אני שונאת את החגים שלנו. למה יש לנו רק חגים דפוקים?

יש לי ידע לא יותר מבסיסי בחגים (למרות שגדלתי במשפחה מסורתית שהיום התחזקה והיא כמעט חרדית), וגידלו אותי לפחות עד גיל 15 כנערה מסורתית שמקיימת את כל החגים. אבל אז התחלתי לעשות משהו שהוא האויב הגדול ביותר של ההורה הדתי: התחלתי לשאול שאלות. וכשהתשובות לא סיפקו אותי, הפסקתי לקיים את כל החגים. כי הם בולשיט. כל אחד ואחד מהם. חייבים להתחיל להמציא חגים חדשים ביהדות, כי אנחנו פשוט זוועתיים בהמצאת חגים.

וזה למה:

ראש השנה:

הנשנוש הכי טוב הוא תפוח וכדי להפוך את זה למעניין טובלים אותו בדבש. למה? כדי שתהיה לנו שנה מתוקה. אז למה לא לטבול ליקריץ בסירופ מייפל? למה לא לטבול מאפינס באבקת סוכר? לכו על זה עד הסוף - למה לא לטבול את הפרצוף כולו בשוקולד? שנה מתוקה זו בקשה גדולה. אני לא דורשת זיקוקים או נשיקת חצות, אבל בחיאת, תפוח... ודבש?

רימון. כי יש להם את מספר הגרגרים כמספר המצוות בתורה. - אז...? בגלל צירוף המקרים הזה אני צריכה לאכול רימון? לא השתכנעתי. פאק יו.

ראש של דג, כדי שנהיה לראש ולא לזנב. אני לא מבינה מה רע בזנב ולמה אני צריכה לקוות להיות ראש. ואם כולם יהיו ראש ולא יהיו זנבות... רק כי כולם אכלו ראש של דג... אז לא אפשרי שיהיו גם ראשים כי בלי זנבות אין ראש... זה מן פרדוקס כזה... מבינים?

ריאה, כדי שהשנה תהיה קלה כריאה. מזל שלא ביקשו ממנו לאכול נוצות ולהקיא כריות כדי שתהיה לנו שנה נוחה. או לאכול סבון ולהפליץ בועות בשביל שתהיה לנו שנה נקייה. עוד בולשיט.

גזר - כדי שיהיו לנו גזירות טובות. תמר - שיתמו אויבנו. שומשום - שנפרה ונרבה. מצטערת, אבל אלה סתם משחקי מילים. הן יכולות להיות גם גזירות רעות. ומי שיתם יכול להיות אנחנו. ושומשום? זה יכול גם לייצג את גודל החצ'קונים שיצמחו לנו השנה על הפרצוף. למה זה מסמל לי משהו?? מה זה הגועל הזה? בואו נאכל שלבה כדי שתהיה לנו שנה של שלווה, ונשתה מיץ קרנברי כדי שיהיה לנו כסף לג'ימבורי ונמרח על הלחם ריבה כדי שג'אם תכתוב פוסטים חדשים בבלוג שלה. טוב, זה כבר נשמע לי יותר הגיוני.

סוכות:

בואו נבנה בית ארעי וקטן ממש בחצר של הבית האמיתי שלנו רק כדי להיזכר בימים שבכלל לא היינו קיימים, כשבני ישראל בנו סוכות במדבר כי לא היה להם איפה לגור במשך 40 שנה. ואז גם נכריח את עצמנו לישון בה ולאכול בה למרות שמטר ממנה יש לנו בית קבוע. אה, ולא לשכוח לקשט אותה, כי גם בני ישראל קנו קישוטים לסוכה במדרחוב שבעיר וקישטו אותה והכינו גג מסכך נצח שהם קנו ישר מהמפעל. עוד בולשיט.

ארבעת המינים - לולב, אתרוג, הדס וערבה. ארבעה צמחים, פירות, לא יודעת מה... שבחיים לא שמענו עליהם, מקובצים ביחד ועליהם אנחנו צריכים לעמוד ולברך. חשוב מאוד כמובן שהם יהיו שלמים וטובים ושלאתרוג יהיה פיטם, כי בלי כל אלה הברכה לא נחשבת. אלוהים מאוד קפדן על הקטנות שלו. תודה לאל שלא צריך גם להכין לו סלט.

ובואו לא נשכח את האושפיזין, שבלי אורח ליום אחד אנחנו לא יכולים. כי גם לבני ישראל במדבר היו אורחים כל הזמן אז בואו נדמיין שיש גם לנו אורחים, שבעה, אותם אורחים לכל הסוכות בארץ דרך אגב, וכל אחד בא ביום שלו, לפי מערכת שקבענו מראש, כדי שחלילה לא ישעמם. עוד בולשיט.

חנוכה:

דווקא החג שאני הכי פחות סולדת ממנו. קודם כל, הסיפור שמאחורי החג הוא די מגניב. השירים שלו הכי כיפיים (למרות שכולם נכתבו על סולם מינורי, שזה בדר"כ סולם של שירים שקטים - סתם לידע כללי.) וחוץ מזה, זה לפחות חג משפחתי שיש בו איזה סוג של כיף. להדליק נרות ולשיר, לאכול סופגניות ולביבות ואוכל לא בריא כזה או אחר, לשחק... אמנם סביבון זה משחק ישן אבל עובדה שילדים עדיין נהנים ממנו.

אבל גם בחנוכה יש דברים דפוקים.

למשל כל ההשוואה הזאת בין הסיפור למה שעושים במציאות. יש את זה הרבה יותר מדי בחגים שלנו. אנחנו לועסים את הסיפורים שלנו יותר מדי עד שהם כבר דוחים אותנו.

הילדים שרצו ללמוד תורה הסתירו סביבונים בכיס כדי שאם יתפסו אותם הם יסתירו את ספרי התורה ויעמידו פנים שהם שיחקו בסביבון - זה נשמע לי כמו בולשיט. ילד זה ילד. סביבון זה משחק יהודי. אם הוא שלף סביבון וסובב אותו סביר להניח שהוא גם המשיך לשחק איתו. אין ילד שמעדיף ללמוד על פני משחק וגם אם יש הם נדירים. זה שזה סיפור והוא מתקופה אחרת לא אומר שאפשר לעבוד עלינו ולסלף עובדות. הילדים שיחקו בסביבונים ברחוב. נקודה.

נס פח השמן - הפח הספיק ל-8 ימים למרות שהיה קטן כזה.

מה נס בזה? בטח הכהן התקמצן עליו. חוץ מזה, מה כל כך דרסטי בלהדליק את הנרות האלה? אלוהים מצווה עלינו להדליק נרות ואז שולח רומאים שישמידו לנו את המקדש וינפצו את כל כדי השמן (בהנחה וזה באמת מה שכל כך חשוב להם להשמיד במקדש עשוי הזהב שלנו). זה כמו שאבא מכריח את הבן שלו לשבת ולקרוא ספר ואז לוקח לו את כל הספרים וסוגר לו את המנוי לספריה. תודה אבא.

דמי חנוכה. זה בכלל אמור להיות שוקולדים עטופים בנייר כסף בצורת מטבעות, אבל הפכנו את זה לכסף אמיתי. אני אישית לא מתנגדת לקבל כסף בכל מקרה שלא יבוא, אבל רק שתדעו שחנוכה זה לא באמת סיבה לתת לילדים כסף, אלא סיבה להגיד להם במשך השנה "תקבל בחנוכה" כשהילדים מבקשים כסף. עוד בולשיט.

פורים:

חג שמח בתחת שלי. מה שמח בחבורות על גבי חבורות של בני נוער ערומים שהולכים ברחובות וצועקים, עולים על אוטובוסים, תופסים טרמפים, חוגגים בפאבים ש-ל-נ-ו. עוד חתולה סקסית, ועוד בטמן, ועוד אחות סקסית, ועוד צב נינג'ה, ועוד אשת חתול סקסית, ועוד זורו, ועוד ערפדית סקסית - איזה קקה! אני לא יכולה לסבול את זה!!! פעם זה היה באמת כיף. אנשים התחפשו לדמויות מעניינות, למה שהם היו רוצים להיות יום אחד ולא למה שהזין של הגברים שלהן רוצים או שההורמונים של הבחורות שלהם רוצים. מה זה החרא הזה?

חוץ מזה, השירים של החג הזה דפוקים, סיפור המגילה נחמד אבל למה לעזאזל אנשים קוראים אותו פעמיים בחג? הבנו, יש עוד הרבה סיפורים לקרוא, למה להיתקע על זה?? ולמה, למען השם, למה מביאים משלוחי מנות?

היום אתה מקבל משלוח מנות, אומר תודה וכמו שהוא, בלי להציץ פנימה, מוסר אותו לשכן שלך ומאחל לו חג שמח. השכן שלך אומר תודה ובלי להציץ פנימה שולח אותו לחבר שלו בקצה השני של העיר עם איחולי חג שמח לבביים. במוקדם או במאוחר אתה תקבל שוב את אותו המשלוח ולא תבין איך יכול להיות שהמשלוח הזה כל כך פופולרי וכולם קונים אותו באותה החנות. מה הרעיון?? זה לא מצוות משלוח מנות, זו מצוות חבילה עוברת!

מתנות לאביונים ברור לי. לא יוצא לך לתת הרבה צדקה במשך השנה אז אתה אומר בפורים, יאללה, הזדמנות... וכל העניים והקבצנים חוגגים על ההזדמנות. פורים. כולם נותנים לנו. הסתערו, חברים. אבל משלוח מנות, עם כל הכבוד והוא ממש רעוע - זה מטומטם. זה מיותר. זה בזבוז של כסף ואוכל ושוב - יש אנשים רעבים בעולם אז די עם הבולשיט.

הצום - אם לא ידעתם, אז כן, יש צום בפורים. תענית אסתר. כי אסתר התאבלה ולא אכלה כדי לשכנע את אחוורוש לשנות את רוע הגזירה. אוה אסתר האומללה! החליטה לא לאכול למרות שהיא חיה בארמון עם 15 מלבישות ועשרים סוסי פוני! רגע אחד.. אז למה אנחנו גם כן צמים?? די! הגזירה התבטלה! צאו מזה ולכו לחגוג! תודה אסתר, באמת תודה, אבל זה מיותר לצום עכשיו. שנים רבות אחר כך. זה נראה לי כמו דיליי. עוד בולשיט.

פורים קטן, פורים שני, פורים משולש, פורים מרובע, פורים מחומש, פורים טרפז... אין לי מושג מה כל אלה אומרים אז אני לא אומר דבר, חוץ מזה שממש נשמע לי מיותר כל הפורים האלה.

פסח:

איכס איכס איכס איכס איכס. החג השנוא עליי. אין חג יותר מגעיל. פשוט חג דוחה שאין בו אוכל, אין בו סיבה למסיבה, אין בו איזה משהו שגורם לך לחכות לו. אין בו כלום. יש בו באסה, כאב ראש, הרבה כאב ראש, וגם קצת כאב ראש שעושה באסה.

אני בחורה טובה. באמת, אני בחורה על הכיפאק ואני משתדלת להיות הכי משפחתית שאני יכולה למרות שאני שונאת מפגשים משפחתיים מכל סוג ומין שהוא. אבל פסח אני יודעת שזה חשוב להורים המוזרים שלי אז אני משתדלת לבוא. לפעמים. שנה כן שנה לא. בכל מקרה, אני שונאת את ליל הסדר (מי לא?) אני שונאת אוכל כשר (מי לא?) ואני שונאת כשנקי. טוב, אני לא שונאת כשנקי, אבל אני שונאת כשנקי פסח. לא נקי רגיל - נקי פסח. שונאת. בחיים לא מנקה לפסח. רק בשביל הפרנציפ - מלכלכת לפסח.

כל כך הרבה שעות אתה יושב בשולחן ואוכל דברים מוזרים שהורסים לך את התיאבון ואז פתאום מגיע זמן האוכל. אחרי שאתה מסיים לאכול ואתה רוצה לישון פתאום יש לך עוד חצי הגדה לקרוא. אמיתי??

ולפחות אתם בטח אומרים לעצמכם, יש לך את היין שינחם אותך. לא ולא. אולי לכם, אבל המשפחה שלי בדר"כ תוקעת איזה כמה בקבוקי תירוש מגעילים ועוד מעבירים צחוקים לא צחוקים של "השתכרתי, אני רואה פעמיים!" מה כבר עלה לך לראש, גאון?? הענבים או העצם של העוף שנקעה לך בגרון??

ושאני לא אתחיל בכלל לדבר על המצות... חרא של תחליף ללחם. יופי שבני ישראל הכינו את זה כשהם יצאו ממצרים. להם לא הייתה ברירה, המצרים בעטו בהם החוצה ומסיבה טובה, עשינו להם את המוות, תרתרי משמע, אבל מה זה קשור אליי עכשיו?? לי יש לחם. לי אין מצרים על הראש ואם היו יש לי צה"ל שירסק אותם. מה אני צריכה ללעוס מצה יבשה בתוספת של איזה עלה חסה בגלל משהו שקרה לפני אלפיים שנה? אני לא רואה אנשים מפוצצים את עצמם ועפים באוויר לזכר החיילים שמתו במלחמת לבנון. אני לא רואה אנשים מטיסים מטוס לתוך בניין לזכר ה-11 בספטמבר. אני לא רואה חבורות של יהודים נכנסים לתאי גזים לזכר השואה... למה לעשות את זה?! אז אנחנו אוכלים לחם בגלל איזו תקרית מצערת של אפייה לקויה לפני אלפיים שנה?! תביאו לי לחמניה עם המבורגר י'קאקות!

בדיקת חמץ. ביטול חמץ. שריפת חמץ. נותנים לחמץ כל כך הרבה יחס שיש לי תחושה שהוא מה שעיקרי בחג הזה ולא המצות או הפאקינג מה שזה לא יהיה שחשוב בחג הזה. סיפור יציאת מצרים בתחת שלי.

לעשות פסח עם המשפחה שלי נשמע בדיוק ככה: "יש בזה קיטניות?" "זה כשר?" "כתוב על זה כשר לפסח?" "אתם לפי אשכנזים?" "צריך משכת שיניים כשרה?" "צריך ליפסטיק כשר?" "צריך לחרבן חרא כשר?" טוב, האחרון היה המצאה שלי כתוצאה מתסכול, אבל בחיי שככה זה נשמע!!

מי רוצה לשמוע את זה יומיים שלמים?! עוד בולשיט.

תענית בכורות - אנחנו יהודים, אנחנו חייבים להוסיף תענית לכל דבר, אז כמובן שכל הבכורות צמים כי הם ניצלו ממכת בכורות, למרות שהם בכלל יהודים ולא היו אמורים מראש למות במכת בכורות. כי אלוהים לא מטומטם ממה ששמעתי ויודע מי יהודי ומי לא. גם בלי דם על המשקוף.

בחול המועד אתה לא אוכל כלום אבל מה שאתה אוכל משמין פי שמונה ואז כל הבחורות מתחילות להתלונן: "לא אכלתי כלום והשמנתי חמש מאות קילו!!!" - את לא רוצה להשמין? אל תאכלי מצה!!! תמחקי את החג הזה מלוח השנה שלך ותעמידי פנים שהוא לא קיים!! זה מה שאני עושה! ואני אפילו לא בדיאטה!

ל"ג בעומר:

זה יהיה קצר. ל"ג בעומר זה לא חג, זה ערב מיותר ששייך לבני נוער מעצבנים גוררי מקלות למיניהם.

הם גונבים קרשים מחצרות של אנשים, גונבים עגלות מסופרמרקטים, גונבים אוכל מהמדורה השכנה, ואת כל זה הם מתכננים חודשיים לפני ל"ג. כאילו שלתכנן קומזיץ לוקח להם את אותו הזמן. מה ההתלהבות? מה כל כך קשה לארגן מדורה מסכנה? ומה כל כך קשה לשמור על השקט ולכבות אותה עד הסוף כשמחר אני, מישהי שמדליקה מדורה כשבא לה ולא בל"ג בעומר, צריכה לקום לעבודה בחמש בבוקר ולא רוצה לדלג מעל פחם בוער!! זה קשה?! יופי שאתם בני נוער, אני אוהבת את דפיקת הזין שלכם על העולם, באמת, אבל חוצמיזה, אתם פשוט חסרי תועלת בכל דבר אחר.

עוד בולשיט.

חוץ מזה, לא צריך כל כך הרבה חגים. יספיקו לנו איזה שניים ממש טובים או שלושה גג. ולא צריך כל כך הרבה חוקים בכל חג. זה אמור להיות כיף - חג זה דבר שמח. לא מלחיץ ומעצבן ויושב על הוריד ועושה קמטים.

אז די עם השטויות. רוצים להינות? למה לחכות לעוד בולשיט של חג? צאו לאיזו מסיבה טובה.

1. חיים ארוכים מלאים בשולחנות בעלי רגליים באורכים שונים.

2. ישיבה ישרה, צלחת על הברכיים, כוס שתייה ביד והשלט של הטלוויזיה בקצה השני של החדר.

3. התחושה של 1000 אפצ'ים תקועים.

4. שיהיה לו את הבוילר הקטן ביותר בעולם.

5. כנ"ל לשלפוחית השתן.

6. מלא סרטים וסדרות שהפסקול מקדים או מאחר בו, בלי כתוביות.

7. שנושא השיחה תמיד יישתנה בין האנשים בדיוק כשיהיה לו משהו מחוכם להגיד.

8. שכל התמונות שהוא יתלה בביתו יהיו עקומות.

9. שינצחו בתחרות ויזכו בתפוסה לכל החיים של החטיף שהם הכי לא אוהבים/אלרגיים אליו.

10. שירוץ לאוטובוס שלושה רחובות ואז יגלה שאין לו כסף מזומן.

11. כשהם יירשמו לאתר חדש, כל השמות שהם רוצים כבר יהיה תפוסים והם יתקעו עם אות ומליון מספרים.

12. שהשליח של הפיצה תמיד ייאחר כשהם הכי רעבים.

13. שהם יסיימו מבחן בדיוק בזמן ואז כשהם ירצו להגיש אותו, הם יגלו שיש שאלות גם בצד השני.

14. שיירדמו באוטובוס ויפספסו את התחנה שלהם.

15. כשמשעמם להם אף אחד לא ייתקשר אבל כשהם עסוקים כל העולם ייתקשר ויסמס.

16. שהם יידלקו על שיר שהם שמעו ברדיו אבל לא ידעו את השם שלו או חלק מהמילים ולא ימצאו אותו לעולם.

17. שתמיד יבקשו מהם לעשות משהו בדיוק אחרי שהם ישבו.

18. שיכנסו למיטה, יתכסו, יעצמו עינים, ואז פתאום יהיה להם פיפי דחוף.

19. שהחברים שלהם יתכננו תכניות בלעדיהם.

20. שתרדם להם רגל אחת כשהם יקומו בדיוק כשהם מאחרים לעבודה.

21. שבטעות יקראו או ישמעו ספוילר על סדרה או ספר שהם אוהבים.

22. שהם מובכים מאוד ואז מישהו יקרא: "יאוו אתה מה זה אדום!" והם יהיו יותר מובכים.

23. שיהיה להם WiFi איטי.

24. שהם בטעות ייגעו באוכל רטוב כשהם שוטפים כלים.

25. שדווקא כשהם שיכורים במסיבה, הבחורה/הבחור שהם דלוקים עליו/עליה ידברו איתם.

26. שתמיד יגידו להם, "אתה פסדר... דווקא."

27. שתמיד ייזכרו שהם שכחו משהו בבית ויצטרכו להסתובב במבוכה 180 מעלות באמצע הרחוב ולחזור.

28. שלא יצליחו לקרוא את כתב-היד של עצמם.

29. שיספרו בדיחה ואף אחד לא יבין אותה.

30. שיחרבנו בשירותים ציבוריים והדלת תהיה בלי מנעול ואז הם יצטרכו לחרבן מהר עם יד על הדלת.

31. שמישהו מושך שהם דלוקים עליו יסתכל עליהם בדיוק ברגע שהם עשו פדיחה.

32. שהם ישירו שיר ודווקא כשהם ישירו את המילים הלא נכונות, הם יצעקו אותו בקול רם.

33. שיראו לחברים שלהם סרטון ביוטיוב שהם חשבו שהיה ממש מצחיק, ואף אחד לא יצחק.

34. שיתעוררו ראשונים במסיבת פיג'מות וישתעממו למוות עד שכולם יתעוררו.

35. שהחדר שלהם תמיד יהיה או קר כמו אנטרטיקה או חם כמו הגיהנום ואף פעם לא במעלות הרצויים.

36. שכוס הקפה האהובה עליהם תישבר והם יצטרכו לשתות בסתם כוס מכוערת.

37. שהשעון המעורר של השכן תמיד יעיר אותם שעה לפני הזמן.

38. שיצטלמו ויתלהבו ויעלו לפייסבוק ורק אחרי שכולם יראו את התמונה הם ישימו לב שמאחורה רואים את התחתונים שלהם תלויים על המעקה של המיטה.

39. שכל הכיסאות שלהם בבית יהיו גבוהים מדי.

40. שהמקרר שלהם תמיד ייתפס בוואקום בדיוק כשהם צריכים להוסיף קצת חלב לקפה.

41. שהם יחשבו על תשובה מתוחכמת בדיוק אחרי שהויכוח יסתיים.

42. שמישהו יחטט להם בסמסים בטלפון ויקריא אותם בקול לכולם.

43. שדווקא כשהם מביאים בחורה הביתה, אמא שלהם מתקשרת להגיד שהיא באה לביקור.

44. שהם יימעכו ג'וק ואז יילכו להביא נייר אבל כשהם ירצו לאסוף אותו, הוא פתאום לא יהיה שם.

45. שייקנו ספר חדש ואז ייגלו שכבר יש להם עותק כזה בבית.

46. שתיפול להם העדשה מעל הכיור ישר לביוב והם יצטרכו לראות רק עם עין אחת עד שהם יגיעו לאופטיקאי.

47. שתמיד יגידו "אותך" עם צרה במקום על קמץ ויחשבו שזו הצורה הנכונה להגיד את המילה.

48. שהם יישאלו מישהו "איך מגיעים לארלוזורוב?" והוא ייתן להם הדרכה לא נכונה.

49. שיזמינו פיצה עם דאבל גבינה ואז ייגלו שזו גבינה שהם לא אוהבים.

50. שיהיה להם פיפי הכי דחוף בדיוק כשהם לא מוצאים חנייה.

אם לכם יש רעיונות, אתם מוזמנים לכתוב אותם בתגובות :) בואו נעשה לאוייבים שלנו את המוות! מועהעהעה. יחי הרוע D:

מצטערת. הרבה זמן לא כתבתי פוסט ויש לי סיבה טובה.

קודם כל, אני עובדת בשתי עבודות עכשיו אז יש לי פחות זמן פנוי. דבר שני, בזמן היחיד שהיה לי פנוי הייתי נוסעת לבית החולים ויושבת ליד המיטה של סבא כדי לדאוג שהוא אוכל ומתחזק. ודבר שלישי, בגלל שהייתי עמוסה נהגתי ליפול בספונטניות ולהירדם על המיטה בכל פעם שסוף סוף הגעתי הביתה.

אני שונאת את בית החולים נהריה. הרופאים שם מניאקים, אוקיי? אם החיים שלי היו תלויים בידיים שלהם, הייתי כבר נפרדת מהעולם ומתאבדת כדי למנוע מעצמי מוות איטי ומענה.

הם רצו לעשות לסבא שלי בדיקה, אז הם אמרו לו שהוא צריך לצום כי הבדיקה היא בקיבה והיא צריכה להיות ריקה. טוב ויפה. אמנם סבא שלי היה בתת תזונה בלאו הכי אבל רצינו שיבצעו את הבדיקות, אז הוא צם.

למחרת, שאלתי איך הייתה הבדיקה.

"עוד לא עשינו את הבדיקה. הוא יצטרך לצום גם היום כי נעשה אותה רק היום בערב." אמר הרופא. היה לו פרצוף של קיפוד או משהו קרוב לזה.

"אבל הוא צם כבר יום שלם והוא מאוד חלש, למה לא עשיתם לו את הבדיקה?"

"כן, טוב, שיאכל עכשיו ויצום שוב ממחר." הוא אומר, ונעלם. עוד לא הספקתי לצעוק לו "Mothafuckerrr!!!" והוא כבר עבר את הפניה למעלית. מניאק.

כמובן שחוץ מהתקרית הזאת, היו לו עוד כמה וכמה צומות לעשות ועכשיו, שבועיים אחרי זה, הוא כבר לא יכול לאכול כלום. הקיבה שלו הצטמקה. כשהוא יושב אני יכולה לראות את העצמות ברגליים שלו. חיברו לו אפילו זונדה יום אחד אבל היא הציקה לו אז הורידו לו. הוא כבר מזמן לא מתפקד ובקושי מצליח לתקשר. סבא שלי, האיש הכי חזק שהכרתי, חלש כמו עלה נידף!

יום אחד כשהגעתי לבית החולים, בדיוק נכנס אח אחד וחיבר לסבי מחט לזרוע כדי לחבר אותו לאינפוזיה. האח חיבר את המחט ונעלם. סבא שלי ואני היינו מופתעים, חיכינו שיחזור כדי לחבר את הצינור אבל אף אחד לא חזר.

יצאתי מהחדר והלכתי לעמדת האחיות. ביקשתי מאחד האחים שם שישלח לי אחות או רופא שיחבר את הצינור כי סבא שלי התייבש לגמרי וזקוק לאינפוזיה, והמחט מפריעה לו. הוא אמר שישלח.

חיכינו עוד עשרים דקות ואיש לא הגיע.

כעסתי. יצאתי מהחדר והלכתי לעמדת האחיות, אבל בדרך פגשתי ברופא. הוא היה יותר מניאק מהרופא של סבא שלי.

"סליחה!" עצרתי אותו. הוא המשיך עוד כמה צעדים ואז החליט לעשות לי טובה ושם ברעקס בחוסר סבלנות, "חיברו לסבא שלי מחדר 4 מחט לאינפוזיה אבל לא שמו לו צינור, אתה יכול בבקשה לעשות את זה?"

הייתי מנומסת, בחיי, לבשתי את מסיכת הנחמדות שלי, אבל הוא היה מניאק ולא הייתה לו מסיכת נחמדות. כנראה אין דגמים כאלה לרופאים. הוא הסתכל עליי מעבר למשקפיים שלו, מישש את הסנטר כמו גולם ואמר, "רופאים עסוקים."

רופאים עסוקים?!

יופי לכם!

אני ברמנית. אם אתה, רופא נכבד, תבוא לבית הקפה שלי ותבקש ממני להכין לך קפה, ואני אגיד לך "ברמן עסוק." בקול רובוטי כזה, אתה תתבע את המקום, אני צודקת? אז תקשיב לי טוב, חתיכת נבלה, העבודה שלי היא בסך הכל להכין לאנשים מפונקים פאקינג קפה, העבודה שלך היא להציל חיים. לא אכפת לי כמה אתה עסוק, סבא שלי זקוק לך! כשהלכת ללמוד רפואה לא אמרו לך שתצטרך הרבה כוחות? לא אמרו לך שתצטרך לתת יחס לכל המטופלים שלך בלי לחשוב על עצמך? ועוד אתה לא מתבייש ללכת לך עם כוס קפה ביד ולהגיד לי "רופאים עסוקים" כאילו שלרדת ולקנות קפה נחשב להיות עסוק וחשוב יותר מהטופל שלך שמתייבש?! איך אתה מסתכל על עצמך במראה?! בחיי, הלוואי ובמקרה אתה קורא את הפוסט הזה. הלוואי שאתה קורא אותו והוא יציק לך כל כך שלא תוכל לקום מהמיטה בבוקר!

"זה ייקח לך בדיוק 2 דקות." אמרתי כשאני מתאפקת לא להעיף לו אגרוף.

הוא נאנח בעצבים ונכנס לחדר 4, מסתכל על הזרוע ואומר, "זה תפקיד של אחיות."

הוא כבר דהר החוצה אז מיהרתי לצעוק, "אם כך, שלח לי לכאן אחות."

מה הייתה התשובה שלו על זה?... "אומרים בבקשה."

אם זה רופא, אז אני רקדנית ואלס עם מדליית זהב.

כל כך התעצבנתי שרצתי לעמדת אחיות ואמרתי, "אני צריכה עכשיו מישהו בחדר 4. עכשיו, זה דחוף מאוד!"

אחרי רבע שעה הגיע אח.

בערב פסח הלכתי לראות את המשפחה, כי מדי פעם צריך לעשות את זה וחג זו הזדמנות. היינו בטוחים שכמובן ישחררו אותו כדי שיוכל להיות איתנו בחג. התקשרנו לדוד שלי שבדיוק היה איתו ושאלתי האם משחררים את סבא לחג.

"הרופא אומר שלא." הוא אמר.

"מה לא? תגיד לו שזה חג והוא צריך להיות עם המשפחה שלו." התעקשנו.

"אני לא מתווכח עם רופאים. אם הרופא אמר, אז הרופא אמר."

הכרתי את דוד שלי. הוא פשוט כזה. רופאים הם האלוהים בבועה הקטנה בה הוא חי. החוק הוא הדת שלו, כי הוא שוטר, ורופאים הם אלוהים.

רשפנו. "תן לי לדבר עם הרופא." אמרתי. הוא לא היה מוכן.

בסוף דודה שלי (היא לא הייתה איתנו, אבל היא סיפרה לנו מאוחר יותר) שכנע אותו. לקח לה בערך 2 דקות לשכנע את הרופא לשחרר אותו. הוא אמר שאם היה במקומה, גם הוא היה מתעקש לשחרר אותו לחג.

זה לא הצריך כושר שכנוע יוצא דופן, באמת שלא. העניין הוא שדוד שלי אפילו לא ניסה להגיד לו שישחרר אותו. הוא שאל אם ישוחרר וכשאמרו לו שלא, שתק. כי ככה נוח לו. כי ככה הוא לא צריך לסחוב את אבא שלו לאוטו ומהאוטו לבית. כי למי אכפת שאיש זקן וחלש יישכב יומיים בחג לבד בבית החולים, מוקף חולים אחרים, אחיות סנוביות ורופאים עם פרצוף של קיפוד שלא שמים קצוץ אם הוא אוכל או לא, משתין או לא, חי או לא.

אני מאחלת לעצמי שהילדים שלי לעולם לא יזניחו אותי ככה. טוב, לפחות, אם יהיו לי ילדים...

בסוף הוא הגיע. הפנים שלו זהרו. הוא נראה הרבה יותר טוב! הוא אמנם היה במיטה כל החג, אבל איתנו. מוקף באנשים שאוהבים אותו.

עכשיו במקום לנסוע לבית החולים המזויין הזה, אני נוסעת לביתם כל יום. יושבת איתו ועם סבתא ומנסה להיות יעילה וגם להביא להם מצב רוח טוב.

למה?

כי הנה הסקופ - אחרי הבדיקות מסתבר לצערי שלסבא יש לוקמיה.

לא דיברתי עם אף אחד על זה, אבל מיד אחרי שנודע לי (נודע לי בנסיעה ברכבת) ברז של מועקה שהיה תקוע בתוכי המון זמן יצא החוצה. דרך העיניים.

זוג אחד שישב מולי שם לב שאני בוכה ונראה היה שהם מתלבטים אם לעזור.

ניסיתי להחזיק את הבכי, אבל גם מה שיצא זה טוב. אני מרגישה שזה נתן לי עוד כוח כדי שיהיה לי מה לתת לסבא. הוא צריך את הכוח הזה יותר ממני.