לא לומדת. את הלימודים שלי עברתי במקומות אחרים, אבל בבית הספר נהגתי להעביר את הזמן בציור, כתיבה, קריאת ספרים או שינה. מזל שהייתי ילדה חכמה וידעתי מה חשוב באמת!

מצאתי כמה ציורים מתקופת התיכון וחשבתי לשתף אתכם באהובים עליי. כפי שתראו, הרבה מהציורים צוירו בתוך מחברת. נהגתי לצייר במחברות הלימוד שלי, אבל נותרו איתי רק 2 מחברות היום וזו הסיבה שאין לי יותר ציורים להעלות. חבל.

סליחה על האיכות, הטלפון שלי לא טיפש, אבל גם לא חכם.

לואיס, דמות ראשית מהכרוניקה של אן רייס - מהספר הראשון, ראיון עם הערפד.

אהבתי לצייר דמויות מספרים. לפעמים את הדמות כמו שדמיינתי אותה ולפעמים כפי שהיא הופיעה בכריכה. בין היתר, נהגתי לצייר גם דמויות מהסיפורים שלי, אבל די מהר הפסקתי לעשות את זה מאחר ותמיד היו יוצאות שונות מאיך שדמיינתי וזה די תיסכל אותי.

את העץ הזה ציירתי על ספסל בבית הספר. זה העץ שראיתי מולי.

רובו-גיטאר: אמפליפייר דסטרוייר!

ג'ניס ג'ופלין, כביכול P:

גברת.

סוג של יצור קצת משוגע.

ילדונת שמנה. אני לא בטוחה, אבל נראה לי שביססתי אותה על מורה שלי. נראה לי המורה לאזרחות.

אני זוכרת אותו. קראתי לו דיאגו.

אני מצטערת על התמונה הזאת. אני יודעת שהיא לא ברורה, אבל זו התמונה היחידה שיש לי מהציור הזה שהיום אבוד כי אדם רע מאוד השמיד לי אותו. סיפור ארוך לפוסט אחר.

יש לי בשורה טובה: נכנסתי לספר. מטעמי העובדה שהבלוג הזה בדוי, לא אומר את שם הספר או ההוצאה, אבל רק אומר שזו הפעם השלישית שההוצאה הזאת מכניסה אותי לאנתולוגיה. זהו אוסף של סיפורים קצרים, ואחד מהם הוא שלי. קיבלתי מספר עותקים באירוע ההשקה, אז עכשיו אני מחלקת את העותקים למשפחה וחברים עם הקדשות. הייתי נותנת לכם עותק, אהוביי, אבל הספר לא עובר את המסך. ניסיתי.

אז כמובן שחגגתי על ההישג הזה באלכוהול, חברו הטוב של הכותב. לקחתי קצת חופש מהעבודה השבוע. הגעתי למסקנה שכסף זה חשוב ושאשמח לגמור את החודש, אבל גם התחלתי להרגיש שהעובדה שאני כל היום עובדת עוצרת אותי ממה שבאמת חשוב לי: לכתוב. לסיים את הספר שלי ולצאת לאור. להגשים את זה כבר. אז אני בבית, כותבת.

אירוע ההשקה נתן לי מוטיבציה לראות עד כמה רחוק עוד אוכל להגיע ואם אירוע ההשקה הבא שאהיה בו יהיה של ספר שהוא באמת כולו שלי ולא רק מכיל פיסה קטנה ממני.

וויש מי לאק :)

בעניין החיים הלא בדיוניים: דושה, החתולה שסיפרתי לכם עליה בפוסט הקודם, התאקלמה כבר לגמרי. היא מלאה אנרגיות ומסתבר שיש לה תעלומה לפתור בבית, כי היא לא משאירה שום חפץ במקומו. היא מרחרחת, נוגעת, בודקת, מפילה, שוברת, מטפסת, ומספר פעמים מעירה אותי כל לילה. היא מייללת ומרגישה שבא לה לשחק דווקא כשאני רוצה לישון. אני פשוט מרימה את השמיכה, נותנת לה להתחפר בפנים וחוזרת לישון, אבל משאירה תמיד את הדלת של המרפסת קצת פתוחה כדי שתוכל לצאת כשתרצה ולהיכנס שוב, בלי להרים אותי מהפוך. היא פשוט יצורה מתוקה.

ט' לעומת זאת חשפה את פרצופה האמיתי.

זוכרים שאמרתי לכם שאני לא סומכת עליה כשמדובר בטיפול ביצור חי? אז אין לי אפילו הזדמנות לדעת, כי היא בכלל לא רוצה אותה יותר. כנראה שהיא חושבת שרגשות של יצורים אחרים לא נחשבים, ושהיא יכולה לשחק בהם כרצונה.

אתחיל מההתחלה.

ערב אחד, התלבשתי בחדרי, מתכוננת לצאת לג'ם עם חברים ברחוב המקביל. זה קורה כל שבוע וזה מהנה מאוד. חבר'ה מהשכונה מגיעים ומנגנים ביחד ומאלתרים ביחד ובסביבות 11 בלילה, כשמשטרה מתחילה לפטרל ולהרוס את כל הכיף, אסור לנו "להרעיש" יותר אז אנחנו סתם יושבים ביחד, מעשנים נגד הרוח ומדברים. שמתי על עצמי מן שמלת בית (אני יוצאת לשם לפעמים עם פיג'מה, זה חלק מהעובדה שאני אוהבת ללכת לשם. אנחנו יושבים על שמיכה ברחוב ואני מרגישה שאני בסלון שלי) ותוך כדי שהתלבשתי, אני שומעת שאח של ט' הגיע לבקר אותה. הוא עבר לגור ברחוב, ממש מולנו.

היא הכינה לו קפה ותוך כדי דיברה איתו ולא הקשבתי, עד שפתאום הדברים הגיעו לי לאוזן ומצאתי את עצמי מחזיקה את השמלה שלי ביד ולא מצליחה לזוז מרוב הלם. אלה הדברים שהיא אמרה: "אני מה זה מתחרטת שלקחתי אותה."

"למה?" שאל אחיה.

"היא ממש מכוערת... וגדולה. לא ציפיתי לזה, חבל שלא ביקשתי מהם תמונה לפני שלקחתי אותה."

אח שלה צחק. צחוק מטופש כזה של אדם שלא באמת מבין על מה הוא צוחק, אבל מוכן להסכים עם הנאמר בלי קשר לתוכן.

"אני לא יודעת מה לעשות עכשיו. אולי אחליף לה את השם כי אני גם לא אוהבת את השם שנתנו לה. אולי יסמין או משהו כזה. כשהיא ברחה ממש הוקל לי, אבל בסוף מסתבר שהיא היתה בבית כל הזמן. חבל שלא ברחה."

שוב, אחיה צוחק וגם היא.

כאן כבר לא יכולתי לשמוע עוד. יצאתי מהחדר שלי ואמרתי לה, מנסה להפסיק את הרעד הזועם שבקול שלי, "זה הדבר הכי זוועתי ששמעתי אותך אומרת אי פעם." אמרתי, "ושמעתי ממך הרבה חרא."

היא התעלמה ממני והתיישבה על הספה, ממשיכה לדבר איתו כשהוא עדיין מצחקק במבוכה, מעיף את מבטו ממני אליה לסירוגין. אבל כאן כבר לא יכולתי לשמוע כלום, ותכלס, גם לא רציתי.

התפרצתי לדבריה, למרות שבדרך כלל אני באמת לא אדם אגרסיבי, "את הוצאת את החתולה הזאת מהבית שלה אחרי שנתיים! היא עדיין לא התאקלמה לגמרי וממש קשה לה, אם היית שמה עליה זין היית רואה כמה היא מפוחדת. ועכשיו היא צריכה לעבור התעללות נפשית כזאת? זה נראה לך הגיוני?"

היא הסתובבה להביט בי ואמרה, "דיברתי אליך? לא. לא דיברתי אליך."

"תתבגרי." חתמתי את דבריי, זרקתי על עצמי את השמלה ויצאתי מהבית. מזועזעת. הלב שלי דפק חזק מרוב כעס והרגשתי כזה גועל שהייתי צריכה להתנער. שנאתי את העובדה שהבחורה הזאת גרה איתי תחת אותה קורת גג.

כשחזרתי בלילה מהג'ם ראיתי שמול הדלת של חדרה של ט' מונחת פלטת עץ שחוסמת את הכניסה. ובאמת, כל פעם שדושה שורטת את הדלתות של החדרים כשהם סגורים, אני שומעת שכשהיא דופקת אצל ט' היא תמיד אומרת לה, "לא! קישטה." ומסלקת אותה. אם דושה אפילו תנסה להתקרב לדלת שלה, היא תסלק אותה. לא שמעתי אותה אומרת לה מילה אחרת חוץ מ"לא!" - זו האינטרקציה היחידה ביניהן. לדושה יש יותר אוצר מילים. אני לא מצליחה להבחין מי מביניהן היא החיה. כנראה שהפלטה של העץ היא מחסום כדי להרחיק מחדרה את ה"חיה המכוערת".

למחרת נסעתי. היו לי משמרות ברדיו אז נשארתי לישון שם ולא חזרתי לדירה למשך יומיים. כשחזרתי, ט' ישבה עם ידיד שלה, בחור מקסים שאני מאוד מקווה שהיא לא תרמוס לגמרי את כל הטוב שבו. הייתי קרה אליה כמו קרח. הידיד שלה היה במרפסת שלה ועשה כל מיני שיפוצים בזמן שהיא ישבה על הספה ועלעלה לה בטלפון. היא מנסה, מסתבר, להפוך את המרפסת ה4X4 שלה לאיצטדיון/חדר טיפולים. היא מתכננת לקנות דשא סינטטי ולשים שולחן וכיסאות כאילו שזו גינה מרווחת ולא מטר על שניים של ריצוף חיצוני, ולעשות שם את הטיפולים עם המטופלים שעדיין אין לה. למי שלא זוכר, ט' רוצה להיות מאמנת אישית, עובדה אירונית כשלעצמה בהתחשב באופי המחריד שלה, ואני לא יודעת אם לצחוק או לבכות על כך שבמקום לפתח את המקצוע שלה ולנסות להיות קצת יותר אמפתית לאחרים, במקום לעבוד ובאמת לעשות משהו שיביא אותה למצב שהיא מאמנת שיש לה מטופלים, כל מה שהיא חושבת עליו זה איך תיראה המרפסת שבה היא תעבוד. אני מקווה שאם המרפסת הזאת אכן תצא לפועל, היא לא תחתום כל פגישה עם סלפי משותף. הולי מולי. כשהתחלתי לראות את הצעדים שלה מהצד, את הפריוריטיז שלה, רק אז התחלתי להבין כמה אינטרסנט יכול אדם להיות וכמה שקוע בעצמו אבל לבוש מסכה של פסיכולוג.

אחרי שפרקתי את התיק שלי, נכנסתי למטבח כדי להכין קפה וראיתי שהבחורה צברה בסוף השבוע שבו הבית היה לרשותה 3 - פאקינ' 3! - שקיות זבל.

"יש בבית שלוש שקיות זבל." ציינתי בקול.

היא לא הרימה את עיניה מהטלפון חלילה, "ו...?" אמרה.

"ו...? שמעת פעם על מכולה?" אמרתי.

נראה לי שהידיד שלה פחד ממני קצת, כי זו הפעם הראשונה שנפגשנו והוא לא הכיר את הנחמדה שבי אלא את השד שט' הוציאה החוצה. בין המרפסת של ט' למטבח יש חלון והוא שמע אותי והסתכל עליי בחיוך נבוך. אני לא כזאת בדרך כלל, אני לא ביקורתית ולא מעירה הערות זועמות בלי להגיד אפילו שלום, אני אפילו אעדיף להשלים עם המציאות ולא להתווכח. אני שונאת ויכוחים, הם בזבוז זמן מבחינתי. אבל הבחורה הזאת, כמו שאמרתי, העירה את הדרקון.

היא שתקה ואני סיימתי לשתות את הקפה שלי במרפסת הנוחה והלא משופצת שלי, עם הספה השבורה והחתולה, ואז יצאתי לעשות כביסה באוטומטית שברחוב המקביל. התייאשתי מלחכות לטכנאי של המכונה שדוחה אותי כל הזמן ביום ועוד יום. פתרון זמני שולט.

בזמן שחיכיתי שהכביסה תהיה מוכנה, ישבתי עם א' ממול. א', אם זכרונכם בוגד בכם, הוא אותו בחור שהכרתי בלוויה של מ', זה שמנגן ושר בלוז על גיטרה ומפוחית, ששכבתי איתו וחשבתי שאני בהריון והפלתי. אולי לא ציינתי, אבל אנחנו שכנים עכשיו. קטע הזוי, אבל רק אחרי שעברתי דירה, בערך חודש אחרי, גיליתי שהוא גר ממש מעליי, ברחוב המקביל. צירוף מקרים מגניב כמו שהוא מפחיד. הג'ם שיש כל שבוע ממוקם שם, במקום שלהם. יש שם אוכל ביתי, פירות וירקות, מיצים טבעיים ובירות. אה כן, יש לו חברה עכשיו. פמיניסטית קיצונית עם נטייה לדיונים פילוסופיים. לפחות זה הרושם שלי.

ישבנו יחד בחוץ והוא ניגן קצת, הזמנתי ממנו לשתות ואז נזכרתי שאחד העותקים של הספר נמצא אצלי בתיק. הראתי לו ואמרתי לו שאני רוצה שיקח אותו במתנה, וגם כתבתי לו הקדשה. נראה שזה חימם לו את הלב. אחרי שהלכתי, אספתי את הכביסה שלי והתחלתי ללכת לכיוון ביתי, וסובבתי את המבט בחזרה אליו רק לרגע. הוא ישב מול השולחן, וקרא.

לראות מישהו קורא משהו שכתבת, זה יכול להוציא אותי מדעתי. זה לא כמו לבשל ואז לראות את האנשים אוכלים. כשהם אוכלים, הם יעשו "אמממנמנמ..." אם טעים להם, או יעוותו את הפנים אם זה לא משהו. אולי יעמידו פנים, אבל בכל מקרה, תוכל לדעת בערך מה הם חושבים. קומיקאי יכול לראות לפי תגובת הקהל, אילו בדיחות עובדות ואילו לא, ורקדן מקבל מחיאות כפיים אחרי כל מהלך מבריק. סופר לא יכול לדעת, כי כל מה שקורה לקורא, קורה בתוך ראשו. זה המקצוע היחיד שאני יכולה לחשוב עליו שבו הכל באמת לוט בערפל, ואתה יכול רק לנחש, כי זו חוויה מאוד אישית, הקריאה. וגם אם תראה את הקורא שלך מצחקק מול הספר, אתה לא באמת יכול להבין מה גרם לו לצחוק ואיזה סוג של צחוק זה היה. אם תראה את הגבות שלו מתעקלות, לא תדע מה גרם להן להתעקל, ואם הוא יציץ קצת קדימה אל העמודים הבאים, אולי תתהה עם עצמך האם הוא רוצה לסיים כבר, או פשוט מת לדעת מה יקרה. סיפור, או כמו שסטיבן קינג קורא לזה, טלפתיה, זה ממש קסם.

מאחר וכל חיי אני במרדף אחר אירוניה טובה, אתם יכולים רק לתאר לעצמכם איזה אושר אחז בי שבדיוק כשאני חוזרת מהמכבסה, שמראש הלכתי אליה מתוך ייאוש לחכות לשוא לטכנאי הארור, לאחר חודשיים ללא בגדים נקיים, אני מגלה שהטכנאי מחכה לי בכניסה.

"הבאתי לך מכונה ותנור ומיקרוגל וגם פיציתי אותך, נשמה, על זה שחיכית כל כך הרבה זמן. הבאתי לך שידות יפות וכוננית, הכל חדש מהניילון!"

כבר שמעתי ממנו את צירוף המילים "חדש מהניילון". מסתבר שכשהם אורזים במפעל את מכונות הכביסה, הם אורזים אותן עם סימנים של מרכך ושאריות אבקה בתוך התאים. או שאולי מה שהוא מנסה להגיד זה שכשהם רק יצאו מהניילון, אז הם היו חדשים. אם כך הוא לא שקרן, טכנית, הוא רק מאותגר כרונולוגית.

הוא התקין לנו מכונת כביסה, תנור ומיקרוגל, וגם הביא לנו שתי שידות באמת חדשות. לא חשבתי שלט' מגיע. כן, עדיין כעסתי עליה. וגם נוסף על הכעס הזה התעורר כעס נוסף על כך שבכל ימי החופש שלה, ויש לה הרבה, היא לא יכלה לדאוג להביא את הטכנאי. היא ישבה וחיכתה שאני אעשה את זה, עושה את הכביסות שלה ביד כל יום ומרטיבה את כל הרצפה, מסתמכת על זה שאני אדבר איתו ואשגע אותו כל יום עד שיבוא, למרות שלא היה לי זמן כי היו לי מלא כפולות בעבודה. ואז - קיבלה את כל המוצרים על מגש של כסף, או נכון יותר, על גב של סבל.

היא הרגישה כמובן את הקרירות שלי ובשלב הזה הרגשתי התחנפות מצדה, כמו שלא הרגשתי מעולם. לא הסכמתי לזרום עם הצביעות הזאת, נשבר לי. פתאום שמתי לב שהיא הוציאה את כל הפחים שהערתי לה עליהם, עשתה כלים וכאילו ניסתה "לבלשט אותי" בכך שהיא בסדר. היא אפילו החליטה להתייעץ איתי מה לעשות בקשר לידיד שלה, שמסתבר לה שהוא נורא רוצה אותה אבל היא לא יודעת איך היא מרגישה אליו. אני לא אזייף אכפתיות. אני יכולה אבל אני לא. לאדם שכל כך לא אכפת לו מאחרים, בין אם אנשים או בעלי חיים, לא מגיע לו שיהיה למישהו אכפת ממנו. לא הייתי מרושעת. הדרקון שלי לא פזיז מדי, אני שומרת על האנרגיות שלי לרגעים יותר קריטיים. רוב הזמן, אני זן. אמרתי לה שתיקח את הזמן ותראה איך היא מרגישה בהמשך, ותודה לאל שאז ס' התקשר אז יצאתי למרפסת, לדבר, והשתחררתי ממנה. קשה לי אפילו עם הנוכחות השלילית שלה, בחיי. לא באמת אכפת לי כבר ממה שהיא עושה או מהבעיות התיכוניסטיות שלה. אני חברה טובה בדרך כלל, משתדלת באמת לחשוב על עצה טובה, להיות לעזר, להקשיב. אני לא תמיד טובה בזה, אבל אני משתדלת. איתה, אני אפילו לא מרגישה רע על כך שאני לא מנסה בכלל. הדמות שלה לגמרי מחוקה אצלי. אחרי איך שהתנהגה כלפי דושה, אני פשוט נגעלת ממנה. ומי יכול להאשים אותי?

אתמול הייתי בבית, כתבתי כל היום. זה מרגיש נהדר. אחר כך אכלתי וצפיתי בSupernatural - לאחים ווינצ'סטר יש צרות שמגמדות לגמרי את הבעיות שלי. אני אשכרה צועקת בקול אל המסך כשאני צופה בסדרה הזאת.

ט' הגיעה בדיוק כששטפתי כלים. "מה נשמע?" אמרה, ועניתי שבסדר. דושה התהלכה לה בין הרגליים והיא התחמקה ממנה ואמרה, "אוףףף... נורא רציתי להפתיע אותך עם חתולה חמודה, אני מה זה מבואסת."

סגרתי את המים. כל היום הרגוע שלי התהפך ברגע אחד. הבנתי שאו שהיא ממש מטומטמת או שהיא מנסה לראות עד לאן היא יכול למתוח את הסבלנות שלי. הסתובבתי אליה ושאלתי, "את מוכנה להסביר לי מה הבעיה איתה?"

"היא גדולההה." היא אמרה, "לא ציפיתי לזה."

ניגבתי את הידיים והתחלתי לסדר את הכלים בהיסח הדעת, שמה דברים לא במקום מרוב שהראש שלי היה עסוק מדי בלהתרכז שלא לזרוק עליה משהו שביר. חשבתי לרגע איך להעביר לה את המסר שהיא זבל של בנאדם, חלאת אדם דגנרטית, ממזרה אנטיפתית, בצורה שהיא תבין. ואז אמרתי, "זוכרת שחזרת מאפריקה?" היא הנהנה, "אמרת לי שאת מאוד רוצה, בעתיד, לאמץ תינוק אפריקאי יתום. זוכרת?" היא שוב הנהנה, וחיוך על שפתיה, "תגידי, מה תעשי אם הילד הזה יגדל להיות מכוער?"

היא צחקקה במבוכה.

"אני רצינית," מיהרתי למחוק לה את החיוך, "אני שואלת במלוא הרצינות. מה אם יהיה לו שם מכוער, הוא יגדל שתום עין, שמן מאוד ומפוצץ בפצעונים, והוא יהיה צולע, מה תעשי?"

היא החלה לגמגם, וכשראיתי שאין לה תשובה, המשכתי, "לקחת את דושה כדי לאמץ חתול, או כדי שיהיה בבית יצור יפה שיגרום לך להיראות טוב?"

"מה הבעיה שלך?" היא שאלה אותי.

"את." אמרתי, "הדברים שאת מוציאה מהפה, זה כאילו שהשטן גר לך בגרון."

"אז אל תקשיבי." היא אמרה.

"את מדברת אלי הפעם, לא?" הסתכלתי מסביב, כביכול בודקת אם יש מישהו נוסף שנוכח בבית, "רק שתינו כאן, אני לא רואה מישהו אחר."

"אני אגיד מה שבא לי."

"תגידי לעצמך, בלב. זה לא משהו להתגאות בו, הדברים האלה שאת אומרת. זו לא תכונה נחשקת - שטחיות ואנטיפתיות. אני לא רוצה לשמוע על זה ואני לא רוצה שתדברי איתי על זה בכלל. תכבדי את זה שאני לא רוצה לשמוע את החרא הזה."

"אז למה את מצוטטת לי כשאני מדברת עם אח שלי?" היא שאלה.

"החדר שלי לא חסין קול. לא הייתי צריכה להתאמץ ולא הצמדתי כוס לקיר. הבאת חתולה והחלטת שלא מתאים לך לגדל אותה? אין בעיה. אני אגדל אותה בעצמי ומבחינתי היא עכשיו הבת שלי. אם את מדברת על המשפחה שלי, אני אתקומם. יש לך בעיה עם זה?"

מיד שלפה ט' את הטלפון שלה והעמידה פנים שהיא לא שומעת. היא נוהגת לעשות את זה הרבה, פשוט להעמיד פנים שאף אחד לא נמצא בחדר ושזה שמדבר איתה הוא סוג של זבוב מזמזם. זו כנראה דרך מיוחדת של מאמנים אישיים להעביר את המסר שהאימון הגיע לסיומו, אבל אני אישית הבנתי שאם היה פה איזשהו קרב בינינו, הניצחון היה שלי. איזה מזל שיש מסך קטן בכיס שאפשר לברוח אליו בכל פעם שמפחדים לעשות חשבון נפש.

אנא, קוראים יקרים שלי, תחזיקו אצבעות שדושה היפה שלי תלמד לשרוט ממש חזק ותוציא לט' את המעיים. אז, זה יהיה ה"לא!" האחרון שהיא אי פעם תזרוק לעברה.

חזרתי מהעבודה אתמול בערב, ט' יושבת בחדרה ומחליקה את שיערה במלקחיים חמות, כפי שבילתה הרבה מאוד מזמנה בחיים. היא יושבת על הרצפה מול המראה שלה וצועקת לי, "ג'אםםם! בואי מהר, יש לי בשורה."

נכנסתי לחדרה והתיישבתי על המיטה. היא סיפרה לי שמאחר ורצתה לגדל חתול כבר הרבה מאוד זמן ולא עשתה את זה כי אין לה כסף, החליטה שהיא יכולה לעשות את זה גם בלי כסף. ההחלטה הגיעה בעקבות ספר שקראה, שבו נאמר שאם אתה רוצה משהו שהוא בלתי מושג עבורך, תגיד לעצמך שאתה יכול להשיג אותו גם בלי זה וזה יקרה. היא נכנסה לפייסבוק, והפלא וופלה, מצאה מודעה על חתולה שבעליה טסים לחו"ל ומחפשים לה בית. מסתבר שהם טסים לחודשיים בלבד אבל יכול להיות שהחתולה תישאר לתמיד עם הבעלים החדש. היא בת שנתיים ועונה לשם תושה או קושה או משהו כזה.

היו לי חתולים בעבר והיתה לס' חתולה שחורה שכשגרתי בג'רוז והתנחלתי אצלו כל הזמן, הרגשתי כאילו היתה שלי. מאז ומתמיד הסתדרתי עם חתולים. הם רגועים (לרוב), מנקים אחרי עצמם (לרוב), לא זורקים זין על אף אחד (לרוב) ויש להם מבט קרבי שמאוד מזכיר לי את עצמי כשאני שונאת מישהו. אמרתי לה שזה נחמד מאוד, אבל איך היא מתכוונת להאכיל אותה ולפנק אותה בצעצועים וחירטושים אם אין לה גרוש? והיא אמרה שהזוג הזה שמוסר אותה מוסרים לה גם אוכל שמספיק לשנה שלמה, החתולה כבר מחוסנת לגמרי והיא לא תצטרך להוציא שקל.

כאב לי לשמוע שחתולה צריכה לעבור בגיל שנתיים ממקום אחד לאחר, כי זה בטח קשה ומפחיד, אבל אמרתי לה מזל טוב. יש לך חתולה.

הרשו לי לספר לכם קצת על ט' ועל ההיכרות החדשה שלי איתה לפני שאני ממשיכה. לפני כן היא היתה רק "חברה" עבורי, אבל אחרי שהכרתי אותה כ"שותפה" אני מאוכזבת שאין לי מילים לתאר עד כמה.

אתן לכם דוגמא: בוקר אחד הייתי צריכה לנסוע לסוף השבוע כי היתה לי עבודה ברדיו ומיהרתי לצאת. לפני שיצאתי, גיליתי שהיא תלתה את שני הפחים של הבית בכניסה, כלומר, במילים אחרות, "קחי. זרקי. זונה."

לקחתי, זרקתי, ובחיי שאני לא זונה אבל אני אדם נחמד. כל זה קרה ביום שישי בצהרים. ביום ראשון חזרתי לדירה. נכנסתי בסביבות שמונה בבוקר כשאני נואשת לקפה כי לא הספקתי לקנות בדרך ועוד הייתי תקועה בפקקים. אני מגיעה למטבח ודבר ראשון מגלה שהפח בלי שקית. כי מאוד פשוט להטיל על מישהו את התפקיד לזרוק אותו, אבל סוף שבוע שלם שבו היה לה חופש והיא לא שמה בפח שקית? כנראה שהיתה עסוקה כל כך, אני מקווה שלא שכחה להחליק את שיערה לפני שיצאה. נו, על מי אני צוחקת. ברור שלא את זה.

בטח כבר ניחשתם שאחרי שהכנתי את הקפה ורק רציתי להוסיף חלב, פתחתי את המקרר... ואין חלב. פאק מי. מקרר בלי חלב זה כמו שירותים בלי נייר! הרגשתי שבא לי לחנוק אותה. כמובן שלא קניתי שום חלב. ירדתי לבית קפה וישבתי שם, מתענגת על הפוך גדול וישראל היום.

וזו כמובן שגרה שחוזרת על עצמה. היא לא זרקה פעם אחת את הפח מאז שעברנו לדירה הזאת ואני מתערבת שהיא אפילו לא יודעת איפה המכולה. המכונת כביסה מקולקלת והיא שואלת אותי למה לא טיפלתי בזה כשאני רוב הזמן לא בבית ולה יש אינספור ימי חופש בשבוע, וכשהיא צריכה בגדים היא מכבסת ביד. פתרון זמני זה אחלה. שואלת אותי למה לא דיברתי עם מישהו שיסדר את התנור המקולקל. טוענת שהיא רוצה לשטוף את הבית פעם בשבוע ומתעצבנת שזה מאוד מצחיק אותי. היא בחיים לא ירדה לקנות חלב או לחם כשראתה שחסר ואם אני מעירה לה על אחד מהדברים האלה תמיד יש לה מה לענות והיא פוצחת בדרמה איכותית סגנון ערוץ ויוה עליו גדלה ובו עדיין צופה מידי היום, מה שמתחיל ויכוח שאני אישית לא סובלת להיות חלק ממנו. במילים אחרות, הבחורה חיה על חשבוני, ואני אפילו לא בבית לראות את זה.

ואחרי כל זה, היא רוצה לטפל בחתול.

חתול, לא בית. היא לא יודעת להחזיק בית והיא רוצה לאמץ דבר חי! חתול!

בהצלחה, מיצי.

בכל אופן, שעה לאחר שסיפרה לי את זה, הם הגיעו עם החתולה. היא די גדולה, אפורה עם כתמים, העיניים שלה מאוד משונות ובאותו רגע כמובן מלאות פחד. אמרתי לו להוציא אותה מהכלוב והוא הבטיח שמיד יוציא. יצאתי לעשן במרפסת וכנראה שבהמשך הוא שחרר אותה, ומיד, כל עוד נפשה בה, רצה אל החדר שלי ומשם אל המרפסת בה ישבתי. היא קלטה אותי ונבהלה, נכנסה מאחורי הספה והתקפלה שם בלי להעיז להוציא את האף.

יש לנו בדירה שני חדרים ושתי מרפסות, לכל חדר מרפסת צמודה. אחת מהן היא מרפסת ראשית ואחת מהן צדדית. כשרק השכרנו את הדירה, ט' נורא רצתה את החדר עם המרפסת הצדדית, ולי לא היתה בעיה עם זה. אז המרפסת שלי היא המרפסת הראשית בבית ויש ממנה פתח גדול לסלון.

מסכנה קטנה, נראתה מאוד מפוחדת, כצפוי. הושטתי את היד שלי לאט ביו הספה לקיר והיא רחרחה אותי אבל עדיין לא העיזה לצאת. סיימתי לעשן ונכנסתי לחדר כדי לעזוב אותה לנפשה, משאירה את הדלת כאופציה פתוחה ומתעסקת בענייניי.

ואז ט' נכנסה ושאלה איפה היא. אמרתי לה שתיתן לה להסתגל ולא תנסה להתקרב אליה עדיין כי היא מפוחדת, אבל למה שט' תקשיב לי, מה אני יודעת. היא תקעה דגל במרפסת שלי. מתחילה ללכת מפה לשם, לתקוע לה צעצועים מתחת לספה ופשוט לחכות שתצא ולקרוא לה.

זמן מה לאחר מכן, כשכבר התייאשה, נכנסה פנימה אבל השאירה לה בחוץ אוכל ושתיה.

"להשאיר אותה במרפסת?" היא שאלה, "מה אם היא תקפוץ?"

"אני לא חושבת שחתולים קופצים מגובה כזה." אמרתי. אנחנו גרות בקומה רביעית ואמנם אף אחד מהחתולים שלי לא היה מבוהל כל כך בהתחלה, אבל תיארתי לעצמי שקפיצה מקומה רביעית מאיימת יותר משתי בנות-אדם זרות, "תעזבי אותה והיא תיכנס, סביר להניח שקר לה. תשאירי לה את האוכל בתוך הבית וכשתיכנס תסגרי את המרפסת."

הלכתי לישון, וכשקמתי בבוקר, ראיתי שט' לא סגרה את הדלת של המרפסת. מיד מיהרתי לחפש את החתולה. היא כבר לא היתה במקומה מאחורי הספה וגם לא מאחורי אף ספה בסלון, לא מאחורי התנור או מכונת הכביסה ולא מתחת לשום ארון או מיטה בבית. היא נעלמה. ט' עדיין ישנה ולא ידעתי מה לעשות, הייתי חייבת לזוז לעבודה.

לפני שלוש שעות בערך חזרתי וט' לא בבית, היא בעבודה. מאחר והיא בחורה חכמה כל כך כמו שהיא תמיד טוענת שהיא ובעלת רגישות מוגברת כל כך לסביבה כפי שהמקצוע שלה דורש ממנה להיות, היא סגרה את המרפסת לפני שהלכה לעבודה והשאירה את המיכל עם האוכל והמים של החתולה בחוץ. כי אם היא בחוץ, כדאי מאוד שתיתקע שם בשמש כל היום, ואם היא בפנים, מי יתן ותרעב עד שהראשונה מבינינו תשוב מהעבודה. זו נקראת אחריות, גבירותי ורבותי, והעיקר שתוכל להגיד לשם הפרוטוקול שכשרצתה לגדל חתול, עשתה את זה. מזל טוב, יקירתי. תתבגרי.

חזרתי לחיפושיי. מישהי בעבודה שאלה אם לא אכפת לי לחזור בעוד שעה ולהחליף אותה למשמרת נוספת ואמרתי לה שאין לי בעיה, אבל ברגע שלא מצאתי אותה התקשרתי ואמרתי לה שכנראה לא אוכל לבוא. אני יוצאת לחפש את החתולה של ט' בשכונה.

והנה אני מהלכת לי ברחובות, מסתכלת מעל משקפי השמש על כל חתול רחוב תועה, אפור קמעה, מוכתם קצת או בעל עיניים משונות. אני עייפה ואחרי משמרת לא קלה, רק רציתי להיות בבית, אבל ריחמתי על החתולה המסכנה.

והנה, ליד עמותה של חלוקת אוכל, חבורת חתולים אוכלים משהו שנראה כמו חרא, ואחת מהן - זו היא! מיד זיהיתי את הצבע המלוכלך שלה והעיניים המשונות, אבל עדיין היה בי ספק. לא ראיתי אותה כל כך טוב אתמול בלילה, כי היא הסתתרה כל הזמן. אם אני הולכת להיאבק בה כדי להחזיר אותה הביתה, להישרט ולהינגס, אני רוצה לדעת שזו לא חתולת רחוב זרה אלא אותה חתולה שאימצנו.

התקשרתי לט' אבל היא טענה שהיא עסוקה ונתנה לי את המספר של הבעלים הקודם של החתולה. עד שענה לי יצאה נשמתי, וכשענה לבסוף, תיארתי באזניו את כל מה שקרה וגם נתתי לו תיאור מדויק של החתולה. אמרתי לו את צבעה ואת העובדה שכל רגליה שחורות, אבל הרגל השמאלית מאחור לבנה. הוא אמר שזה תיאור מדויק, בדיוק היא! שאלתי אותו איך לגרום לה לבוא איתי והוא אמר שיתקשר לאישתו... וכל אותו זמן אני כבר התמקמתי על המדרכה ולא הסרתי את מבטי ממנה, שלא תיעלם לי. היא קלטה אותי, מבטינו נפגשו והיא הלכה אל מאחורי מכולת זבל ירוקה ולא יצאה מאז. אבל עדיין יכולתי לראות את הגוף הקטן שלה מקופל שם מאחור, בדיוק באותה התנוחה בה ישבה מאחורי הספה.

דיברתי עם האישה ושאלתי אותה האם יש דרך להחזיר אותה לבית, כי כנראה קפצה מהמרפסת, נחתה באיזו דרך מופלאה על ארבעת רגליה בלי-פגע והצטרפה לחבורה של חתולי רחוב אכלנים.

היא הציעה שאכניס את האבקה שנתנו לנו, זו עם הריח שהיא אוהבת, לתוך הכלוב בו נשאו אותה. היא תיכנס, אני אסגור את הכלוב ואקח אותה בחזרה. שנאתי את הרעיון, אבל מה כבר נותר לי לעשות? חזרתי הביתה והלכתי אל הקופסא. בתוכה היתה כרית וניסיתי לסדר את הכרית ולהשטיח אותה על התחתית של הקופסא, אבל משהו הפריע. הזזתי את הכרית ומאחוריה, הביטו בי זוג עיניים משונות. אותן עיניים בדיוק שהביטו בי מאחורי מכולת הזבל. אותן עיניים שהציצו אלי מאחורי הספה.

החתולה ישבה כל אותו זמן בתוך הקופסא שלה, ישנה מתחת לכרית כך שלא ניתן לראות את גופה הקטן. כשסיפרתי את כל זה לאישה היא התפלאה מאוד לשמוע שיש בשכונה כפילה זהה מאוד לחתולה שלה, והתבדחנו על כך. היא אמרה שעכשיו היא בטוחה שזה הבית הנכון בשבילה כי עשינו כזה מאמץ למצוא אותה ואמרתי לה שאין לה בכלל מה לדאוג. אמרתי את זה בלב כבד כמובן, כי אין לי הרבה אמון בט' בכל הנוגע לדברים שדורשים אחריות. אמרתי לה גם שהיא בטח גוועת כי לא אכלה מאז אתמול בלילה וניתקתי. לקחתי את האוכל והנחתי אותו בכניסה לקופסא, וכדי לתת לה פרטיות, נכנסתי לחדרי וסגרתי את הדלת. אני מציצה מדי פעם מעבר לסדק כדי לבדוק האם היא אוכלת ונראה לי שאלך לבדוק עכשיו.

היא יושבת בקופסא שלה ולא נוגעת בקערה. לקחתי קצת מהאבקה שלה ושפשפתי בה את ידי, ואז הושטתי לה את היד והיא רחרחה. נראה שהיא נהנית מזה והיא הושיטה קצת את היד שלה ונגעה בי. אני באמת מקווה שתאכל משהו כבר. ואני מקווה בנוסף שט' תלמד שלגדל חתול זה לא רק לשחק איתו אלא באמת לדאוג לו, כמו אמא. גם ככה אני מרגישה שאני גרה עם נערה מתבגרת, אני לא מתכוונת גם לגדל במקומה את החתולה ולעשות את כל העבודה השחורה כמו לנקות את הקקי ולהאכיל אותה, אבל היא רק תשחק איתה ותזניח אותה כשאין לה חשק יותר.

כי אני אוהבת אותה, בחיי, אבל אני אומר לה את כל הדברים האלה ואם היא תיעלב כמו שקורה בדרך כלל כשאומרים לה את האמת בפרצוף, לא ישאר לי הרבה מה לעשות למענה חוץ מלאחל לה שתתגבר ושבפעם הבאה, לפני שתאמץ חתול, תאמץ קצת אחריות.