באופן טבעי, ביליתי זמן מה באריזה בחודש האחרון. הדבר השנוא עלי ביותר במעבר דירה הוא אריזה. אני אוהההבת לפרוק, שונאת לארוז. קורה לפעמים שבזמן שאורזים, עולות בראש מחשבות, כמו, "מתי לעזאזל הספקתי לאגור כל כך הרבה זבל?" או "חיפשתי את זה! הייתי בטוחה שזה אבוד לנצח."

בשנה האחרונה גרתי בקרוון בעיר הולדתי, צמוד לבית הוריי. זה קרוון קטן אבל הוא מספיק לי ואהבתי לגור בו. הוא כמו הבאט-קייב שלי. אני כותבת סיפורת ותמיד טוב שיש מערה לברוח אליה.

הכתיבה שלי פשוטה וסיפוריי תמיד נחשבו מעט מוזרים. מאחר וטריילר זה דבר קטן וחייתי בו שנה ומשהו, עם הזמן הוא נהפך מבולגן יותר ויותר - המיטה אמנם רוב הזמן מסודרת, כי זה משהו שההרגל שלי לא מאפשר לי להזניח. אבל - וזה אבל גדול - ברגע שתרימו את השמיכה תגלו עשרים טון ניירת מתחתיה, כי אני כותבת לפני השינה ואני כותבת כשאני מתעוררת, אם זה חלום שחלמתי או רעיון לסיפור, אם סתם יש לי השראה ואם אני רוצה לצייר. ספרים יש בכל פינה. אם זה במחבוא שמתחת לשמיכה, מתחת למיטה, על מדף הספרים שכמובן קטן מדי, על השידה, על  שולחן העבודה, בארון, במגירות, במטבחון - בכל מקום. ספרים זה חשוב, הם צריכים להיות בכל מקום ולהעניק לי מילים כמו שפרחים פרושים ברחבי כדור הארץ כדי להעניק לנו חמצן.

חוץ מזה, בקרון הקטן שלי תמצא מאפרות, בדרך כלל מלאות, מפוזרות בכל פינה. בקבוקי יין וכוסות, מאגים של קפה בכל חור אפשרי שעוד לא עשו דרכם אל הכיור, נעליים שכשאני מגיעה הביתה אני בדרך כלל פשוט מורידה וזורקת לאיזו פינה, לרוב קונברס (יאפ... תמונת פרופיל) או נעלי בית. בקבוקי שתיה, בגדים, עיתונים, כל מני שקיות ואריזות של משלוחים, ציורים תלויים על הקיר, פתקיות של אאוטליינים על הקירות, ציטוטים כתובים בטוש על הקירות, בלגן בלגן בלגן.

בתחילת החודש, התחלתי לארגן את הדברים כדי לקחת מה שאני רוצה (הקרון נשאר עומד ואני ישנה בו כשאני מבקרת אצל ההורים, אז אשאיר הרבה מאחור. כאמור, אני שונאת לארוז) - ומצאתי את עצמי נסחפת ומתחילה לבחון את הניירת או למצוא את עצמי קוראת במקום לסדר.

אני לא חסרת מודעות עצמית. אני יודעת שאני אוגרת. חוסר היכולת שלי להתמודד עם הכאב של להרפות מחפצים טמון במקום שאני עוד לא מוכנה לשחרר. ירשתי את זה מאבי היקר, שהמשרד שלו והמחסן שמאחורי המשרד שלו מצליחים להכיל פחות ופחות חמצן עם השנים החולפות. ולא קשה לי לשחרר רק מחפצים, אלא גם מרגשות, זיכרונות, ריחות. כמו הבושם שקיבלתי ליום הולדתי כשהייתי בת 14, ומאז הוא עוד אצלי. הוא יקר מאוד ואני לא יכולה להרשות לעצמי לקנות אותו, אבל הוא היה אצלי כל כך הרבה זמן (ככה זה כשאת תפרנית ומתיזה שפריץ אחד בלבד באירועים מיוחדים) שהריח שלו מזכיר לי את העבר ואני נהנית לפעמים להסניף קצת את הפקק שלו רק כדי להתמלא ב'פעם' הזה.

אבל למרות שאוגר נראה כמי שיכול לחוות טראומה יותר בקלות מכל אדם אחר, אני דווקא חושבת שהוא גם בעל רגישות מוגברת לפיתוי של חפצים, מעין מזג אמנותי. אז אולי אנחנו לא חלשי אופי כפי שתופסים מאיתנו, אולי אנחנו לא חסרי משמעת עצמית או לא פרקטיים, אלא יותר סנטימנטליים מאחרים, ויכולים "לסבול" יותר חוסר-סדר ואפילו נגיעה של אבק.

חלק אולי יטענו שתחומי העניין שלי, שברובם הם תחומי אמנות, הם רק עוד דרך להשתהות, כמו ניסיון להדוף את המציאות הקשה והמשעממת - ושהרגשנות המנויירת שלי, עם ריח הטחב ותחושת הביתיות שהיא נושאת איתה, היא בריחה.

כך או כך, אני אוגרת. כן. אבל אני מתחילה להאמין שחלק מהאנשים, בדיוק כמו שיש להם הרבה חפצים סביבם, הם רגישים יותר לסביבה. ואולי המקום שלא נתפס על ידי ניירת או חפצים בני שנים רבות, מתמלא במחשבות שרק אמן יכול להעלות בתוך חדר סגור.

במהלך המסע שלי של מיון וסדר "פונקציונלי" של חפצים, הפכתי סקרנית לגבי לאיזה כותבים וסופרים אחרים יש בעיות של אגירה. מענק ספרותי של בלגן. 

עשיתי את המחקר שלי, כמו כותבת מן השורה, והגעתי למספר מקורות מידע שנתנו לי איזושהי תמונה (קצת מבולגנת) על האנשים שחיים את המילים. הנה קטע מכתבה משנת 2000 שהקדימה ראיון עם מאיר שלו:

"הפגישה בין מאיר שלו וביני נקבעה ב"בית ידיעות אחרונות" בירושלים. בחדרו שולחן, ועליו מחשב לא ממש חדיש, כורסה ועליה נח מחשב אחר שפרש לגמלאות, שני כסאות, ארון ספרים (די מבולגן) ולוח שעם, בו תקועים בסיכות פתקים, המיועדים מן הסתם להקל על מלאכת התכנון של הרומן הבא. החוש המוסרי המשונה שלי אומר לי שלסקור את חדר עבודתו של סופר - זה "בסדר", אבל קריאת תוכן הפתקים - זו ממש חדירה לתחום אסור. למרות הפיתוי אני נמנע מלקרוא. על הקיר ממול יש לוח ענק, ועליו תמונות של עשרות פרים בני גזעים ומחוזות שונים. מאוחר יותר, לשאלתי, הוא מראה לי מי הוא ז'אן ולז'אן מרומן רוסי."

הכתבה המלאה כאן.

אז הפתקים האינסופיים שתלויים לי על הקירות לא יוצאים דופן. טוב לדעת, למרות שזה משהו שיכולתי לנחש מאחר והרעיון לכתוב אאוטליין בצורה של פתקים הגיע אלי דרך סדנת כתיבה שעברתי בגיל 17, והרעיון הגיע אל המדריכה שלי מהסרט "Stranger Than Fiction" - סרט שבהזדמנות זו אמליץ עליו ביותר, גם למי שלא מעוניין בכתיבה אבל בעיקר למי שכן. יש שם סצנה שבו רואים את העוזרת האישית של הסופרת מסדרת את הסצנות של הספר בצורת פתקים על הרצפה. השיטה הזו נראתה לי עוזרת והלכתי על זה - ועד היום, שמונה שנים לאחר מכן, אני עדיין עובדת איתה.

וירג'יניה וולף לעומת זאת, היא עולם אחר לגמרי.

"חדרה של הסופרת האנגלייה וירג'יניה וולף, מחברת הספר 'חדר משלך', מאופיין בפשטות והוא חף מקישוטים. השולחן ממוקם במרכז החדר בעל הקירות העירומים, כשממול משתקפת הגינה הירוקה שלה."

הכתבה המלאה כאן.

אני בטוחה שאין שום קשר לשוני במין ובתקופה, הרי יש אנשים מבולגנים היום כמו שהיו אז וזה לא משנה מה המין שלהם, הגזע או המיקום.

אז הקירות של וולף ריקים, בניגוד לשלי, ואין לה הרבה מדפי ספרים וניירת. הדבר המשותף היחיד שיש בינינו הוא האהבה לריהוט עתיק ולנוף טבעי. אני יושבת כרגע וכותבת את הפוסט הזה על שולחן עבודה שדומה מאוד לשלה, ואולי אפילו בן אותו הגיל, והוא עומד ממש ליד הדלת הפונה אל המרפסת, שלרוב היא פתוחה.

ומה עם אתגר קרת?

הייתי נותנת לו את התואר "אוגר" על סמך הכתבה הזו:

"קרת גר עם אשתו ובנו הקטן בדירה שקטה בצפון מרכז תל אביב. יחד עם הספרייה המרשימה, ניתן למצוא אוסף לא פחות מרשים של גוגואים (הוא יודע את שמו של כל אחד מהם), בובות מלאות הבעה ועוד צעצועים."

הכתבה המלאה כאן.

גם לי יש שטויות. לא בובות או גוגואים, למרות שהייתי שמחה למצוא את אלה מילדותי שבטח מסתובבים אי שם בעולם, במקום שבו מתחבאים הצעצועים של פעם, אבל יש לי הרבה זבל מסוגים שונים שמישהו אחר כבר מזמן היה נפטר ממנו. אז הנה, זה לא סוד שאני לא היחידה עם ספריה מגוונת, אבל אני גם לא היחידה שאוגרת דברים שאין לי בהם שימוש ולעולם לא יהיה - אלא רק לשם הסימפתיה. ואימרו אמן.

ואחרון חביב - אמנון ז'קונט. הוא לא מתפשר והולך על הקלאס.

"להיכנס לתוך ביתו של הסופר אמנון ז'קונט זה במידה מסוימת להיכנס למקום האולטימטיבי ביותר עבור סופר; מרכז תל אביב, דירת גג, אלפי, אם לא עשרות אלפי ספרים מלווים אותך בכל צעד ושעל, מוזיקה קלאסית מרחפת ברקע, וחדרים ומרחבים שונים גם בשבילו וגם בשביל אשתו ורדה רזיאל ז'קונט."

הכתבה המלאה כאן.

כשאני כותבת, אני שומעת מוזיקה ללא מילים. לפעמים זו מוזיקה קלאסית, לפעמים גיטרה אקוסטית, לפעמים חשמלית ולפעמים פסנתר או כינור. זה תלוי במצב הרוח שלי. אם אשמע שירים שאני אוהבת, עם מילים והכל, לא אוכל להתרכז כי אתחיל לשיר עם האמן. אני קלה להשגה. אז הנה עוד משהו שיש לי במשותף עם אחד משותפיי לתחום הכתיבה.

כמובן שמעולם לא התיימרתי להשתוות לאף אחד מהסופרים האלה. אני בטוחה שהדוגמאות שנתתי הן אינדיבידואליות לכל כותב ובכלל, לכל אדם. אבל עדיין עמוק בתוכי אני מוצאת את עצמי משווה, כמו שאני עושה בזמן האחרון. לאחרונה אני קוראת שני ספרים. נשים קטנות (שאני לוקחת איתי לכל מקום) ומאדאם בובארי (שאני קוראת בזמן המשמרת בקפה, כי הספר נמצא לנו למכירה על מדף פינתי ואני היחידה שקוראת אותו כל היום כשאין מה לעשות). הזכרתי את הספר הזה בפוסט הקודם. אני מתקדמת איתו מאוד לאט מאחר ואני חוזרת כל הזמן אחורה, משתי סיבות: 1. אין לי רמת ריכוז גבוהה במיוחד ואני צריכה לקרוא ולהיות ערנית ללקוחות מסביב באותו הזמן, אז בעקביות שמפתיעה גם אותי, אני מוצאת את עצמי קוראת שוב ושוב את אותה הפסקה, ו - 2. הספר כתוב כל כך יפה, שבכל פעם שאני קוראת פסקה עוצרת נשימה בליריות שלה, אני קוראת אותה שוב. וזה קורה הרבה. עקב זה, קורה לי שאני חוטפת תסמונת טולסטוי, וזו לא בעיה שכדורים יכולים לפתור לצערי. אני פשוט רואה כמה מדהים האיש הזה כותב (גוסטאב פלובר) ולא יכולה להאמין כמה עלובה השפה שלי לידו; הכתיבה שלי לא לירית. לי אין דימויים ציוריים. אני לא מצליחה לתאר פרטים קטנים כמו הצל הנע על הפנים שלה בזמן שהיא מדברת או זבוב שמטפס על דופן של כוס סיידר על שולחן פינתי. אני לא יכולה להפוך משפט כל כך פשוט כמו, "היא שוחחה איתן", למשפט כל כך פואמי כמו, "היתה מגלגלת איתן בדל של שיחה קלה". הלוואי והיה לי הספר לידי להעתיק לכם פסקה מלאה, בחיי. אקנה אותו בבוא הזמן, כמובן. בינתיים נחמד לי שיש לי ספר שיושב בקפה ולא הולך לשום מקום, כמו אוצר קטן שמחכה לי בשעה שאני מבזבזת את זמני על פרנסה.

אני מניחה שכל המלמולים האלה ששפכתי לפניכם אמורים להכיל פואנטה כלשהי. אל תכעסו, אבל אני לא מצטערת לומר שהם לא. כתבתי את אשר על לבי ואני מקווה שהנעמתי את זמנכם :)

הי חבר'ה, אני מקווה שאתם לא כועסים שנעלמתי. לא, לא בלעה אותי האדמה - אבל כן בלע אותי החור השחור בו חיים הסמורים והסנאים ואיילים וכל אלה שאין להם אינטרנט. כפי שעדכנתי אתכם, עברתי לדירה חדשה, אבל ברוב חכמתי שכחתי לציין שאין לי אינטרנט ולכן איעלם לזמן מה. מאז עברו ימים על ימים, עלים נשרו מהעצים, רוחות פיזרו ענני אבק על הכבישים ועל מרזבי הבתים... ולבסוף התחברתי. הפלא וופלה, ג'אם נכנסת לעניינים. שוב.

האמת שהיה לי חודש לא קל. עיר חדשה, אין לי כאן עדיין חברים וכל המכרים שלי די נעלמו מהאופק. ס' עדיין נמצא בחווה בדרום ויחזור רק בעוד שלושה שבועות, א' לא מדבר איתי כבר מלא זמן ועסוק עם העניינים שלו והוריי לא כל כך מדברים איתי. הייתי די בודדה. אני אמנם גרה עם שותפה, וכן, היא קאוצ'רית במקצועה, אבל אם כל הקאוצ'רים היו מרוכזים בעצמם וחסרי רגש לסביבה כמוה - המקצוע היה הופך לא חוקי. בנוסף על כל זה, לא היה לי אינטרנט אז לא היתה לי דרך לשתף בבלוג.

כתוצאה מזה, קראתי המון ספרים כדי לברוח קצת וכמובן, כתבתי בעיקר לעצמי.

הרבה כבר לא רלוונטי או חשוב כמו שהרגשתי שהיה כשהיה טרי, כי עבר זמן, אבל השבוע האחרון היה מוזר.

בפוסט האחרון סיפרתי לכם על בעל הבית שלי. הוא באמת בחור מקסים אבל שלשום הוא בא לבקר ואמר לי, "ג'אם, אני לא אוהב שקרים ולא אוהב ללכת סחור-סחור אז פשוט אומר לך את הדברים כמו שהם: התאהבתי בך."

לא, זה לא איזה סיפור אהבה זול מאיזה ספר אירוטיקה על בעל בית שמתאהב בדיירת - שמעתי על הקלישאה הזאת בארוטיקה אבל לא חשבתי שתקרה לי. הבחור בן יותר מחמישים, אולי כמעט שישים, אני לא יודעת בדיוק. יש לו ילדים בני שלושים פלוס, יש לו נכדים... ולא רק זה - הוא נשוי. הוא אמנם שונא את אשתו, אבל זה לא מבטל את העובדה שהוא נשוי.

והוא המשיך, "את בת 25 בגיל, אבל אני מרגיש שאת מבוגרת יותר. שעברת דברים בחייך שבחורות מבוגרות ממך לא עברו כל החיים. מעולם לא הייתי מאוהב בעבר, אפילו לא באישתי. זה אף פעם לא קרה לי, מה שקורה לי איתך. קשה לי להיות במחיצתך. אני יודע שהרגשת בעצמך איך אני מרגיש כלפיך."

הרגשתי. בהחלט. אני לא עיוורת, וגם אם הייתי זה היה עדיין ברור לי. הוא נתן לי המון דברים בחינם, כמו שולחן ותמונה וכיסא נדנדה קלאסי ותיבת שיש גדולה לאחסון דברים ואלה דברים שאפילו לא ביקשתי, הוא מגיע המון לבקר, יותר משהוא צריך, כי הוא בודד נורא. הוא מסתכל עלי בדרך שמישהו שרוצה אותך מסתכל עליך, לפעמים אפילו סורק את הגוף שלי באופן די בוטה. לא ציפיתי לשמוע "התאהבתי בך", חשבתי יותר בכיוון של: "אני מרגיש אליך משהו, לא בטוח מה" או, "אני נמשך אליך", אבל כן, הרגשתי. רק שלא הצלחתי להגיד לו את זה; ישבתי שם, כוס הקפה מחממת לי את היד עד כוויה ואני בוהה בו. אם היו מצלמים אותי ושמים את התמונה בעיתון, אנשים היו חושבים שזו כתבה על איזה מרכז לאנשים עם פיגור.

"אני אוהב בך הכל ורק רוצה לחבק אותך, את נכנסת ללבי. את כל הזמן בראש שלי, אין לך מושג עד כמה. כל הזמן. בכל רגע שהראש שלי פנוי, את נמצאת בו. יש בעיניים שלך עוצמה שאת לא מודעת אליה, וזה כובש. כבשת אותי."

והוא המשיך ככה, להגיד עוד ועוד דברים מהסוג הזה. עד ששתק. וכמובן, באופן טבעי, ציפה לתגובה שלי.

הבנתי שאני מאובנת ומיהרתי להגיב, "אני לא יודעת מה להגיד."

"את לא צריכה להגיד כלום."

אני שונאת שבנאדם ממתין לתגובה, וכשהתגובה היא שלא יודעים מה להגיד הוא טוען שאין צורך להגיב. אם אני לא צריכה להגיד כלום, אז קום לי מהספה ולך לדרכך. סיימת לדבר. למה אתה מחכה? לטרמפ?

אבל הוא לא סיים. הוא התחיל לספר לי על אשתו, שאמנם כבר סיפר עליה בעבר ועל כמה שהוא שונא אותה אבל תמיד אוהב לחזור לנושא הזה. הוא סיפר לי על הילדים שלו ועל הנכדים והראה לי תמונות בטלפון. הוא גם הראה לי כמה שיחות משפחתיות שלא כל כך רציתי לראות.

למחרת (אתמול) הוא שלח לי אסמס, ואף על פי שהבהרתי לפניו כבר כמה פעמים שאני לא טיפוס של אסמסים ושאין לי סבלנות לטלפונים הוא ממשיך לסמס ומצפה ממני לתשובות מפורטות בתכולה הקטנה שהגרוטאה שלי מאפשרת לי לכתוב בה. לעזאזל עם העובדה שבשביל להקליד את האות ג אני עדיין צריכה ללחוץ שלוש פעמים.

האסמס היה, ככה, בלי פיסוק חלילה - למי יש זמן לזה: "לא אכלתי היום עדין אפשר להזמין אותך".

כתבתי לו שאני בעבודה ולאחר חפירת-סימוסים הוחלט שהוא יבוא לאכול בקפה. אהה לא סיפרתי לכם? - מצאתי עבודה זמנית בקפה קטן, לא חשוב.

הוא הגיע אחרי שעתיים. הייתי בטוחה שלא יבוא בסוף כי היינו כבר לקראת סגירה. הקפה הזה סוגר מוקדם, 8 בערב אנחנו כבר נועלים את הדלת הראשית. אבל הוא הגיע ואכל, ישבתי איתו בחוץ, לעשן סיגריה ולדבר, והוא אמר שהוא ב"חופשה מאשתו". בחשש מה, שאלתי מה זה אומר. כנראה שהיא נסעה ליומיים למשפחה שלה והוא נשאר לבד. במילים אחרות, אין מי שישגע אותו והוא באופוריה. הוא משתף אותי הרבה מעבר למקובל. סיפר לי שאתמול בלילה ישן באוטו כי הם רבו, ושאם היא תמות לא יהיה לו אכפת. הוא מאוד הזכיר לי את שארל בובארי מהספר "מדאם בובארי" של פלובר, לאחר שאישתו מתה וכולם ניחמו אותו אבל עמוק בפנים הוא היה מאושר. בדיוק באותו היום קראתי את הפרק הזה אז זה היה רלוונטי.

לאחר שסיים לאכול לא הלך הביתה. בהתחלה לא שמתי לב אבל לאחר כשעה אני פתאום רואה שהוא עדיין יושב בחוץ, מעשן את הסיגריה המי-יודע-כמה וכנראה מחכה. למי? למושא אהבתו, מסתבר, לקחת אותה הביתה.

כשעלינו לאוטו הוא שאל האם אני פנויה מחר וסיפרתי לו שאני עובדת ברדיו ושאצטרך להגיע לאנשהו (לא לתחנה הפעם, למקום אחר. הופעה חיה) ואני בלי רכב אז אצטרך לברר איך להגיע. הוא חשב רגע ולבסוף הציע לקחת אותי.

אני חייבת לציין כאן שאני לא אדם טיפש. אני מזהה חיזור כשאני רואה אחד, וזה, ספציפית, לא חיזור רגיל שאת פשוט רואה אותו מתקרב לעברך בעדינות מכיוונו של בחור נחמד ומפנה את הדרך בחינניות. לא... זה חיזור שמסתער עליך בלי מודעות ומזנק בכל רגע שהוא חושב שיש לו הזדמנות ו"מותר" לו. זה חיזור עם טלפיים ושיניים ולשון שמתנפנפת החוצה עם טיפות של רוק שניתזות וממלאות אותך בסוג של גועל מהול ברחמים. את מרגישה חסרת אונים כי את רוצה להיענות לו, לבחור המסכן, לרצות אותו... אבל את גם רוצה שיעזוב אותך לנפשך. אני לא יודעת לדחות גברים בלי לפגוע בהם. אני יודעת או לדחות את הגבר ולפגוע בו - או לא לרצות אותו אבל לשמור את זה בלב ולתת לו להמשיך לנסות כדי שלא ייפגע. ואני יודעת שבשני המצבים הגבר נפגע בסוף, אבל אני תמיד מקווה שאולי עם הזמן הוא יפסיק, ירצה משהו אחר, יתייאש. אולי כבר לא יאהב אותי.

אמרתי לו שאשמח אם יסיע אותי בתנאי שאשלם על הנסיעה. חשבתי לעצמי שאם אני משלמת על הנסיעה, זו לא טובה אלא סוג של שירות. אחרי הכל, הוא רוצה לבלות קצת יותר זמן איתי, אני זקוקה לטרמפ כי יש סיכוי שלא יהיה לי איך לחזור הביתה אחרי העבודה ברדיו ואהיה תקועה. נשמע ששנינו זוכים - אבל אחרי שחשבתי על זה קצת הגעתי למסקנה שאולי אני נותנת לו תקוות שוא. אולי הוא חושב שכשאני נענית בחיוב זה בא מכיוון של התלבטות מצדי או אהבה הדדית שאני עדיין לא מכירה בה. אולי אני חיה בסרט והוא בסך הכל רוצה להעניק, ולמי יותר כיף להעניק אם לא לאדם שאתה אוהב? אבל אני עדיין חושבת שבכל יום שעובר, יום שבו הוא חושב עליי "בכל רגע שהראש שלו פנוי" - יהיה לו יותר קשה כשאגיד לו, "לא. זה לא יקרה בינינו אף פעם. שכח מזה. יש לך קצת ריר, נגב את זה."

וזה לא שלא ניסיתי. אמרתי לו שאני לא אוהבת אותו באותה הדרך ושאני רק פוגעת בו. על זה הוא רק אמר, "אני יודע. אבל גם אם ייקחו לך 3 שנים להיענות לי, אני אמתין לך. ואת לא פוגעת בי, את לעולם לא תפגעי בי."

אני רוצה לסיים עם הסרט סטודנטים הזה שאני חיה בו. בכנות, אני מגנט לאובססיבים. אני נשמעת יהירה עכשיו, אני יודעת, אבל אני כבר יוצאת מדעתי. כל מי שמסתכל עליי תמיד מתגלה כאובססיבי ותלותי ולפעמים מסוכן, אבל מי שאני שמה עליו עין אף פעם לא יפנה אפילו מבט לכיווני. נמאס לי לחפש דרכים חדשות לדחות בלי לפגוע, ואז למצוא את עצמי פוגעת בכל מקרה כי כבר נשבר לי ונאלצתי להיות קשה ולשים לזה סוף. כמו שקרה לי עם ש' וכמו שקרה לי עם א' ועם כל מיני גברים אחרים שנאלצתי לפגוע בהם. וזה לא שאני לא רוצה מערכת יחסים - אני דווקא מתגעגעת לזה. אני רוצה משהו אמיתי, אבל למה, למה לא יכול לרצות אותי פעם אחת מישהו שאני רוצה בחזרה?

ואיתו זה אפילו קשה יותר. הוא בעל הבית שלי, יש לי חוזה איתו. לשנה. הוא לא הולך לשום מקום ואני לא יכולה "לעקור" אותו מחיי כמו שעשיתי עם ש'. אין לי עם מי להתייעץ ואני מתביישת לספר את זה לאנשים שרק עכשיו פגשתי, כמו עמיתים לעבודה למשל. אני לגמרי לבד. ובחיי, אני פשוט לא יודעת מה לעשות.

הוא בא בעוד שעה לתקן את מכונת הכביסה ואז להסיע אותי להופעה ברדיו. ואני? עדיין לא יודעת אם אני עושה את הדבר הנכון שכך שאני נותנת לו להסיע אותי ולא בורחת לתחנת האוטובוס הקרובה ומשאירה אותו עם חור בלב.