יש בחור אחד, מוזיקאי. הוא גר בשכונה שלי והוא קצת מופנם אבל כמו פחית פפסי, אפשר לפתוח אותו ב"פססס" אחד ואז הגזים רק עולים ומתפצפצים החוצה. הוא נחמד, נראה טוב ומסתבר ששם עליי עין כבר כמה זמן. נפגשנו בג'ם. בזמן שניגן, אמר לי שחשב לעצמו, "איזה שעמום..." הסתכל מסביב ופתאום תפס אותי בעין ואמר לעצמו, "אוווו מה זה... ואוו." - זה כל כך חמוד. הוא החליט אז שהוא רוצה להכיר.

נפגשנו שוב כמה פעמים, וגם באיזה פאב בשכונה ישבנו ודיברנו משהו כמו שעה. כשיצאתי מהעבודה ערב אחד, נפגשנו ברחוב והוא הזמין את עצמו אליי. העניינים התחממו ושכבנו. הוא היה קצת חסר ביטחון, ציין שהיה רק עם בחורה אחת לפניי וזה תמיד היה מוזר והוא לא לגמרי נהנה. אחרי ששכבנו, אמר שזה הסקס הכי טוב שהיה לו, אז אמרתי, "אחרי שסיפרת לי על הניסיונות הקודמים שלך, זו בקושי מחמאה. אבל אני שמחה לשמוע."

הדבר היחיד שתמיד עצר אותי איתו היה שהוא ילד. הוא קטן ממני ב4 שנים ואני יודעת שהרבה יגידו שזה לא משנה, אבל אני רגילה לצאת מאז ומתמיד עם מבוגרים ממני. כל הגברים שהיו לי היו גדולים ממני לפחות בכמה שנים. מאוד מוזר לי לצאת עם ילד. הוא אמנם בוגר מאוד, וחיצונית הוא נראה יותר מבוגר לגילו, אבל זה בכל זאת מפריע לי. אני מנסה להניח לזה, ופשוט לזרום עם הרגע.

העניין המוזר זה שכשהוא יצא ממני, שנינו נעצרנו, לא מבינים. כי הקונדום נעלם. הכנסתי אצבעות וגיליתי שהוא נשאר בפנים. שלפתי אותו והיינו משותקים. על המיטה היה שפיך, בלי ספק. אולי גם בתוכי.

מיד אחרי שהבהלה שלי קצת חלפה, אמרתי שאני לא מבייצת, נגמר לי המחזור לפני פחות משבוע אז זה אמור להיות בסדר. זה הרג כמובן את כל הכיף שהיה לפני, אבל נאלצנו לדון בזה קצת וליתר ביטחון, החלטנו שדבר ראשון על הבוקר, הולכים לקנות פוסטינור - וזה מה שעשינו. מסתבר שהוא בחור אחראי מאוד, ומיד אחרי שיצאנו מבית המרקחת, התיישבנו על ספסל והוא ביקש שאשתה עכשיו, מולו, כי הוא לא רוצה לחכות ורוצה להיות רגוע. ראיתי שהוא יותר לחוץ ממני מהעניין והסכמתי, שתיתי מולו.

יומיים לאחר מכן, היתה לו הופעה אצלי בביסטרו ויש לו סגנון לא רע בכלל, וקול יפה. הוא הזמין אוכל והכנתי לו והוא אמר שהיה לו טעים ושאל מתי אני מסיימת לעבוד. כנראה שמאוחר, עניתי, ובסוף לא נפגשנו.

כמה ימים עברו ונסעתי לבקר את ההורים. בגלל שלא היו לי סופי שבוע פנויים לאחרונה, לא ראיתי אותם חודשיים. אז פיניתי יומיים מאמצע השבוע, ונסעתי לראות אותם. אחותי לא היתה, כי נסעה לשבועיים לבית של אחותי הגדולה, אז הם היו לגמרי שלי. אני חייבת לציין שהשתנו. נראה היה שהם יותר פתוחים. אני זוכרת שלא היו יוצאים מהבית כמעט, כל אחד תמיד עסוק בשלו. אבא במשרד, אמא בסלון עם הוואטסאפ. אבל כל היומיים היה מעניין. אכלנו ביחד פלאפל בעיר השכנה ואמא אפילו רצתה להסתובב קצת אחר כך. אחיות שלי רוקנו את הארונות שלהן והיתה שקית ענקית של בגדים אז מדדתי אותם מולה ולקחתי לי ערימה יפה של בגדים. היא שונאת שאני תמיד אוספת בגדים מהרחוב ומיד שניה ומעדיפה שאקח מאחיותיי. לא קניתי בגדים כבר שנים. אז היה לנו אחר צהריים של בנות. בערב ישבנו בבית קפה, זה דרש קצת שכנוע ממני ומאבי אבל אמא הצטרפה בסוף. לא קורה שהיא משתכנעת! למחרת, נסענו לחוף הים. אבא נסע לפגישת עבודה ואני ואמא ישבנו על החוף ודיברנו. זה כל כך נדיר לראות אותה מבלה מחוץ לבית, עושה משהו שונה. היא מאוהבת בים, כמוני, ולא ראתה ים אמיתי כבר איזה עשור. מסכנה. אני מאושרת וחושבת שאולי הם יצאו כל כך הרבה כשאני אצלם, בגלל שהתגעגעו אליי. גם אם זה לא נכון, אני מעדיפה לחשוב שזו הסיבה :)

כבר ביום הראשון שהייתי אצלם, הרגשתי מוזר. עברו בסך הכל כמה ימים מאז שלקחתי את הפוסטינור. נכנסתי לשירותים ופתאום אני מגלה שאני מדממת. המחזור שלי נגמר רק לפני שבוע, זה לא יכול להיות. גיגלתי "פוטסינור" וקראתי על תופעות הלוואי. מסתבר שיכולים להיות דימומים בעקבות נשירה של רירית הרחם. זו פעם ראשונה שאני לוקחת את זה ולכן אין לי מושג עד כמה זה נורמלי, אז כבר באותו רגע הזמנתי תור לגניקולוג, בדיוק ביום שבו אחזור לדירה. בסוף הייתי עסוקה וניסיתי להתקשר לדחות את התור, אבל אף אחד לא ענה לטלפון הארור. הדימומים הפסיקו לאחר כמה ימים, אבל אני חושבת שבכל זאת כדאי לי להיבדק.

בג'ם האחרון, שהיה ביום ראשון, שוב התראנו. גם בת הזוג של א' היתה. סיפרתי לכם עליה מזמן אז אתם בטח כבר לא זוכרים, אבל היא בחורה חמודה, היפית פמיניסטית עם קוצים בתחת. כשהתראינו התחלנו להימרח אחת על השניה, כי התגעגענו, והוא נראה משועשע. היא צחקה ואמרה לו, "רק שתדע שאם אתה בקטע של שלישיה, אז גם אנחנו."

הוא כל כך התלהב מההצהרה הזו, שהחליט שהג'ם הסתיים בשבילנו ואנחנו צריכים ללכת, ועכשיו. משך אותנו משם אליי הביתה. היינו ביחד, אני, היא והוא. לי ולה היתה כימיה לא רעה, אבל הוא היה נראה אבוד. אני יודעת שאין לו הרבה ניסיון עם בחורות, בטח לא שתיים במכה. אנחנו שונות כשמדובר בסקס ונראה שהוא לא ידע איך לאזן בין שתינו. אחרי שנכנסנו למיטה והתכוונו לישון, הוא פתאום החליט שבא לו לחזור ולישון בבית. חשבנו שזה מוזר והיא אמרה שכנראה הוא הרגיש מבוכה או משהו כזה. דיברנו קצת לפני השינה והיא הפתיעה אותי וסיפרה לי שהיא וא' כנראה גמרו. לא ראיתי את זה קורה, הם כל כך מתאימים.

למחרת א' התקשר כשהייתי במשמרת. הוא היה בג'ם וראה אותנו יוצאים ביחד. היא לחשה לו משהו לפני שיצאנו אז כנראה סיפרה לו על השלישיה. כשאמרנו לו שלום, הוא הסתכל עלינו במבט שנראה לי עצוב כזה. כשהתקשר, שאל איך היה. סיפרתי לו פחות או יותר, ואז הוא הציע שהיא, אני והוא צריכים לעשות את זה פעם, אם אני בקטע. ידעתי שההצעה הזו תבוא. נראה לי שהמבט העצוב היה בגלל שלא האמין שדווקא איתו, שהיה המאהב של שתינו, לא עשינו את זה.

באותו יום, אחרי העבודה, פגשתי אותה ברחוב. היא שאלה לאן אני הולכת וסיפרתי שאני הולכת לשבת באיזה פאב בשכונה. היא שאלה אם דיברתי עם פפסי מאז אותו לילה ואמרתי שלא. היא אמרה שאולי תבוא לפאב מאוחר יותר ואמרתי סבבה.

כשהגעתי לפאב, מי יושב שם? כן כן. פפסי. הוא נראה נבוך כשראה אותי, נתן לי נשיקה על המצח (?) וישב על הבר. יצאתי וישבתי בחוץ עם הבעלים, מפטפטת ומעשנת וויד. בשלב מסויים החבר שהוא ישב איתו יצא וישב איתנו, אז גם הוא הצטרף. דיברנו וצחקנו ואז היא הגיעה. כשהתקרבה אליו כדי לתת לו חיבוק, אמר לה "לא תודה, בלי חיבוקים." והיא לא נעלבה אבל גם מן הסתם, לא נראתה מרוצה. חשבתי שזה היה קצת מרושע מצדו להביך אותה ככה. בזמן שישבנו, היא כנראה בהתה בו, והוא אמר "אל תסתכלי עליי ככה, אני גורמת לי להרגיש לא נעים." והיא התנצלה, אבל שאלה למה. הוא לא ענה על זה. אחרי שהלך, היא התיישבה לידי וסיפרה לי שהוא ממש קר אליה. אמרתי לה שהוא כנראה נבוך. "גם אליך הוא התייחס ככה?" שאלה. אמרתי שלא, אבל איתי היה אינטימי לפני כן לבד, אז אולי הוא מרגיש איתי אחרת.

היא בחורה מתוקה ממש ואני מקווה שהוא לא גרם לה להרגיש רע, כי היחס שלו כלפיה אכזב אותי, והוא אפילו לא הסביר את עצמו.

לנושא אחר, ישבתי אתמול בלילה באותו פאב, בחוץ. שתיתי תה לימונית עם ג'ינג'ר ודבש, כי הייתי כבר די שיכורה ונמאס לי לחזור הביתה גמורה ולהירדם עם המעיל. פתאום אני רואה בחור מרחוק ואני מנסה להבין מאיפה הוא מוכר לי. הוא התקרב וכשהבחין בי נעצר גם הוא, המום. הפנים שלו התבהרו ואז אני מבינה... הכרתי את הבחור הזה לפני 3 שנים, כשגרתי בכרמיאל. מעולם לא ידעתי את השם האמיתי שלו כי קראנו לו בכינוי שלו. היינו המומים וכשזיהינו זה את זו לא אמרנו מילה ופשוט התחבקנו. הוא סיפר לי שגר פה בשכונה כבר איזה 3 חודשים.

"אז איך זה שלא ראיתי אותך כאן אף פעם?" שאלתי.

"אני לא יוצא הרבה," אמר, "אבל אשמח אם תכירי לי מקומות ששווה לבלות בהם. כל החברים שלי הם טיפוסים של בית."

אמרתי שאני יכולה לעזור. דיברנו קצת, השלמנו פערים, ואז הוא הזכיר לי שיחה שהיתה לנו בזמנו.

"זוכרת שדיברנו על כתיבה? אמרתי לך שאני גם כותב קצת ושאני נמצא בתקופה שאני ממש לא מצליח לכתוב. אמרת לי 'שמע שיר שאתה אוהב, או פואמה או איזשהו קטע אהוב, קבל ממנו השראה וכתוב עליו קטע קצר. אם קשה לך, תכניס ציטוטים מהשיר ונסה לפתח אותם בעצמך'."

"אני לא זוכרת את זה." אמרתי.

"אני זוכר," הוא אמר, "כמה ימים אחר כך, חזרתי ממשמרת לילה. הייתי גמור וישבתי באוטובוס בדרך הביתה ב7 בבוקר, מת לישון. ואז נשמע ברדיו שיר של יהודה פוליקר. מכירה את 'הצל ואני'?"

"מכירה."

"השיר הזה העלה בי מלא דברים. ישבתי שם, שמעתי את השיר, הקשבתי למילים ונתתי לו להעלות לי כל מני תמונות בראש. ככה גמור, כשהגעתי הביתה, השיר הזה הפך ל11 עמודים של סיפור קצר."

מה שהוא אמר גרם לי גאווה. בתקופה ההיא, שאני זוכרת שהיתה מלאת השראה בשבילי, נתתי לחבר השראה וגרמתי לו לכתוב 11 עמודים בתקופה של חסם כתיבה... ואני בעצמי לא יודעת? האם ייתכן שההשראה שלי היתה כל כך עוצמתית שהיא באמת שידרה בכזה כוח? אני חושבת שאני יכולה להעריך את עצמי על זה.

יותר מזה, השיר מדבר על בריחה ועל פחד. אולי זה יישמע כאילו אני מנתחת יותר מדי את העניין, אבל החיבור הזה הדליק אותי. בתקופה ההיא, מתי מפחד ממה שנהיה ממני, וכל מה שעשיתי היה לברוח. אל האלכוהול, אל העישונים, אל הכתיבה... הבריחה נתנה לי השראה רק לכתוב. לברוח מהמציאות אל הנייר. סיימתי אז רומן שלם בחודש אחד למען השם, אם זו לא השראה, אני לא יודעת מה כן. הייתי מלאה כי לא כתבתי כמעט באותה שנה והייתי זקוקה לשקט. המפלט שלי היה שם, בבית של הדוד. כתבתי כל יום כל היום כאילו אין מחר, וסיימתי פאקינג רומן רציני שבאותה תקופה עמד על משהו כמו 400 עמודים - בחודש!

תגידו לי אתם מה יותר רלוונטי לי ולחבר הזה, מהמשפט:

"בוא נעוף רחוק

אתה תהיה לי כנפיים

אל חיבור דמיוני

שהיה עד עכשיו בלתי אפשרי".

אני רוצה להמשיך. השיחה הזאת עשתה לי טוב. היתה לי עכשיו תקופת השראה מטורפת. לא כמו אז, שהייתי בטראנס כתיבה, אבל עוצמתית מספיק. אני רוצה לפזר את זה, להעצים אצל כולם. להיות נר וליפול על איזה שטיח, להבעיר את כל הבית!

פקחתי את עינה הימנית. היא לא נעה ובגופה היתה שלווה שלא ראיתי בעבר. המיטה היתה חמה, והיא – קרה. בזווית פיה עמד נוזל לבן, קרוש, שנשפך אל לחיה וקפא שם. רק לפני כמה שעות חייכה אליי, תכננה איתי את החיים שיהיו לנו בדירת הפאר בה נגור, בזכות דודה. הוא הבטיח שיוריש לה כסף רב לאחר מותו, ושישלם על הגמילה, בתנאי שתפסיק. זה יהיה הניסיון השני שלי, הרביעי שלה. הפעם, הבטחנו, זו תהיה הפעם האחרונה. לי יהיה עסק קטן של תיקון מכוניות בחצר, ולה, חדר חושך בקומה השניה בו תוכל לעבוד בשקט. היא תהיה מאושרת כמו שלא היתה, אני מתערב, כל חייה.

התיישבתי על גופה, רגליי משני צדיה, כפות ידיי על לבה. דחפתי והרפיתי, מנסה להעיר את הלב הרדום. היא לא הגיבה, אבל לא הצלחתי לעצור. ידיי עבדו כמו רגליים שרצות בירידה ולא מסוגלות לבלום. חשבתי שתתעורר פתאום, תשאל "מה אתה עושה? תן לי לישון." ותסתובב אל צדה. אולי אפילו תפלבל בעיניה לומר שאין לה כוח או סבלנות לדרמה. היא היתה כל עולמי. נפגשנו בתחנת הרכבת, כשרציתי לעזוב את העיר ולפתוח דף חדש במקום אחר. נשארתי רק כי סיפרה לי שעכשיו עברה הנה, ושהיא בודדה. אהבתי שמעולם לא לבשה חזיה. אהבתי שתמיד רצתה לאכול באותה מסעדה. אהבתי שלמרות המאמץ להיראות רצינית, חיוכה היה מתגנב אל שפתיה כאילו המיס ברזל טהור ועיקם אותו.

בסוף נעצרתי כי חשבתי ששמעתי משהו. דפיקות בדלת. יונתן עומד מבעד לעינית, עם השקים שלו מתחת לעיניים והמבט שתמיד מחפש מקום מבטחים.

"תהיה בשקט," אמרתי כשנכנס, "אירה ישנה."

הוא הביט בה רגע ארוך, נאנח והתיישב אל השולחן. "קיבלתי עוד דחייה." אמר.

הדחיות בחייו של יונתן היו אבני מרצפת הכרחיים לביקור בדירתי, ולכן כל ביקור שלו היה הכרזה בפני עצמה על כתב יד שחזר. נעמדתי ליד החלון. מכאן, השדרה היתה סקיד רואו של מוטלים, דירות עלובות, דוכני מזכרות עצובים, חנויות פורנוגרפיה ובתי עבוט. שאלתי אם הוא רוצה קפה. הוא רק בהה בעיתון של אתמול ששכב על השולחן. מאז שאירה נכנסה לחיי, חדלו כוסות היין וספלי הקפה להסתובב בכל מקום והעיתון מצא את דרכו אל פינת השולחן בכל בוקר. "יהיו עוד הזדמנויות." אמרתי, "תמשיך לכתוב."

"אני צריך מקום ללילה."

"אין לי מקום," אמרתי, "אירה אצלי. ומחר נצטרך לנסוע לכמה זמן."

הכנתי לי ולו קפה והנחתי את הספלים על השולחן. הוא ניגב את מצחו עם הכפפות הקרועות שעטה, ונראה מיואש.

"אולי אוכל לפרוש לך איזה מזרן על הרצפה." נכנעתי לבסוף.

הוא הביט בי בהכרת תודה. הרים את ספל הקפה שמולו בידיים רועדות, וזה, החליק מהן אל הרצפה. הספל נשבר וקול התנפצות חד דקר לי את הלב. אחרי השקט הארוך של הבוקר, הצליל הזה היה רועש וחודר מכל צליל.

"סליחה..." הוא מלמל, "אני כזה מגושם. אני מצטער."

"זה בסדר."

הוא בחן אותי. "מה עובר עליך?" שאל. הרמתי אליו מבט. "נראה ששוב השתמשתם הלילה. לא נמאס לכם להיות סמרטוטים?" באיזו זכות הוא, יונתן, שואל אותי שאלה כזאת?

מן החלון, השתקפה אליי בבואתי. השיער המשומן הזה שכאילו מרחף מעל ראשי ולא מחובר אליו, העיניים העצומות למחצה, השפתיים הסדוקות. כמה השתניתי מאז שפגשתי את אירה. היא פתחה בפניי עולמות חדשים שאהבתי כל כך אבל גם שנאתי. רציתי ששנינו נחזור יחד למציאות ונוכל לחיות חיים טובים, וכמו שהבטחתי לה, התקשרתי אתמול למרכז גמילה ורשמתי את שנינו. הם ביקשו שנתייצב שם מחר.

"מי שמדבר," אמרתי, "תנקה את זה."

הוא קם לנקות את הלכלוך, ותוך ניגוב הרצפה במטלית, הרים את ראשו אל אירה.

"היא ישנה חזק." אמר, "אני חושב ש..." הוא קם וניגש אליה.

"היא בסדר." מיהרתי להגיד, "היא תמיד ישנה חזק."

"לא, אני חושב ש..." הוא זקר שתי אצבעות והצמידן לצווארה, "אני מצטער, חבר. היא נחנקה."

"זה יעבור לה," אמרתי, "תעזוב אותה בשקט."

הוא סובב אליי מבט מלא אימה, "מה אתה – "

"ששש..." השתקתי אותו. לא מספיק שתמיד הפריע לנו בנזקקותו, הטריד אותנו בבעיות השתיה שלו, ישן לנו בדירת החדר הקטנה כשרצינו לשכב, ועכשיו זה?

מעולם לא ראיתי אותו מפוחד כל כך. פתאום אמר שהוא חייב ללכת, שהוא נזכר שיש כמה מקומות שעליו להיות בהם. הוא הניח לרגע יד על כתפי, ויצא מהחדר.

מיד אחרי שהלך, התיישבתי ולגמתי לגימה מהקפה. הרמתי את העיתון וקראתי את הכותרות של אתמול.

"ראית?" אמרתי לאירה בשקט, "המסעדה שאת אוהבת נפתחת שוב. דווקא כשלא נהיה כאן ליהנות ממנה."