אחד הספרים היפים ביותר שקראתי השנה. סיימתי את הספר הזה בסופשבוע אחד רצוף, הוא מדהים. אהבתי אותו ובכיתי כמו תינוק. הוא דיבר אליי בכל-כך הרבה מובנים.

יש אקשן בכל פינה, אוסף של דמויות בנויות היטב וגם קצת מלודרמה (טוב, זה ספר שנכתב על ידי נערה מתבגרת, אחרי הכל P:)

הספר הזה מתמודד עם המציאות בצורה הכי רלוונטית שיש. הינטון כתבה את זה לפני יותר מארבעה עשורים - ואנחנו עדיין מתמודדים עם אותו המצב היום. נראה שאנשים תמיד יתחלקו לקבוצות לפי המראה החיצוני והמעמד החברתי. אנחנו טיפשים, זה לא סוד.

אף על פי שהדמויות האלה נדחסו לכדי קבוצה אחת ונשפטו בהתאם, הם שימרו את האינדיבידואליות והאיכות שלהם. אני ממש יכולה לראות את הפוטנציאל בכל אחד מהם להתעלות מעל הנסיבות שהגדירו אותם ואת חייהם ולהיות יותר ממה שהחברה הוציאה מהם. התאהבתי בחבר'ה האלה.

מיד אחרי שסיימתי את הספר, צפיתי בסרט, (זה היה סרט קצר והיו לי עדיין מלא רגשות להוציא מהמערכת...) והוא ריגש אותי מאוד ודבק בתוכן של הספר ברוב המקרים. אחי, אני אוהבת סרטים ישנים!

אני ממש שמחה שקראתי אותו. השיר של רוברט פרוסט הוא אחד האהובים עליי, מה שכמובן חיזק את הסימפתיה שלי לספר. סגנון הכתיבה היה זורם מאוד ומתאים לאופי של הסיפור, והמסר התקבל בהצלחה. אני לא אספר לכם מה המסר כמובן כדי שתוכלו לקבל אותו בעצמכם מעוצמתו של הסיפור, אני רק אומר זאת... Stay Gold, Ponyboy, stay gold :'(

ספר נהדר. ולמי ששואף לחיות ולעסוק בכתיבה - ספר חובה.

זה נדיר למצוא אותי קוראת את אותו ספר יותר מפעם אחת, כי יש כל כך הרבה ספרים בעולם ואני רוצה להספיק כמה שיותר... אבל את זה קראתי פעמיים ואני לא אתפלא אם אמצא את עצמי קוראת אותו בפעם השלישית ביום מן הימים.

סטיבן קינג מספר לנו על הילדות שלו ועל ימי נעוריו, וגם על תחילת דרכו כסופר. הכתיבה שלו כל כך פשוטה וזורמת, עד שסיפור החיים שלו מתחיל להרגיש כמו חלק ממך בשלב מסויים. זה מה שתמיד אהבתי בכתיבה שלו, היא מהפנטת.

חוץ מזה, קינג מספר על התאונה שעבר וגם נותן כמה טיפים לכותבים מתחילים.

הספר הומוריסטי, שנון, מלא בתובנות וליווה אותי הרבה בעבר ועד היום. לא רק למי ששואף לכתוב, אלא לכל מי שאוהב לשמוע סיפורי חיים יחודיים ולהיכנס לתוך ראשו של גאון אגדי.

האימפריה האחרונה:

אחד מספרי הפנטזיה הטובים ביותר שקראתי. עבר זמן רב מאז שקראתי פנטזיה גבוהה והספר הזה היה דרך מעולה לחזור לז'אנר.

הדמויות בנויות באופן משכנע, הכתיבה זורמת בקלילות ומערכת הקסם היא פשוט מבריקה. יש לה חוקים ברורים ויש גם הרבה ריכוז בפרטים הקטנים, מה שהופך אותה לאמינה ומרתקת יותר.

לעולם עצמו יש אווירה כל כך קסומה ומרתקת ועם זאת מלנכולית. יכולתי ממש לראות את העולם בראש שלי ולחיות בו.

 סנדרסון הוא ההתמכרות החדשה שלי D:

באר האלוהות:

ספר המשך מדהים לאימפריה האחרונה. שנה לאחר מכן.

הפעם יש בעיות קצת שונות, הדמויות התעגלו בצורה טובה והקצב אמנם האט קצת, אבל לא באופן דרסטי. זה לא הפריע לי כי בטרילוגיות, הספר השני הוא תמיד האיטי יותר.

סנדרסון מפתיע ומראה שאם חשבנו שעד עכשיו המצב היה רע, באימפריה האחרונה הוא תמיד יכול להיות רע יותר.

הסיום היה מאוד אינטנסיבי והותיר אותי דומעת ולחוצה. אבל אני בוכה בקלות מספרים.

גיבור העידנים:

בשם כל הזיונים הקדושים, אני עדיין בוכה. בדיוק סיימתי את זה אז אני בטח עדיין בבוק-הנגאובר שלי ולא חושבת צלול, אבל אעשה מאמץ.

הספר הכי מהיר בטרילוגיית הערפילאים.

הסיום היה, פשוטו כמשמעו, גאונות בדיונית. עוצמתי וחזק והרבה לספוג. הייתי מופעת מאיזה מיליון גילויים חדשים בחצי השני של הספר.

 האפילוג סחט את הדמעות האחרונות שלי. באיזשהו שלב, אפילו לא ידעתי על מה אני בוכה - זה היה סיום מבריק ויפיפה! האיש הוא גאון אמיתי ואני מורידה את הכובע בפני הכישרון המטורף שלו.

1. החבל נקרע בבנג'י

אתה מתלהב, מביא לחברה שלך לצלם אותך מלמטה, נושם עמוק וקופץ... אני תוהה מה המחשבה הראשונה והאחרונה שחולפת במוח כשהחבל נקרע ואתה נופל אל מותך. הניחוש שלי הוא שאתה מת עוד בדרך מהתקף לב.

2. המצנח לא נפתח

אותו דבר בערך, רק שכאן אתה ממשיך לנסות ולהציל את עצמך כל הדרך למטה, והדרך למטה... ארוכה היא ורבת צרחות.

3. השנורקל השתחרר

ספורט אוויר זה מפחיד, אבל ספורט ימי אמור להיות מרגיע ומשכיל. מה קורה אם אתה עמוק עמוק מתחת לפני המים ופתאום נגמר לך האוויר? איזה פאק.

4. הקסדה נפלה בחלל

בעידן הטכנולוגי של העתיד אני מניחה שזה עשוי לקרות לכל אחד מאיתנו. אל תשכחו במסעות חלל תמיד לסחוב איתכם מגבת, רק ליתר ביטחון.

5. השיער עולה באש

לא רק דפוק, גם משפיל. הדלקת נר בארוחה רומנטית עם חברה שלך ופתאום נהיה חם מאוד... לא רק שאתה מת בצורה הכי מעפנה שיכולה להיות, אתה גם מת קירח ושחור. באסה.

6. להיכנס לים עם דגי פיראנה

צריך לשים לב לשלטים שעל חוף הים, כי לפעמים המקום שורץ מדוזות וזה כואב ולא נעים ואתה חוזר הביתה צרוב עם מסקנה לקרוא שלטים להבא, אבל אם מזלך לא כזה טוב אתה עלול לטבול בים עם דגי פיראנה ולגמור בתור ארוחת-צהריים.

7. אצבע בשקע

"מה זה, למה המפזר חום שלי לא עוב - - - אהההה!" כן כן, משפיל ו... אתה מת עם פטמות זקופות ושיער עומד.

8. להיתקע במכונת כביסה

אני לא יודעת איך זה יכול לקרות אבל אני מניחה שהכל אפשרי, רק תוודא שיש מישהו בבית שכשתיגמר התכנית, יעביר אותך למייבש.

9. לבלוע דבק

הסנפות זה פאן אמיתי, אבל תשים לב לאיזה חור אתה מכניס. זה תקף, אגב, לכל מני תחומים בחיים.

10. ללחוץ על כפתור מסתורי

"אני תוהה מה הכפתור הזה עושה...?"

אף פעם אל תלחץ על כפתור מסתורי, כי זה תמיד נגמר בפיצוץ. ולא... לא במובן הטוב.

רעיונות נוספים, שתפו אותי. מחפשת דרכים להרוג.

הרבה זמן לא שתיתי בירה קרה, החורף משתק אותי. לא שלמשבי הרוח הקלילים של ארץ ישראל היקרה אפשר לקרוא חורף, אבל הישראלים בנויים אחרת מבני-האדם, ובגלל שאני אדם רזה ומפוצץ ברעלים כימיים אני רגישה לקור יותר מהאישה הממוצעת.

אז עברתי ליין. אני שותה הרבה יין לאחרונה וגיליתי שזה משתלם. קודם כל, היין מחמם אותי. מממ... דבר שני, יש בו אחוזי אלכוהול גבוהים יותר אז הוא נותן ראש מהר יותר, דבר שלישי, הוא זול יותר (כי לאנשים עניים כמוני יין זול זה מספיק) ודבר רביעי והכי חשוב - יש לזה קלאסה! כשאני יושבת לכתוב את הרומן שלי, או במקרה הזה את הפוסט הזה, עם כוס יין ביד אחת וסיגריה ביד השניה (ואיכשהו עדיין מצליחה להקליד, חה חה, כישרון מולד. הכל עניין של אבולוציה), זה פשוט מרגיש קלאסי. כמו סופר מהמאה התשע-עשרה, יושב מול מכונת הכתיבה, מיואש, מערבב את כוס היין קצת ולוגם בחולמנות. אני נהנית לראות את המילים פעמיים על המסך, קופצות לי מול העיניים, המחשבות רצות מהר יותר וזה באופן בלתי מוסבר גם עוזר לבעיות הקשב והריכוז שלי. אם לא אכתוב את המחשבות שלי כשאני שיכורה, לא אזכור אותן למחרת בהנג אובר, וזה חבל, כי כשאני שיכורה יש לי רעיונות פאקינג טובים.

עבר עליי יום קשה היום והייתי צריכה לטפס בעלייה לא פשוטה בדרך הביתה כי אין לי אוטו והחיים בלי אוטו הם חרא. אני בחורה מעשנת ולכן כמובן סיימתי את העלייה כשהעיניים שלי יוצאות מהחורים והלשון שלי נראית כמו לשון של כלב שראה סטייק. בדיוק אז צלצל לי הנייד ועניתי כמו אחרי מלחמה. הבנאדם חשב שאני תחת התקף.

טוב, נסחפתי קצת, לא הגבתי כל-כך גרוע, אבל אני חושבת שאני הורגת את עצמי לאט, והדבר הכי גרוע הוא, שאני אוהבת את זה.

הגוף שלי חלש. למשל, לפני כמה ימים קמתי בבוקר לעבודה וחיכיתי לאוטובוס. ירד גשם מטורף והאצבעות שלי קפאו מסביב לבדל הסיגריה. פתאום, בלי הודעה מוקדמת, הרגשתי סחרחורת. התיישבתי על הספסל והתחלתי לנשום עמוק. שוב ושוב. הסחרחורת הפכה לזיעה קרה וקוצר נשימה, כמו איש בן שבעים שהתעייף מלחצות את הכביש. קמתי והתכוונתי לחזור הביתה, כי אין סיכוי שאני עולה לאוטובוס במצב כזה. כמובן שהאוטובוס בצד של מרפי בעניין הזה והוא הגיע בדיוק אז. התעלמתי ממנו וניסיתי לדדות את דרכי הביתה אבל לא בדיוק הצלחתי ונפלתי לתוך שלולית. ישבתי לי בתוך השלולית, מנסה להסדיר את הנשימה. אחרי עשר דקות של נשימה ונשיפה סדירה בטבילה באמבטיית בוץ באיכות ממוצעת והתכוננות נפשית למוות בטרם עת, הצלחתי לקום ולגרור את עצמי בחזרה הביתה. התקשרתי לבוס שלי מהמיטה עליה צנחתי והודעתי לו שאני כנראה יאחר היום. לא רק שלא איחרתי, לא הגעתי בכלל. נרדמתי עמוק וקמתי בשעות הצהריים כשהגוף שלי צועק הצילו, וכמו שתיינית מן השורה, הדבר הראשון שעשיתי היה למזוג לעצמי כוס יין שיקל על הכאב.

אני יודעת שאני עושה לגוף שלי חיים קשים, הוא מנסה להגיד לי את זה בכל דרך אפשרית שהוא מכיר ואני מתעלמת. אולי אני צריכה להתחיל להקשיב לידיד שלי שמקשקש כל הזמן שאני אתחיל לעשות יוגה. אבל יוגה זה פשוט מלא ביותר מדי חוקים, ואסור לך לעשן ולשתות יותר מדי כשאת חיה באיכות חיים כזאת וזה פשוט לא בשבילי.

בינתיים אני ממשיכה בהרגליי הרעים ומנסה לבדוק מי יישבר קודם, הגוף שלי או האגו היקר.