כתבתי את הפוסט הזה בחנוכה האחרון והוא משום מה נמחק לי. למזלי יש לי גיבוי, אז החזרתי אותו. מקווה שהיה לכולם פורים שמח:

אני בדרך כלל לא מדברת בבלוג שלי על שני נושאים עיקריים: פוליטיקה ודת. בעיקר כי אלה שני נושאים שחוגגים ושולטים באינטרנט כל-כך הרבה שזה נראה לי מיותר להוסיף עוד דיעה בין כל הדיעות שיש ברשת, וגם... תכלס, כי זה לא מעניין אותי.

אבל אחרי ביקור ארוך אצל ההורים הדתיים שלי, שלכל אורכו שמעתי רק תשבחות לאלוהים וכמה טוב הוא וכמה נחמד לקיים מצוות, ביקור נצחי שבו השתדלתי לא לפצות פה בנושא כדי לא לסיים את הביקור בויכוח סוער ובטריקת דלת והתגלגלות בכל המדרגות כשהמזוודות שלי אחריי, אני צריכה שחרור. שחרור קיטור עצום. אבל אני לא אעשה אותו עצום, אני אשתדל לתמצת כדי לא להרוג אתכם משעמום כי אני מחבבת אתכם.

אז ישבתי לי לתומי, קוראת ספר, כשפתאום אני שומעת שיחה מעולם המציאות. זו הייתה שיחה בין אחותי ואמא שלי והן דיברו על גן-עדן. מסתבר שיש לשם תנאי קבלה נוקשים והסלקציה גזענית אבל לא רק על זה אני אדבר. לא מזמן איבדתי שני אנשים יקרים לי ולכן השיחה הזאת הכעיסה אותי מאוד.

אנשים דתיים לעתים מנחמים את עצמם בכך שהם אומרים שהם לא צריכים למות וגם האנשים שהם אוהבים לא צריכים למות. איזה מזל - יש גן-עדן! הוא הלך למקום טוב יותר!

טוב, נחשו מה. יש לי בעיה עם זה.

קודם כל, לא מזמן איבדתי חבר טוב מאוד, והוא הומו. אחרי כשסיפרתי עליו לאמא שלי, היא עקמה את הפרצוץ ואמרה, "אלוהים ישמור."

סבבה, שישמור, מה זה קשור לחבר שלי?

אנשים דתיים, והיה לי את הויכוח הזה הרבה עם ההורים שלי אז אני יודעת מה אני אומרת, חושבים שהומואים הם חולים בנפשם. הם בטוחים שהם חולים ולא מטפלים בזה וזה דוחה אותם. והאנשים האלה, לפי דעתם, הולכים להישרף לנצח בגיהינום על ההשלמה שלהם עם הנטיות הסקסואליות שהם לא נלחמו בהן.

טוב, אז אתם יודעים מה? החבר הזה היה אדם מדהים ואם נניח קיים עולם הפיות הזה שכולם מאמינים בו משום מה, אז הוא בהחלט שייך לשם. אני אתן לכם רק דוגמא אחת כדי שתבינו כמה הוא אדם טוב, אין צורך ביותר מאחת: פעם הוא גילה שחברה טובה שלנו, נקרא לה א', בוגדת בחבר שלה. היא הייתה שותפה שלהם וישנתי אצלם לילה אחד. הוא התעורר באמצע הלילה והלך לשירותים ופתאום הוא רואה איזה בחור שהוא לא מכיר יוצא לה מהחדר והיא לוחשת לו משהו ואז הוא יצא מהדלת בהתגנבות. זה היה בערך בארבע לפנות בוקר.

הוא זעם על זה כל כך שהוא בקושי ישן ובקושי אכל ולא יכול היה לדבר איתה מתוך מבוכה. הוא לא הכיר את החבר של א' כל כך טוב, רק בפנים, אבל זה הכעיס אותו מאוד והוא היה מאוכזב מא' במשך הרבה זמן.

וחוץ מזה, אני זוכרת שאמר לי, "אני לא מאמין שהדבר הכי גרוע בכל הסיפור הוא שחשבתי שהבחור ההוא ממש אבל ממש חתיך."

כן, כזה היה מ'. הוא היה לפעמים פולט דברים קלילים באמצע שיחה רצינית או מתרגש ומתפתל כשאומרים לו משהו משעשע. הוא הבנאדם הכי מתוק ומדהים בעולם והוא אוהב את החבר שלו (ס', החברה הכי טובה שלי) יותר משהו אוהב את עצמו. הם אהבו מאוד זה את זה וס' עדיין מאוהב בו, אני יכולה לחתום לכם על זה.

אז שפוץ דתי יבוא ויגיד לי שלאדם מדהים כל כך מגיע ללכת לחור באדמה ולהישרף לנצח רק בגלל שהוא אהב גברים?!

שילכו לעזאזל!

קחו סיטואציה: אתה מת ועולה לגן-עדן. מזל טוב יקירי. ביחד איתך מת מישהו שאתה אוהב. תאונת דרכים. מי שמת איתך זו אהובתך. היא הלכה לגיהנום.

האם אתה באמת יכול לשבת בגן-עדן בסבבה, לאכול סעודות מלכים עם אלוהים ועזריאל ומיכאל ודניאל ולא לדאוג לאהובת ליבך שהמוות הפריד אותך ממנה, שנשרפת לנצח בגיהנום רק בגלל שהיא לא הייתה אדם מאמין?

איך ההורים שלי יגיבו כשאני אמות והם יאמינו שאני בגיהינום? הם ילבשו חליפת מגן ויבואו לחלץ אותי או ימותו בנחת ויעלו במדרגות לגן-עדן כשהם נאנחים בסיפוק?

אוקיי, נגיד שאתה מאוד אוהב מישהו אבל הוא לא סובל אותך. הוא שונא אותך וחושב שאתה מטומטם ולוזר ולא יכול לסבול להיות בחברתך. האם כשתעלה לגן-עדן אתה תפגוש אותו שם? הרי אחרי הכל, בשבילך זה לא ממש גן-עדן אם הוא לא שם... *פרצוף עצוב וועע וועע* - אבל אם הם כן שם אז זה לא גן-עדן בשבילו. הוא לא סובל אותך!

שמעתי את אמא שלי אומרת שבגן-עדן אין דבר כזה "שנאה", רק "אהבה".

רק אהבה, מה? אם ככה, זה אומר שאתה אשכרה אוהב את האנשים המסכנים שנשרפים בגיהנום?!

"אוי אני בהחלט אוהב את הבני זונות שנשרפים בפיר הגיהנום, אבל זה לא יסיח את דעתי מכמה שטוב לי פה בגן-עדן. התואיל להעביר את החמאה, מיכאל? קצת רוטב בשבילך, אליהו?"

והנה פרדוקס קטן בשבילכם, סתם לכיף: אם יש רק אהבה בגן-עדן, האין רוחות המתים שבגן-העדן צריכים אם כך לאהוב שנאה? המממ....

לא רק זה, הם בטח גם אוהבים מלחמה, רצח, אונס, את השטן... גן-עדן נשמע לי כמו דת'-מטאל רציני! יה בייבי!

כמובן שדתי שייקרא את הפוסט הזה יגיד עכשיו בקול למסך המחשב, "יש אהבה בגן עדן, אבל זה רק האהבה שלך לאלוהים והאהבה של אלוהים אליך."

אם זה נכון אז אני אפילו לא יודעת למה אתה צריך בכלל את המשפחה והחברים שלך, אתה אפילו לא צריך את הבני זונות. לא... כל מה שאתה צריך זה לשבת לך על כיסא נוח בחוף שמשי, נפרד כמובן, לאהוב את אלוהים ואלוהים אוהב אותך וזה גן-עדן! - נשמע משעמםםם.

אז אם אין שנאה בגן-עדן בעצם נלקחה לך היכולת לשפוט, ואם נלקחה לך היכולת לשפוט אתה לא יכול גם לאהוב דברים - אני לא צודקת? - אתה לא יכול לשבת לך מול הטלוויזיה, להאנח ולהגיד, "ואוו. ספרות זולה זה אחד הטובים של קווין טרנטינו." או, "פאק, אני אוהב זוג ציצים גדולים וקופצניים." אתה לא חושב יותר על הדברים האלה. כל מה שיש לך בראש זה... "אלוהים הוא נפלא! יאיי אלוהים - אני אוהב אותך!"

כל מה שיש כאן, כל החיים שלך וכל מה שהשגת לא שווים כלום יותר, תעודת הבגרות או התארים, הילדים שהבאת לעולם, החתונה שלך, האהבה הראשונה שלך, הסקס הראשון שלך, ימי שבת אצל ההורים, תה של אחה"צ עם סבתא, הויכוח על שטיפת הכלים עם שותף שלך, המבחן שנכשלת בו בסמסטר ב', החבר הכי טוב שלך, הכסף שלווית, הכסף שהלווית, הליצן במסיבת יומולדת 2 של הבת שלך... כל זה לא חשוב. האנשים, החוויות, ההישגים - זה כלום. כל מה שחשוב זה האהבה... האהבה לאלוהים!

אז אם הבנתי נכון יש לי רק שתי אופציות ביום מותי: גן-עדן או גיהנום.

גן עדן - זה לשבת כל היום ולאהוב את אלוהים, בלי היכולת לחשוב בעצמך, להביע דיעה או לדון, לנצח נצחים.

וגיהנום - זה פשוט הכמות הכי מקסימלית של ייסורים למשך כל הנצח שלך.

מצטערת, אבל שתי האפשרויות נשמעות לי כמו קקה אחד גדול.

מה בנוגע לרגשות שלי, הא? מה אם אני עדיין לא מוכנה למערכת יחסית מחייבת? אולי אני רוצה להיות ידידה של אלוהים קודם ואז לראות לאן זה הולך משם, זו בכלל אופציה?

לא.

אסור לך לשאול שאלות, אסור לך לפקפק או להתנגד, אתה פשוט צריך לאהוב אותו ולעשות את כל מה שכתוב בתנ"ך בלי ויכוחים. ואם אתה לא אוהב אותו, אתה צריך לעשות מה שהוא אומר בכל זאת וככה ללמוד לאהוב אותו. כי אם אתה מתווכח או שואל שאלות אז חושבים שאתה כופר או שאתה מנסה להפיל את כל העולם הדתי ולהשתלט על תעשיית בתי הכנסת וכלכלת הכיפות והטליתות במדינת ישראל. אז פשוט תאהב אותו מיום לידתך ועד המוות, בלי שאלות ובלי ספקות. זה מה שהוא מצפה. טוב, נחשו מה? אלוהים נשמע לי כמו חתיכת דיקטטור שוויצר ומתנשא עם זין קטן.

חוץ מזה, מה כל-כך מושא לאהבה אצל אלוהים? - האם זה קור הרוח שלו? הטבע המבין והנינוח שלו? כן, תשאלו את סדום ועמורה על החרא הזה. או יותר טוב - תשאלו את כל העולם, כן, כי הוא הציף אותו. הוא הציף והרג את כולם. ואתם יודעים את מי הוא הציל? - שיכור. וגם... יתושים! כן, טפילים מוצצי דם. יופי. תודה. עבודה טובה, אלוהים. עבודה פאקינג טובה. הם יביאו תועלת לעולם.

אני חייבת לומר שלדעתי, אלוהים שהוא באמת טוב, לא צריך להכריח אותך לאהוב אותו ולשחד אותך בפרסים כמו גן-עדן או להפחיד אותך עם עונשים כמו גיהנום וייסורים נצחיים. איזה מן אבא ישרוף את בנו בחיים רק כי הוא לא רצה לעשות מה שהוא אמר לו?! אבא חולה ופסיכי, זה מי.

אם אתם מאמינים בגן-עדן, בבקשה. אם אתם דתיים, יופי. אני לא מנסה לקחת את זה מכם או לשכנע אתכם אחרת. אני רק אומרת למה אני חושבת שזה בולשיט, כי נמאס לי לספוג את זה ולחייך ולהנהן אז רציתי לשפוך. בלי כוונה לפגוע באף אחד או להעליב. אם נעלבת, זו פאקינג בעיה שלך. תתגבר.

אגב, מקווה שהיה לכולם חנוכה שמח. לא כתבתי כל החנוכה והרגשתי קצת רע עם זה. שולחת לכולם נשיקה מתוקה כמו סופגניה וחיבוק חם כמו נרות חנוכה. צ'או.

מזג האוויר המשתנה הזה משגע אותי. תקופות חגים (וביהדות יש לנו מלאאא) משגעים אותי. מחירי הדירות משגעים אותי. בני נוער משגעים אותי. העיר הזאת מגעילה אותי.

לפעמים אני חושבת שאולי אני כבר זקנה, רק בת 24 וכבר מתכסה בשמיכה בשש בערב עם כוס קפה וצועקת על בני נוער מהחלון שישתקו כבר, כי אנשים מנסים לשמוע פרל ג'ם. מצד שני, אני רואה בחורות בגילי, כבר נשואות עם שני ילדים וכלב, כל היום עסוקות בלבשל ולכבס ולטפל בילדים שהן שכחו איך זה מרגיש להתכסות בשמיכה בשש בערב עם כוס קפה וספר טוב או מוזיקה טובה. אני לא יודעת איך הן מתמודדות עם זה וזה תמיד היה נראה לי שברגע שאת מתחתנת, את גומרת לעצמך את החיים. מצד שני, אולי זה לא בדיוק ככה. אולי את מסיימת פרק אחד ועוברת לפרק חדש. אולי הנכדים מביאים איתם פרק נוסף וההזדקנות מביאה עוד פרק. אבל למה שמישהו ירצה במכוון לעבור לפרק הבא, כשהוא מקרב אותך עוד ועוד לסוף...?

אולי כי כל ספר, ולא משנה כמה הוא טוב, חייב להתקדם לאנשהו ולהיגמר בסוף.

אבל לי קשה להשלים עם זה. מאז שאני זוכרת את עצמי תמיד חשבתי, "אני לא אתחתן. אני אחיה לבד, אהיה כוכבת רוק (זה היה החלום שלי בתור ילדה קטנה. טוב, על מי אני עובדת, עד היום זה חלום סודי), אסע בוואן בכל העולם עם הלהקה שלי כשאחרינו גרופים מרגיזים, ואנגן בגיטרה עם קהל של מיליון איש. אשתולל והעיף את השיער מצד לצד ואעשה אהבה עם כל המיליון בשעתיים. למחרת אתעורר עם הנגאובר, אשתה קפה ואז אסע לעיר הבאה. וככה ייראו החיים שלי."

כן, טוב, לא בדיוק ככה נשמעתי כשדיברתי לעצמי, אני מניחה שנסחפתי קצת, אבל זו בערך הייתה התכנית. לנסוע מעיר לעיר בוואן, לעשות מוזיקה, ליהנות. מי לא רוצה חיים שנראים כמו הופעת רוק אחת ארוכה ומטושטשת? מי רוצה לחיות תחת לחץ תמידי, לקום בשש בבוקר, לקחת את הילדים לגן ולרוץ לעבודה, לחזור בערב ולבשל, לנקות, לכבס. עד שאת רוצה לנוח הילדים מקבלים אנרגיות ועד שהם הולכים לישון את נוחתת מתה ונרדמת עד למחרת. ואז הכל מתחיל מחדש...?

לא אני. לא בשבילי.

ואולי זו רק אני אבל שמתי לב שכל חברה או חבר שלי שהתחתנו, פתאום התנתקו מהחברים הרווקים שלהם. כאילו הם עברו למימד אחר כזה שרק לאנשים נשואים יש אישור כניסה אליו. אתה לא רואה אותם יותר אלא אם כן הם חלק מהמשפחה, אז אתה רואה אותם פעם בכמה זמן, באירועים משפחתיים.

אני לא מבינה את זה. זה תמוה בעיניי.

מה רע בפשוט לצאת עם בחור. בלי כל המחשבות האלה על, "לאן הקשר מוביל? איך אנחנו מוגדרים? איך אנחנו מרגישים?" זה נראה לי כל-כך מיותר. אני רוצה לצאת עם בחור בלי כל הלחץ הזה. להינות מהסקס, מהשיחות, מהביחד, בלי להטריד את עצמי. החיים לא עפים כמו שאנשים חושבים, יש לך זמן. אם תמהר, הם יעופו. אם תיקח אותם באיזי, אז פתאום תראה כמה זמן יש לך בידיים. הכל גם פתאום ייסתדר לך טוב יותר. ואם תהנה מכל רגע, אתה גם תזכור את הכל. אני חושבת שאנשים צריכים להפסיק לרדוף אחרי עצמם.

שימו לב לזה, כשאתם בעבודה ואין הרבה מה לעשות, ואתם יושבים על כוס קפה וסיגריה ועוד קפה ועוד סיגריה ותוהים למה אין עבודה היום ויאללה מתי כבר מסתיימת המשמרת, בא לי בירה. לעומת זאת, בימים שיש מלא עבודה ואתה עמוס מעל הראש, אתה לא שם לב ובפעם הבאה שאתה מסתכל בשעון אתה כבר צריך להתחיל להתקפל הביתה. ככה זה עובד גם בחיים.

אין שום דבר רע בבטלה מדי פעם, למה צריך להתבייש להגיד, "היום? תכלס, היום לא עשיתי כלום כל היום. ישבתי בפנאן במרפסת וניסיתי לתפוס נקודה טובה של שמש."

לפעמים אני מרגישה שאנשים שואלים אותי, "מה עשית היום?" או, "איך היה היום שלך?" בציפיה לשמוע מה הפקת מהיום הזה, לאן התקדמת. קדימה, מה הצעד הבא. נו, זוזי כבר. לא אצל כולם זה ככה, יש כאלה שסתם מתעניינים, אבל אתם מכירים את הטיפוס שחייב לספר כמה הוא מתקדם בחיים?הבוס בעבודה שהוא שונא אבל מכניסה לו ארגזים של כסף מלקק לו את התחת והוא קיבל קידום בשבוע שעבר. היום הוא הספיק, עוד לפני שאתה התעוררת בכלל, גם לעשות ריצה, גם לאכול ארוחת בוקר עם חבר בבית קפה וגם לקפוץ לבנק ולביטוח לאומי. אני מכירה את הטיפוס הזה מקרוב ולפעמים בא לי להגיד, "נו, ועכשיו אתה מסופק? מצאת את האושר?" אבל במקום זה אני מוצאת את השפתיים שלי מרצות אותו בתגובה, "יפה יפה." 

אין כמו לעבוד בעבודה שאתה אוהב, להרשות לעצמך לעשות מה שבא לך ולפעמים להתבטל אם זה מה שעושה לך טוב. לצאת לאיזה פאב ולהשתכר מדי פעם. לתת לעצמך לקרוא ספר במקום להגיד, "אבל למי יש זמן לספרים?" ואז לשבת על הפייסבוק במשך שעתיים וסתם לגולל את העמוד למטה עד לתקופה שבגין נולד. במילים אחרות, לשקר לעצמך ולהאמין בלב שלם.

אין כמו לשבת על כוס יין אדום במרפסת בשעות הערב, לעיין באיזה מגזין או לעשות תשחצים עם השכן, להכין קפה ולפרוס איזו פרוסת עוגה, לגדל חתול, לקחת את הזמן, לנגן במפוחית או לצייר משהו. לשמוע שיר ישן.

מה יותר טוב מלהרגיש שיש לך את כל הזמן שבעולם אבל עדיין להתנהג כמו זקן בפנסיה :)

"היא הייתה ילדה שידעה להיות שמחה גם כשהייתה עצובה. וזה חשוב."

אני לא לגמרי בטוחה איך אני מרגישה בנוגע למרלין מונרו, אבל מאחר ואני חולת ביוגרפיות אני מניחה שאקרא את הביוגרפיה שלה יום אחד ואני נותנת לכם את המילה שלי שתדעו על זה. אבל הייתה לי חברה טובה, כמעט יכולתי להגדיר אותה החברה הכי טובה שלי, (חוץ מס', שהוא גבר אבל הוא בהחלט החברה הכי טובה שלי). קראתי לה פיץ'. אני לא יודעת מאיפה הגיע הכינוי, אבל ככה קראה גם היא לי. היינו פיץ' ופיץ' והיינו מאוד שונות זו מזו אבל מההתחלה היה בינינו קליק.

ואז היא פתאום נעלמה לי. יצאה מחיי ואפילו לא הסבירה למה. אני כועסת, כן, אבל אני גם מאוד מתגעגעת אליה.

סיפרתי לכם עליה לפני כמה פוסטים אז מי שעוקב אחריי יודע על מי אני מדברת. בכל אופן, היא אהבה מאוד את מרלין מונרו. ואני, בתור חובבת מילים וציטוטים מושבעת, החלטתי ללקט כמה מהאהובים עליי ולשתף אתכם.

"החיים הם מה שאת עושה מהם. לא משנה מה, את הולכת לפשל לפעמים, זו אמת אוניברסלית. אבל החלק הטוב הוא שאת זוכה לבחור איך את עומדת לפשל. בנות יהיו חברות שלך - הן יתנהגו ככה בכל מקרה. אבל רק תזכרי, יש שבאים, יש שהולכים. אלה שנשארות איתך בכל מחיר - הן החברות הכי אמיתיות שלך. אל תתני להן ללכת. וגם תזכרי, אחיות יכולות להיות החברות הכי טובות בעולם. בקשר למאהבים, טוב, גם הם באים והולכים. ומותק, אני שונאת להגיד את זה, רובם - האמת שפחות או יותר כולם, עומדים לשבור לך את הלב, אבל את לא יכולה להכנע, כי אם תכנעי, לעולם לא תמצאי את הנפש התאומה שלך. לעולם לא תמצאי את החצי הזה שמשלים אותך ושמתאים להכל. רק בגלל שנכשלת פעם אחת, לא אומר שתיכשלי בהכל. תמשיכי לנסות, תחזיקי מעמד, תמיד תאמיני בעצמך, כי אם אתה לא תאמיני, אז מי כן, מותק? ותמיד, תמיד תרימי את הראש, והכי חשוב, תמשיכי לחייך, כי החיים זה דבר יפה ויש כל-כך הרבה דברים לחייך בגללם."

"אני לא מפסיקה כשאני מתעייפת אני מפסיקה רק כשאני מסיימת...

אני מסוג האנשים שמנסים לחזור לישון בבוקר רק כדי לסיים חלום...

אני מאמינה שהכל קורה מסיבה מסויימת. אנשים משתנים כדי שתלמד להרפות, דברים משתבשים כדי שתעריך את זה שהכל מסתדר, אתה מאמין לשקרים כדי שבסופו של דבר תלמד לסמוך רק על עצמך, ולפעמים דברים טובים מתפרקים כדי שדברים טובים יותר יוכלו להתחבר."

"חוסר-שלמות זה יופי. שיגעון זה גאונות. ולהיות לגמרי מגוחך זה טוב יותר מאשר להיות לגמרי משעמם."

"אני אנוכית, חסרת סבלנות וקצת חסרת-ביטחון. אני עושה טעויות, אני יוצאת מכלל שליטה ולפעמים קשה להתמודד איתי. אבל אם אתה לא יכול להתמודד איתי בימים הגרועים שלי, אז אתה בהחלט לא ראוי לי בימים הטובים שלי."

"אני מעולם לא שיטיתי באף-אחד. אני נותנת לאנשים לשטות בעצמם. הם לא טרחו לגלות מי ומה אני. במקום זה, הם המציאו דמות בשבילי. לא התווכחתי איתם. הם בלי ספק אוהבים את מי שאני לא."

"זה לעתים קרובות מספיק פשוט להיות עם מישהו. אני לא צריכה לגעת בו. אפילו לא לדבר. תחושה חולפת בין שניכם. אתם לא לבד."

"הצלחה גורמת לכל-כך הרבה אנשים לשנוא אותך. הלוואי שזה לא היה ככה. זה יכול להיות נהדר ליהנות מההצלחה בלי לראות את הקנאה בעיני הסובבים אותך."

"אם הייתי עוקבת אחרי כל הכללים, לעולם לא הייתי מגיעה לשום-מקום."

"אני רוצה להזדקן בלי מתיחות פנים. אני רוצה שיהיה לי האומץ להיות נאמנה לפנים שאני יצרתי."

"כשיש לך חבר טוב שבאמת אכפת לו ממך ומנסה לדבוק בך, אתה מתייחס אליו כמו אל כלום. תלמד להיות חבר טוב כי יום אחד אתה תביט סביב ותגיד 'איבדתי חבר טוב'. תלמד לנהוג בכבוד בחברים שלך, אל תתחיל איתם סתם ויכוחים בלי להגיד להם את הסיבה, תמיד תזכור שהחברים שלך יהיו שם מהר יותר מהמשפחה שלך. תלמד לזכור שיש לך חברים נהדרים, אל תשכח את זה והם תמיד ידאגו לך, לא משנה מה. תמיד תזכור לחייך ולהביט על מה שיש לך בחיים."

"חברות היא הדבר הכי טוב שיש בחיים. חברים תמיד יהיו שם בשבילך. אל תדאג בקשר למזוייפים, תדאג בקשר לאנשים שתמכו בך מההתחלה ואף פעם לא התייחסו אליך רע. תמיד תזכור שהם החברים האמיתיים שלך. אל תיקח אותם אף פעם כמובנים מאליהם כי יום אחד אתה עומד לאבד חבר טוב על ידי הדרך שבה פעלת. כשתפגוש בחבר טוב, דבוק באדם הזה."

"לעתים קרובות מדי הם לא מבינים מה יש להם עד שזה נעלם.

הם עקשניים מדי לומר, 'סליחה, טעיתי....'

הם פוגעים באלה שקרובים ללבם

ואנחנו נותנים לדברים הכי טיפשיים לקרוע אותנו."

- תרגום חופשי - 

# אני חייבת לציין בשביל הפרוטוקול, שלא היה לי מושג שהציטוטים יתאימו כל-כך לסיטואציה. יחי צירופי המקרים הקוסמיים :)

מכירים את זה שאתם עובדים כפולות על גבי כפולות ומרוב שאתם נמצאים ונושמים את מקום העבודה, אין לכם זמן להשתמש בכסף שחסכתם? בקיצור, מרוב עבודה לא רואים את הכסף.

זו עבודה חדשה ונכנסתי אליה די מהר, יש מחסור בעובדים, בלשון המעטה, ומצאתי את עצמי עושה אקסטרות בכמויות. זה לא דבר רע כמובן, אני לא מתלוננת או משהו, אבל לצערי כאבי הגב שלי חוזרים וכנראה שאאלץ למצוא עבודה אחרת או לעבור למשרה חלקית כי זה או זה או שהעקמת שלי תגרום לי להתחרט על זה לשארית חיי. האורטופד שלי הזהיר אותי שעליי למצוא עבודה לא פיזית שבה לא אצטרך להרים או להוריד דברים כבדים ו/או להתכופף, ועד עכשיו עקבתי אחרי... אפס מההוראות שלו. כזאת מטופלת אני. כן, הכאבים מגיעים לי. רעה ג'אם. רעה.

אבל זו העבודה שיש לי עכשיו ואני צריכה את הכסף. אני לא רוצה להוציא בסוף את כל הכסף על טיפולי גב אבל מה אני כבר יכולה לעשות...?

חוץ מכאבי הגב, שהם הסיבה העיקרית שאני צריכה עבודה אחרת, אני שונאת כמעט את כל מי שעובד איתי. הם אנשים דוחים. הגברים דחוסי אגו עם פרצופי אל-תתעסקי-איתי-י'שרמוטה והבנות קטנות וביישניות ומתלחששות בכל פינה. כשהערתי לאחד הבחורים שלא יעיז להפריע לי שוב כי הוא מטרד סביבתי (הייתי סבלנית כלפיו הרבה זמן אבל הוא היה בלתי נסבל ובאיזה שלב העלה לי את הפיוזים לדרגת על) הוא כמעט יצא עליי, הוא אמר, "אני אעשה מה שאני רוצה." ואני החזרתי, "אני רוצה לראות אותך מעיז." עד שהבוס שלי התערב והתחיל לצעוק עליו ולצודד בי ומאז הוא לא מסתכל עליי אפילו, אלא אם זה פרצוף שרואים בדרך כלל על גנגסטרים נואשי-אהבה עצבניים בסרטים ישנים כשיש להם סכין ביד והיא בדרך כלל מכוונת לגרון של אבא שלו. אני אוהבת לדחוף אנשים פצוצי אגו לפינה, אני נהנית לראות את ההבעה על הפנים שלהם כשהם מגלים לראשונה שלא רק שהם לא שולטים בכל יצור על פני האדמה, אלא הם אפילו לא מפחידים את הבחורה הקטנה ההיא. כאילו... אותי. חחח זה נותן לי סיפוק שטחי כזה.

מה שאני צריכה עכשיו זו תכנית לזמן קצר. אני עוזבת את העיר בעוד כמה חודשים וצריכה לעשות כסף לפני שאני עוזבת. כל עבודה שאני אתחבר אליה יותר מדי לא תהיה טובה לי (יש לי נטייה להיקשר למקומות) אבל עבודה שאני לא סובלת גורמת לי לרצות להרוג את עצמי. תמיד הבטחתי לעצמי לא להגיע למצב שהחיים שלי נראים כמו משמרת אחת ארוכה כי אני שונאת לקום בבוקר לעבודה וחיי סובבים סביבה. וזה בדיוק מה שאני עוברת עכשיו. אני עוברת על עשרת הדברות של עצמי וזה די מאכזב, בכנות.

אני מניחה שאני פשוט קצת מדוכאת מכך שסיימתי ללמוד (למדתי כתיבה במסגרת הוצאה לאור כלשהי בת"א, קורס חד שבועי) ואני בקושי כותבת בגלל שכבר אין לי את הזמן או האנרגיות (אני מגיעה מאוד עייפה הביתה) וכשאני מנסה לקרוא ספר העיניים שלי נעצמות, אני מנגנת ממש מעט וכבר לא מציירת וכל הדברים שפעם היו ממלאים אותי, היום כבר אין לי זמן לפנות להם. וגם כשיש לי, אני נרדמת. אוו לורד.

אני מקווה שהכל יסתדר, כי אני ממש מתחילה להתחרפן. חירפון כזה שעושה רעידות בידיים ורצון עז לסיגריה. אבל אפתח לי בקבוק בירה קרה קודם ואתכונן לכתוב אל תוך הלילה. מחר יש לי יום חופש ראשון אחרי חודש של כפולות. אני אדם מאושר.