות במועדונים של ווגאס וכל מני דברים מצחיקים וכיפים, כמו שרק שנות ה-70 יכולות להיות (למה לא נולדתי אז?!?!) עד שאפילו מי ששונא פיזיקה יכול להינות ממנו ולחשוב שפיזיקה כנראה לא משעממת כמו שהיא נראית.

חייו של פיינמן מלאים באינטליגציה, אומץ, תעוזה, תשוקה לחיים, וכל זה בעיקר בזכות הסקרנות האינסופית שלו. האיש הזה זכה לראות את העולם במלוא זוהרו ופלאו ויופיו במקרים יוצאי דופן.

הספר הזה נשאר איתי ויישאר לי בראש כל הזמן. זה מסוג הספרים שעוקבים אחריך גם בעתיד, כמו מן ספר חור-תולעתי תודעתי כזה. נשמע קסום או פיזיקלי? אל תענו על זה.

אני בהחלט מתכננת לקרוא אותו שוב באחד הימים. הוא כבר לא טרי לי בראש :(

בין הספרים הטובים ביותר שקראתי אי פעם. גורם לחובבי ערפדים כמוני אושר אמיתי.

יופי של בניית דמויות, פשוט מעורר השראה, סיפור מרתק ועלילה עוצרת נשימה. אווירה נעימה ומותחת עם נגיעות של גותיקה מעודנת.

אן רייס לא משחקת משחקים כשזה מגיע ללספר סיפור, והיא עושה את זה כל כך מושלם שאתה מוצא את עצמך פשוט שוכב על הגב במיטה ומהרהר בסיפור גם שעתיים אחרי שסיימת אותו.

לואיס דו פואנט די לאק, הערפד הממורמר ויפה התואר, גיבור הרומן, מספר את סיפור חייו הטרגי. לאחר מותו של אחיו, כשמאס בחייו ורצה למות, הפך אותו לסטט, ערפד חסר מצפון ותאוו בצע, לערפד. הם חיו ביחד במשך מאות שנים ולסטט לימד את לואיס את כל מה שהוא יודע, או לפחות כמעט הכל... הוא מלמד אותו כיצד לצוד בני אדם כדי לשתות את דמם שבלעדיו הוא עלול למות (באופן סופי) אבל לואיס לא מסוגל, מצפונו גובר עליו, והוא לא רוצה להרוג אנשים. הוא הופך לערפד צמחוני וניזון מבעלי חיים בלבד. לסטט ממשיך לנסות לפתות את לואיס לצוד כמו ערפד אמיתי, אבל לואיס לא נכנע ומתחיל להתעניין בקיומם של ערפדים אחרים כשהוא חוקר היכן אפשר למצוא אותם.

בהמשך השניים פוגשים בקלודיה, הילדה בת ה-6, והעלילה מסתבכת עוד יותר.

כל כך הרבה רגש ותיאוריות על מטרת החיים. ערפד שכל הנצח לפניו מהרהר בלי סוף על השאלות מי אני ומה אני עושה כאן, מה הטעם בכל זה והאם יש פואנטה לחיים חסרי הערך והמוסר האלו. סוף סוף רומן ערפדים שלא מתמקד רק בדם וסקס (יש מזה ולא מעט, אבל זה לא העיקר...) אלא גם בעומק ובערך של חיי נצח.

אהבתי את לואיס ואהבתי את לסטט, מה שבאמת מיוחד, כי שניהם כל כך הפוכים זה מזה. עוד הוכחה לכשרון בניית הדמויות המושלמת של רייס.

היה לי קשה להתגבר על כמה סצנות קשות בספר, על אבדות מסויימות ועל רגעים דרמטיים (ויש הרבה מהם... יאממ!) שעד היום (ןקראתי את הספר הזה ממש מזמן!) אני מתאבלת עליהם. אבל זה שווה את זה.

רייס תמיד אמרה שלואיס מאפיין אותה. היא ממש כתבה על עצמה בספר כשהיא כתבה על לואיס. אבל אני בתוך הקריאה דווקא התחברתי יותר ללסטט. הוא בסך הכל מנסה לשרוד בתוך חיי הנצח שהוא כלוא בהם. הוא לא נכנע לחולשות כמו רגש ומצפון (מה שהוא קורא להן חולשות, בכל אופן) והוא שטני בעל אגואיזם טהור. הוא עושה הכל למען האינטרסים האישיים שלו והוא מפיק הנאה מרצח ושפיכות דמים (דאאא ערפד או לא ערפד?) ולדעתי יש בו משהו יותר אנושי אפילו מלואיס.

אני יודעת שזה נשמע מוזר, אבל הוא הרגיש לי יותר קרוב לאנושיות שלו. לואיס כל כך נלחם בערפד שהוא שזה כבר הרחיק אותו לגמרי מעצמו והוא הפך צמחוני והמצפון שלו עבד שעות נוספות, יותר מבן אדם ממוצע. לסטט לעומת זאת נתן לאינסטינקטים החייתיים שלו לעבוד וגם לא מחק לגמרי את האנושיות שבו. הוא אמנם נוטה יותר לצד הערפדי שלו אבל האנושיות שבו יותר ריאליסטית. הרי לכל בנאדם יש מפלצת מפנים. אצלו היא בחוץ והאדם בפנים.

ספר מאוד מומלץ, ולדעתי, תקראו אותו לאט ותהנו ממנו, תקבלו כל מילה, דימוי, דיאלוג בכבוד הראוי להם. רייס כותבת מדהים ומכניסה אותך לעולם אחר. אל תתפלאו אם תפסיקו לחיות בזמן שאתם קוראים את הספר ואל תדאגו, אני מבטיחה שהחיים עדיין יהיו שם כשתסיימו! אלא אם כן תמותו באמצע הקריאה, אבל מה יותר טוב מלמות עם ספר שגורם לך להיראות טוב אם אתה מת בזמן שאתה קורא אותו?

סטיבן קינג בדרך כלל מרתק אותי ומשאיר אותי ערה וגורם לי לאחר לעבודה ולריב עם הבוס שלי כשהעיניים שלי נפוחות ומפחידות. אני אוהבת אותו בגלל זה. אבל במקרה הזה... איך להגיד בעדינות... נרדמתי די מהר!

הוא מרח את ההתחלה בצורה ממש מוגזמת, לפחות 100 העמודים הראשונים רק הכינו בסיס לעלילה! כדי להגיע לביואיק ולעלילה המרכזית, צריך לעבור קודם את כל החצי הראשון והמתיש של ההתחלה. העלילה עצמה בקושי זזה, והסוף היה מעורפל ופתוח.

בספרים אחרים של קינג, אפילו כאשר העלילה נמרחה, זה היה מעניין לקרוא. הוא נותן לנו סיבות להמשיך קדימה, הוא מסקרן, הוא מפתיע... אבל כאן, לא ראיתי תקווה. עמדתי במקום וזה חירפן אותי.

אולי זאת רק אני, אבל הספר הזה היה אכזבה. זה לא היה מפחיד כמו שהספרים שלו הם בדרך כלל, לא מאתגר או מעורר רגש, לא ממכר... ואלה הדברים שאני הכי אוהבת בספרים שלו!

חבל.

אוקיי, אז הספר הזה היה... משהו.

אהבתי את זה שהדברים לא התחברו בהתחלה. קלואי לא יודעת שום דבר על החברים שלה, שום דבר על בית לייל... והכל מתפוצץ לה בפנים!

הספר לא באמת נגמר... זה סוף פתוח לרווחה... עם קליפהנגר ענק!

העלילה הייתה טובה, למרות שבהתחלה הרושם שלי היה שזאת סתם עוד קלישאה לעוסה - אבל זה השתפר לקראת הסוף.

בניית הדמויות קצת אכזבה אותי. רובן היו לא מאוד ריאליסטיות מבחינה פסיכולוגית.

דודה לורן הייתה אחת הדמויות המעצבנות ביותר בספר... הדמויות של המבוגרים בכללי היו מעצבנים ומעורפלים. ארמסטרונג התמקדה בדמויות הצעירות בלבד, אפילו קצת בהגזמה.

וטורי... טוב, היא הייתה דמות קצת מוגזמת כשלעצמה. עוד טינייג'רית מרוכזת בעצמה שמציקה לילדה החדשה, שהיא גם הדמות הראשית בסיפור כמובן. היא קצת מתוסכלת במשך העלילה והרגשתי רחמים כלפיה. למרות שהיא קוץ בתחת.

סיימון ודרק סיקרנו אותי. את המקרה של דרק יכולתי להבין יותר, למרות שהוא היה מאוד כנוע.

"אני לא רוצה ללכת לחפש את אבא שלי! אני אשלח את אחי במקום! אני עלול לפגוע באחרים... אני מסוכן... אני מפלצת!!!" - אוי באמא שלך...

את סיימון היה לי קשה יותר לקרוא.

קלואי בכיינית. היא בהחלט אמיצה, החלטית ודעתנית, אבל היא גם בכיינית ומעצבנת. וגם קצת נאיבית. לא התחברתי אליה בכלל. היא גם לא כזאת שקטה כמו שארמסטורנג ניסתה לתת את הרושם. היא כל הזמן הזכירה כמה קלואי שקטה, אל לא הראתה את זה בפועל, זה הרגיז אותי!

אם רק קלואי וסיימון היו בורחים, הם היו יכולים לברוח בלי שיבחינו בהם. אבל בדיוק ברגע האחרון, כשהיא הלכה לחפש אחרי דרק, היא גרמה להם להיתפס.  אם סיימון היה הולך לחפש את אחיו, זה היה פחות חשוד. היא מפגרת או מה?!

וכשהיא נפלה למלכודת של טורי, היא הייתה אפילו יותר מטומטמת. כל מטומטם היה מבין בסיטואציה הזאת שטורי מתכננת משהו רע, כל מטומטם!!! אבל קלואי היא מטומטמת מזן מיוחד!

אולי אני אקרא את שאר הספרים בסדרה, אולי לא... אני פשוט לא מספיק במתח כדי לרצות עוד. חוץ מסגנון הכתיבה עצמו, הייתי קצת מבולבלת. היא רצה הרבה לפניי ולפעמים הייתה צריכה לחזור ולקרוא פסקאות שלמות שוב כשאני מאשימה את הבעיות קשב וריכוז שלי במקום את הכתיבה המתרוצצת. והיא מתרוצצת.