אז סבא שלי חולה.

חסר לו המוגלובין והוא קיבל המון מנות דם בשבוע האחרון, כמעט כמו ערפד חסר מוטיבציה, בגלל שהצבע שלו הפך להיות בדיוק בצבע של הקיר מאחוריו עד שבקושי הצלחתי למצוא אותו.

הלכתי לבקר אותו בבית החולים. הוא נראה כמו רוח רפאים.

הקשר שלי עם סבא הוא קשר חזק. אני אוהבת את האיש הזה. אם זה לא היה עושה לו התקף לב, הייתי עושה קעקוע עם הפרצוף שלו על הכתף שלי.

הוא אדם טוב, עבד מאז שהוא זוכר את עצמו ואוהב לספר הרבה סיפורים על חייו. הוא כבר בן שבעים פלוס ועדיין קם כל יום בחמש בבוקר והולך לעבוד בלול. אני גאה להיות הנכדה שלו. הוא לא מסוגל לשבת רגל על רגל. הייתה תקופה שהתנפחה לו הרגל כמו בלון והרופא אמר בתקיפות, "אל תלך על הרגל הזאת אלא אם זה הכרחי. שב כל היום עם הרגל למעלה."

הוא לא עשה את זה. הוא ניסה, שעה שעתיים, ומצא את עצמו קם והולך ללול. דאגתי לו שזה רק יפגע בו, אבל אני גם לא רוצה שהוא יסבול. זה מחרפן לשבת כל היום באותה התנוחה, במיוחד כשהוא צריך לשבת בחברת סבתא שלי.

לא שיש לי משהו נגדה, היא אישה מדהימה. אבל בכנות, היא פטפטנית לא קטנה. ואני לא מתכוונת שהיא מפטפטת איתו כל היום ומעבירה לו את הזמן באינטריגות משעשעות וסיפורי סבתא מרתקים, אלא אני מתכוונת שהיא מדברת כל היום בטלפון. זה לא נחמד לשבת כל היום ולהביט באישתך מדברת בטלפון.

אז באותה התקופה ניסיתי לבקר אותם יותר. להעביר איתם את הזמן. הוא סיפר לי סיפורים והיא צחקה איתנו והיה נורא נחמד. הם זוג משעשע. עד שהוא היה פורש למיטה באיזה שבע בערב, ואני והיא נשארנו לדבר אל תוך הלילה.

עכשיו אני מודאגת יותר מהרגל ויותר מההמוגלובין, כי סבא שלי לא אוכל. הצבע שלו רק מתבהר עם הזמן. זה ממש מפחיד. צריך להכריח אותו כדי לאכול איזה חצי סנדוויץ' וזו הארוחה הכי גדולה שלו במשך יום שלם. אני לא יודעת מה לעשות כדי לשכנע אותו לאכול.

ואני הכי מפחדת מלאבד אותו, כי אני רואה אותו דועך.

תאחלו לו בריאות שלמה.

תודה.

 Addio

הספר הזה מחולק לשני חלקים: החלק הראשון מתאר את כל מה שעבר הפסיכולוג בגטו, מספר אירועים שחלפו (לאו דווקא באופן כרונולוגי) ואת רקע המלחמה. החלק השני, מנתח מבחינה פסיכולוגית את מה שמתחולל בראשו של אסיר מלחמה.

ויקטור פראנקל הוא דוקטור לפסיכולוגיה, אבל הספר לא כתוב בשפה קשה או מקצועית מדי. זה ספר בסגנון שונה מהספרים שאני בדרך כלל נמשכת אליהם, אבל המליצו לי עליו, ניסיתי ואני לא מתחרטת. זו הייתה קריאה זריזה, אבל בשביל אנשים מסויימים זה אולי יהיה קשה לקריאה.

"אנשי כדור הארץ, שימו לב בבקשה. כאן פרוסטטניק ווגון ילטץ מהמועצה הגאלקטית לתכנון העל-חלל. תוכניות הפיתוח לאזורי הספר של הגלקסיה מצריכות סלילת דרך אקספרס על-חללית, שתעבור דרך מערכת הכוכב שלכם. למרבה הצער, הפלנטה שלכם היא אחת מאלה שנועדו להריסה. התהליך יארך מעט פחות משתי דקות, במושגים הארציים שלכם. תודה."

הומור שנון וסאטירי, מקומות מטורפים, אווירה משונה, ועם כושר ההמצאה המדהים של דאגלס... כל זה נראה נורמלי לגמרי!

מההתחלה ועד הסוף זה בלתי אפשרי להניח את הספר, אפילו בשביל להשתין... ואוי תאמינו לי, אתם תצטרכו להשתין!

1. הפטפטן.

אם סיפרת משהו ועוד בפעם הראשונה שסיפרת אותו הוא לא היה מעניין - אתה לא צריך לספר אותו שוב! ואם יש בינינו שתיקה של כמה שניות, זה לא סוף העולם! ואם אתה ממש לא מסוגל לסתום את הפה - תאכל משהו! תלעס מסטיק! תעשן! תנשך את הלשון! לא אכפת לי, תעשה משהו, אבל תנסה לפעמים גם לסתום את הפה!!!

2. זה שמתעצבן על משהו שלא בשליטתך.

"אוף, אתה גבוה מדי." "אוף, אתה נמוך מדי." "אוף, למה כשאתה מאחר לאוטובוס גם הוא מאחר וכשאני מאחר הוא מגיע בזמן?" "אוף, למה אתה נראה טוב בכל מה שאתה לובש ואני נראה רע גם עם מותגים?" "הקול שלך מרגיז." "יש לך הליכה מוזרה." "אתה מכוער."

אולי דיי?? קשה אפילו לשמוע מהצד את ההערות האלו!!!

3. הביקורתי.

אם יש משהו שאני לא סובלת זה אנשים שמצקצקים בלשון ומנענעים את הראש מצד לצד. בעיקר אם זה כולל כל סוג של חדשות מולם - טלוויזיה, Ynet או ידיעות אחרונות. אני בעיקר שונאת את אלה שמצקצקים בלשון ומנענעים את הראש מצד לצד כשזה מולי, בזמן שאני מדברת!!

אם כל הביקורתיים בעולם ייפלו לתוך בור, אני לוקחת על עצמי את האחריות לסתום אותו.

4. הקיצ'י.

רוב האנשים האלה הם ממין נקבה, אבל תפסתי לא אחת גם גברים (לא רק הומואים) שהם קיץ' לא נורמלי. הם רוצים שבן הזוג יקנה להם מתנות וישיר להם סרנדות, הם מתעצבנים כשלסרט או לספר יש סוף עצוב או רע, הם לא יכולים לסבול לשמוע קללות או שיחת חולין שאיננה עם תוכן רומנטי או קיצ'י והם שונאים את ז'אנר האימה או מוזיקה 'רועשת' מידי. הכל חייב להיות ורוד ומושלם עטוף בנצנצים ומתוק כמו דבש. הם עושים לי להקיא.

5. ה"נורמאטיבי".

אלה שלא יכולים להסיט את המבט כשעובר לידם אדם לבוש שונה, או אדם מוגבל, או אדם שתוי, או כל אדם בעצם שלא מתוייג לפי מה שהם או החברה מכנים "נורמה".

יחי המוזרות!

6. הקולני.

אם אתה מדבר, בעיקר אם אתה מדבר שטויות, לפחות תעשה את זה בווליום סביר. לא כולם צריכים לדעת איזה קקה גדול חירבנת בבוקר או מה החבר המניאק שלך עשה לך או אם החזייה שלך מפריעה לך או לא. אל תבינו לא נכון, אני אוהבת כנות. דברו חופשי. אבל שמרו על ווליום שמאפשר גם פרטיות!

7. הטיפש בהכחשה.

אנשים טיפשים, אני אוהבת אתכם! כיף להיות איתכם ואתם מצחיקים בעצם טיפשותכם... אבל פאק, אתם טיפשים! תפסיקו לנסות ולהוכיח שלא, תפסיקו לנסות לנצח בדיונים, תפסיקו להמציא עובדות ותפסיקו לנסות להעביר את נושאי השיחה לנושאים שאתם הכי מבינים בהם רק כדי להפגין ידע!

טיפש שמבין שהוא טיפש ומשלים עם זה הוא חבר כיפי ומצחיק ואני מכבדת אותו למרות טיפשותו. אבל את החבר הטיפש שבהכחשה אני פשוט מגדירה כאפס ולא רוצה שום קשר איתו.

8. החכם בהפגזה.

אני שמחה בשבילך שאתה חכם, אני אוהבת שיש לי את החבר שאליו אפשר להתקשר כשאתה צריך לשאול שאלה או שסתם כיף לדבר איתו ולדון איתו על נושאים מרחיקי לכת. אבל מי שמודע לזה שהוא פאקינג חכם ומנפנף בזה לכל עבר, חייב להפוך כל שיחה מעניינת לתחרות מוחות או להפגין ידע בכל תחום כאילו שהוא הדבר הכי מדהים בעל מוח-על שקיים עלי אדמות - תתרחק ממני, פריק, ואל תעיז לדבר אליי. אני נגעלת מאנשים כמוך.

9. האובר-דרמטי.

אז קיללתי... אז היה לנו ויכוח סוער... אז שכחתי את יום ההולדת שלך... אז לא אהבתי את הקפה שהכנת לי... סו וואט?! בו הו! צא מהסרט!

10. המסריח.

למה אנשים מסריחים חושבים שכיף לשבת לידם??

אוווויי איך אהבתי! העלילה עשתה לי סחרחורת עם הקצב המהיר שלה, גילויים ועוד גילויים ועוד אחד... ווהוו! רכבת הרים!

הדמויות היו די מגניבות, חלקן דו-ממדיות, אבל המעשים שלהם והתגובות שלהם היו אמינים ובמקום הנכון אז זה פיצה על זה.

אהבתי בעיקר את האווירה, לאורך כל הסיפור יש תחושה של אגדת עם עתיקה ופנטסטית. ממש אהבתי ואני בהחלט מחפשת את הספר השני!

הבעיה היחידה שלי עם בורידאן, היה הסגנון של זבאקו. הוא כותב נהדר, אבל יש לו בעיה שהוא מסביר לי, לקורא, יותר מדי. הוא אפילו מדבר עם הקורא לפעמים (מה שממש מטריד!) בצורה כזאת שכקוראת, שיודעת מה הולך לקרות בקרוב כי הוא גנב לי את אפקט ההפתעה בכל פעם מחדש, מרגישה כאילו הוא לא סומך עליי שאני אינטליגנטית מספיק כדי להבין לבד את מהלך העניינים.

אני ידעתי מה עומד לקרות בכל צעד וצעד, המשכתי לקרוא כי העלילה הייתה באמת מעניינת, אבל חבל שנלקח ממני אפקט ההפתעה כי אני אוהבת שספר גורם לי לאבד את כל הציפורניים באסון כסיסה של מתח מטורף!

שורה תחתונה, אם מישהו מחפש ספר מיסתורין - זה לא הספר בשבילך. זה ספר מהנה ומשעשע, אבל שום דבר לא גורם לך לתלוש את השיערות מהראש או לפלוט צרחה, שזה החלק הכי כיפי בחווית קריאה - לדעתי.

טוב, אולי פה ושם, רק קצת.

נהניתי לקרוא את הספר הזה. באופן מפתיע, מצאתי את החלק הראשון מרתק יותר במובן מסויים. דוסטויבסקי כותב יפה כל כך, בכנות גמורה, הטקסק ממש עוצמתי והומוריסטי בשילוב עדין ובמינון מדוייק.

  לאורך כל הסיפור - הוא בן אנוש. הוא אומר את האמת, מה שנשמע כמו שטויות גמורות.

חוץ מזה, היה לי קשה עם העובדה שהוא כותב בגוף שני, כמו מניפסטו. זה היה די מטריד... לפחות בשבילי.

לעתים הוא גם הפך את הקשקושים שלו ממונולוגים לדיאלוגים בצורה כזאת חלקלקה, מה שהיה ממש משעשע ומעניין, אבל שוב, מרתיע קצת. זה כמו לקרוא מכתב שנכתב על ידי אדם שחולה בנפשו. אבל שוב, לדעתי, זה מה שהפך את הכל ליותר מרתק. אחרי הכל, מה יותר כן ואמיתי מאדם שחולה בנפשו?

אהבתי בעיקר את הסיום. הוא מביא את הסיפור כולו לפרספקטיבה אחרת והופך את כל המשמשעות של הסיפור לשאלה! מה שגרם לי להרים את הראש מהספר בסוף ולמלמל "ממ... מה הרגע קרה כאן?"

אז עברתי דירה.

הדירה החדשה שלי כל כך קטנה שאין לי מקום לכל הספרים שלי. זה לא מפתיע, אף פעם לא היה מקום לכל הספרים שלי... אולי כי בכל הדירות השכורות שאי פעם גרתי בהן אף פעם לא הייתה ספרייה בגודל מספק... אבל אני לא הטיפוס שישפוט בדברים האלה. יש לי יותר ארגזי ספרים משיש לצומת ספרים בתחילת שבוע הספר :/

אז החלטתי לקנות ספרייה ולקוות שהיא תידחס איכשהו בתוך הדירה. דירה עם ספרייה זו דירה עם נשמה. (אני פואטית או מה?)

אז המעבר היה מהיר, אבל בגלל טיול הדרכים האחרון שלי (ראה פוסטים קודמים) הדברים לי היו ארוזים למשך די הרבה זמן ועכשיו כשהם יצאו לאוויר העולם ונשמו את אוויר החורף הקר, הם מאושרים כל כך וכך גם אני. נמאס לי לחיות מארגזים...

אל תבינו לא נכון, זה לא שאני מתלוננת, כץ וגרג'ובה, אם הייתי הומלסית (ואני מדברת מניסיון) הייתי מאושרת במה שיש לי... שזה די והותר. אבל אני זקוקה לפינה שקטה מידי פעם. אחרי הכל, אני כותבת, ובלי ארבע קירות הרעיונות והמוזה בורחים לי לצדדים.

אז החורף בשיאו (או לפחות אמור להיות) ומסתבר שבגלל שהחורף קר, הרבה אנשים אוהבים לעשות סקס בחורף. זה נהדר, אני האחרונה שתהיה נגד זה, אנשים צריכים להתחמם... אבל בגלל שכולם עושים סקס בחורף, יוצא שחצי עולם נכנס להריון בחורף, מה שקורה זה שבסוף כל הילדים נולדים באותו חודש. החודש הקודם למשל היה חודש של מכת ימי הולדת מטורפת. התרוששתי עד העצם מקניית מתנות. אבל אני לא יכולה להגיד כלום בנושא כי גם לי הייתה יומולדת וגם אני קיבלתי מתנות :)

קיבלתי ארבע ספרים, חולצה של AC/DC, פוסטר גדול מבד, מראה לכל הגוף, שלט של Welcome לכניסה לבית, סט עגילים וטבעת (שבשבילם הייתי צריכה לחדש את החורים באוזניים), עגיל חדש לגבה, שטר של מאתיים מסבא וסבתא שמאושרים כשאני באה לבקר ותמונה ארוכה לקיר.

אז חוץ מימי הולדת, החורף מביא לנו גם עצלנות. אני לא מהטיפוסים של ה"דיכאון חורף", זה פשוט לא מה שעושה לי דיכאון. החורף נותן לי מלנכוליה נעימה כזאת, הגשם והרוחות נותנים לי חשק לקרוא איזה ספר גותי מתחת לשמיכה עם ספל קפה ביד. אבל דיכאון יכול לקפוץ עלי בכל יום בשנה ולא דווקא בחורף. מה שכן, החורף עושה לי עצלנות. אני מוצאת את עצמי מתעצלת לקום מהמיטה כדי להשתין, כי כבר התחממתי. או לצאת לשפוך את הזבל כי עכשיו התקלחתי. או לקנות עוד בירה כי נגמר לי... סתם, בואו לא ניסחף!

מה שכיף זה שאצלי בדירה שומעים את הגשם ממש חזק, כאילו הוא יורד בתוך הבית. זה נחמד אבל גם קצת מפחיד. כשיש רוח אני שומעת אותה כאילו שהיה עכשיו רעם. וכשיש ברק אני רואה אותו לא רק דרך החלון, אלא דרך כל הקירות בבית. בסופה האחרונה אכלתי סרטים שמכת ברק עומדת לשפד לי את הבית כשאני בתוכו.

זה כן עושה אווירה טובה כשרואים סרט, זה בטוח...

הנה בדיוק עכשיו כשאני כותבת התחיל גשם די חזק :)

כדאי שאני אלך להצטרף אל המוזה שלי שיושבת בצד השני של החדר עם פרצוף תשעה באב. ביי חבר'ה.

Addio