יש לי לקוח קבוע בקפה, נקרא לו ש'. הוא בחור מקסים ומדבר הרבה, אבל לא באופן פטפטני וחסר טעם; הוא יודע לדבר ויש לו מה להגיד. כל פעם שאני יוצאת להפסקת סיגריה והוא נמצא, אני יושבת איתו ומוצאת את עצמי נסחפת ומעשנת חמש סיגריות ברצף. הוא בחור מבוגר, חולה בסוכרת ועוד כל מיני מחלות שהוא מעדיף לא לדבר עליהן ובעל מוסר עבודה שלא ראיתי כמותו. נשמע מוזר, בחור שיושב בבית קפה ברוב שעות היום ובעל מוסר עבודה, אבל כן.

יום אחד ישבנו ושוחחנו והוא שאל אותי מה אני רוצה לעשות עם החיים שלי.

"את כל החיים מתכננת לעבוד בבית קפה או שיש לך תכניות גדולות יותר?"

"אני רוצה לכתוב." אמרתי בלי לחשוב, "לחיות מהכתיבה."

"נו, זה חלום יפה," הוא אמר, "אבל יש מרחק גדול בין לרצות ללעשות. מה את עושה עם זה?"

"פרסמתי כבר שלושה סיפורים קצרים באנתולוגיות, אני שולחת כל הזמן, אבל הרומן שלי עוד לא גמור." אמרתי, ואז נשענתי קדימה כממתיקת סוד והוספתי, "יש משרד של עיתון שאני רוצה להתקבל אליו כדי להתחיל במשהו שבאמת קשור לכתיבה, אבל אני לא מוצאת את האומץ לפנות לשם."

"למה לא?"

"אני מפחדת," הודיתי, "אני שונאת לפחד לעשות דברים אבל אני באמת מפחדת."

"ממה יש לפחד?"

"שאם אני אומר משהו לא נכון או אפגין בורות בתחום העיתונות, מה שסביר להניח שיקרה, אני אשרף בעיתון הזה, וזה עיתון גדול. הזדמנות גדולה."

"ולמה את רוצה דווקא עיתון?"

"אני לא רוצה דווקא עיתון, אבל עיתון זה דבר שמאפשר לך ללמוד לכתוב, ללמוד לחקור את העולם, לראות הכל בבת אחת אבל גם לפרק לגורמים. אני אשפר את יכולות הכתיבה שלי וגם אקבל על זה תשלום, מה רע?"

ש' הסתכל עלי כמה רגעים ואז אמר, "את יודעת, כשהייתי צעיר הייתי מת מפחד לדבר עם בחורות."

"אתה לא נראה כזה." אמרתי, כי ש' נמצא בקשר טוב עם כל המלצריות בקפה ולא רק איתי והמילים שלו יודעות לעשות את דרכן בין משפטיהן של נערות צעירות.

"אני יודע, אבל פעם הייתי מאוד פחדן. פחדתי שבחורה יפה שאני אתחיל איתה תגיד לי לא, בכלל לא ידעתי מה להגיד ואיך להגיב לדחייה, חשבתי שאין סיכוי בכלל לקבל כן. במשך שנים הייתי מתאהב בבחורות בשקט, מהצד, ולא אומר להן. עד שחבר טוב שלי אמר לי, 'ש', ממה אתה מפחד? אם הבחורה הזאת תגיד לך לא, יש בחורות אחרות. אז תתחיל עם אחת והיא תסרב ותתבייש ותרגיש רע, ואז תתחיל עם הבחורה הבאה והיא גם תגיד לא, ועם עוד אחת ועוד אחת. בסוף יהיה לך אוסף ענק של דחיות - אבל אתה יודע מה? מישהי מהן באיזשהו שלב תגיד לך כן, והמישהי הזאת מחכה, אבל אתה לא תגיע אליה אם לא תעבור את כל הדחיות קודם. כל דחיה מקרבת אותך אליה.'" ש' שתה את האספרסו הארוך שלו והסתכל עליי בצדקנות, "וניסיתי, והלכתי, ואמרתי לבחורה שאני רוצה לצאת איתה לקפה והיא סירבה. ועשיתי את זה שוב ושוב ושוב. עד שהגעתי לאישתי שהרסה לי את החיים אבל זה כבר סיפור אחר. הבנת את הפואנטה?"

"זה סיפור יפה ונכון, אבל השאלה היא מאיפה מצאת את האומץ לפנות אל הראשונה?"

"פשוט פתחתי את הפה ודיברתי. לא חשבתי על זה יותר מדי וזה נהיה פשוט יותר ככל שהמשכתי. פשוט לכי לראיון, ואם העיתון הזה ישרוף אותך, יש עוד מלא עיתונים בעיר. ואם כל העיתונים בעיר ישרפו אותך תעברי למקום חדש ותנסי שם, ואם כל העיתונים בישראל ידחו אותך טוסי לחו"ל, תנסי שם. פשוט תמשיכי לנסות, הכי חשוב זה לא להיכנע ולהגיד, 'זהו, זה לא הולך', כי המישהו הזה שיגיד לך 'כן' נמצא אי שם, אחרי כל הדחיות, ואת צריכה להגיע אליו."

"ש', אני עושה לך עוד אספרסו." אמרתי, לא יודעת איך עוד לבטא את התודה שלי על המילים המשמעותיות האלה.

"תעשי לי ותעשי גם לעצמך," הוא אמר, "ואז תספרי לי על מה הספר הזה שאת כותבת."

אני לא יודעת אם זה נחשב רע או טוב. לא ראיתי בזה דבר רע עד שאחותי העירה לי.

ביום חמישי שלפני שבועיים הלכתי לראות את המחזה "חוות החיות" של תיאטרון גשר. מחזה מדהים שעד עכשיו לא יוצא לי מהראש. קראתי את הספר שוב, אחרי עשור מהפעם הראשונה שקראתי אותו, רק בשביל לרענן את הזיכרון. ואוו, המחזה מומלץ בחום. הוספתי את דעתי על הקריאה והמחזה בביקורת שלי כאן בבלוג, למעוניינים: ג'אם קוראת - חוות החיות מאת ג'ורג' אורוול.

באותו הלילה, ישנתי אצל סבתי, ובבוקר יצאתי לכיוון בית הוריי. מאחר שהיה יום שישי ולא היו הרבה אוטובוסים, פספסתי את האחרון ונאלצתי לעשות עיקוף. באוטובוס, פגשתי בחור צעיר והתחברנו. נשארנו לשבת בתחנה והוא קנה לנו רדבולים ועישנו ושוחחנו ונתנו לאוטובוסים לחלוף בזה אחר זה. הוא החליט שהוא רעב ועלינו לאכול במקדונלדס, ולבסוף חזרנו ונסעתי. הייתי צריכה לעבוד בערב ברדיו. הייתי עייפה מהיום ורציתי לנוח בנסיעה, אבל אז ישב לידי איזה בחור פטפטן שלא הבין את השפה הבינלאומית של האוזניות ואת מה שהם מסמלים.

כשאחותי שאלה למה לקח לי כל כך הרבה זמן להגיע, סיפרתי לה. היא הגיבה כאילו עשיתי את הדבר הכי זנותי בעולם, "למה יצאת לאכול עם בחור שאת לא מכירה?"

"כן הכרתי. באוטובוס." אמרתי.

"זה לא נחשב. הוא אדם זר, ג'אם, אל תעשי דברים כאלו."

אבל אני לא הבנתי... עליי לצאת לאכול רק עם בחורים שאני יודעת את שם המשפחה שלהם? בסך הכל אכלנו צהריים ודיברנו קצת, מה רע בזה? אנשים עושים את זה כל הזמן בבליינד דייטים, בהסתמך על תמונה לא מעודכנת באתר הכרויות וכמה פרטים בסיסיים. אז למה להכיר בחור באוטובוס זה מרתיע? הוא היה אובר-חברמן ודי זרמתי איתו ונראה שזה הלהיב אותו. הרגשתי שאני יושבת עם ידיד ותיק שלא שופט אותי יותר מדי על חוסר ההתלהבות שלי מדברים כמו טלפונים חכמים או אינסטגרם אבל נהנה מההתלהבות שלי משקיעת השמש או מפרח נאה. אולי העובדה שהוא ישב בכלא על שוד מזויין, הוטרד מינית כשהיה קטן ובעל כמה וכמה בעיות נפשיות היו צריכים להרתיע אותי, אבל הם לא. אם כבר, הם הפכו אותו לדמות עגולה ומעניינת בעיניי. לכולנו יש בעיות נפשיות, כולנו מתים לחצות גבולות ולרובנו אין אומץ לחשוב על הפחדים הכי גדולים שלנו, אבל רק אדם גדול באמת יודה בהם.

זה מזכיר לי ציטוט מספר, What's eating Gilbert Grape, אחד הספרים האהובים עליי. גם הסרט מומלץ. בקטע הזה, גילברט מתאר את אחיו הקטן, שסובל מפיגור שכלי. בתרגום חופשי, המשפט אומר: "הוא אוהב להתחבא, אבל רק אם אתה משקיע זמן למצוא אותו. ובעודי חושד שזה נכון לגבי רוב האנשים, רק מפגר או ילד יודו בזה."

זו לא פעם ראשונה שאני מכירה ידיד חדש מפגישה מקרית - אלה הקשרים המעניינים ביותר! תחשבו על זה, אם לא הייתי מפספסת ועולה על האוטובוס הספציפי הזה, שהיה אילתור דרך אגב והתברר כטעות; אם לא הייתי שואלת את הנהג שאלה שהבחור הזה ענה לי עליה והציע שאשב לידו כדי לברר לי את המשך הנסיעה; אם לא הייתי הולכת למחזה בכלל ונוסעת ישר מהדירה להורים... היום שלי היה נראה אחר לגמרי. אני תמיד חושבת על הדברים האלה. דלתות מסתובבות - זה כמו קסם.

אני לא חושבת שאראה אותו שוב. החלפנו מספרי טלפון אבל זה לא באמת משנה. זה היה אחר צהריים חד-פעמי ונחמד, לא צריך להרוס.

שבוע שעבר, ס' הגיע סוף סוף לביקור. הוא סיים עם העבודה בחווה והגיע אליי, כמו שהוא, בלי תיק או אפילו שקית. זה למה אני אוהבת אותו. כל מה שהיה עליו זה הבגדים שלו, טלפון וספר.

הוא נשאר אצלי לשני לילות. הלכנו לחוף הים, היינו אצל א' וחברה שלו והסתובבנו קצת בעיר. היינו גם במסיבת Full Moon של האוניברסיטה שידיד שלי הזמין אותנו אליה. שנינו לא היינו נלהבים, כי עד כמה טובה יכולה מסיבה של אוניברסיטה להיות... כך לפחות ניחשנו. אבל הלכנו והיה נחמד. הוא טען שזו מסיבה שהולכת להיות כל הלילה, אבל כשהגענו ב12:30 הם כבר התחילו להתפזר. סטודנטים, לך תבין...

הג'ם, שהיה גם ערב פלאפל השבוע, היה מעולה. ניגנו במעגל ובגלל שהיינו יותר נגנים מהרגיל, הרבה אנשים נעצרו ועמדו להסתכל. היתה אפילו רקדנית בטן אחת שנכנסה למעגל והחלה לרקוד. היא היתה יפה ורקדה מדהים.

ניגנתי על גיטרה, והבחור השני שניגן על גיטרה היה ממש אבל ממש טוב - הייתי צריכה להתרכז מאוד כדי להצליח לעקוב אחריו ולנגן איתו. הוא מאלתר מדהים ויש לו אצבעות קסם. הוא מנגן פי אלף יותר טוב ממני.

למחרת בבוקר קיבלתי אסמס מאחד הבחורים שהיו שם והוא היה נשמע לי מרגיז, אולי בגלל שמאוד הזכיר לי את ש' עם הכתיבה שלו. באופן אירוני, גם השם שלו מתחיל בש'... הוא כתב משהו בסגנון, "הנגינה שלך על הגיטרה הקסימה אותי בדרך מרגשת ממש. משהו מאוד עדין ובו זמנית מאוד קשוח בנגינה שלך חדר לתוכי :) תודה. אז לא מצאתי בפייס ולא בוואטסאפ, א' הביא לי את המספר שלך. רוצה ללכת לים?"

בהתחלה לא ידעתי אם אני בכלל רוצה להגיב, כי חשבתי לעצמי שאם זה מי שאני חושבת שזה... הוא היה קצת מרגיז. אבל ס' טען שההודעה "המיסה אותו" ושאני חייבת לסמס בחזרה!!! עכשיו! "אל תהי מעצבנתתת!" - נו, אז סימסתי. הוא החליט שהוא לוקח אותי לים בשבוע הבא. זה הדבר היחיד שאהבתי בו, שהוא לא שאל מה בא לי ולא התחנחן - אלא קבע עובדה. אני לוקח אותך לשם ולפה ביום הזה והזה. נקודה. זה אופי שאני מעריכה בגבר. בלי "מה בא לך לעשוווות?" ובלי "לאן נלךךךך?" ובלי להסתובב שעה בעיר עד שיחליט איפה יושבים.

דווקא ממנו, אני לא כזה נלהבת, אבל ס' כן, מאוד. הוא כזה קל להשגה לפעמים והוא נוטה להתאהב בבחורים ממש מהר. לחבר האחרון שלו הוא אמר "אני אוהב אותך" אחרי שבועיים שהם היו ביחד. אפילו למ' הוא לא אמר את זה מהר כל כך.

הוא המשיך לחפור באסמסים אז פשוט הפסקתי לענות כי הבנתי שהוא לא יודע לחתום שיחת סימוסים ושאני אצטרך לעשות את זה. ואז הבוקר, קיבלתי ממנו הודעה קולית, ועוד אסמס, ובשבילי זה כבר מציק. אני לא סובלת אסמסים ואני לא אוהבת כשגבר לא יודע מתי להרגיע איתם.

פאק מאאן. בדיוק בזמן שאני כותבת את זה, הוא סימס לי עוד הודעה. קריפי או מה?

השבוע היה חם כל כך שלא יכולתי לנשום... תיארתי לעצמי שהחור באוזון הגיע למימדים של הלוע של הקראקן, כשכדור הארץ זה הראש של ג'ק ספארו בסוף הסרט השני של שודדי הקריביים. והוא נוהם עלינו ומחמם אותנו ומרייר עלינו... איכס. והכי גרוע זה שבחופשת הפסח, הורים יצאו לאכול עם הילדים שלהם. ילדים בבית קפה זה סיוט. בעיקר בקיץ. תודה לאל שאני לא מלצרית.

ואז כשחזרתי הביתה הייתי כל כך עייפה שנרדמתי כנראה צהריים. חלמתי חלום מאוד משונה.

חלמתי שהייתי על מטוס והמטוס התנדנד והיטלטל כל כך הרבה באוויר שפחדתי נורא. כמעט התרסקנו אבל ברגע האחרון המטוס נחת במהלומה עזה. יצאתי מהמטוס כשאני מרותקת לכיסא גלגלים. כנראה שבמציאות של החלום הזה, הייתי נכה. הייתי גם לבד, אבל זר נחמד אחד עזר לי עם הכיסא ולקח אותי. הוא החזיק אותי חזק, ומולנו, כשכל האנשים עדיין עומדים שם כי רק עכשיו יצאנו מהמטוס, עמדה חבורה של זאבי ערבות נוהמים. פתאום כל מי שהיה מסביב, החל למלמל תפילה. הייתי מבולבלת, כי הם ממש דיקלמו את אותה התפילה ביחד, בקול חלוש. ואז ילד בן 13 חטף את הכיסא שלי והחל לצחוק כשהוא מגלגל אותי לעבר הזאבים החורקים שיניהם. איזה פחד אחז בי. התחלתי לצרוח והאיש שהחזיק אותי קודם, זינק על הילד כשהוא צועק שיעצור מיד. רגע לפני שהזאבים זינקו עליי לטרף, התעוררתי. הקטע המוזר הוא שאחרי שהתעוררתי חשבתי שלא ישנתי בכלל אלא רק "הנחתי את הראש לרגע", אבל אז נזכרתי בחלום והבנתי שנרדמתי. הילדים מבית הקפה שצעקו לאמא שלהם שהם רוצים "שוקוווו!!!" רדפו אותי כנראה. שדים קטנים.

נסעתי בחג למשפחה. אם אני לא אסע לסבתא שלי לליל הסדר, היא לא תדבר איתי עד ליל הסדר של השנה הבאה. אמנם לאחרונה כל מה שהיא מדברת איתי עליו זה, "תתחתני כבר" ו"מה שלום המשוגעת?" וב"משוגעת" היא מתכוונת לשותפה שלי, ט'. אבל נו, זו סבתא. אני מתה עליה. היא רוצה שאני וס' נתחתן וכואב לי הלב לספר לה שהוא נוהג בצד השני של הכביש.

ישבתי בהפסקת הסיגריה שלי עם אחד הלקוחות בקפה ביום חמישי ושאלתי אותו אם הוא נוסע לחג. הוא אדם עם נכות כלשהי, יש לו דיבור של ילד קטן והוא משתף הרבה מעבר לכמות הפרטים שאדם פשוט ישתף.

"אני בבית לבד בליל הסדר!" הוא אומר לי, כמעט צועק מרוב התרגשות.

"למה?"

"אף אחד במשפחה לא הזמין אותי! אחותי סימה עם בעלה לא הזמינה אותי, ואחים שלי לא הזמינו אותי וגם רחל לא הזמינה אותי, כולם עושים עם המשפחה שלהם! הם הזמינו את יוסף ואהרון וחיים ורק אותי לא הזמינו! הם רעים! גם כשאמא שלי היתה בחיים הם השאירו אותנו לבד... היינו עושים רק שנינו לבד בבית! היא מתה לפני 5 שנים! ואבא מת ב92'! אני לבד עכשיו ואני לבד בחג בבית!" והוא המשיך לספר לי על כל מי שלא הזמין אותו, כאילו שאני מכירה חצי מהשמות האלה.

הוא בחור מבוגר, בן 50+ לדעתי. אין לו עבודה והוא לא ממש משקיע בלחפש, הוא חי מביטוח לאומי ויושב אצלנו כל יום עם כוס קפה אילן, לפעמים שתיים. הוא לא נשוי ומעולם לא התחתן, ותמיד מרחם על עצמו שאין תכלית לחייו ונמאס לו מהשגרה המשעממת, מאותן תכניות רדיו ומאותן ישיבות בבתי קפה בעיר - מה שאוטומטית הופך אותו לדמות מסכנה בעיניי.

שאלתי אותו אם אין משהו שהוא רוצה לעשות, שאיפה כלשהי... והוא אמר שכל מה שאי פעם רצה לעשות זה לעבוד במחסנאות. לי זה נשמע כמו אילוץ ולא כמו חלום, אבל עם כמה שזה עצוב, אמרתי לו שאם זה מה שהוא רוצה לעשות - שיחפש. יש מליוני מקומות שמחפשים מחסנאים. אבל הוא נורא ספציפי, "אני רוצה לעבוד בתחום הזה והזה, ורובם רוצים משהו אחר."

"אם אתה באמת רוצה עבודה אתה חייב להתפשר. כולם מתחילים מאיפשהו." אמרתי לו.

אם הייתי יכולה, הייתי מזמינה אותו לליל הסדר אצל סבתא שלי, לפחות רק כדי לשמח אותו. אבל אני יודעת שלא אוכל להזמין אליה אדם זר. היא תעשה אחד משני דברים: או תתפחלץ, או תנסה לשכנע אותי להתחתן איתו. אני לא יודעת מה יותר מפחיד אותי.

אחרי החג, כשהגעתי לעבודה, המלצרית אמרה לי שכנראה הוא "נדלק עלי" כי הוא אמר לה שהוא אוהב אותי. נחמד לשמוע, רק חבל שהמלצרית ענתה לו, "נו, אז תתחיל איתה." - חכמה ממש. עכשיו אני אמורה לשבור למסכן את הלב?

בכל מקרה, ליל הסדר עבר בסדר. אפילו נהניתי לשם שינוי, כי הפעם היינו הרבה אנשים וגם דודה שלי ומשפחתה הצטרפו.

בשבוע שאחריו, ס' שוב הגיע לביקור. חמוד שלי. טיילנו, כי לבחור יש קוצים בתחת ונורא התחשק לו "לעשות משהו", אז ביקרנו במקומות מעניינים בעיר ובמוזיאון אחד שהכניסה אליו היתה חופשית בגלל החג וגם רצינו ללכת לנמל בשביל לראות את השקיעה אבל לא הספקנו אז במקום זה טיפסנו, כמו שני ילדים, על עץ תותים, ואכלנו את הבשלים שבהם.

את החג השני עשיתי אצל ההורים עם האחיינים המתוקים שלי, ואפילו זכיתי מהם לשיחה פרטית על חטיף צ'יפס:

"למה את נוסעת?"

"כי אני חוזרת לבית שלי."

"זה לא הבית שלך?"

"גם זה הבית שלי."

"יש לך שני בתים?"

"אפשר להגיד."

"למה יש לך שני בתים?"

"זה הבית של ההורים שלי, שהם סבא וסבתא שלכם, ושם זה הבית רק שלי."

"את גרה לבד?"

"אני גרה עם החתולה שלי."

"יש לך חתולה?"

"כן, מתוקה מאוד. קוראים לה דושה."

"דושה?! חהחהחה!"

"שם מצחיק?"

"כככן!"

"חהחהחה נכון, הוא מאוד מצחיק!"

"היא גדולה?"

"כן, בת שנתיים."

"היא רק תינוקת!"

"אצל חתולים, שנתיים זה גדול."

"הם לא אותו דבר כמו בני אדם?"

"לא, הם גדלים מהר יותר וחיים פחות זמן."

"מסכנההה. היא שובבה?"

"מאוד שובבה."

ושוב הצחוק המתוק שלהם מתגלגל.

והשוס של היום, כשאחיין שלי בן ה5 נורא רצה לקרוא מספר גמרא אחד שהיו בו תמונות שהסבירו כל מיני דברים מורכבים, לאף אחד לא היה כוח להקריא לו גם כי היינו גמורים מעייפות וגם כי אף אחד לא הבין בזה כלום חוץ מגיסי, בעל הספר. אז הגאון הקטן עשה לסבא שלו מניפולציות:

"נו, תקריא לי!"

"אני לא מבין בזה, חמוד." אמר אבי.

והאחיין החכם שלי אמר משהו שמיד גרם לסבו להתיישב ולהקריא לו. הוא אמר, "סבתא קודם הסבירה לי והיא יודעת את זה מצויין!"

ילד גאון שלי!

ויציאה אחרונה חביבה שתעשה לכם חיוך על השפתיים. כשאמר ש"כבר אין לי סבלנות לדעת לקרוא!" אמרתי לו שכשיעלה לכיתה א', ילמד לקרוא.

איך העיניים שלו ברקו בהתלהבות! אז המשכתי, "אתה יודע מתי אתה עולה לכיתה א'?"

"בשתי השנות הבאות!"

ילדים. אוף איזה ילדים.

מקווה שהיה לכולם חג שמח :)