זוכרים את ט'? היא ואני בדיוק חתמנו על חוזה לשנה. שני חדרים, לכל חדר מרפסת צמודה, מטבח, סלון, שירותים... דירה חמודה ולא יקרה (באופן יחסי כמובן). מאחר ולשתינו אין רכב, ווידאנו שהדירה תהיה במקום מרכזי, אז אנחנו נמצאות במרחק של כ7 דקות מהשדרה, ויש הרבה בתי קפה וחנויות באזור.

אני אוהבת את ט' למרות שאנחנו שונות מאוד. היא אדם מאורגן ומחושב והיא חייבת שכל צעד שלה יהיה מתוכנן - אני לעומת זאת, פועלת הכי גרוע כשאני חושבת יותר מדי. אני מעדיפה לעשות את הדברים מתוך אינסטינקט. היא נוהגת לנתח אנשים מבחינה פסיכולוגית (אבל לא בקול, תודה לאל) - ואני רואה את העולם כמקור השראה לדמויות ומקומות ואירועים שאפשר להפוך לסיפור. היא נהנית לדבר על העתיד ולנתח אותו - ואני מעדיפה להימנע מדיבורים על העתיד ולהשאיר אותו לדמיון, אחרת זה מערער לי את הקארמה וגורם לזה לא להתגשם. אני רואה בה אדם חפרן וזה קשה כשלה יש חשק בלתי נגמר לפטפט ולי בא רק לשכב על הגב ולשמוע מוזיקה. היא לא שומעת את המוזיקה, היא טוענת שהיא למדה לסנן קולות חיצוניים ולהתרכז בשיחה - אבל היא שוכחת שלפעמים הצד השני לא רוצה לדבר אלא רק להקשיב למוזיקה. אני מגלה את כל זה רק עכשיו, בימים הראשונים שלנו בתור שותפות. אני לא זוכרת שהיא היתה ככה לפני כן. מוזר, לא?

קשה לי איתה אבל היא חברה טובה ואנחנו מסתדרות.

בעל הדירה בחור טוב. כבר היה לי ניסיון בעבר עם בעלי דירות שהיו חארות אמיתיים. אני יודעת דבר או שניים על בעלי דירות ולכן סמכתי על האינטואיציה שלי בנוגע אליו. כשישבנו לחתום על החוזה, מצאנו איזה בית קפה קטן והזמנו לשתות והוא ישב איתנו כמעט שעתיים וברבר. אם הדבר אפשרי, הוא יותר פטפטן מט'. הוא מספר-סיפורים מוכשר ויש לו הרבה מהם, והסופרת שבי היתה מרותקת; אם לא הייתי עייפה מיום ארוך של חיפושי דירות הייתי יכולה להישאר גם עוד שלוש שעות ולהקשיב. הוא סיפר על אמא שלו שמתה בזרועותיו כמה דקות לאחר ששיקר לה ושמאז לא העיז לשקר. הוא סיפר לנו על אישתו, שאינו סובל ושתמיד לוקחת את רהיטי הענתיקה שהוא אוהב לאגור וזורקת לו אותם מהבית. על המשפחה שלו ועל שאר הדירות שלו ודיירים מוזרים שהיו לו. הוא בחור מצחיק, כזה מהסרטים.

שאלנו אותו איך הוא מרגיש בנוגע לחתול בדירה.

"בסדר," אמר, "אבל כשאני אגיע תוציאו אותו כי אני אלרגי לחתולים."

ט' שאלה אם יפריע לו אם היא תצייר על הקיר.

"תציירי כמה שאת רוצה, אבל אם אני לא אוהב את זה, את אחראית לצבוע את הקיר."

שאלתי איך הוא מעדיף שנשלם.

"איך שתרצו."

רואים שהוא לא סתם איזה בחור שסבא רבה שלו השאיר לו דירה אז הוא החליט לעשות מזה כסף, הוא קונה ומשכיר דירות כבר יותר מעשרים שנה. זה מה שהוא עושה.

בהתחלה, היו בחדרים רק בסיסי מיטות, אז שאלנו אותו איפה הוא יכול להמליץ לנו לקנות מזרנים זולים יחסית. הוא אמר שהוא יראה לנו מקום שבו נוכל למצוא מזרנים חדשים לגמרי, בסך הכל ב250 שקלים. שאלתי על הובלה והוא אמר שהוא יסדר לנו את ההובלה. מה עוד אפשר לבקש?

למחרת הלכנו איתו למקום ההוא. דירת חדר קטנה של איזה נגר שכנראה עובד איתו כבר הרבה שנים, והוא סידר לנו הרבה דברים, חלקם בחינם וחלקם כמעט חינם. הוא לא הסתכל רק על דברים בשבילנו אלא גם בשביל דירות אחרות שלו, וט' חשבה כל הזמן שהוא קונה בשבילה ואמרה, "אנחנו לא צריכים את זה." "אנחנו לא רוצים את זה." - לחשתי לה שזה לא קשור אלינו והיא התעצבנה שהוא מבזבז לה את הזמן בלקנות דברים לעצמו במקום לטפל בה כדי שתוכל ללכת. היא לא הפסיקה לזרז אותו כאילו שיש לה דברים חשובים יותר לעשות, "נו?" "סיימנו?" "אפשר ללכת?" והרגשתי איך הוא מסתכל עליה כאילו שבא לו להחטיף לה אבל הוא מתאפק. היתה לי הזדהות. אחרי שהם סיימו איתנו, הם עמדו ופיטפטו, אז אני ואח של ט' עישנו בחוץ והיא החלה להתלונן, "אני לא מבינה למה הוא תוקע אותנו כאן כבר איזה שעה, קנינו מה שרצינו, שיגיד לנו אם אנחנו יכולים ללכת."

"הבנאדם עושה לך טובה," אמרתי, "תני לו לנהל את העסקים שלו, את פה בדיוק 10 דקות." ובחיי, לא היינו שם בכלל הרבה זמן.

"אבל הוא לא צריך אותנו פה, סיימנו!"

"את יכולה ללכת, הוא לא מחזיק אותך." אמרתי. זה לא שהיינו תלויים בו או משהו, היה לנו האוטו של ההורים של ט'.

"אבל הוא עדיין מדבר איתו."

הלכתי אליו ואמרתי, "אז אצלנו הכל סודר?"

"יש עוד משהו שאתן צריכות?" הוא שאל.

חשבתי וכשהבנתי שלא אמרתי, "לא, אני חושבת שהכל בסדר. אנחנו בידיים טובות איתך."

הוא חייך אלי. החיוך שלו היה מלווה בהקלה - יכולתי לראות את זה.

סימנתי לה שהיא משוחררת וחזרנו לאוטו, אבל גם באוטו, ט' המשיכה להתלונן, "אני לא מבינה למה הוא תקע אותנו שם שעה."

כשאמרתי לה שהוא עשה לנו טובה ולא היה חייב לבוא איתנו בכלל או לחכות לנו שנגיע, אח שלה התערב ואמר שאני נאיבית.

"אתה מערבב בין נאיביות לטאקט," אמרתי לו, "להיות אסיר תודה זה לא נאיבי, להבין מה מגיע לך ומה לא זה לא נאיבי - ולהתלונן שמישהו מבזבז את זמנך בכך שהוא עוזר לך - זה פינוק."

העמדה שלהם נראתה לי מגוחכת. זה כמו שמישהו יבקש ממני עזרה במציאת איזה ספר בחנות ספרים, אני אבוא ואעזור לו ולאחר שנסיים, אחפש ספר לעצמי כעשר דקות לאחר שהוא כבר שילם. הוא יכול ללכת אבל הוא בוחר לעמוד ולחכות לי. איזו זכות יש לו להתעצבן?

הם התווכחו איתי ומיד הבנתי כמה מפונקת היא ט'. היא וגם אחיה - הם אחרי הכל מאותה משפחה. לא ידעתי את זה עליה לפני כן. למשל, היא אמרה שלא התחשק לה לראות איזה ידיד שלה שהתקשר כי גם ככה אין לו רכב והיא היתה צריכה רכב באותו יום. אמרתי לה שאם לפי זה היא בוחרת עם מי לצאת אז היא תהפוך לאדם מאוד בודד ומאוד מהר. אח שלה מיד התערב שוב וטען שרק "אינטרסנטים" מצליחים בחיים. "יפה מאוד," הוא אמר, "ככה צריך." אני מניחה שהיא שמחה שהוא מצדד בה ולכן העיזה לעמוד מולי, כי בדרך כלל אין לה כל-כך עמוד שדרה וכשאנחנו מתווכחות היא די מתקפלת. לא תמיד, אבל לרוב. היא ליקקה לאח שלה כמו שלא ראיתי אותה עושה מעולם וזה היה ברור למה: הם לא דיברו יותר משנתיים ורק עכשיו השלימו. כנראה פחדה שהם לא ידברו שוב. אל תבינו לא נכון, אני מאוד שמחה בשבילה שהשלימה עם אחיה, אין כמו משפחה, אבל זה לא אומר שהיא צריכה להתנהג לידו כאילו שכל מילה שיוצאת לו מהפה שווה זהב. הקשבתי לו מדבר, הוא לא כזה חכם.

אבל הייתי צריכה לנחש, כי זה לא המעשה המפונק היחיד שלה. בדיוק אחרי שחתמנו על החוזה, ט' התקשרה אלי, נרגשת, "נחשי מה!"

"מה?"

"ההורים שלי אמרו שהם יסדרו לנו מצנם, טוסטר, קומקום חשמלי, צלחות, כוסות, סט סכו"ם ועוד כל מיני דברים - כמעט לא נשאר לנו מה לקנות!"

"איזה חמודים!" אמרתי לה, "תגידי להם תודה ממני."

"כן, וזה לא הכל - הם משלמים את החצי שלי על שכר הדירה בחודש הראשון!"

"איזה כיף לך," אמרתי לה, "זה יחסוך לך המון כסף."

"נכון!" היא אמרה, "אז חשבתי לעצמי... אם אני מביאה כבר את כל מכשירי החשמל והכל, אולי את המיקרוגל תקני את."

שתקתי לרגע ואז אמרתי, "אמרנו שניקנה אותו חצי-חצי."

"כן, אבל אני מביאה את שאר הדברים..."

"את לא משלמת עליהם."

"אבל ההורים שלי מביאים אותם." היא אמרה, לא מזכירה את העובדה הברורה שגם ההורים שלה לא משלמים על המכשירים האלה - הם קיבלו אותם בחינם כי אמא שלה עבדה בעבר בחנות למכשירי חשמל, ועכשיו החנות נסגרה אז הם מביאים לה הרבה דברים בחינם.

"ואחרי שתעזבי את הדירה הם יכולים לקבל אותם בחזרה." אמרתי, "אני לא חייבת לך שום מיקרוגל, ט'. אני אפילו לא צריכה מיקרוגל, אני חיה כבר הרבה זמן בלי. אל תפילי עליי הוצאות." לא מספיק שההורים שלה חסכו לה שכר דירה ראשון ומיליון מכשירי חשמל שרובם לא הכרחיים בכלל ואת רובם לא רציתי ולא תכננתי לקנות - היא עוד רוצה לקבל גם מתנה ממני? על מה? על האישיות המקסימה והסבלנית שלה? על עצם קיומה המלבב בחיי האפלוליים? על הקטע הסוציופתי שלה שמתבטא בתאווה לעוד ועוד חפצים ודברים חינמיים שהיא בכלל לא צריכה ולא עשתה דבר שגורם לה להיות ראויה להם?

כשסיפרתי לבחור אחד שעובד איתי ברדיו, י', אחד האנשים האהובים עלי, שאני עוברת דירה, הוא שאל מה חסר לנו ואמרתי לו שיש רק ארון אחד ואנחנו צריכות עוד אחד אבל נקנה אותו בהמשך ובינתיים נסתדר.

"אני יכול להשיג לך ארון בחינם." הוא אמר. מסתבר שהבוסית שלי בדיוק זרקה את הארון שלה ושאלה אותו אם הוא רוצה אותו ואין לו צורך בו אז הוא יכול לתת לי אותו בחינם. הודיתי לו וסיפרתי לט'. היא שמחה - וראו איזה פלא - לא דרשתי ממנה לקנות לי משהו אחר בתמורה! לא אמרתי לה, "מאחר ואני השגתי לנו ארון חינם, את צריכה לקנות לי ספה למרפסת ולשלם לי על אתרי פורנו למשך שנה." ולמה לא? כי אני לא ילדת שמנת שחושבת שרק מעצם קיומה מגיע לה לקבל דברים. כשנותנים לי אני אומרת תודה, ולא מחפשת לקזז מכל כיוון. 

תמיד ידעתי שלט' יש קטע מפונק, אבל עוד לא נחשפתי אליו באופן כזה.

אחרי שאמרתי לה שאני לא קונה שום מיקרוגל, היא אמרה, "אהה טוב... בסדר."

אני שמחה לעבור כי כפי שרובכם, קוראיי הקבועים, יודעים: אני שונאת את העיר הזאת.

אמרתי לחבר'ה ברדיו שאני אמשיך לעבוד כי אני אבוא לבקר הרבה. ההורים שלי גרים חצי שעה נסיעה מהרדיו ובטח אבוא סופי שבוע אז אבוא גם לעבוד. למה לא, עוד כסף מהצד. הם שמחו בשבילי.

אמא שלי, לעומת זאת, לא. היא סיפור אחר לגמרי. היא ממש בכתה על זה שאני עוזבת וביקשה שאשאר. אפילו עד עכשיו, כשכבר חתמתי חוזה, היא מקפיאה אותי. בקושי מסתכלת עליי, בקושי מחליפה איתי מילה.

מה שמכעיס אותי זו לא התגובה שלה, כבר התרגלתי למי שהיא. מה שמכעיס אותי זה שלפני שבאתי לגור בקרון, השבעתי אותה, ואני זוכרת כל מילה - אמרתי לה שאני אחזור לעיר בתנאי שכשאעזוב, וגם אם זה יהיה אחרי חודש וגם אם זה יהיה אחרי יום, היא לא תעצור בעדי ולא תעשה סרטים. והיא נתנה לי את המילה שלה. שעכשיו אני יודעת שלא שווה כלום, כי היא לא יכולה לעשות יותר סרטים משהיא עשתה. ולא נשארתי יום וגם לא חודש - נשארתי שנה!

אז אמרתי לה שעכשיו אני יודעת לא לסמוך על שום מילה שלה גם אם תישבע בחייה. אני לא נופלת באותו פח פעמיים.

היא אמרה שלאחר שאעזוב היא לא תהיה מסוגלת לראות אותי יותר או לדבר איתי. כמובן שכאב לי לשמוע את זה, אבל אני די בטוחה שזה פשוט הקלף האחרון שנותר לה לשחק כדי לעצור בעדי מלעזוב.

בינתיים אני מנסה שלא לחשוב על זה. יש לי התחלה חדשה להתחיל, ואני אוהבת התחלות חדשות. זה מה שעושה לי טוב. היו לי משהו כמו מיליון בחיי, ואני לא מתכננת לעצור. מי יתן וחיינו יהיה מלאים בהתחלות על גבי התחלות של אושר.

הדבר הראשון שאני זוכרת מהדירה של מ"ע היה החתול שחיכה לנו על המדרגות בכניסה והריח החזק של הסיגריות שמילא אותי מבעד לדלת הנפתחת. היתה לה דירה קטנה וחמודה עם חדר אחד, פינת ישיבה, מטבחון ומקלחת. כבר הייתי בדירה שלה לפני כן ואהבתי אותה, היא נתנה לי תחושה ביתית. היא מיד הכינה לנו קפה ודיברנו. היא הציעה לי לחשוב מה לעשות הלאה ולאן ללכת. אמרתי לה שאחשוב והעברתי נושא. רציתי לדבר עליה, ולא עלי. הרגשתי חרא, באמת.

שכחתי לציין בפוסט הקודם שלפני שעזבתי, דוד שלי נתן לי טלפון ישן שהיה שייך לבן שלו כששירת בצבא. אני לא זוכרת למה נתן לי אותו אבל הוא בהחלט שימש אותי באותה התקופה. זה היה טלפון שעלה שקל ולא היה בו כלום חוץ משיחות ואסמסים. הוא היה טלפון שחור-לבן עתיק וקטן ולקחתי אותו למקרה הצורך. הצורך עלה, ומ"ע הציעה שאכניס את הסים רק כדי להתקשר לרכזת שלי מהשירות הלאומי ואודיע לה שאני לא חוזרת. עשיתי כפי שהציעה, ולא חשבתי על העובדה שהאישה הזאת היא חברה של אמא שלי.

לקחתי את הסים, אזרתי אומץ והכנסתי אותו לטלפון. תיארתי לעצמי שיהיו לי הרבה שיחות שלא נענו מהמשפחה. חשבתי שאחיות שלי בטח התקשרו וסימסו ושההורים התקשרו הרבה.

לא הייתי אפילו קרובה.

כל העולם שלי סימס והשאיר הודעות קוליות. פתאום הטלפון החל לצפצף רכבת של צפצופים והלב שלי זינק. אחיותיי, בני דודים שלי, עמיתים לעבודה, אנשים שהכרתי ונעלמו מזמן, חברים. אף אחד מהם לא ידע איפה אני וכולם ידעו שנעלמתי מעל פני האדמה.

לפני כן, הייתי תזוזה שנמצאת בזווית העין והקול שלי נשמע באוזן, אבל לא היתה לי משמעות. לא יותר מילדה מציקה שישנה על מזרן בדיוק מול ארון שאתה רוצה לפתוח. אבל אז, כשלא הייתי "קיימת" באמת, פיזית, אז אנשים ראו אותי. חודשים שניסיתי לצעוק לעזרה בכל שפה שהכרתי; בדיבור, במבט, בתנועה, בגזירת השיער שלי, בבריחות, בשקרים, בטריקת דלתות של נערה מתבגרת - וכל מה שהייתי צריכה לעשות זה להיעלם. להשאיר אחריי מקום ריק לגמרי שיבלוט ויצעק בעצמו.  תודה לאל שלא התאבדתי, כי אז לא הייתי זוכה לראות כמה אנשים באמת הרגישו בחסרוני, גם אם זה הגיע דרך אמא שלי.

התחלתי לקרוא את האסמסים ולהקשיב להודעות הקוליות קורעות-הלב, ודי מהר הפסקתי. הרגשתי שהידיים שלי רועדות והבנתי שכנראה עשיתי הרבה מאוד רעש בעיר שלי ובכלל בעולם הקטן שלי. התקשרתי לרכזת והיא ענתה בקול של אדם שהרגע קיבל קריאה מאלוהים בכבודו ובעצמו מעבר לסנה הבוער, "ג'אם?"

"מה נשמע?" ניסיתי להישמע רגיל.

"ג'אם! כולם דואגים לך! איפה את?"

"הכל בסדר. רק התקשרתי להגיד שאני לא חוזרת לעבוד," אמרתי מהר, מבינה איזו טעות עשיתי. נו, היא כבר הבינה את זה. הייתי צריכה לדעת שאמי הספיקה להזעיק כל אדם בעולם שמכיר אותי - הבת שלה נעלמה למען השם.

"אני מבינה, אבל תחזרי הביתה," היא אמרה, "אמא שלך - "

"אני חייבת ללכת." לא יכולתי לתת לה לסיים. ניתקתי, פתחתי את הטלפון ותלשתי משם את הסים בידיים רועדות. פחדתי ממה שהיא תגיד. מה היא תגיד? שאמא מתה? שהיא חטפה דום לב ומובהלת לבית-החולים? שגרמתי למותה של האישה שילדה אותי וגידלה אותי וטיפלה בי ואהבה אותי בדרכים הכי לא נכונות אבל מהמקום הכי אמיתי בעולם? רציתי למות. נשכבתי במיטה והתחלתי לבכות.

גרתי אצל מ"ע למשך שבועיים בערך. אני לא זוכרת יותר מדי פרטים, במשך כל הזמן הזה הייתי במעין אופוריה צלולה כזו והיום אני רואה אותו בזיכרון מעבר לסוג של ערפל. היינו מבלות בעיקר בקפה גרג או בפאב הברון. היא עבדה עד מאוחר כל יום ואני נשארתי בבית שלה, ישנה ונותנת לרחמים העצמיים שלי תפקיד מרכזי, או מסתובבת בחוץ בעיר הקטנה הזו ומקשיבה למוזיקה מהאמפי3 שלה. חלקנו טעם דומה במוזיקה ולי לא היה טלפון, שלא לדבר על אמפי3. כתבתי הרבה במשך היום, פשוט שולפת דף ועט וכותבת. הכתבים עדיין אצלי, איפשהו.

את כל הארגזים שלי, ארגזי ספרים, בגדים, ניירת וכמובן, כל הספרים שכתבתי מאז ומתמיד, שמרנו במחסן שלה בחוץ. היא אמרה שכדאי להשאיר הכל ארוז כדי שיהיה מוכן כשאלך, רומזת לי שאני אורחת לטווח קצר, וניסיתי לחשוב מה לעשות אבל לא באמת ידעתי מה אני כבר יכולה לעשות. הייתי בת 19 בלי שקל ובלי בית.

היתה למ"ע שכנה שהיא גם חברה והיא היתה מהממת. היינו מבלות לפעמים ביחד. הן היו מבוגרות ממני, בנות 30+, אבל הרגשתי טוב איתן. מבוגרת. והייתי מאוד שקטה, מנסה לספוג את האנרגיות שלהן שהיו כל כך חזקות ולא להוציא שום דבר מהשליליות שהרגשתי שהיתה בתוכי. צפינו בסרט ז'אן ד'ארק, יצאנו לפאב כמעט כל יום, והתחלתי ממש להתאהב בחתול של מ"ע.

מ"ע היתה בשבילי מושא להערצה. אהבתי את תפיסת החיים שלה, את החריפות שלה ואת האהבה הקשוחה שהפעילה כלפי. ראיתי בה, לתקופה הקצרה הזו, אחות גדולה; וזה אומר הרבה, מאחר ומעולם לא הרגשתי ככה בעבר.

יום אחד מ"ע יצאה לפאב עם אותה חברה ואני נרדמתי בדירה. כשחזרה, שיכורה, העירה אותי ואמרה, "ג'אם. הכנסתי אותך לבית שלי כדי שיהיה לך מקום להיזרק, לא לגור." והלכה לישון.

לא הצלחתי להירדם אחרי זה. הרגשתי לא רצויה, לא בגלל מה שאמרה אלא בעקבות העובדה שהיא צדקה, בכל מילה. כבר שבועיים שאין לי אפילו כיוון ובמקום להשקיע מחשבה בעתיד שקעתי ביגון בגלל העבר וההווה. הסתובבתי בחוץ כשהעיר עוד ישנה והרחובות ריקים, השמש עוד לא זרחה, ועברתי ליד לוח מודעות. עברתי ליד הלוח הזה עשרות פעמים לפני כן, אבל רק כשהייתי זקוקה נואשות לפיתרון, ראיתי את המילים שתלויות עליו מרחפות לנגד עיניי. על הלוח היה שלט ששינה את חיי, אני מניחה: "דרושים עובדי מלונות באילת, כולל ארוחות ומגורים."

מגורים, ארוחות, עבודה. השילוש הקדוש - כל מה שהייתי צריכה במחיר אחד. תלשתי מספר והכנסתי לכיס.

בבוקר, אחרי שמ"ע הלכה ביחד עם ההנגאובר שלה אל השכנה לקחת ממנה משכחי-כאבים, הכנסתי שוב את הסים לטלפון וחייגתי למספר שתלשתי. האיש שענה לי אמר שמחפשים עובדים למלונות כל הזמן ושאגיע לאילת מחר בבוקר לראיון.

מחר בבוקר. זו נסיעה ארוכה, הייתי צריכה לצאת באותו יום.

אחרי שמ"ע התאוששה, סיפרתי לה שאני נוסעת לאילת. היא התרגשה לשמוע ושאלה אם יש לי קורות-חיים, אמרתי לה שלא. מצילת החיים שהיא - היא עזרה לי לכתוב אותם. היא פתחה את העותק של קורות החיים שלה במחשב ואמרה לי למחוק את הפרטים שלה ולמלא במקומם את הפרטים שלי.

כמובן, הדף התרוקן ככל שהחלפתי את הפרטים. לא היה לי הרבה לכתוב - ושמרתי הכל בדיסקונקי. אספתי את כל החפצים שלי מהמחסן כשאני נאלצת להשאיר הרבה ספרים (עליהם כתבתי את שמי) מאחור וגם את ארגז הסיפורים האהוב שלי שבו רומנים וסיפורים שכתבתי מגיל 6, מאחר ולא היו לי ידיים לסחוב אותם איתי עד לדרום הרחוק. לפני שיצאתי, מ"ע התעקשה להלוות לי 300 שקלים ואת האמפי3 שלה כדי שיהיה משהו שיעביר לי את הנסיעה. היא אמרה שהיא מקנאה בי, שהיא היתה נותנת הכל בשביל להיות שוב בת 19 כשכל האפשרויות לפניה. היא אמרה לי לנצל כל רגע ולפרוק את כל מה שלא פרקתי עד היום. לא הרגשתי כמו מושא לקנאה ולא היה לי מושג כמה אקשיב לעצה הזו בעתיד, במודע או שלא במודע... היה לי גוש ענקי בגרון. תפסתי אוטובוס לאילת כבר באותו ערב.

לא אשכח את הנסיעה הזו. שש שעות של פחד מהלא-נודע - לא היה לי מושג למה לצפות. הייתי באילת רק פעם אחת לפני כן, בגיל 9. לא זכרתי כלום חוץ מהקופצים מהגשר, וגם זה היה מטושטש. בכל זאת, עברו 10 שנים. הגוש בגרון לא עבר למרות שבכל הפסקה קניתי קפה גדול ועישנתי שתי סיגריות - הייתי בלחץ. שש שעות, שלוש הפסקות, רצופות בלחץ. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי; הרגליים שלי התכווצו ולא הפסקתי להזיז אותן, האיש שלידי ישן באופן רגוע מדי שהלחיץ אותי אפילו יותר והכביש והנוף שנמשכו לאחור עשו לי מה זה סחרחורת שרציתי לקפוץ מהחלון ולטבוע בין השיחים לצד הכביש.

סוף סוף הגיעו תוצאות הניתוח של מ'. (ב"המשך" לפוסט עוד אבדה, הכדורים לקחו לי אותו).

עברו יותר משנתיים וזה מוזר, ס' ואני אפילו לא ידענו אם אנחנו רוצים לשמוע את האמת או לא. הכל כבר נבלע, התעקל ונשטף אל מתחת לאדמה. הדיבורים על מ' בזמן עבר כבר לא מרגישים מוזר, האינסטינקט להתקשר אליו ולספר לו כבר לא מרגיש טבעי והפנים שלו, למרות שיש תמונות, מאבדות את האמיתות שלהן.

ס' פגש את אבא של מ' לקפה והוא סיפר לו שהתוצאות (שאיחרו באופן כרוני להגיע) הראו שמ' לא התאבד בכלל, הלב שלו קרס. היו לו בעיות בלב מאז שנולד והוא עבר ניתוח, היתה לו גם צלקת בדיוק במקום שחתכו אותו כשהיה תינוק, תמיד ידענו את זה. ידענו שהאפשרויות הן שתיים - התאבדות או שהלב הפסיק לעבוד. אם להיות כנה, לא חשבתי שזה יהיה הלב. הוא היה בחור שלוקח כדורים, שותה אותם בעקביות, כמעט באופן תלותי. כדורים ללב, כדורי שינה, פרוזק, ואלה רק הכדורים שאנחנו ידענו עליהם. אחרי שנפטר, גילינו שהיו הרבה דברים בחייו של מ' שלא ידענו עליהם. ובאופן טרגי יותר, היו הרבה יותר דברים שאנחנו ידענו על מ' שהוריו לא ידעו. במשך כל ימי השבעה היו לנו שיחות שדי נתנו לכל אחד מהצדדים תמונה ברורה על מי היה מ'.

ועכשיו הוא רק דמות מטושטשת שתמיד באה לי באופן טבעי עם צחוק וקלילות ווויד. הוא ידע במקצועיות ראויה לשבח להיות מצחיק ורציני באותו הזמן ולהפוך הכל לנעים יותר. באופן אירוני, הוא היה היחיד בינינו שלקח SSRI ועדיין יכל בכל רגע נתון להצחיק אותנו או לתת כתף ברגע רע.

מ' כנראה לא ידע שהוא חווה דום לב, הוא כנראה הרגיש דקירה כלשהי ושתה כדור וניסה לישון ועד שהבין שזה רציני היה מאוחר מדי ומת. מ' - הבחור שבדיוק שכר דירה חדשה, בדיוק סיים את המכינה והלך למספר ראיונות עבודה וחיכה לתשובה. איך אפשר לחשוב שמישהו שמשקיע כל כך הרבה בעתיד יוותר עליו בכזו קלות? - ועדיין, הייתי בטוחה שהתוצאות יגידו התאבדות. 

   כשס' סיפר לי שאלה התוצאות, שאלתי אותו, "ואיך אתה מרגיש עכשיו?" כלומר, עכשיו, כשסוף סוף האמת יצאה לאור.

   לקח לו זמן לענות, "לא יודע."

   "היית מעדיף כבר לא לדעת? אחרי הכל, עבר הרבה זמן."

   "לא יודע. אני לא רוצה לדבר על זה יותר. אז מה עשית היום?"

   לא התפלאתי שהעביר מיד את הנושא. כאילו בא לספר לי רק כדי לגמור עם זה ולשכוח מהנושא לנצח. ובכל זאת התעקשתי, למרות שידעתי שהוא ישנא אותי אם אתעקש, "ס', אתה כעסת עליו, זוכר? אמרת כל הזמן, 'איך הוא העיז לעשות את זה? מה הוא חשב לעצמו?' ועכשיו אתה רוצה להגיד לי שזה לא מקל עליך אפילו קצת?"

   "לא יודע, ג'אאאם."

   לא המשכתי להציק, אבל ידעתי טוב מאוד שהוקל לו. הוא הרגיש אשם מאוד, ובצדק, על מה שקרה למ'. הוא הרגיש שהוא אחראי למוות של האדם היחיד שאהב אי פעם, ואני לא יכולה לשפוט אותו - אם הייתי במקומו, הייתי מרגישה אותו הדבר. הוא ביקש ממנו לבוא, אמר שהוא לא מרגיש טוב, וס' רק אמר, 'אני עייף, אבוא מחר.' והלך לישון. בבוקר, הוא הלך כפי שהבטיח, ומצא גופה קרה במיטה, כלומר, גופה ששכבה שם כל הלילה והספיקה להתקרר. אם היה מגיע בערב, היה יכול לקרוא לאמבולנס או לעשות משהו. להציל אותו.

מעולם לא הודתי בזה, לא בקול וגם לא בלב לעצמי, אבל קצת כעסתי על ס'. מוזר לי להודות בזה עכשיו בכתב אבל זו האמת. כמו שהוא כועס על עצמו שלא הלך, גם אני כעסתי, ובקול המשכתי לשקר לו ולהגיד, "לא יכולת לדעת, אתה לא אשם."

עכשיו אני כבר לא כל-כך כועסת. הזמן מרפא, ושנתיים זה הרבה זמן. אבל אני תמיד תוהה לעצמי מה היה קורה אם הוא כן היה הולך אליו באותו לילה. מכל הלילות, זה היה הלילה הכי גרוע להיות עייף וללכת לישון.