את סוף השבוע ביליתי בבית של סבתא שלי. היא גרה עם דוד שלי (הוא רווק ושניהם גרים יחד) וכשקראתי בידיעות אחרונות את כל הכתבות בהן העיתונאים בוחרים להם את "איש השנה" שלהם, ניסיתי לחשוב מי היה כתוב בטור שלי אילו הייתי אני כותבת ל7 ימים. לא הצלחתי לחשוב על אף אחד שהשפיע עלי במיוחד השנה. והנה היום אני נכנסת לישרא-בלוג ורואה שהנושא החם הוא "אשת השנה שלי" - אשת, המממ... היא מיד עלתה לי לראש. סבתא שלי. כמובן שסבתא שלי.

אני יודעת שברוב הפוסטים שלי דיברתי דווקא על סבא, כי תמיד היה לי קשר מיוחד איתו, אבל את הפוסט הזה אני מקדישה לסבתא הפעם.

סבתא שלי היא אישה חזקה. תמיד היתה, ולמרות שסבא שלי היה איתה תמיד, הוא היה עובד קשה מאוד והיא היתה עם הילדים לבד בבית. פעם היה קשה פי כמה מהיום לנהל משק בית והיא עשתה את זה עם 4 ילדים.

היא סיפרה לי סיפורים מהעבר ואני יודעת כמה קשים היו חייה. תמיד רצתה ללמוד אבל לא הלכה, ודווקא היא גדלה בתקופה שהיה מקובל לתת לבנות לצאת ללמוד אבל הוריה לא נתנו לה לצאת. אחותה הלכה ולמדה והשיגה תעודה כי היא עזבה את הבית אבל סבתא שלי לא העיזה לשבור להוריה את הלב, אז היא נשארה בבית. עד היום היא מרגישה רע שאינה יודעת לקרוא ולא מסוגלת ללמוד כבר שום דבר בגילה.

היא בוכה הרבה, סבתא שלי, בעיקר מאחר ותמיד רצתה שדודי, זה שגר איתה, יתחתן ויקים משפחה. היא חוששת שיחיה לבד אחרי שתמות.

"הוא אף פעם לא יחיה לבד, סבתא," אמרתי לה כשסיפרה לי על הפחד שלה, "יש לו אותנו." ב'אותנו', התכוונתי לנכדים, אחייניו. לעולם לא היינו עוזבים אותו לבדו.

אבל היא לא השתכנעה, "אתם תקימו את המשפחות שלכם ואני אמות, ומי ישאר לו? עם מי הוא יעשה את החגים, השבתות? עם מי יזדקן?" אמרה. לא בכתה על עצמה כמעט אף פעם, רק על אחרים.

ולכן השנה היא ביקשה מאיתנו בקשה, והסכמנו, וזה עשה לה מצב רוח טוב כל אותו סופ"ש.

בשבת בערב לקחתי את דודי למשרד שלו בטענה ש"אני רוצה לראות את מכונת הקפה החדשה שקנית." - הסיבה שבאמת לקחתי אותו למשרד ב6 בערב היא שהייתי צריכה לעכב אותו. לבקשתה של סבתא, חגגנו לו יומולדת הפתעה.

בזמן שאני והוא היינו במשרד ועיכבתי אותו בהכנת עשרים כוסות קפה שונות, כל המשפחה הגיעה ואירגנה את כל הבית. תלו לו בלונים וערכו שולחן, התקינו מקרן למצגת שהכנו לו עם סרטונים מכולם ואפילו כתבתי לו שיר מגניב בגיטרה שחיכתה לי באוטו בחוץ. היה גם משחק שהכינו אחותי ובעלה, זו מן אפליקציה כזאת של שאלון וכל המשפחה השתתפה; היו כל מני שאלות על דוד שלי וראינו מי מכיר אותו הכי טוב.

הרבה זמן לא היה לנו מפגש משפחתי בגודל כזה. כל המשפחה המורחבת היתה שם וכשנכנסנו הוא היה בעננים.

היה ערב נהדר והחלטתי לכתוב, לכבוד הערב המשפחתי, לכבוד יום ההולדת של דודי ובעיקר לכבוד אשת השנה שלי, סבתא, על עשרת הדברים שתמצא בבית של כמעט כל סבתא:

1. שמיכות צמר.

בכל מקום ובכל פינה יש שמיכות צמר אצל סבתא. אחת פרושה על הספה, אחת מקופלת בפינה, ואחת מכסה את סבתא.

2. וטרינה קדושה.

או קבינט זכוכית גדול מפוצץ בדברים שאסור לך לגעת בהם, כמו כלי חרסינה, תמונות ישנות, גביעים, פסלונים או פרחים מבד.

3. קופסת עוגיות מאכזבת.

תמיד תהיה בבית של סבתא קופסת עוגיות חמאה, מהטעימות האלה שמתמוססות בפה... אתה תפתח אותה בהתלהבות ותמצא שם חוטי תפירה, סיכות, טבליות של כדורים, פלסטרים, ארנק של כסף קטן - רק לא עוגיות.

4. שטיחון באמבטיה.

נשים זקנות נוהגות לשים בתוך האמבטיה שלהן שטיחון מחוספס כדי למנוע החלקה. יש את המגזימות שאצלן תמצא כיסא פלסטיק בתוך האמבטיה ותקווה שהן לא יירדמו שם יום אחד.

5. טלוויזיה בלי כבלים.

פתאום אתה צופה בחינוכית ב12 בצהרים, מרקו, גברת פלפלת, המומינים... אתה נתקף נוסטלגיה. בערב אתה אשכרה צופה בערוץ הכנסת ומגלה לראשונה איזה מספר הערוץ הזה.

6. מגנטים.

לכולנו יש מגנטים על המקרר, אבל רק אצל סבתא עדיין תמצא את המגנטים הישנים האלה של הפירות.

7. קופסאות נסטלה במקפיא.

רוצה לאכול פסטה? יש אחת מוכנה. תפתח כל קופסא וקופסא שנמצאת במקפיא עד שתמצא אותה והן תמיד יהיו של גלידת נסטלה. דרך אגב, אף קופסא אף פעם לא תכיל גלידה.

8. את אלה:

werther's original, בדרך כלל בני שנתיים וחצי.

9. דומינו.

אולי זה רק אצלי, אני לא יודעת, אבל לסבתא שלי יש מיליון קופסאות דומינו בבית. כשהייתי קטנה הייתי מקימה דומינו-ראלי בגודל של עיר. זה היה המשחק היחיד שיש אצלה חוץ מדמקה וזה העסיק אותי במשך שעות.

10. צלחות קיר.

סבתא שלי אמנם לא תולה צלחות על הקיר אלא חמסות ושעונים, אבל לרוב הסבתות יש את אותו הטעם כשמדובר בדקורציה: קיר שלם של צלחות כאילו היה שולחן תצוגה. למה? אני באמת לא יודעת. זו שאלה ששאלתי את עצמי מאז ומתמיד.

אני מקווה שהייתי קרובה אצל רובכם ושאולי עשיתי לכם חשק ללכת לבקר את סבתא. לכו, למה לא. זה ישמח אותה. ואתם הרי יודעים מה סבתות עושות כשהן שמחות, נכון...? נותנות כסף לנכדים P:

הייתי בטוחה שאתם בעניינים, אבל בדקתי ליתר ביטחון ומסתבר שלא סיפרתי לכם על בן דוד שלי שעכשיו הוא בת דוד שלי, אז תנו לי לתת לכם רקע לפני שאני מתחילה לברבר:

קוראים לה ל' והיא טרנסג'נדרית בת 29, מרוכזת בעצמה, מכורה למחשב, גיימרית טיפוסית, אספנית מנגות ופיגרים, חולת אנימה ומאוהבת קשות בכל מה שקשור לתרבות יפנית.

בכל פעם שאני קופצת לבקר היא אפילו לא מרימה מבט, במקרים מסויימים היא אפילו לא פולטת את ה"היי" העלוב שלה. לאחרונה ההתנהגות שלה דוחה אותי אז אני לא טורחת לנסות.

היא התחילה את השינוי לפני שנתיים. הראשונה שהיא סיפרה לה היתה אמא שלה. היא גרה אצל ההורים עד גיל 26 בערך ואז אבא שלה התעקש שתצא מהבית ותלמד משהו, אז עכשיו יש לה דירה בת"א. היא גרה בה 3 ימים בשבוע כשהיא לומדת, בשאר השבוע היא עדיין אצל ההורים, לפחות פיזית. תכלס היא בעולמות פנטזיים כלשהם אי שם בעולם הוירטואלי. בכל מקרה, לאמא שלה היה קשה, באופן טבעי, אבל היא היתה תומכת כמה שיכלה.

יום אחד יצאנו לסיבוב (מדי פעם הייתי משכנעת אותה להתנתק מהמסך ולצאת לסיבוב, חשבתי שזה יכול רק להועיל למידה 7 שלה במשקפיים) ואז היא אמרה, "ג'אם, אם את חושבת שאת עשית רעש במשפחה, חכי ותראי מה אני עומדת לעשות בקרוב..."

לא חקרתי כי הבנתי שהיא לא מתכוונת לספר אלא רק רוצה לסקרן. מה שאני עשיתי היה לברוח מהבית בגיל 18, לנתק את הטלפון ולא לספר לאף אחד איפה אני למשך שנה, אבל מעולם לא התכוונתי לעשות רעש במשפחה. בשבועות הראשונים בכלל לא ידעתי כמה רעש עשיתי, בטח שלא התכוונתי להתחרות איתה מי עושה יותר דרמות - אתן לה את הכבוד בכל יום.

אחרי כמה ימים היא אמרה לי, "ג'אם, יש לי משהו ממש גדול לספר לך..."

מתוך הלצה, אמרתי, "אתה הולך לעשות ניתוח לשינוי מין?" דיברתי אליה כאל זכר כי היא היתה אז גבר כמובן.

"כן." היא אמרה, "איך ידעת?"

"מה?" אמרתי, "פאק, זה היה בצחוק!"

"צדקת."

ודווקא תמכתי בה. אמרתי לה שאני שמחה בשבילה ושנראה שזה עושה לה טוב.

אחרי שהיא סיפרה לי היא סיפרה לאחים שלה. האחות הקטנה קיבלה את זה באושר, ("תמיד רציתי אחות גדולה!") והאח האמצעי קיבל את זה רע, (התחיל ללכת לפסיכולוג מאז). כמה חודשים לאחר מכן היא תפסה את האומץ לספר על זה במכתב לאבא שלה, שקיבל את זה יותר קשה מכולם והוא ואישתו עד היום הולכים לקבוצת תמיכה פעם בשבוע. אחרי שהוא ידע על זה, היא סיפרה לכל החברים וההמכרים שלה.

כשהיא סיפרה למשפחה, זה אכן עשה הרבה רעש. אמא שלי למשל ניסתה לשכנע אותה לחזור בה וללכת לקבוצת תמיכה שתוציא אותה מזה, דודה שלי אמרה שהיא מוזמנת אליה לבית רק אם תתלבש כמו גבר ובת דודה שלי אמרה לה שזו החלטה לא נכונה ושהיא דופקת לעצמה את החיים.

נראה היה שכל הצומי שיעשע אותה לזמן מה, אז לקחתי את ההזדמנות ושאלתי אותה אם היא נמשכת לגברים או לנשים.

"לא יודעת." היא אמרה.

"אין לך שום הימשכות לשום צד?" שאלתי.

"לא יודעת..."

ואז הבנתי... "את בתולה?"

"כן." היא אמרה, "היתה לי רק חברה אחת ולא שכבנו."

"ואוו, לא היה לי מושג," אמרתי, "ואת לא נמשכת לאף מין?"

"אני לא חושבת."

"אבל אם תתחתני עם אישה, מה יותר טוב מללדת את הילד שלכם ולא איזה ילד של אדם זר?"

"אני לא אשתמש בזרע אז אני לא מקפיאה וזהו." היא אמרה בעקשנות.

עזבתי את הנושא, למרות שזה הטריד אותי. לא הבנתי על מה היא מתעקשת. הניחוש היחיד שלי זה שהיא כנראה חוששת שאם היא תביא ילד עם הזרע שלה הוא תמיד יזכיר לה שהיא היתה גבר, אבל למי אכפת... את אישה עכשיו. לא?

בערך שנה לאחר מכן, המשפחה המורחבת מצד אמי פתחה קבוצת וואטסאפ משפחתית. כל הדודים והבני-דודים נרשמו אליה ויכלו תמיד לעדכן זה את זה. אני לא הייתי חלק מזה כי יש לי טלפון ענתיקה, אבל היו נוהגים לעדכן אותי מדי פעם. כמובן שהזמינו גם את ל' לקבוצה ואת כל המשפחה שלה. ההודעה הראשונה שלה היתה תמונה של עצמה עם שמלה.

אף אחד לא הגיב על התמונה, אז כדי לחמם את האווירה, בת דודה אחרת שלי שלחה תמונה של עצמה. גם לה לא הגיבו, אבל ל' עדיין נעלבה. היא המשיכה לשלוח הודעות בגוף שלישי, "ל' התעוררה, בוקר טוב לכולם!" או, "ל' שתתה כבר 3 כוסות קפה היום" ואפילו "ל' מסדרת גבות".

על ההודעה השלישית למשל, דודה שלי הגיבה, "לא צריך לשתף." וכשל' נעלבה גם מזה, בן דוד שלי כתב, "זה כמו שאני לא אספר שחירבנתי עכשיו גוש חרא גדול." - תכלס.

התחיל שם ויכוח מאוד ארוך מסתבר, שהפך לריב רציני, ולא טרחתי לקרוא את הכל אז ביקשתי מאחותי לתמצת לי. היא אמרה לי שאחרי הויכוח הזה, ל' עוד העיזה להגיד על הלוויה של סבא שלי (שלנו) שהיא היתה ביזיון. זה קומם אותי.

"מה הביזיון?" שאלתי את אחותי.

"כנראה שאמא ור' בכו על הקבר ולא רצו ללכת." היא אמרה.

ובלוויה באמת היתה שבירה. אחיות שלי הגיעו מאוחר ללוויה, אבל אני הייתי שם והייתי צריכה להחזיק את אמא שלי כל הזמן כי היא היתה היסטרית ובקושי עמדה על הרגליים. היא ואחותה רצו להיות קרובות לגופה כשצעדנו איתה לבית הקברות ואחותה שנגעה באלונקה בטעות הפילה אותה. הן ממש קרסו גם אחרי הטקס, והיא ואחותה השתטחו על הקבר ולא נתנו להם לכסות אותו. כמו שסיפרתי בפוסט זה נגמר, אני זוכרת שלא יכולתי לעזוב אותה כדי שלא תיפול והיא צרחה ובכתה כמו שלא ראיתי אותה מעולם... וראיתי אותה בוכה הרבה פעמים.

"זה לא היה ביזיון," אמרתי, "הביזיון היה אם היינו עומדים כולנו קרים כמו בריטים, לוגמים תה ומצקצקים בלשון. הבנות שלו כואבות על אובדנו - זה ההפך מביזיון!" אחותי כמובן הסכימה איתי, ואז נזכרתי שכשיצאתי מבית הקברות, עמדתי ליד בת דודה שלי, ל' ואח שלה התקרבו אלינו (ל' היתה אז לבושה כגבר כי היא רק התחילה את התהליך), ופתאום אח שלה סיפר לנו בדיחה. כן כן, רגע אחרי שקברו את סבא שלנו, האידיוט החליט שזה הזמן הראוי לספר בדיחה. קוראים לזה טאקט, אין לו כזה. אני ובת דודה שלי היינו המומות ולא ידענו מה להגיד, והמטומטם זרק את הפאנץ' ליין בהתלהבות. אחריו, ל' הוסיף עוד כמה שורות משועשעות על הבדיחה ואני משכתי משם את בת דודה שלי והלכתי לעשן באיזו פינה.

"זה ביזיון!" הזכרתי לה את הסיפור, "לספר בדיחה מיד אחרי שקוברים את סבא שלך - זה ביזיון!"

הוא עשה גרוע מזה. דודה שלי העירה לה שחבל שהיא מוותרת על האפשרות להביא ילדים ולהקים משפחה, ל' כעסה על זה, כמובן, כי זה מה שהיא עושה עכשיו במשרה מלאה, כועסת על כל מי שמעיז להגיד משהו, וכתבה הודעה אישית לדודה שלי, שהבת שלה התחתנה שנה לפני כן ועדיין לא הצליחה להיכנס להיריון, וההודעה היתה בערך ככה: "אם את חושבת שהבת שלך תביא ילדים, אז אל תצפי ליותר מדי." - הרשע בהתגלמותו. דודה שלי אמרה את זה כי אכפת לה ממנה, אבל ל' רק אומרת דברים כדי להכאיב! מי אומר לאם שהבת שלה לא תביא ילדים? מי אומר את זה?! רק מפלצת.

אחרי כמה חודשים, התפרסמה כתבה בעיתון שלא אזכיר את שמו מטעמי פרטיות על מצבה של ל'. דיברו שם בכתבה על השינוי שעברה ועל מה שעובר על המשפחה שלהם וגם היו תמונות שלהם והכל. הם דיברו על דודתי בריאיון, "היא אמרה שאם תראה אותה עוברת מעבר לכביש לא תסתכל עליה ותעמיד פנים שהיא לא מכירה אותה." ועל אמי הם אמרו, "יש לו דודה חרדיה שאמרה שהוא לא שייך יותר למשפחה."

כל זה כמובן היה מסולף לגמרי. או שהעיתון רצה רייטינג וסילף את הדברים או שהם שיקרו, אני באמת לא יודעת. דודה שלי אמרה שהיא בכלל לא התכוונה לזה אלא אמרה, "אם אראה אותו מעבר לרחוב יהיה לי קשה להסתכל". בסדר, קשה לה. לגיטימי לעזאזל.

אמא שלי מעולם לא אמרה שהוא לא שייך למשפחה. היא אוהבת את אח שלה וכואב לה על מה שהוא עובר והיא רק ניסתה לשכנע את ל' ללכת לקבוצת תמיכה שאולי תשנה את דעתו אבל היא מעולם לא אמרה משפט כזה. אני מכירה אותה והיא לא תדבר ככה.

אמי קיבלה טלפונים אחרי התקרית הזאת, כי במשפחה שלנו היא היחידה שנחשבת "חרדיה" ואנשים כעסו עליה, "קראנו בעיתון," הם אמרו לה, "איך אמרת דבר כזה לאחיין שלך?!" - זה שבר אותה.

אני באמת מאריכה את הסיפור, כי יש לו רקע ממש ארוך, אבל הנה מה שקרה בסוף השבוע:

לדוד שלי (זה שהבטיח לקנות לי אוטו אם אני מפסיקה לעשן), יש יומולדת בעוד כשבועיים. כל המשפחה המורחבת רוצה להיפגש וחשבתי שזה רעיון נהדר. הרבה זמן לא היה לנו מפגש משפחתי כזה.

אמא שלי דיברה איתי ואמרה לי שהם רוצים להזמין גם את ל' ומשפחתה אבל יש בעיה. סבתא שלי לא יודעת על זה כמובן, ואמא שלי וכל האחים שלה טוענים שאם היא תדע על זה היא תיפול במקום ותמות, ולכן הם מסתירים ממנה את העניין. כמובן שסוד עדיף על מוות, באופן טבעי. העניין הוא שאם הם יזמינו את ל' היא בטח תתתעקש לבוא עם שמלה וסבתא תקבל איזה התקף לב. אז אמי ביקשה ממני, "מאחר שאת עם הקשר הכי טוב איתה ואת קיבלת אותה מההתחלה, אולי לך היא כן תקשיב. תגידי לה שהיא מוזמנת, אבל שתבוא כמו גבר כדי שסבתא לא תבחין."

הסכמתי, אבל מרחתי את הזמן כי זו לא היתה שיחה שמאוד רציתי לנהל. בכל האירועים האחרים היא כעסה שביקשו ממנה את זה ובסוף לא באה, אבל חשבתי שעדיף להזמין למרות שיודעים שהיא לא תבוא כדי להראות שאף אחד לא מנתק אותה מהמשפחה, חוץ מזה שאחרת היא תתבכיין.

אחרי שדאגתי לעניין ההוא בעבודה, מיהרתי להתקשר שוב אבל הכלבה סיננה אותי, ולמרות הסינונים היא סימסה לי משהו כמו אלף אסמסים. אין לי סבלנות לשיחות באסמס, אז התקשרתי לאחותה הקטנה.

 סיפרתי לה על מה שקרה וביקשתי שלא תיתן לה לספר לסבתא. היא אמרה שלה היא לא תקשיב אבל נתנה לי לדבר עם אמא שלהן. אמא שלה הגיבה בדיוק כמוה, וחירטשה לי את כל החרא הזה של "תפסיקו להגיד לה להתחפש, היא תבוא איך שהיא רוצה."

בסוף נגמרה לי הסוללה ונאלצתי לעזוב את העניין, אבל ל' לא הפסיקה לסמס לי מיליון הודעות ארוכות שלא הצלחתי לענות על אף אחת מהן כיוון שהיה עליי לעבוד, חוץ מזה שהיא מסמסת מהר מדי והטלפון שלי ישן ולי לוקח הרבה יותר זמן לכתוב. אני לא יכולה לכתוב וקרוא הודעות באותו הזמן וזה בלתי נסבל. אוי כמה שההודעות הכעיסו אותי... למשל:

     # "אין למשפחה את האפשרות לבקש ממני דבר כזה אחרי שלא היה להם אכפת ממני בשנה האחרונה. לא שמעתי התנצלות אחת אחרי מה שקרה בוואטסאפ לפני שנה." - היא תמיד אומרת דברים בסגנון, "לא התקשרתם לשאול אותי אם הכל בסדר ואם אני צריכה עזרה," או "אף אחד לא בא לבקר אותי או לשאול לשלומי." - אבל למה צריך להיות להם אכפת? בחיי, היא לא התקשרה אפילו פעם אחת אחרי שאחותי ילדה והיא גם לא באה לברית של התינוק, ואם נלך יותר אחורה... אחרי שכבר היה להם את המספר שלי זמן מה אחרי שברחתי מהבית, גם היא לא התקשרה 'לשאול לשלומי', למה הכל סובב רק סביבה? למה כשאת יוצאת מהארון הטרנסג'נדרי כולם צריכים להתחרפן ולרוץ אחריך ולהתקשר כל היום אבל כשלאחרים יש עניינים משלהם את אפילו לא טורחת חלילה להרים את הראש ממשחקי היריות שלך?!

     # "רוצים שאגיע? בלי להציב תנאים." - כן, כי תהי כל-כך חסרה לנו. אם לא תבואי, מי יעמוד בצד ויספר בדיחות? מי יעמוד שעה ארוכה ויספר לנו על איזו סדרת אנימה שאף פעם לא שמענו עליה ותדבר במשך אותו זמן שהסידרה משודרת בלי לתת לאף אחד להשחיל מילה על שום נושא של החיים האמיתיים? מי לא יגיד שלום לסבתא או לדוד במקומך ואפילו לא יסתכל עליהם בעיניים במשך כל הערב? - גו פאק יורסלף, הזמנתי אותך מתוך נימוס, ביץ'.

     # "תקחו את סבתא לשיחה ותספרו לה כמו אנשים בוגרים, בלי הסתרות ושקרים. פוחדים שיקרה לה משהו? תזמינו אמבולנס שיהיה קרוב." - מצחיק שהיא מדברת על אנשים בוגרים כשהיא מתנהגת כמו ילדה מפונקת. אני בכלל צריכה להגיב על זה?... זו ההודעה הכי דוחה שקראתי, ועכשיו כשאני חושבת על זה, הני חייבת למחוק את הזבל הזה מהטלפון שלי. אני לא אדם שלוקח מהר ללב, אבל ההודעות האלה העלו לי את לחץ הדם למהירות האור.

     # "אני מקווה שאבא שלי יודע שהמשפחה שלחה אותך, אם לא, תתכונני לעוד דרמה משפחתית. כי אבא שלי יכעס שפנו אלי מאחורי הגב שלו" - אוקיי, לא ידעתי שאני מדברת עם ילדה בת שש ושאני צריכה אישור מאפוטרופוס בשביל לדבר איתה. למה זה צריך לעבור דרך אבא'לה שלה בדיוק? אני לא מבינה את זה.

     # "אוקיי, אני בלימודים עד שלישי בערב. אם אף אחד לא יספר, אני אלך לסבתא ברביעי, אספר לה ונסיים עם הסיפור." "ואת יודעת שאני רצינית. אם את רוצה שאני לא אלך לסבתא, שאמא שלך תתקשר אלי מחר ב11:00 בבוקר ונדבר. לא אכפת לי ששבת." - כן, ברור. אמא שלי הדוסית תתקשר אליך ביום שבת בצהרים. עד כמה חשובה את חושבת שאת? ועד לפני רגע דיברת על "לקבל אותך בלי תנאים", איזו מן דוגמא את נותנת לי עם כל התנאים האלה? "שהדוסית תחלל שבת או שאני יורה" - לא רחוק מזה.

     # "נדבר על זה ברביעי אחרי שאספר לסבתא" "יש לכם עד רביעי להכין אותה" "בהצלחה" - אסמסים אחד אחרי השני, הכיס שלי רוטט ואין לי זמן לענות. הייתי צריכה לשתות הרבה, ה-ר-ב-ה וויסקי כדי לשכוח ממנה.

     # "להטיל עלי איך להתלבש זה לא יפה, בעיקר אחרי מה שקרה שנה שעברה ואף אחד מהמשפחה לא התנצל. אז נסגור את הבעיה עד רביעי. אני או המשפחה. מישהו יספר, בחירה שלכם מי ואיך." - זו רק אני, או שנראה שהיא כאילו אדם זר שמאיים על סתם איזו סבתא, ולא נכדה שמדברת על סבתא שלה? ולא סתם סבתא, האחרונה שנשארה לה. וחוץ מזה, למה כ-ל המשפחה צריכה להתנצל בפניה? בדרך כלל כשאני במיעוט, אני מנסה לעשות חושבים האם אני באמת בצד הצודק, ואני לא מתכוונת כשיש נגדך איזו תעמולה, אלא אדם מול אדם, באמת. בתוך המשפחה.

 

סיימתי לעבוד מאוחר, זה היה ביום שישי וההופעה התארכה ועד שהייתי במיטה כבר היתה כמעט זריחה. לא הצלחתי להירדם... התהפכתי במיטה לפחות עד 7 בבוקר. פחדתי שהיא באמת תספר ואם יקרה משהו לסבתא ארגיש אחראית לזה כי אני היא זו שהעירה את הדרקון.

כשהתעוררתי אחרי איזה שעתיים, קיבלו את פניי עוד עשרות אסמסים חסרי מעצור:

     # "בוקר. עוד 4 ימים רביעי, מספיק זמן לספר לסבתא, אחרת אני אספר בדרך שלי. אני רצינית בנושא. אם מישהו ינסה להתקשר אלי שאני לא, באותו הרגע אנתק ואלך לסבתא לספר. נדבר רביעי בערב, אחרי שאספר לסבתא." - היא לא רואה הרבה סרטי גנגסטרים אבל היא בהחלט יודעת לתת שורות קלושות. התעוררתי והכנתי לי קפה לפני שישבתי לקרוא את השיירה שהיא הספיקה לכתוב לי בינתיים:

     # "אני רוצה שיפסיקו לשחק משחקי שקרים" "שלחו אותך להיות השליחה, תספרי לסבתא הכל" "את עושה לי מניפולציות רגשיות 'סבתא תמות', זה בסדר? אבא שלי יודע שאת התקשרת אלי לגבי זה מאחורי הגב שלו?" "תתקשרי עכשיו ספרי לו הכל" "יאללה עוד דרמה בגלל שמפחדים לספר לסבתא משהו קטן" "אתם לא מסוגלים לספר לסבתא? ותרו על המסיבה וכל אירוע משפחתי" "או שתעשו את האירוע ותדעו שאני וכל המשפחה שלי ואולי אבא לא נגיע."

וכמובן משפט המחץ - "ברגע שאומרים לי איך להתלבש אני אתעצבן, אני לא ילדה קטנה."

אתם מכירים איך זה כשילדה בגיל ההתבגרות אומרת לאמא שלה, "אני לא ילדה קטנה, אני כבר בת 15!!!" וטורקת את הדלת בכעס? אז תמיינו את זה, רק ילדה בת 15 עם בגדים של חשפנית, בלי ציצי ובלי תחת, צועקת את אותו דבר ומוסיפה, "את לא תגידי לי איך להתלבש!" - ככה בדיוק האסמס הזה נקרא. מי שמתעצבן שאומרים לו איך להתלבש יכול להתעצבן, אם זה אדם שמפלים אותו ולא נותנים לו ללבוש גלביה או כיפה במדינה מסוימת, או אישה שהלבוש המסורתי שלה לא מקובל במדינה גזענית - אז מותר להתקומם. אבל ילדונת שלא רוצה ללבוש מכנסיים כי, "אני רוצה ללבוש שמלה! שמלההה!" בגלל איזה ערב אחד, כשהסיבה היא נטו החיים של סבתא שלה - זו באמת, באמת, ילדה קטנה. המשפט הראשון בהודעה סותר לגמרי את המשפט השני.

היא כתבה לי גם, "את מתקשרת לאחותי שתגיד לי לא ללכת לסבתא? את רוצה לגרום לריב ביני לבין אחותי?" - תנוחי, ילדה. את סיננת לי את הצורה, אז התקשרתי לאחותך, כן.

והיא המשיכה - "תתמודדו עם האמת." "את באמת רוצה שאלך עכשיו לספר לסבתא, נכון?" "ואתם לא תדעו מה יקרה כי שבת!!" "ואף אחד לא יתקשר." - כן, תתמודדי עם זה שהמשפחה שלך דתית אז אף אחד לא יתקשר. אולי כדאי שתקחי את העצה של עצמך ו"תתמודדי עם האמת" גם כן. ולמה לעזאזל העובדה שהם לא יתקשרו בשבת מראה שלא אכפת להם מסבתא? את רוצה לעשות 'דווקא' ולספר למישהו שאת אמורה לאהוב משהו שעלול להרוג אותו, את מותק, משולה לרוצח שמכניס למישהו סכין ללב ואז מאשים את הנוכחים שהם לא מזמינים אמבולנס. זו לא מתמטיקה מורכבת.

היו עוד הרבה הודעות, אבל האחרונה שקראתי היתה - "את אמרת 'המשפחה שלחה אותי' איך אבא שלי עדיין לא יודע מזה?? מסתירים ממנו שוב? שהוא יתעצבן שוב?"

סגרתי את ההודעות הארורות והתקשרתי באותו הרגע לאבא שלה. סיפרתי לו ה-כ-ל ואמרתי לו בזעם שיגיד לבת שלו, מאחר ומסתבר שכל מה שאני אומרת לה צריך לעבוד דרכו, שתפסיק לשלוח לי הודעות איום מטומטמות אבל תסנן אותי, זו פחדנות. הרמתי את הטונים ואמרתי לו שזו לא רק סבתא שלי ולא רק לי צריך להיות אכפת, אלא גם לה. שהיא מאיימת עלי שתרוץ לספר לסבתא בכל שורה שניה ונובחת אבל לא באמת נושכת, ושזה מטריד ומעצבן ושהיא מתנהגת כמו נערה מתבגרת ולא כמו בחורה בת או בן עוד מעט 30, מה שלא תהיה. שגם אני לפעמים לובשת בגדים נורמלים כדי להרגיע את סבתא, שמאז שהיא העירה לי שהיא שונאת שאני הולכת עם ג'ינסים קרועים, ("מה זה, זה קרוע, תקני חדש!" חחח חולה עליה) התחלתי לבוא אליה הביתה בלי ג'ינסים קרועים - וזה אפילו לא עניין של חיים ומוות, אני בסך הכל רוצה שתהיה שמחה! אמרתי לו שלא יזיק לה להפסיק לחשוב רק על עצמה ושתחשוב גם על אחרים, ולא מעניין אותי שההורמונים שלה משתוללים! שאם היא כועסת שתשתה כדור ושלא תוציא את זה מהמערכת בלהרוג את סבתא שלה!

תאמינו לי, גם אני עברתי את זה. הייתי ילדה חילונית שצריכה להתלבש כל יום לבית הספר בבגדים צנועים שלא אהבתי. אם יש מישהו שמבין אותה זו אני - ועלי היא מוציאה את הרגרסיות?

באמצע שדיברתי, שמעתי אותה ברקע, היא בכתה ואמרה, "תגיד לה שאני מספרת לסבתא הכל!"

"שתספר!" אמרתי לו בטלפון, "תגיד לה שתספר, שתלך ותספר ותחזיק לה את היד לפני שסבתא תיפול ותמות ונראה אותה מסתכלת לך בעיניים!"

דוד שלי היה מאוד מבולבל ואישתו לקחה את הטלפון וניסתה להרגיע אותי.

לפעמים צריך לאבד את הסבלנות ולשבור את הכלים כדי שאנשים יתנהגו כמו בני אדם ויבינו שהם מתחו את כל הגבולות.

הייתי אחרי לילה ללא שינה, כעסתי, היה לי הנגאובר מכל הוויסקי ששתיתי ברדיו וגם לא היה לי מישהו בצד שלי לדבר איתו על זה!

 

חבל שהדבר היחיד של' לא מבינה זה שאף אחד לא נגד השינוי שלה, כולם מקבלים אותה. מה שאף אחד לא מקבל זה את ההתנהגות הדוחה שלה. כאילו שההורמונים מכילים מן סוג של תרכיז ביצ'יות. לאף אחד לא אכפת מה היא, אלא מי היא. וכרגע, היא מפלצת הורמונלית.

כמובן שאחרי השיחה ואחרי פאקט סיגריות הלכתי לבית של ההורים שלי וסיפרתי להם על תוצאות השיחה שהם ביקשו ממני לבצע. הם היו המומים לאן מסוגל אדם להגיע כדי ללבוש שמלה.

יש בחור שעובד איתי ברדיו, בהגברה, הוא בא לבקר הרבה בבר ומשוחח איתי. קוראים לו א'. הוא חמוד מאוד, ביישן אבל ישיר. תמיד כשהיה מגיע לבר ורואה אותי היה מחייך אלי אבל נראה מבוייש.

יום אחד הוא שאל אותי אם אני רוצה לקחת איתו תמונה. הסכמתי והוא צילם את שנינו. הוא אמר, "אני אגיד לך בהזדמנות אחרת למה..."

"עכשיו סיקרנת אותי, יש סיבה?" שאלתי.

ואז הוא התוודה, "האמת שסיפרתי לחבר שלי שנדלקתי על איזו בחורה והוא רצה לראות במי מדובר."

אני אוהבת גברים ישירים אבל ממנו לא ציפיתי לזה. כמובן שעדיף להגיד את הדברים כמו שהם מאשר לשמור בבטן ולחכות שמישהו אחר יתפוס את האדם שאתה רוצה, אז ראיתי את זה בעין יפה.

הוא הזמין אותי לדייט ויצאנו באותו ערב, אחרי העבודה. ישבנו בפאב ודיברנו והיה די נחמד, הוא היה ג'נטלמן והחזיר אותי עד לבית. לא הייתי ב"דייט" המון זמן, אם בכלל. היה לי רק חבר אחד רציני וזה לא כלל דייטים עד כמה שאני יודעת, אז זה היה זר לי אבל נחמד. הוא אמר לי שהוא נדלק עלי מהרגע שראה אותי ועוד כל מני פיסות מתסריטי הוליווד.

למחרת בערב הוא התקשר והציע לי לצאת שוב ביום המחר, אז הסכמתי.

כשהתלבשתי לקראת הדייט, קיבלתי טלפון מהאקס, מיודענו מפוסטים קודמים, ש'. הוא התחיל לדבר איתי וידעתי שחפירה בדרך, אבל אמרתי לו שנדבר מחר כי אני בדיוק צריכה לצאת.

"לאן?" הוא שאל.

"לפגישה."

"דייט?"

"כן."

"עם מי?"

"אתה לא מכיר."

ואז היתה שתיקה. כשש' שותק זה יכול להיות גם רבע שעה של שקט בטלפון, כאילו שאין לי מה לעשות כל היום חוץ לשמוע אותו נושם באפרכסת. שאלתי אותו אם יש בעיה והוא אמר, "לא... תהני."

ניתקתי ואחרי כמה דקות הוא שוב התקשר. זה לא קל להתאפר ולדבר בטלפון באותו זמן אז אתם יכולים להבין למה התעצבנתי.

"כן?" עניתי.

"אני חייב לספר לך משהו." הוא אמר. ואז, בתזמון הזה מכל אלפי התזמונים האחרים שהיו לו בעולם, הוא החליט להתוודות שהוא עדיין אוהב אותי ורוצה שנחזור להיות ביחד.

באמת ש'? עכשיו הזמן לדבר על רגשות עמוקים, כשהדייט שלי עוד רגע על מפתן הדלת ואני מאופרת רק בעין אחת?

"אז למה כשניפרדתי ממך ושאלתי אם אתה מרגיש אלי משהו אמרת שלא?"

הוא ענה, "הרגשות האלה לא היו לי אז, הם התפתחו שוב עם הזמן."

בולשיט מאמא. ידעתי שהוא עדיין אהב אותי גם אז ולא רצה להגיד כדי שלא אנתק ממנו קשר. אהבה זה לא משהו שבא והולך כמו יויו. וזה בסדר, אני לא באה בטענות, להיפך, זה מחמיא. אבל אחי, מה אני אמורה לעשות עם המידע הזה עכשיו?

בנימוס, בחיי שבנימוס, אמרתי לו, "טוב, זה לא הזמן לדבר על זה, אני חייבת לזוז. נדבר על זה מחר."

שוב שתיקה של עשרים שנה ואז הוא אמר טוב וניתק.

אני וא' יצאנו לפאב הבית שלי. בדרך כלל, אני לא יוצאת לפאב הבית עם גברים, כי אם זה לא הולך והם מתגלים כקריפים או סטוקרים, אני לא רוצה שידעו איפה לחפש אותי. אבל מאחר ואני עוברת דירה בקרוב, אמרתי לעצמי שזה לא יהיה נורא.

הוא סיפר לי שהוא טס לתאילנד, ומאחר שאין לי סמארטפון, לא תהיה לנו שום דרך תקשורת. לפעמים זה מעצבן שאני לא יכולה לתקשר עם אנשים בחו"ל אבל לעתים קרובות יותר זה משמח אותי. לא כי אני לא מתגעגעת, אלא כי זה נחמד להיפרד לפעמים ולהתגעגע. זה חלק מהחיים.

לא שתיתי הרבה, רק שתי בירות. אני לא מתכוונת להשתכר בדייט כמובן, אני לא אעשה את זה לבחור המסכן. אבל היה לי ראש טוב, ומאיזו סיבה נישקתי אותו.

מיד אחרי הנשיקה הוא פלט, "אני אוהב אותך."

סיי וואט...?

התאבנתי. וואט ד'פאק, מי מתוודה על אהבתו בדייט שני? מי בכלל מתאהב בבחורה תוך שני דייטים? חשבתי שאולי הוא פלט את זה בטעות וחשב לזרום עם זה, אבל לא ידעתי מה להגיד. אני לא לוקחת קשה דברים כאלה בדרך כלל, כשגבר אומר "אני אוהב אותך" זה נחמד לשמוע. אבל במקרה הזה זה היה הרבה יותר מדי מהר.

כבר אמרתי לכם שהוא בחור ישיר, והוא אמר שהתגלח היום אקסטרא-טוב למקרה שנתנשק. זה הצחיק אותי. זיפים אף פעם לא הפריעו לי.

נפרדנו לאותו ערב ועכשיו הוא בתאילנד, לא מעשן כי הוא ילד טוב, אז רק אלוהי החופשות יודעים מה הוא עושה שם. הוא יחזור עוד שבועיים.

שבוע שלם לאחר מכן ניסיתי להתקשר לש' כדי לדבר איתו והוא לא ענה. הוא אשכרה סינן אותי שבוע שלם. ש' אף פעם לא מסנן אותי, להיפך, קשה לי להיפטר מהשיחות איתו. חשבתי שהאפשרויות היחידות זה או שהוא מת, ואני רצינית, או שהוא ממש אבל ממש כועס על זה שיצאתי לדייט. כמובן שאין לו שום זכות לכעוס, אנחנו אקסים כבר 5 שנים.

עד אתמול. אתמול הוא התקשר כהרגלו בטיימינג הכי גרוע שיכל למצוא, כשהייתי באמצע משמרת ברדיו. היתה מלא עבודה ואמרתי לו שאין לי זמן לדבר, אבל הוא החליט להתחיל לחפור על הרגשות שלו ועל איך שהוא מרגיש אלי. הוא אמר שאני צריכה לתת לנו עוד הזדמנות ואמרתי לו שאין לי סיבה לתת למשהו שאין לו סיכוי להצליח עוד הזדמנות. שאני לא אוהבת אותו ושאני לא רוצה לעבור את זה שוב. אבל הבחור הזה עקשן, הוא לא קיבל לא. אני לא יודעת איזה מן גבר ירצה לצאת עם בחורה אחרי שהתחנן אליה שתצא איתו, זה לא מראה על הרבה ערך-עצמי.

כל זה קרה ביום חמישי. כשהגעתי הביתה ראיתי שהוא לא שלח לי שום מאמר לכתוב (הוא הרי איש הקשר שלי בעבודת המאמרים) והלכתי לישון רק בשלוש, אז הבנתי שהוא כבר לא ישלח והלכתי לישון, גומרת בהחלטה שאעשה את זה בבוקר אם ישלח. דיברתי על זה עם ס' במיטה לפני השינה והוא אמר לי, "ג'אם, יש לבחור הזה משהו לא בסדר במוח."

ס' תמיד ידע לנסח את הדברים נכון.

כשסיפרתי לו שא' אמר לי "אני אוהב אותך" אחרי הנשיקה, הוא היה המום. הוא אמר, "אני אומר לך את זה בתור בחור שאומר 'אני אוהב אותך' מאוד מהר - מה לעזאזל...? אפילו לי יש יותר טאקט."

בלילה, חלמתי על ס'. אולי כי דיברתי איתו בטלפון דקה לפני שנרדמתי, אבל גם אתמול חלמתי עליו. ואז באמצע החלום הגיע ש' והתחנן בפני לחזור אליו. כשאמרתי לו לא, הוא התיישב על סלע והרבה אנשים ובעיקר נשים עטפו אותו והתחילו לנחם אותו. זה הזכיר לי משהו שקרה לנו פעם במציאות והתעצבנתי והלכתי משם עם ס'.

חוץ מזה, באמת יש לי חלומות ממש מוזרים, ארוכים ומורכבים לאחרונה. מזל שיש לי מחברת חלומות אז הם לא הולכים לשום מקום ואני תמיד משחזרת אותם בבוקר.

סימסתי לש' היום בבוקר, "למה לא שלחת לי מאמר אתמול?"

הוא שלח לי בחזרה, "זה מצחיק שאת שואלת עכשיו ולא אתמול בלילה."

"אתה מוכן לענות על השאלה?" שלחתי, משתדלת להתאפק מלשבור את הטלפון על הקיר. אני גם ככה שונאת לדבר באסמסים, אז למה להתחכם?

"תסתכלי בהודעה של אתמול." הוא שלח.

הוא לא שלח לי שום אסמס אתמול חוץ מ"אני בשיעור" כשהתקשרתי.

כל-כך כעסתי... סימסתי לו, "יודע מה? לא אכפת לי. לך תזדיין. ושלח לי את הכסף שלי." - כי הוא חייב לי משהו כמו אלף שקלים על מאמרים קודמים.

הוא התקשר מיד אחר כך ואמר שהוא שלח לי אתמול הודעה שהבחור שעושה את המאמרים נמצא בחו"ל ולא יהיה מאמר. אמרתי לו שהוא יכל פשוט להגיד את זה.

"אבל סימסתי לך את זה אתמול."

"לא קיבלתי, יש לי בעיות בטלפון. יש לך עוד משהו להגיד לי? כי לא בא לי לדבר איתך."

"ביי." הוא אמר וניתקנו.

כצפוי, הוא סימס לי מיד שוב, ואני מעתיקה את זה עם שגיאות הכתיב והכל, "אם כול הכבוד. כזאת הודעה לא מגיע לי !!!"

למה... למה יצאתי איתו לפני חמש שנים? למההה?