אני שונאת שהבוס שלי מתקשר אליי מוקדם בבוקר ואומר לי לקום מהר ולהגיע למשמרת.

האם אנשים הפסיקו להעריך את קדושתו של יום החופש? או שהם פשוט סתם מנסים להרגיז את האלים?

יש אנשים שהנפש שלהם מבוגרת גם במאות שנים... אלה האנשים הפיקחים באמת.

יש ילדים בני עשר עם נפש מבוגרת יותר משל אנשים בני ארבעים.

האם יש לך נפש מבוגרת?

תבדוק:

אם הנפש שלך מבוגרת, אתה יודע להירגע. אתה יודע גם להישאר רגוע. אפילו ברגעי מבחן.

אתה לא מחפש דרמות ולא דואג לגביהן. אתה סומך על כך שכולם יבינו את זה בסופו של דבר.

האם חבריך סומכים עליך? שתקשיב, שתהיה הקול של ההיגיון, בעיקר בלילות האלה... כשרוצים להתפרק. לשתות. להתנער מאחריות.

לנפשות מבוגרות יש נימוסים.

וחמלה.

נפש מבוגרת רואה את הטוב באנשים, אבל יודעת אצל מי הטוב יוצא החוצה ואצל מי הוא כלוא בפנים.

היא יודעת מה להגיד, איך ולמי.

האם אתה מנומס לאנשים בתעשיית השירות? למלצר שלך? למנקה שלך? לשומר שבכניסה למקום העבודה שלך?

כי הם אנשים...

האם אתה יכול ליהנות מחברתו של מישהו אחר... בשקט. בלי לדאוג שאתה משעמם מדי... כי אתה לא?

נשמות מבוגרות לא ממהרות לתת עצה.

אבל כשהם נותנות... הן מדהימות אותך!

נשמות מבוגרות מסתכלות על התמונה הגדולה.

יודעות שכולנו מחוברים.

לא נותנות לזמזום של דבורה לשגע אותן.

האם יש לך נפש מבוגרת?

1. האפצ'י התקוע.

כולנו שונאים אפצ'י תקוע. במיוחד כשאנחנו מנסים לישון והוא ממש מפריע להרדם או כשזה קורה בלילה ואין לך שום פנס רחוב באזור. איך... איך אתה מתפלל שהוא יצא כבר!!! כמו אישה בהריון בחודש ה-20!!!

2. מתקפת אפצ'י

או להפך... כשיש לך שרשרת אפצ'ים שלא נגמרים ואנשים כבר אומרים לך "לבריאות" בעצבים, כאילו שאתה עושה את זה בכוונה כדי להרגיז אותם.

3. הנמלול.

כשאתה קם מתנוחת ישיבה ממושכת והרגל שלך מרגישה ככה:

-NO SIGNAL-

4. הצינור הלא נכון.

כשאתה שותה משקה קר מקשית והוא נכנס לך דרך הצינור הלא נכון. אתה מוצא את עצמך נחנק איזה חצי שעה.

5. הגרעפס הלא-מתוזמן.

כשיוצא לך גרעפס, אבל מהארוכים והקולניים... בדיוק באמצע ראיון עבודה או פגישת עסקים או מבחן. ואתה רוצה להרוג את עצמך אבל המבטים של כולם מסביב כבר עשו את זה בשבילך.

6. השפריץ.

כשאתה שותה לגימה גדולה ממשהו ובדיוק מישהו היה חייב להצחיק אותך. הכל עף בחזרה החוצה על הפרצוף שלו ופתאום הבדיחה על חשבונו.

7. בכי לא רצוני.

כשאתה עייף ומתחילות לזלוג לך דמעות בלי קשר לכלום ואתה לא מצליח לעצור אותן. אנשים מסביב חושבים שאתה בוכה ומסתכלים עליך ברחמים ואתה בסך הכל רוצה כרית ופינה שקטה...

8. הפלוץ.

הוא רע בכל מצב, אבל בעיקר במקומות סגורים או באמצע סקס...

9. הדילוג המאולתר.

אתה הולך לתומך ברחוב ופתאום הרגליים שלך מסתבכות בקטע לא ברור... את לא רוצה להראות כמו אידיוט אז אתה מאלתר מן דילוג משונה כזה וממשיך ללכת. מביךךך

10. קולות מוזרים.

כשאתה יושב במקום ציבורי, כמו פארק, ונזכר במשהו מצחיק ומתחיל לצחוק עם עצמך. או גרוע מזה, כשאתה יושב במקום ציבורי, כמו שירותים, ונזכר ברגע מביך שהיה לך, כמו למשל גרעפס גדול בראיון עבודה, ואתה עושה קול מוזר כמו "אעעממ..." מיואש. זה נשמע רע. במיוחד כשאתה יושב על אסלה.

1. אתה גולש עכשיו באינטרנט.

2. אתה גולש בישרא-בלוג.

3. אתה קורא את הפוסט שלי.

5. לא שמת לב שלא היה מספר 4.

6. עכשיו בדקת את זה P:

7. אתה מחייך עכשיו או אולי אפילו מגחך :)

סתם רציתי להעלות לכולם חיוך!

מקווה שהצלחתי. יום טוב :)

אני חובבת ספרות גותית, ואני חושבת שאווירה זה אחד הדברים היותר חשובים כדי לבנות סיפור גותי טוב. בגלל זה, אהבתי את ההתחלה. האווירה הייתה שם כבר מהעמוד הראשון.

שלי עשתה דבר מעניין - היא כתבה סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור ויצאה ממנו לאט, חזרה אל המסגרת:

- בהתחלה ישנו מכתב שימאי שלח לאחותו ובו הוא סיפר לה על מסעו.

- אחר כך הוא נתקל בויקטור פרנקנשטיין, ומספר את הסיפור שהוא סיפר לו.

- בהמשך הוא מספר את סיפור חייה של המפלצת שסיפרה אותו לפרנקנשטיין שסיפר אותו לימאי.

- חוזרים לפרנקנשטיין ולסיפורו.

- הימאי פוגש את היצור.

הרומן הזה היה מאוד פסיכולוגי בשבילי. הוא גורם לך לחשוב על כמה בני האדם תלויים במראה החיצוני שלהם וברושם הראשוני וכמה הוא קובע את מעמדם. שלי ממש מניחה ראי מול החברה האנושית, וההשתקפות... נוראית.

למרות שבעקרון היה ברור לגמרי מה עומד לקרות ואיך הסיפור יסתיים, די נהניתי לחכות לדברים שיקרו. מה שהרגיז אותי בעיקר היה שפרנקנשטיין לא ראה את זה בא. הרי המפלצת איימה עליו שהיא תרדוף אותו ותהרוג את כל חבריו, אז מה ההתלבטות? או שתהרוג אותה או שתיצור לה מפלצת-חברה, למה אתה מתגרה בה?? זה היה אפילו קצת בלתי אמין.

אני מאוד כועסת על ההתנהגות של פרנקנשטיין. היצור שלו פשוט אומלל וחסר תקווה, והוא לא נקף אצבע כדי להושיע אותו, למרות שהוא אחראי בכלל לקיומו! מי עושה דברים כאלה?! - איזה מנוול.

כשקראתי את גרסת הילדים זה היה יותר "ידידותי" וגם אז ריחמתי על היצור. אבל כאן הוא פשוט אומלל באמת.

רומן נהדר. נהניתי לקרוא.

אי אפשר להתפלא מהעובדה שהסיפור המופלא הזה עמד במבחן הזמן. אחד מסיפורי הילדות האהובים עליי. תמיד היה, אבל זו הפעם הראשונה שקראתי את הספר. כמו רבים אחרים, צפיתי קודם בסרט, כשהייתי קטנה. הייתי מאוהבת בפיטר ורציתי שידפוק על חלוני, כמו, סביר להניח, הרבה ילדות אחרות. לאחר מכן, בסביבות גיל התיכון, צפיתי בסרט הביוגרפי הנפלא 'למצוא את ארץ לעולם לא' שמספר כיצד הגיע בארי לרעיון הכללי של הסיפור. רק כמה שנים לאחר מכן, קראתי את הסיפור המקורי.

מה יש לא לאהוב בקלאסיקה הזו? פיות שחייהן עומדים על גבי אמונתם של ילדים - צ'ק V. בתולות ים - צ'ק V. פיראטים מרושעים - צ'ק V. אינדיאנים קשוחים - צ'ק V.

בארי שוזר את סיפורו של ילד בשם פיטר פן שלעולם אינו גדל. הוא מבקר את משפחת דרלינג כל לילה, עושה את כל הדרך מארץ-לעולם-לא כדי לשמוע את הסיפור שגברת דרלינג מספרת לשלושת ילדיה לפני השינה. באחד הלילות האלה, ננה, הכלבה, שגם "מחלטרת" בתור האומנת של הילדים, רואה צל ותופסת אותו. זה היה הצל של פיטר כמובן, וזה נתן לו סיבה מספיק טובה לחזור ולהתגנב לחדר השינה של ילדי דרלינג מאוחר בלילה עם החברה הכי טובה שלו, הפיה טינקרבל, כדי לנסות ולמצוא אותו. כל המהומה הזאת מעוררת את וונדי, הבכורה מבין האחים. אחרי שעזרה לפיטר פן לתפור את הצל שלו בחזרה, הם מתחילים לדבר על ארץ-לעולם-לא, על המראות הרבים והצלילים. הוא מפתה אותה בהצלחה ווונדי רוצה לבוא איתו, יחד עם אחיה הקטנים, מה שפיטר הצליח להגשים בשבילה עם מעט אבקת פיות ומחשבות טובות.

זה סיפור שלוכד בפשטותו את הנפש בגילוי לב וכל-כך בחיבה. הוא מגלה את האחריות האפלה וחוסר הודאות שמגיעות עם ההתבגרות וגם את הצדדים הפחות בריאים של הילדות, כמו רכושנות בוטה, הסחת דעת ותמימות. השחצנות של פיטר רק הופכת לחלק מקסמו האישי, למרות שאף למטרד ובסופו של דבר לאבן הנגף לגדילתו ויכולתו לשמור על יחסים.

החלק הטוב ביותר של הספר, לדעתי, היה הסצנה המפורסמת בה פיטר הכריז: "למות יהיה הרפתקה גדולה מאוד!" - זה מציג את השנינות של בארי שמחברת את הלא נודע והנורמלי, מה שמעורר מחשבה, גם אם תת הכרתית, לילדים ולקוראים מבוגרים כאחד.

פיטר פן מלא בדמויות בלתי נשכחות אם אתה בן ארבעים או ארבע, והן מרגישות כמו חברים שעליך להיפרד מהם אחרי שבילית איתם חופשה ארוכה. אולי זו הסיבה שהסיום מילא אותי במלנכוליה עמוקה :(

היה לי קשה להתעורר אחרי ביקור כזה אדיר בארץ-לעולם-לא ולחזור לעולם האמיתי.

זוכרים שהייתי מובטלת יומיים?

אז עכשיו יש לי שתי עבודות.

אני עדיין בריסטה, כי אני וקפה זה בלתי נפרד. ואני גם, תתכוננו, הנה זה בא...... ספרנית!!!

חחח כן, אני יודעת, "מקצוע של זקנות עם משקפיים על האף.." טוב, אני לא זקנה ואין לי משקפיים ואני כוסית בת 23 ואני ספרנית - אני מתה על זה!

מי שקורא את הבלוג שלי בקביעות (וגם מי שלא, רק צריך להעיף בו מבט) יודע שאני מתה על ספרים. יש לי אובססיה, או המכרות... או אובססיה התמכרותית, או התמכרות אובססיבית... לספרים.

אני אוהבת את הסטריאוטיפ של הספרנית הזקנה עם המשקפיים על האף, שלוחשת "ששש..." כשבני נוער מדברים בקול רם מדי, כי אני שם כדי לשבור אותו! יאיי!

אהה ואני גם שם כדי לשבור את הסטריאוטיפ של הספרנית הסקסית שמטפסת בסולם על מדף ספרים וכל התחתונים שלה מבצבצות. וזה במקרה שהיא לא עובדת קומנדו..!

בכל מקרה. עוד לא התחלתי, אני אמורה להתחיל השבוע. בינתיים אני ממשיכה להקציף חלב ולצייר לבבות.

היתרון בלהיות בריסטה זה שיש לך קפה חינם כל היום. במקרה שלי גם מאפים על הדרך כי אני עובדת בקונדיטוריה, ואני אוהבת לעבוד במקומות הקטנים האלה. אני עומדת בבר ומשקיפה, צופה באנשים שיושבים, מדברים, עובדים על המחשב, קוראים, כותבים משהו... הם עושים הפסקה קטנה מהחיים ויושבים אצלי על כוס קפה. מאות אנשים ביום. זה כיף. ועוד יותר טוב - את כל היום בסביבה שמריחה קפה! אני מתה על הריח הזה, אני מסניפה אותו כל כך חזק עד שהקפאין נספג לי דרך העור הפנימי של הנחיריים. אני מתההה על זה.

הפורים הזה היה נחמד, עבדתי עם כובע קאובוי שמצאתי במחסן של הקפה וכל מי שנכנס אמר לי "האודי."

מה זה האודי? לעולם לא אדע.

אבל הרמתי את הכובע עם האצבע כמחווה קאובוית סגנון המערב הפרוע וזה היה די כיף :)

חוץ מזה, לא התחפשתי. לא כי אני סנובית, סתם כי עבדתי כל הפורים ולא בא לי בטוב לעבוד מחופשת ואחרי שלוש שעות של תקתוק והתארגנות על תחפושת אני חוזרת הביתה גזורה והתחפושת כולה הרוסה. סתם בזבוז אנרגיה ואני גם ככה לא בנאדם מאוד אנרגטי. למה אתם חושבים שאני שותה קפה כל היום? פחח

מה שכן נהניתי ממנו היה שהאחיינים שלי הגיעו צפונה וזכיתי לראות אותם. הם כאלה מתוקייים.

אני אוהבת כשתינוק מתעורר מהשינה והוא כזה תשוש ומבולבל, זה מה זה מאמי.

אז בקיצור, גיליתי שאני גם בריסטה, גם ספרנית וגם קאובואית, ונחשו מה - זה נראה לי כמו שילוב מנצח ;)

יש יותר מדי רעש בגלל החרדים בזמן האחרון וזה מרגיז אותי.

העניין הזה לא ייפטר כי כל אחד רואה את הדברים מנקודת מבט שונה לגמריי:

- החרדים מאמינים שאם הם לא ישבו וילמדו תורה אלא "יבזבזו את הזמן" בצבא, שהיא אגב מסגרת ממש לא דתית ויכולה "להרוס" אותם, אז המדינה תיחרב (כץ וגרג'ובה) ונחזור לגולה. כי הארץ קיימת רק בזכות לומדי תורה.

- מצד שני, יש את האחרים שאומרים שלמה לעזאזל אנחנו צריכים לשלם לחרדים האלה בגלל האמונות שלהם ולעבוד קשה ולקרוע את התחת ולהתגייס לקרבי כשהם יושבים להם בישיבה הממוזגת וקוראים ספרי תורה?

טוב, אז דעו לכם שזה לעולם לא יסתיים. לא משנה מה יהיה ה"פיתרון" הוא לא יפתור כלום. חוץ מזה שתמיד יהיה כסח בין הזרמים הדתיים לחילונים, כי אנחנו יצורים מגעילים ומצטדקים שחושבים שבלי אמונה האדם לא יכול להתקיים וחייבים להטיף לכל האחרים על הדעות שלנו ולא מסוגלים לקבל דעות אחרות - אז תכלס מה זה עוד מלחמת אחים... חוץ מזה - יש לנו בעיה הרבה יותר דחופה.

קודם כל, אל תשאלו אותי אם אני בעד או נגד הגיוס כי הדיון הזה נמאס עליי. אני רוצה לדבר על נושא קרוב אבל רחוק מזה.

הבעיה במדינה הזאת זה לא החרדים, זה לא המשתמטים, זה אפילו לא הערסים (ותאמינו לי, הם גבוה ברף!) - הבעיה היא שהישראלים לא יודעים מי האויב האמיתי שלהם.

 Addio

1. לאכול כמו חיה.

גברים נגעלים מבחורות שטורפות אוכל, הם יברחו כמו מהוריקן. זה לא קשה, פשוט תכניסי ותכניסי, דפקי את הסטייק עד הסוף כאילו את רעבה מכיתה ב' ותדאגי שאת מתלכלכת כהוגן בזמן שאת עושה את זה.

בונוס - את יכולה גם לדבר תוך כדי ולירוק לכל עבר. רק תדאגי שהוא לא יברח לפני שישלם את החשבון ;)

2. איפור מרוח.

אם יש משהו מכוער זה אישה עם איפור מרוח. אבל לא בקטנה - ממש מרוח! רק לפני שאת יוצאת לפגוש את הבחור המסכן, תדאגי לשים איזה "סקוווששש" על העיניים עד שנראה כאילו ראית עכשיו את הסרט "אנה פראנק" ואת מוכנה לדייט ההברחה שלך.

3. תריחי את עצמך.

להרים יד, לרחרח ולזרוק איזה "איכס" או פרצוף נגעל. מיד יעשה את העבודה, הוא לא יגע בך.

4. לדבר. והרבה.

פשוט לדבר. אתן בחורות, אני סומכת עליכן שלא צריך רעיונות או טיפים בנושא הזה.

5. להשתכר כל הזמן.

יוצאים לפאב? תשתכרי לו. למסעדה? תשתכרי לו. לים? תשתכרי לו. ללוויה? למה לא, תשתכרי לו. תגיעי בכל ערב שפוכה הביתה שהוא לא יוכל יותר לדאוג לך ויזרוק אותך.

דרך אגב - כשאני אומרת תשתכרי אני מתכוונת עד הסוף, לא לעצור בשלב שאת חרמנית ורוצה לעשות אותו, זה רק יחרמן גם אותו ותמצאי את עצמך בבוקר לידו במיטה כשאת מסננת לעצמך "פאק."

6. לסמס לו חמישים סמסים ביום.

ולמה לעצור שם? תתקשרי בין כל אסמס. תנדנדי, אל תתני לו לנשום. הוא ישנא אותך ויקרא לך "חתיכת אובססיבית עם חרדת נטישה" ומיד אחר כל ינטוש אותך.

7. תקחי לו מהאוכל.

רוב הגברים שונאים לחלוק אוכל. הוא אוכל משהו? לא משנה מה, פיצה, עוגה, למען השם - מרק... קחי קצת מהצלחת, תכניסי לפה ותחייכי חיוך נבזה ומתוק. הוא ישנא אותך.

8. הערכה עצמית נמוכה.

"אני מה זה מכוערת." "יש לי אף מה זה גדול." "אני שמנה כמו משאית." "גדל לי חצ'קון על הלחי, הוא ענק כמו פיל. קראתי לו מייק."

מה מבריח גבר יותר מאישה שחושבת שהיא מכוערת ולא מפסיקה לדבר על זה? טוב, אולי אישה שהיא באמת מכוערת. אבל לא משנה, זה עובד.

9. תזכירי לו את כל החסרונות שלו.

"אתה מה זה מכוער." "מה זה, כמה זמן לא התאמנת?" "אתה שמן, חייב דיאטה מאמי." "גדל לך חצ'קון על הלחי, הוא ענק כמו פיל. בוא נקרא לו מייק."

רק לפני שהוא ממש מתעצבן, שימי ריצה. את לא רוצה גם סטירה על הדרך...

10. תהיי דרמטית.

זרקי לו תסריט מסרט דרמה על כל דבר קטן. הוא שכח להוריד את הקרש באסלה? תאכילי אותו סרטים. הוא לא אמר לך לילה טוב לפני שהלכת לישון? תאכילי אותו סרטים. הוא הזמין לך פיצה עם זיתים ואת לא אוהבת זיתים? תאכילי אותו סרטים. תאכילי אותו בכל כך הרבה סרטים שהוא יהיה שמן כמו האוטובוס ב"ספיד".

אם עקבת בזהירות אחרי כל ההוראות, המשימה הושלמה ואת תראי תוצאות!

אם שום דבר מהרשימה הזאת לא עבד (הסיכויים נמוכים אבל נגיד ש) - אל תזרקי אותו! זה גבר שצריך לשמור. עכשיו את יודעת שלא משנה מה תעשי, הוא שלך. עד שהמוות יפריד ביניכם.

בהצלחה עם זה.

"אני לא מתכוון לעשות עניין גדול מלהיות פיכח, אגב. מכל המצבים האפשריים של התודעה האנושית הזמינים לצרכן המודרני, אני חושב שהפיכחון מקבל הערכה מוגזמת מדי."

#

"'זה תא מטען ענק,' אמר ג'יימס, בזמן שדחפנו פנימה את תיק העור הישן שדמה כל כך ללב שחור של לוויתן. 'הוא מכיל טוּבָּה, שלושה מזוודות, כלב מת ותיק בקלות.'

'זה בדיוק מה שאמרו בפרסומת,' אמרתי."

לפני הכל אני חייבת לציין: פיתחתי ציפיות גבוהות לגבי הספר הזה. יכול להיות שזה מה שגרם לאכזבה שלי להיות כפולה ומכופלת.

לצערי, הסיפור הזה משול לאיש זקן, מאלה שעומדים לכם באמצע הדרך כשאתם ממש ממהרים לאנשהו, ובא לכם לבעוט בו כדי תוכלו להתקדם אבל לא נעים לכם, כי הוא כזה זקן וחלש. מסכן כזה. זה הסיפור!

היה בא לי להגיד לרובלסקי:

אבל לא עשיתי את זה. תלשתי שיערות בשקט והמשכתי לקרוא. הדבר היחיד שנתן לי כוח להמשיך היה הכתיבה עצמה. רובלסקי יודע לכתוב, הוא כותב נהדר. מה שהוא לא יודע זה לספר סיפור, להעלות עניין, לפתח מחשבה. היה לי קשה להבין את הדבר הכי חשוב: על מה למען השם מדבר הסיפור??

כלומר, כן, אני יודעת, על אדגר סוטל. ממש תעלומה, זה שם הספר. אבל אני מדברת על מעבר לזה... לא מה הנושא המרכזי, אלא מה הסיפור? אני רוב הזמן ישבתי וקראתי בחוסר עניין כשאני מגרדת את הראש ותוהה אם מתישהו העלילה המרכזית תחטיף לי סטירה, אבל כל פעם קרה איזה משהו צדדי שלאט לאט התפוגג. העניינים זחלו לאיטם ואתה נמרח עם 500 עמודים של הסברים על הכלבייה, תיאורים ארוכים של הכלבים ושל האילוף שלהם, כשתכלס ועם כמה שהכתיבה הייתה נהדרת - לא היו מעניינים. ואז בסוף התחיל להיות קצת יותר מעניין, אבל במקום לפתח את העניינים הבאמת חשובים ולהפחית בהסברים המיותרים הוא עשה בדיוק את ההפך. הוא הרחיב על הדברים הלא חשובים וזה גרם לאירועים המרכזיים להיעלם. חבל.

אז למה פיתחתי ציפיות כלפי הסיפור הזה? - קודם כל, קיבלתי המלצה על הספר הזה ואמרו לי: "הוא מדהים! את חייבת לקרוא!" אז ציפיתי לספר מדהים. אשמתי.

דבר שני, סטיבן קינג המליץ עליו ועם סטיבן קינג אני לא מתווכחת.

ודבר שלישי, הוא במועדון הספרים של אופרה. טוב, זה הספר הראשון של אופרה שאני קוראת אז אני לא יכולה להגיד כלום בנושא הזה.

וחוץ מזה, הוא רב מכר. הוא הצליח מאוד וזה רק הספר הראשון של רובלסקי (אני די בטוחה) אז חשבתי לעצמי כמה מוכשר הוא חייב להיות. טוב, הוא מוכשר. אבל שוב, רק מבחינת הכתיבה.

נתתי לספר הזה 2 כוכבים רק בזכות הכתיבה שבזכותה הצלחתי לסיים את הספר (למרות שהסיבה האמיתית היא שאני פשוט לא מסוגלת להפסיק ספר באמצע. אני חייבת ללמוד איך לעשות את זה.)

ואני חייבת להגיד, זה שאני לא אהבתי את הספר לא אומר כלום, אולי אתם כן תאהבו אותו.

“He really should have called it The Story of Edgar Pawtelle :P"

אני שונאת ללכת לבנק. אני שונאת להתקשר לבנק.

אם את הולכת לבנק את יושבת משהו כמו שעה וממתינה רק בשביל לדבר חמש דקות עם הבנקאי שלך (זה תקף גם לחברות טלפון, דואר, משרד הפנים, ביטוח לאומי וכו'), וכשאת מתקשרת את צריכה לשבת ולהקשיב למנגינה הבדרך-כלל מרגיזה שלהם (קשה להם לשים מטאליקה או איירון מיידן, אני באמת צריכה לשמוע מנגינת בית-קפה בטלפון שלי?!) במשך שעתיים עד שמישהו מועיל בטובו להתפנות אליך, וגם אז, את צריכה רק משהו שלוקח מה - חמש דקות?

למה הם זונות?

ולמה תמיד כשהבנקאי שלי עונה לי, הוא תמיד מתחיל במילים: "מה שלומך, ג'אם? נו, שומרת על הכסף?"

כן, הצבתי שני שומרים חמושים על סף הכספת שלי.

מה אני אמורה לענות על זה?...

אגב, שאלה: אני היחידה שכשאני רק נכנסת לבנק הבנקאי שלי מנופף לי מאחורי הדלפק שלו וקורא: "ג'אם! בואי מותק, בואי..." ??

מוזר, אני כותבת ופתאום מתחילות לרעוד לי הידיים. אני תוהה אם זה בגלל כל הקפאין שהזרקתי היום, או שאני סתם רעבה או עצבנית. יש לי גוף מוזר.

בכל מקרה, אני שונאת את התקופה האחרונה כי הכסף שלי יוצא ויוצא ובקושי נכנס (התחלתי עבודה חדשה ואין לי מספיק משמרות) ואני לא יכולה לצאת לשתות בלי לחשב לפני כן אם זה שווה את זה או לא. אני שונאת את התקופות הלחוצות האלה.

כבר הזכרתי כמה הדירות בארץ יקרות?

אהה כן, בכל פוסט בערך.

אז הנה זה בא שוב: הדירות בארץ יקרות! אהבתי את לפיד יותר כשהוא היה רק מנחה. עכשיו אני רואה את הפרצוף שלו מגחך לי בתוך הארנק בכל פעם שאני פותחת אותו לקנות קרטון סיגריות.

וכדי להעלות לכם חיוך על הפנים (אחרי הכל זה פוסט לא כל כך כיפי והיום עוד לא התחיל להסתיים!):

Have a good day everyone!

קראתי את הספר הזה לפני הרבה מאוד זמן. אני אוהבת בעיקר את האווירה, היא מקבלת מקום ראשון. אולי הסיבה היא שזה מזכיר לי זמנים נוסטלגיים וגורם לי לחוש סימפתיה לספר, אבל אני די בטוחה שזה בעיקר הנרטיב שמשיט אותך לאיטו בזרם העדין שלו.

זה הספר הראשון שקראתי מאת דוסטויבסקי והסיפור שגרם לי להתאהב בו. בדרך כלל, ספרות רוסית מאוד כבדה עליי, אבל במקרה של דוסטויבסקי אני יכולה לקרוא את הרומנים שלו תוך כדי רעידת אדמה ולא לשים לב שהכל מתרסק סביבי. הוא מנתק אותי ואני מתה על התחושה הזאת. אני רק מקווה שלא אקרא אותו באמצע אפוקליפסת הזומבים ואמצא את עצמי נאכלת על ידי זומבי תוך כדי קריאה, כי זה עשוי לקרות.

זהו סיפור אהבה מהפנט, ולמרות שרומאנס זה ז'אנר שלא יוצא לי לקרוא הרבה, היה משהו יוצא דופן בסיפור האהבה הזה; אני לא יכולה להצביע למה בדיוק. אולי זו השפה שבה הוא משתמש, אולי אלה הדמויות המורכבות, ואולי זה פשוט אצבעות הקסם של דוסטויבסקי :)

מומלץ בחום לכל סוג של קורא.