אני עומדת להוציא הרבה חרא מהמערכת ואני חייבת לציין לפני כן, שמי שכן משתמש בסמארטפון - אני לא מנסה להגיד שאתה שווה פחות ממי שלא, אני לא אומרת שזה מייצג את רמת האינטליגנציה שלך או שאתה פתטי, אני גם לא אומרת שזו תרבות מגעילה, זה בכלל לא הכיוון של הפוסט הזה. אני בסך הכל מסבירה למה סגנון החיים הזה לא מתאים לי אישית ואולי גם לעוד אנשים בעולם שמרגישים כמוני. אם אתה רגשן או בעל רגשי נחיתות - אל תקרא. ראו הוזהרתם, ואם אתם הולכים לצעוק עלי בתגובות... Bring it.

לאנשים יש הערות מרגיזות ונמאס לי מהן במובן הכי כרוני של המילה: "למה אין לך סמארטפון?" "זה הטלפון שלך..? מה נסגר?" "זה טלפון, נכון..? לא טטריס?"

דבר ראשון, אני לא מבינה את פשר השאלה, "למה אין לך סמארטפון?" - אם כל הכבוד לשואל, ולפעמים יש כזה, זו פשוט שאלה מיותרת. זה כמו שאני אראה אדם לובש חולצה אפורה ואשאל, "למה אתה לובש אפור כשבשוק ממול יש בזאר עם חולצות בכל צבעי הקשת?" או שאראה אדם הולך יחף על הדשא ואשאל, "למה אתה הולך יחף?"

אולי אין לו כסף לנעליים? אולי גנבו לו את הנעליים בדרך לפארק? אולי הוא מייסד עמותה חדשה שדוגלת בחוסר שימוש בנעליים? אולי הוא אוהב להרגיש מחובר לאדמה? מה שלא תהיה הסיבה - מה זה ישנה לך? אתה יכול לשאול מתוך סקרנות וזה בסדר, אבל זה לא משנה את העובדה שהשאלה הזאת חסרת טעם.

דבר שני, יש לי נוקיה פליפ-פון ישן ואני אוהבת אותו, הוא טוב לכל מה שאני צריכה, הוא חזק, אני יכולה לשלוח אסמס, להתקשר ו... רגע. אלה כל הצרכים שלי. אני לא יצור שנולד בשנות האלפיים עם רעב תמידי לטכנולוגיה גבוהה. אפילו את שני הדברים האלה אני עושה רק כשאני ממש צריכה כי בכנות, טלפון מפריע. כשאני נוסעת ברכבת אני נהנית לקרוא ספר או לדבר עם מי שיושב לידי או ללגום קפה ולעלעל באיזה עיתון, או סתם, להסתכל על הנוף ולחלום בהקיץ. כשאני יושבת עם חברים אני נהנת לשתות משהו ולשוחח בלי שכל רגע תפריע ותנתק אותי הודעה לא-חשובה כלשהי. וכשאני צופה בסרט - אני באמת צופה בסרט. כשאני יוצאת לטיול רגלי, אני משתמשת במפות מנייר, כאלו שגורמות לך להסתכל מסביב ולבחון מרחקים ומקומות חדשים ולא ללכת אחרי החץ במבט מושפל. וכשיש לי זמן פנוי, אני לא מבזבזת אותו על תמונות וסטטוסים של אנשים שאני כבר מזמן לא בקשר איתם.

מההתחלה הטלפון הראשון נוצר כדי שיהיה ניתן לתקשר זה עם זה בשעת הצורך, להודיע על שינוי מקום פגישה או דברים כאלה. מי היה מאמין שיום אחד נלך עם האף בתוך הטלפון נון-סטופ. אם אלכסנדר בל היה יודע שזה מה שיקרה... טוב, סביר להניח שהוא היה רוצה אחוזים. בכל מקרה, יש לי הרגשה שבעתיד טלפון יהיה מן אוזניה כזאת שחצי ממנה מחוץ לאוזן וחצי מושתל פנימה אל תוך המוח וכולנו נתנהג כמו רובוטים. החדשות יושתלו לנו ישר למאגר המידע במוח בלי צורך בקריאה או שמיעה, ומי שלא ילבש את זה יהיה דחוי מהחברה. טוב, אבל זה רק הדמיון המעוות שלי.

כששואלים אותי, "איך את שומרת על קשר עם חברים שלך?" אני בדרך כלל עונה, "אני מתקשרת אליהם."

כששואלים אותי, "את לא רוצה להתקדם למשהו חדש?" הייתי עונה, "יש לי טלפון, למה אני צריכה משהו אחר?" והתשובה היתה תמיד אותו הדבר, רק בוריאציות שונות. אני עומדת לפרט כאן את כל הסיבות שאנשים טוענים שבגללן אדם צריך סמארטפון והיתרונות שהם טוענים שיש בו, ולהכחיש אותם לגמרי.

כי אני ג'אם. ואני אוהבת לסתור אנשים.

-מתוך הניו-יורקר

1. "את יכולה להתחבר לפייסבוק מכל מקום!" - אני חושבת שכאן אפילו מארק צוקרברג יסכים איתי. פייסבוק הוא בזבוז זמן בסדר גודל עולמי, שגורם לאדם לחשוב שלכולם סביבו יש חיים נהדרים בעוד הוא נשאר בחוץ. אני לא רוצה לחפור על זה כי כבר יש לי פוסט שמדבר על כך שאין לי פייסבוק וכל הרעיון בפוסט הזה הוא לא לבזבז לכם את הזמן, ובכל זאת הרשו לי לקצץ לכם רק עוד 2 דקות מזמן הפייסבוק ולבקש מכם לצפות בסרטון הבא, שיבהיר את הנקודה שלי:

2. "יהיה לך וואטסאפ!" - (אני מקווה שאייתתי נכון. וואטאבר.) יהיה לי וואטסאפ. יאיי. עוד חתיכה של חוסר תועלת עטופה באריזה מרובעת ומנצנצת. (נתעלם רגע מהעובדה שאין לי גם וואטסאפ... באופן טבעי.) - אוכל לשמור על קשר עם כל החברים שלי 24X7, אוכל לשלוח להם פרטים חסרי חשיבות על חיי על בסיס קבוע בכל רגע פנוי. נהדר. אבל, מאחר ואהיה מחוברת לשם בערך... תמיד, אצטרך לוותר על כל טיפה אחרונה של פרטיות שנשארה לי ולהחליף אותה ב"פינג פינג" לכל חצי דקה בערך. מעולם לא הבנתי איך אנשים עם וואטסאפ מצליחים להתרכז בפעולה אחת מתחילתה ועד סופה בלי הפרעה?... לא תודה, זה לא בשבילי. אפילו אסמסים מציקים לי, יש לי ADD. הקבוצות אולי מוקמות במטרה טובה, אבל לרוב, 10% מהמשתמשים ידברו שטויות, וה90% הנותרים לא יהיו פעילים. חוץ מזה, אם את אישה, זו דרך נפלאה חדשה לגרום לסטוקרים לצוד את המספר שלך בעזרת משפט חדש כמו, "את בוואטסאפ?" במקום הקלאסי האהוב, "אפשר לקבל את המספר שלך?"

בנוסף, מה כבר כל כך רע בלשלוח אסמס? כי אין מספיק חיוכים שיבטאו את רגשותינו העמוקים? כבר קשה לחפש את המספר של הבנאדם על הצג? זה מרגיש כמו ספר טלפונים של שנות השישים לא עלינו? אני עדיין מוצאת את עצמי מעלעלת בדפי דהב (הפיזי!) פעם בכמה זמן ואני בת 24. למה לא? זה פשוט יותר, ויש לזה ריח של ספר. ריספקט.

3. "בלה בלה בלה... טוויטר." - טוב, בחייכם, על מי אנחנו עובדים. כולנו יודעים שאלא אם אתה סלבריטי כלשהו או מוזיקאי בסיבוב הופעות שהמעריצים שלו צריכים לדעת איפה הוא בכל ערב, הטוויטר שלך יהיה לא ידוע בכל מקרה. וטוב שכך. אין שום פואנטה בלשלוח טוויטים כל היום בדחיפות כזאת ישר מהנייד.

4. "אינסטגרם... פליקר... פוטובאקט... עוד חרא כזה או אחר שאני לא מכירה ושגיגלתי כדי לגוון באפשרויות..." - כמובן, אם אתה רשום לאחת מהן (או לכולם, פאק מי...) ומפרסם מדי פעם תמונה ששווה לראות, סבבה. אני לא באה להעביר ביקורת על החיים שלך שאולי יותר מעניינים משלי. אני אפילו מציעה שתקנה מצלמה יותר יקרה, כי הרי תכלס, התמונות במילא הולכות להיכנס למחשב שלך לתיקייה תחת השם, "לעריכה", אז מה הפואנטה בסמארטפון אם אתה לא שולח אותן ישר מהדרך?

5. "תוכלי לבדוק מייל בדרך." - אוקיי, אם אתה מקבל מיילים חשובים עד כדי כך שאתה צריך לקבל אותם ולענות עליהם מהדרך, אז סביר להניח שאין לך את הזמן לבזבז על כל האפליקציות האחרות שהזכרתי למעלה. אם כן, אז תן לי לבטא את רגשותיי כלפיך במילה אחת: "פחחחח."

6. "מפות, ניווט, לוחות זמנים של תחבורה ציבורית..." - אולי זה נשמע יעיל מאוד, אבל בתור אחת שמשתמשת ה-מ-ו-ן בתחבורה ציבורית וחולמת בלילה על שברולט אימפלה 67 משלי, אני חייבת להגיד, שמעולם לא נתקעתי בגלל זה. זה כל כך הרבה יותר פשוט לשאול במודיעין, או לקרוא, כן ל-ק-ר-ו-א מהדף שתלוי על הרציף בתחנה המרכזית ועליו לוחות זמנים, או, אם אתה ממש אבוד באיזו צומת נטושה, להתקשר לאגד או לאיזו-פאקינג-חברה שאתה זקוק לה.

אעז ואומר שתוכנות ניווט כמו Waze וכאלה הן אכן שימושיות, אם כי מאחר ומפות אמיתיות קיימות בעולם, ויש להן מקום בתיק שלך, או בתא הכפפות, ואין להן אפילו משקל נוצה בניגוד לסמארטפון שלך, הייתי אומרת שאתה יכול לחיות בלעדיהן. מה כבר קרה ל"תשאל אנשים" הקלאסי? זה באמת היה נורא כל כך לתקשר עם זרים פנים מול פנים ובלי אימוז'י? חוץ מזה, שמעתי שהתוכנות האלה מחסלות סוללה ממש מהר, אז מה שווה תוכנת ניווט אם היא בסוף תכבה לך את המכשיר שהדבר היעיל היחיד בו הוא האפשרות להתקשר לחבר שלך ולהגיד לו שהגעת ושאתה מחכה לו?

7. "אפשר לשמוע מוזיקה ורדיו." - ואוו. יש לי את שניהם בפליפ-פון הישן שלי, כן, זה שהפסיקו לייצר לפני עשור. בכל מקרה, אני בכלל לא משתמשת בהם, כי יש לי מכשיר קטן שקוראים לו MP3 והוא מאפשר לי לשמוע רדיו, מוזיקה, להקליט, להכניס ספרי שמע ויש לו הרבה מקום וסוללה חזקה מאוד. ו - הוא עלה סביר להניח אפס אחד פחות מסמארטפון רגיל, שהמוזיקה בו מחסלת את הסוללה, ושוב... האפשרות להתקשר... יאדה יאדה...

8. "ממו, נוטפאד, פנקס רשימות, לוח שנה." - שוב. יש לי את כל זה בנוקיה הישן. אני בטוחה שהוא היה יכול להספיק ליום עמוס ופורה של אדם עסוק. אם לא - תמיד אפשר לקחת איתך פנקס רשימות, אתם לא תאמינו כמה שזה יותר נוח. ומגניב לשלוף. כמו סופר דרכים P:

9. "Spell Checkers וחיפוש בגוגל." - כל העניין הזה של "לגלוש 24X7 כדי שכץ וגרג'ובה הראש שלי לא יחלום בהקיץ מדי פעם" מתחיל לעייף אותי. אני נוסעת שעות באוטובוסים, תסמכו עליי, כבר מאה פעם ציינתי בבלוג הזה שאין לי אוטו, ואת רוב הזמן אני מעבירה עם אוזניות על האוזניים כשמולי יש או ספר או את הנוף היפה שבחוץ, והראש שלי חולם בהקיץ או קורא. אמנם נשמע לי נחמד מאוד לקרוא את הבלוג Life Goes On בישרא-בלוג בדרך הביתה, אני יודעת שהרבה מכם קוראים את הבלוג מהסמארטפון, אז לפחות יש לכם טעם טוב , אבל חוץ מזה, אני לא חושבת שאני מפסידה משהו רק כי אין מולי את "האפשרות האינסופית" של גלישה בכל אתר בעולם. אם אני חושבת על משהו וממש ממש חשוב לי לבדוק אותו (אגב, עוד לא קרה. ואני אדם סקרן) - אני פשוט אשלוף את פנקס הרשימות שלי (כן, הפיזי. מחברת קטנה בגודל של סמארטפון בצבע לבן) - ואכתוב - "לבדוק כך וכך וכך בגוגל" או משהו בסגנון. אני יכולה לחכות עוד כמה שעות, העולם ימשיך להסתובב. אז לא בדקתי חדשות כל חמש דקות ולא גיגלתי מהם "חמשת אבות המזון" מתוך שיעמום. הרעיונות הטובים ביותר שלי לסיפורים באים לי או במקלחת, או לפני השינה, והכי הרבה... בנסיעות. הטעות הכי גדולה של האנושות, לדעתי, היא שהיא לא השאירה לעצמה שום מקום לדמיון. תפנו את הראש ותגלו דברים חדשים שהאינטרנט לא נתן לכם לגלות. כמו למשל... מה לעזאזל עובר לכם בראש מדי פעם?... נסו את זה, בחיי, תכבו את הסמארטפון בנסיעה ארוכה, תכריחו את עצמכם לא להדליק אותו עד סוף הנסיעה, ותבינו על מה אני מדברת. ההמצאות הגדולות ביותר הומצאו ברגעי שיעמום, הארי פוטר הומצא בנסיעה ברכבת, אנשים כתבו או הקליטו יומן מסע בדרכים. גוגל אולי יעסיק אתכם, אבל מתי כבר יש לכם הזדמנות בעולם המהיר הזה לעצור מדי פעם ולתת לעצמכם לחשוב ולהביט בנוף? אולי להתסכל מסביב ולראות איפה אתם, להבחין באיזה פרח נאה או שקיעה עוצרת נשימה. למה להפסיד את זה, הגיהנום מלא בהודעות וואטסאפ. לא הייתי שם עדיין, אבל אני די בטוחה.

10. "תתקדמי, זמנים משתנים." - אבל טוב לי פה. אני מאושרת עם הטלפון הקטן והמצ'וקמק שלי ואני לא רוצה להחליף אותו. אני אוהבת להרגיש את הלחצנים בקצות האצבעות כשאני מתקתקת מספר או אסמס ואני חושבת שלחצנים שולטים - מתי בפעם האחרונה כתבת הודעת טקסט בלי להסתכל על הצג? איזה אדיר זה - כמו להשתין בעמידה! יותר מזה, אם הוא ימות אי פעם, אני אנסה לשלוח אותו לתיקון. אני מודעת לכך שמתישהו אצטרך להחליף אותו כי כבר לא מייצרים את הפשוטים (זכות הבחירה נלקח ממני... וועעע וועעע.) אבל אני דוחה את הקץ והלוואי שהיום הזה לא יבוא.

11. "אלה טלפונים הרבה יותר חזקים." - שקר. השם השני של הנייד שלי הוא "שובר-בלטות". כשהוא נופל, הבלטה נשברת ומפנה לו את הדרך, והוא נשאר שלם. בחיי ובחיי היקרים לי, אני לא משקרת. כבר יותר משלוש שנים שהוא אצלי, אולי כמעט ארבע, והוא נפל עשרות פעמים, והוא בסדר. חוץ מזה שהוא מודבק מאחורה עם סלוטפ כי המכסה של הסוללה שלו נופל כל דקה... כן, טוב, אני די קלאמזי. טלפון חכם היה מזמן מת אצלי. אם אפתח זירת דו קרב בין הפליפ-פון שלי לסמארטפון רנדומלי, הנוקיה ינצח. חותמת לכם. כל פעם שנופל למישהו הסמארטפון הוא מתחיל לרקוד ריקוד מוזר שמזכיר היסטריה ולהתעסק איתו שעה כדי לעשות לו CPR. סמארטפונים הם שבירים. כשלי נופל הנוקיה, אני בדרך כלל מכניסה אותו לכיס בלי להתסכל אם הוא בסדר. הוא לוחם אמיתי, הוא בסדר. יותר מכך, כבר קרה לי איתו לפחות שלוש פעמים שמישהו עיצבן אותי באמצע שיחה או התקשר והפריע לי לכתוב - וזרקתי אותו על הקיר. נחשו מה? - כלום. הוא בסדר.

12. "הסוללה שלו חזקה." - לא היא לא. הדבר שאני שומעת הכי הרבה בחיים שלי, מיד אחרי, "חמודה, תעשי לי וודקה-רדבול", זה, "למישהו יש מטען לסמארטפון?"

הסוללה של הנוקיה אמנם משוגעת, אני לא אשקר (אני לא זוכרת איך היו מכשירים אחרים, אבל הם לא היו חלשים). היא אומרת שהיא בסדר (לפני שהומצאו האחוזים) עם שלושה קווים ירוקים ואחרי חמש דקות שיחה - קו אחד אדום מהבהב. היא כביכול מאיימת אבל אני יכולה לדבר עוד שעה והיא פשוט תמשיך להבהב. אני אנתק, אחזיר אותו לכיס, אשלוף אותו בעוד שעתיים - וווואלה! הסוללה מלאה. ארבעה קווים ירוקים. הוא ניזון ממיצי הקיבה של עצמו!

13. "זה הרבה יותר נוח." - נה-אהה. זה חרא יקר. מאוד. והוא דורש תחזוקה גבוהה. מאוד. שומר מסך וכיסויים וכל החרא הזה. וגם הם יקרים בדרך כלל. כמו להחזיק רכב. או דירה. כאילו שהם לא מספיקים בשביל לחסל חשבונות בנק. חוץ מזה, אתה לא יכול לראות את המסך באור שמש, הוא נהיה שחור; הוא שווה לחתיכת בטון בלי החיבור לאינטרנט; תוחלת החיים שלו היא 3 עד 4 שנים, וזה רק בהנחה שאתה האדם הכי עדין עלי אדמות; הוא רחב בהגזמה ואני לא יודעת איך אפשר לסחוב אותו בכיס כל היום; אני בטוחה שיש עוד סיבות שאני פשוט לא מודעת אליהן כי... אין לי סמארטפון.

14. "זה כיף." - נכון. זה כיף להשתמש בו ולשחק. אתה מרגיש עוצמתי, כמו איש עסקים, כשאתה מחזיק אותו ביד ומחליק את המסך עם האצבע; זה גם נראה חמוד מאוד, ממש אקססורי. זה מצייר את הדמות שלך, כבר ברושם הראשוני, לרוב, כילד מפונק ומעצבן עם אבא עשיר. (ולא, אציין לשם הפרוטוקול שאני לא ממורמרת. הסיבה שאין לי סמארטפון היא לא בגלל כסף - אלא מבחירה.) כן, זה קיים - ואם יש משהו שאני שונאת זה הורים שקונים לילדים בני ה4 שלהם סמארטפון או אייפון או אייפד או דופ-האד מה שזה לא יהיה. מה נסגר.

* כל מה שכתבתי, כמובן, מבוסס על ידע די שטחי בכל מה שקשור לטלפונים חכמים. אני לא מומחית ואני רחוקה מזה יותר מכל אדם שאני מכירה. אם טעיתי בכמה עובדות או הגזמתי, אשמח אם מי שיודע, יתקן אותי בתגובות. אני מציינת את זה כדי שלא תקבלו ממני את הרושם שאני מתיימרת להבין במשהו שאני לא.

לסיכום,

 אני לא חושבת שאני מפספסת משהו ואני בטוחה שגם אתם, הקוראים שלי, שסביר להניח שרובכם אם לא כולכם מחזיקים סמארטפון, מסכימים איתי. אתם יודעים שזה נכון אבל ההרגל תפס אתכם, וזה בסדר. אולי אני מרגישה קצת מנותקת מהאחרים לפעמים, וקרה לי שאנשים העבירו את נושא השיחה לסמארטפונים שלהם וישבתי בשקט בלי להשתתף בשיחה. חברים שלי מצטלמים, מעלים לפייסבוק או מספרים ביניהם בדיחות פייסבוק אישיות ואני לא תמיד מבינה אותן. מראים זה לזה תמונות שיש להם בטלפון כשלי אין מה להראות כי אני לא רגילה לתרבות הזאת של לצלם כל דקה מהחיים. אבל אני לא מרגישה רע עם זה יותר מדי, כי במקום לצלם את חיי, אני חיה אותם. כשאני מסתכלת עליהם, בלי שמץ גאווה, בחיי, אני רואה אנשים כלואים. כשהם עם האף בתוך הסמארטפון ואני מנסה לספר משהו למצח שלהם אבל לא מצליחה, מתייאשת ומרימה את הראש להסתכל על הרחוב, אני רואה אנשים. חלקם קבורים בסמארטפון וחלקם לא, והם ממשיכים להתקדם. כמו הטכנולוגיה, רק עם הרגליים. ותכלס, יש לי רק שלושה אפשרויות ברגע הזה: אפשרות אחת היא או לשלוף את הנייד הישן שלי ולסמס לחבר, כי זה שמולי לא איתי אלא עם מישהו אחר שגם הוא לא איתנו כאן. מוזר. אפשרות שניה, לשלוף ספר, לקרוא בשקט ופשוט לחכות שהוא ייזכר בקיומי. או האפשרות השלישית: להסתכל מסביב ולהינות מהצפייה ברחוב טיפוסי, חי, קיים, ותלת-מימדי, בלי צורך במשקפיים מיוחדות.

ועכשיו... מנפלאות המין האנושי, תכינו ממחטות:

 

 

אני קוראת לזה:

רחובות בעולם 2015 - אפוקליפסת השלטון הטכנולוגי.

בקרוב בבתי הקולנוע.

**אם אתם קוראים את זה בסמארטפון, זה הזמן לקחת את האתגר שציינתי קודם, לכבות אותו ולהרים את העיניים. תודה שהייתם כאן לשמוע אותי מייללת. נתראה בפוסט הבא :)

 שייבון עוד לא קיבל אצלי פחות משלושה כוכבים, כי גם אם הוא נכשל בקרקטריזציה, בקו עלילה או ברעיון כללי, הוא תמיד מפצה על זה בכתיבה שלו. אני אוהבת את הקצב שלו, ולמרות שמעולם לא הייתי מעריצה של משפטים ארוכים, הוא איכשהו ועל אף המסע הארוך שנדרש כדי לסיים אצלו משפט, עושה לי את זה.

הרעיון הכללי של הספר הזה הוא גאוני ולדעתי יכול היה להיות רומן באורך מלא מדהים, לא פחות. לצערי, אני חושבת שהוא לא השתמש בו כמו שצריך. הוא נתן לי את התחושה שבא לו רק לסיים לכתוב את הספר כדי לעבור לפרוייקט הבא כשאם הוא היה משקיע בעלילה קצת יותר, זה היה יכול להיות יהלום בקריירה הספרותית שלו.

דירוג של 3 מתוך 5 כוכבים :)

הרעיון לתאג הזה יושב לי כבר די הרבה זמן בראש, ובסוף הרצון שלי לשתף בתהליכי כתיבה ולעזור לאחרים בכתיבה שלהם הכריע את ההתלבטות שלי.

אני חולמת להיות סופרת מגיל 6 - בערך באותו זמן שלמדתי לקרוא ולכתוב וההתמכרות החלה. בזכרוני, אפילו לפני כן, כשעוד לא ידעתי לכתוב וכתבתי סיפורים בלי מילים, עם ציורים בלבד.

אז איך כותבים רומן? - הנה שאלה שאני לא מוסמכת לענות עליה, ועדיין, יש לי הרגשה שהניסיון שלי יכול לעזור.

התאג הזה - שולחן הכתיבה - לא עומד בתור תוכנית לימודים או קורס לכתיבה, ממש לא. אני לא מורה ולא מדריכה רוחנית ולי בעצמי יש עוד הרבה ללמוד. כתבתי יותר מעשרה רומנים עד היום ואפילו אחד מהם אינו גמור, עוד לא הוצאתי שום דבר לאור ואני עדיין טועה ולומדת ושואפת ליותר. אבל הייתי בכמה סדנאות כתיבה בחיי אצל מאסטרים ועברתי הרבה בדרך. כל הפוסטים שאכתוב תחת התאג הזה הם לא התיימרות ללמד אף אחד, אלא נטו טיפים ועצות ממני לכותבים אחרים שרוצים לשמוע (או לקרוא) על תהליך הכתיבה של כותב אחר. אני מספרת לכם על ההתנסויות שלי בשולחן הכתיבה שלי, ואנסה לתת לכם טיפים או כלי עזר לקשיים שאולי גם אתם נתקלתם בהם. כל מה שאכתוב כאן הוא סובייקטיבי ואשמח לשמוע גם את הדעות שלכם.

היופי וההנאה שאני מוצאת בכתיבה הוא הייחודיות של האמנות הזו. אין חוקים בכתיבה. אם שאפתם לעסוק באמנות בחייכם או שאתם כבר אמנים אתם בטח מבינים על מה אני מדברת.

אם אתה רוצה להיות פסל אתה חייב ללמוד איך להשתמש בחומר, להתחיל מקטן ולאט לאט להתפתח, ללמוד להשתמש בכלים שונים ולפעמים גם ללמוד איך לתקן או להיפרד מפרוייקט שנהרס או נשבר. אתה צריך ללמוד איך כל חומר מגיב, יש חוקים ברורים במה להשתמש, מתי ואיך.

אם אתה רקדן אתה חייב ללמוד תנועות שונות, להתאמן בכל יום, לשמור על כושר ועל תזונה נכונה, לדעת להופיע מול קהל. יש חוקים איזה סוג ריקוד הולך עם סוג מוזיקה מסוים, יש ריקודים שאתה חייב בן זוג בשבילם, יש תנועות שלא הולכות ביחד עם סגנון כלשהו.

אם אתה כנר אתה בטח מכיר כמה וכמה יצירות קלאסיות, אתה צריך ללמוד לקרוא תווים, להתאמן שעות על גבי שעות ביום, אולי ללמוד אצל כנר אחר ולהתפתח, לדעת איך לחבר צלילים בהרמוניה נכונה ולבנות לחן אמיתי וטוב משלך, לדעת לרגש אחרים בעזרת המוזיקה. יש חוקים גם במוזיקה ובנגינה, טונים שונים ושימוש נכון בידיים, כיצד לבצע ויברציות ואיך לא לזייף.

הכתיבה שונה. גם בכתיבה יש טכניקות, ז'אנרים וסגנונות, אבל בשום אופן אין חוקים. הכל אפשרי, הדף הריק פשוט עומד שם ומחכה שתמלא אותו ברעיונות, מילים, תיאורים, דיאלוגים, נבלים וגיבורים. אתה לא צריך ללמוד כדי לכתוב, אם כי אתה תמיד יכול להעשיר את הידע; אתה לא נמצא מול קהל ולעולם לא תראה את התגובה שלהם כשהם עומדים מול היצירה שלך, כמו שפסל או רקדן או כנר יכולים לראות בזמן אמת בהופעה או בתערוכה. הקהל שלך נמצא לבד בבית או בפארק או בתור לרופא שיניים וחווה את האמנות שלך דרך העיניים שלהם בלבד. אתה ישבת מול המחשב שלך, או הדף, או מכונת הכתיבה או מה שזה לא יהיה שאתה מעדיף לעבוד איתו, וכתבת, ודיממת כמו שארנסט המינגווי תיאר את זה; נתת למילים שלך לבטא צבעים וצורות ופילוסופיות ונופים וקונפליקטים ואהבות ושנאות וחיים ומוות ומיליון ואחת דברים שמילים יכולות לתאר, והוא קלט את זה וראה את זה דרך העיניים שלו; אף פעם לא בדיוק כמו שאתה ראית את זה. זו חוויה אינדיבידואלית, אישית. או כמו שסטיבן קינג תיאר את זה - טלפתית.

"הביטו - עומד לו שולחן מכוסה מפה אדומה. עליו מונח כלוב בגודל של אקווריום קטן. בתוך הכלוב יש שפן לבן עם אף ורוד ועיניים מוקפות בצבע ורוד. בכפותיו הקדמיות הוא אוחז בפיסת גזר, שבה הוא נוגס בשביעות רצון. על גבו, משורטטת בבהירות בצבע כחול הספרה 8.

האם אנחנו רואים את אותו הדבר? נצטרך להיפגש ולהשוות רשמים כדי להיות בטוחים לחלוטין, אבל נדמה לי שכן. יהיו וריאציות הכרחיות, כמובן: חלק מהקולטים יראו מפה בצבע אדום-דם, אחרים יראו אותה בצבע אדום-סגול, ואחרים יראו גוונים אחרים (לעיוורי הצבעים המפה האדומה תיראה בצבע האפור כהה של אפר הסיגר); אחרים יראו אימרה משוננת, אחרים יראו אימרה ישרה; נפשות בעלות נטייה דקורטיבית עשויות להוסיף קצת תחרה, ושיהיה לכם לבריאות - מפת השולחן שלי לרשותכם, דמיינו אותה כאוות נפשכם.

באותו אופן, עניין הכלוב מותיר לא מעט מרחב לפרשנות אישית. ראשית, הוא מתואר במושגים של השוואה גסה, וזה יעיל רק אם אתם ואני רואים את העולם ומודדים את הדברים שנמצאים בו באופן זהה. אמנם קל לטעות כשעושים השוואות גסות, אבל האלטרנטיבה היא תשומת לב כפייתית לפרטים, שמחסלת את כל ההנאה שבכתיבה. האם עדיף שאומר: "על השולחן מונח כלוב שאורכו מטר, רוחבו שישים סנטימטר, וגובהו שלושים וחמישה סנטימטר"? זאת לא פרוזה, זה ספר הוראות. הפיסקה גם אינה אומרת לנו מאיזה חומר עשוי הכלוב - תיל? מוטות פלדה? זכוכית? - אבל האם זה באמת משנה? כולנו מבינים שהכלוב הוא אמצעי שניתן לראות דרכו; מעבר לכך, לא אכפת לנו. הדבר המעניין ביותר כאן אינו אפילו השפן זולל הגזר שבכלוב, אלא המספר שעל גבו. לא שש, לא ארבע, לא תשע-עשרה נקודה חמש, אלא שמונה. על זה אנחנו מסתכלים, ואת זה כולנו רואים. אני לא אמרתי לכם, ואתם לא שאלתם אותי. אני בכלל לא פתחתי את הפה שלי, וגם אתם לא פתחתם את פיכם. אנחנו בכלל לא נמצאים עכשיו באותה שנה, שלא לדבר על אותו חדר... רק שאנחנו כן ביחד. אנחנו קרובים.

יש לנו מפגש מוחות."

(מתוך "על הכתיבה" מאת סטיבן קינג. עמ' 97-98.)

אם כל חייכם בניתם סיפורים בראש כדי לשעשע את עצמכם - אתם יוצרים. אם גם מצאתם את עצמכם מנסחים אותם בראש - אתם כותבים.

כתיבה היא תחום שלא כל אחד מסוגל לעסוק בו. הכתיבה דורשת הרבה סבלנות, אומץ להוריד את הבגדים וללכת עירום מול הקוראים שלך, ביצים לחשוף את הנפש שלך (גם את הצדדים הכי אפלים שבה), וכמובן, כישרון.

עצם העובדה שאתם פה כבר מציינת שיש לכם כישרון כתיבה ברמה שאני לא יכולה לשפוט.

הרבה אומרים שאי אפשר ללמד כתיבה באופן מכני, שזה צריך לבוא מתוך הכותב ולא ניתן ללמד את זה בשום אופן. הם לא טועים. אין שום כדור פלא לקבלת השראה או טיפול גנטי לשיפור הפרוזה; אי אפשר להזריק כישרון - נולדים איתו. ובכל זאת, אני לא יכולה להמליץ לכם יותר על סדנאות כתיבה וקורסים. קחו אותם, אם אתם יכולים. בעבר לא הייתי לומדת, חשבתי לעצמי שכמות הספרים שאני קוראת מספיק מלמדת אותי איך בנוי ספר ומול מה אני מתמודדת, אבל תמיד יש מה ללמוד, הידע הוא אינסופי; חוץ מהלימוד עצמו כמובן, יש את העניין של אינטרקציה עם כותבים אחרים והאפשרות לקרוא ולהיחשף לסגנונות כתיבה שונים. אז לכו על זה, אם התלבטתם ולא ידעתם מה לעשות. תירשמו לסדנה, גם אם נראה לכם שאין לכם זמן, אתם תראו שכשזה כבר חלק מהלו"ז, זמן יהיה. פעם בשבוע, פעם בחודש, זה לא הרבה. ואני מבטיחה שתחכו לזה כל יום.

למה זה טוב ללמוד? - יש הבדל בין אמנות (art), לבין אומנות (craft). אמנות היא מה שכבר נמצא בך ושניתן לפתח עם עבודה קשה, ואומנות היא דבר נלמד. זה כמו ילד עם אוזן מוזיקלית ואהבה למוזיקה; הילד הזה לא נולד עם כלי נגינה ביד, כדי להיות מוזיקאי הוא יצטרך ללמוד תווים, להתאמן שעות ביום, ללמוד טכניקות ורק אז אולי, אולי הוא יהפוך לוירטואוז אמיתי. הכישרון הוא נצרך, אבל הוא לא יבטיח לך הצלחה. הכל תלוי בך ובעבודה הקשה שלך. בכתיבה אתה לא צריך ללמוד תווים כמו בנגינה, אבל אתה בהחלט צריך לעבוד קשה. גם אם תהיה אדם עם כישרון כתיבה יוצא מן הכלל, אתה עדיין צריך מושג וחצי על בניית מסגרת סיפור. אתה לא רוצה כל החיים לכתוב את אותם סיפורים לינאריים ולא להיחשף לסיפורי מסגרת, סוגי עלילה ופיתוח עולם. זה יהיה בזבוז ענק.

נניח שאתם כבר מכירים את עצמכם ואתם בטוחים שיש לכם את הכישרון ואתם אוהבים לכתוב. נצא מנקודת הנחה שיש לכם תשוקה עזה למילה הכתובה, טוב ויפה; מהם בדיוק הדברים שאתם צריך כדי להיות כותב, ובעתיד, סופר?

אז דבר ראשון, מה שאתה צריך זה לכתוב, והרבה. כי זו הפעולה שבאנו לעשות.

דבר שני, תקרא. קריאת ספרים היא האוניברסיטה הטובה ביותר למי שרוצה להיות סופר או לעסוק בכתיבה, ואם אתה באמת אוהב לכתוב, סביר להניח שאתה גם אוהב לקרוא. תקרא הרבה, כמה שיותר, תאמינו לי, זה משפר את הכושר השפתי, זה נותן יותר ביטחון בכושר הביטוי, זה עוזר עם שגיאות כתיב ודקדוק, ובכלל, אתה לומד איך בנוי סיפור. כל ספר וספר שאתה קורא עוזר לך להבין יותר את מה שאתה מנסה ליצור. זה כמו לתפוס ארכיטקט עומד ובוחן בניין - זה טבעי לגמרי. תקרא בכל הזדמנות. אני אישית לוקחת איתי ספר בתיק לכל מקום, גם למסיבה. מי יודע, אולי יהיה משעמם במיוחד הפעם? תקראו לי חנאבץ, אבל זה מעביר לי את הזמן יופי. אל תספרו לי את החרא הזה של "אין לי זמן לקרוא". אם אתה בטוח כל כך שהזמן הולך נגדך, אז תצא מהפייסבוק לשעה-שעתיים, תקצר את זמן המקלחת, תקרא באוטובוס, במיטה לפני השינה, בפארק אחרי הצהריים; תפסיק לצפות באותו סרט חמישים פעם. כל דבר. תאמינו לי, זמן תמיד יש! בני האדם פשוט לא יודעים איך להשתמש בו, וכמובן שאף אחד לא יגיד, "אין לי זמן לפייסבוק". אז תתנתק, תרתי משמע, ושב לקרוא קצת. או הרבה.

הדבר השלישי שאתה צריך זה לאהוב את זה. מי שלא אוהב לכתוב, לא משנה כמה הוא כישרוני וכמה מדהימה ופואטית הכתיבה שלו, הוא לא יצליח; כמו כל תחום באמנות, צריך לעשות את זה מתוך אהבה לתחום והצורך לבטא את עצמך דרכו.

הדבר הרביעי שאתה צריך זה לרצות את זה. אם אתה לא רוצה בזה באמת, לא תעבוד קשה, ובלי עבודה קשה זה פשוט לא ילך. יש סיבה למה הסטריאוטיפ של הסופר הוא תמיד איש שיושב בחדר אפלולי עם בקבוקי יין ריקים סביב וכוסות קפה ווויסקי בכל מקום, עם מקטרת בפה מול מכונת כתיבה, אוחז בראשו בתסכול ומוקף בניירות מקווצ'צ'ים. כל הסופרים עבדו קשה, אין לאן לברוח מזה. טולקין רק תכנן את שר הטבעות (שבמקור כפי שאתם בטח יודעים הוא ספר אחד ארוך ולא שלושה כרכים כפי שחילקו את זה מאוחר יותר) במשך הרבה מאוד שנים. משנת 1914 ועד מותו בשנת 1973 הוא עבד על מאות טקסטים וגרסאות שונות. את הספר עצמו הוא כתב במשך 16 שנה! ג'ו רולינג כתבה את הארי פוטר ואבן החכמים במשך שש שנים ואז רק החלה לתכנן את הספרים הבאים. ארנסט המינגווי העיד שכתב 39 פעמים את הסיום של הקץ לנשק עד שהיה מרוצה ממנו ודויד גרוסמן אמר שהוא כותב 10 עד 12 גרסאות כל ספר.

 "אני חושב שכל מעשה אמנות ואומנות צריך להיות מלוטש, ואתה צריך למחוק את טיפות הזיעה של עצמך, כדי שלא יראו שהתאמצת."

- מאיר שלו. 

למה אני אומרת לכם את זה? לא. לא כי אני מנסה לייאש אתכם לפני שהתחלתם, אלא כי אם אתם מצפים לשבת, לכתוב, לשלוח את כתב היד להוצאה לאור ו'באם' יש ספר על המדפים - תשכחו מזה.

מה אתם באמת רוצים? - אתם רוצים כסף? תהילה? אתם רוצים לראות סרט שיצא בהוליווד מבוסס על ספר שכתבתם? אתם חולמים שיראיינו אתכם לעיתון או לרדיו? אתם רוצים בסיס מעריצים?

אם חלק או כל הדברים האלה למעלה זה מה שמעניין ומדרבן אתכם להיות סופרים, תפרשו עכשיו ולכו ללמוד משחק או להשתתף בתכנית ריאליטי. הדבר שצריך להיות הכי חשוב לכם זה הכתיבה. התהליך עצמו שנותן לכם סיפוק, הנאה, וכן, לפעמים גם סבל. כי כמו פאם פטאל, גם הכתיבה שוברת את הלב לפעמים. זה קשה. יש פעמים שתצטרכו למחוק כמות מטורפת של טקסט שהיה מיותר לסיפור, יש פעמים שתאלצו להרוג דמות שאהבתם או למכור את נשמתה לשטן, ולפעמים פשוט תאלצו לשבת שעות מול הלפטופ ולא להצליח לבטא מילה אחת כמו שצריך.

זה קשה לפעמים עד כאב ותסכול, אבל תסמכו עליי, זה מה שהופך את כל העניין למעניין ומספק יותר. דברים טובים קשה להשיג, אחרת עד כמה טובים הם יכולים להיות? זה כמו נסיעה על אופניים, ככל שהעליה חדה יותר, כך קשה יותר לפדל. אבל כשאתה מבין שקשה לך אתה גם מבין שאתה בעליה, וזה מדרבן אותך לעבוד ולהזיע. אן רייס נוהגת לומר, “.Go where the pleasure is in your writing. Go where the pain is"

אם תשאלו אותי מה הדבר הכי חשוב שצריך לעשות כדי להיות סופר, אני אומר לכם חד וחלק: לכתוב. אם אתם רוצים להיות סופרים, תעשו מה שסופרים עושים - תכתבו. תכתבו ותקראו ותכתבו עוד קצת. תכתבו כל הזמן בכל הזדמנות וכמה שיותר. קחו איתכם, חוץ מספר, גם מחברת ועט לכל מקום. כמה שתכתבו ככה תשתפרו. וכמובן, תחיו קצת. כי בלי לחיות, לא יהיה לכם על מה לכתוב.

ניל גיימן ציין פעם בריאיון: "מדי פעם בפעם אני פוגש כותבים ממש טובים, שאין להם מה לומר. ואתה רוצה לומר להם: טוב, אז תפסיקו לכתוב ותשיגו עבודה איפשהו, לכו לטייל בעולם, לכו תעשו דברים. לכו תגרמו ללב שלכם להישבר. ואז תחזרו ותכתבו עוד קצת." *תרגום חופשי*

אז על סמך ניל גיימן זה יהיה הדבר החמישי והאחרון: תחיו. תנו לעצמכם סיבה לשבת מול הדף הריק ומילולית, להקיא את נשמתכם

ואני? - אני אהיה כאן להחזיק לכם את השיער :)

כשהייתי קטנה הייתי טומבוי. הייתי משחקת עם הבנים בשכונה בגולות, כדור, פוגים (זוכרים פוגים?) ובכל דבר שמלכלך. הייתי מתרוצצת מהרגע שנגמרו הלימודים ועד שהייתי צריכה ללכת לישון. או עד שאמא הייתה קוראת לי מהמרפסת, "בואי לאכול!"
כשבנות בשכונה היו מזמינות אותי ואת חברה שלי (שהייתה יותר טומבוי ממני) לשחק איתן בפיקניק עם בובות, היינו צוחקות וזורקות עליהן חצץ.

הייתה גם כנופייה של בנים, גדולים מאיתנו בערך בשלוש-ארבע שנים, שהיו נוהגים ללכת תמיד ביחד, לרסס על קירות ולאיים עלינו במכות אבל אף פעם לא לקיים, כי הם פחדו שה"אח הגדול" שלנו יבוא להרביץ להם. (לא היה לנו שום אח גדול אבל זה מכר מצויין.) ובכל זאת שיחקנו איתם כל הזמן. ילדים יכולים לריב ומיד אחר כך לשחק ביחד, איזה אדיר זה.

 אבל באופן מפתיע, בבית הספר (אני מדברת על תקופת היסודי) הייתי תלמידה טובה. למדתי לקרוא מהר מאוד. היה לנו שיעור כתיב-וכתב בכיתה א' ובו היינו צריכים לקרוא כמה שיותר ספרונים במשך השנה. אני סיימתי את כל הספרונים והתחלתי את כולם שוב מההתחלה. כשסיימתי אותם בפעם השניה נשארה לי עוד חצי שנה של שיעורי כתיב-וכתב והשתעממתי, אז התחלתי לכתוב סיפורים קצרים במחברת ריקה שהייתה לי. אבל אז מאוד כעסתי כשהמורה שלי פתחה את המחברת, ראתה שכתבתי סיפור, סימנה V וכתבה "יפה מאוד". אני זוכרת שמחקתי את זה בטיפקס וכשהיא שמה לי מדבקה גירדתי אותה. אמא שלי שאלה למה ולא ידעתי להסביר במילים שזו לא עבודה לבית הספר, זה סיפור. כתבתי אותו מתוך רצון לכתוב, מתוך הנאה, תשוקה, והמורה הזאת הפכה את זה למן סוג של מבחן או שיעורי בית. או משימה מחורבנת. זה הרס לי.

נסענו אתמול לקבר של מ'. אני, ס', א', השותפה שהיתה להם פעם, וא' שלי, הבחור.

אחרי מה שקרה בשבוע שעבר (היום שבו השתנתי על מקל), הדבר האחרון שרציתי היה לראות אותו, אבל הוא החליט להצטרף. הוא הכיר את מ' בתיכון. היתה להם להקה בשם "האחושרמוטות".

הוא בא לאסוף אותי עם האוטו והנסיעה היתה (בשבילי לפחות) די מביכה. לא החלפתי איתו מילה. אם להיות כנה, הייתי די שוקיסטית. לא רק בגלל מה שקרה, אלא בגלל שיחה שהיתה לי עם אמא שהדהדה לי בראש עוד מאז התקרית.

אם קראתם את הפוסט הקודם אתם זוכרים את התגובה שלה כשגילתה ששכבתי עם א'. אז למחרת, באתי לאכול איתה צהרים (אני לא תמיד אוכלת איתה, אבל באותו יום ידעתי שהיא בטח מרגישה לבד אחרי שאחותי והנכדים נסעו מהבית שלהם אחרי שלושה שבועות של התנחלות.) והיא בהתחלה לא דיברה על הנושא. אבל היא דיברה איתי בכללי, שזה כבר התקדמות. בדרך כלל היא תקועה עם האף בתוך הסמארטפון ובעיקרון פשוט מתעלמת מקיומי.

ואז היא שאלה, "איך את נוסעת לקבר?"

"א' בא לאסוף אותי." פלטתי, ורק שניה אחרי שהמשפט יצא, הבנתי את הטעות שעשיתי.

"א'?" היא אמרה, על הפרצוף שלה אותה הבעה נגעלת שאני כבר מזהה מגיל אפס ושרודפת אותי בסיוטי לילה.

"הוא גם בא." אמרתי.

"למה הוא נדחף אליכם?" היא שואלת, "אני ממש לא אוהבת את הבחור הזה."

"הוא לא נדחף, הוא למד עם מ' בתיכון."

"מאיפה את מכירה את א', באמת?" היא נזכרת לשאול אחרי שנה שאני מכירה אותו.

כבר סיפרתי לה איפה הכרתי את א', אל כמו שכבר ציינתי, קשה להקשיב כשהאף שלך תקוע בתוך מסך של סמארטפון, "בלוויה של מ'."

"שם הכרתם?!"

"כן, למה?"

"לא רציתי לספר לך אז, כי זה לא היה נראה כמו משהו שאת צריכה לדעת. אבל..." היא היססה.

שאלתי על מה היא מדברת והיא אמרה שביום הראשון שהיא פגשה את א', אחרי שהיא השתחררה מהשוק שהוא נכה וכל זה, היא שמעה שיחה שלו עם חבר. היא היתה באוטו עם אבא שלי (הייתי בג'ם סשן באיזה בר והם כבר היו באזור אז הציעו לאסוף אותי. למה לא, הסכמתי, הרי תכננתי לשתות. הייתי צריכה טרמפ והם הציעו שאישן אצלם באותו לילה. מסתבר שא' עמד מחוץ לבר והם פגשו אותו. עשיתי ביניהם הכרות ואז נסענו. לא ידעתי שהם שמעו שיחה שלו עם חבר והייתי נוכחת כל הזמן אז אני לא בטוחה אם באמת קרה, אבל ככה היא אומרת.

לטענתה, א' נראה נלהב וסיפר לחבר שלו, "היה לנו לילה סוער, אחי. המיטה רטטה." והיא שמעה אותו גם ממלמל, "שתי בחורות!"

כשהיא סיפרה לי את זה היא היתה מאוד נסערת ואני מכירה אותה, היא מאוד מגזימה בסיפורים, לפעמים עד כדי המצאת פרטים שלא היו שם. לא בקטע של לשקר, פשוט כי היא זוכרת את זה ככה. אני יודעת את זה עוד מילדות, כשהיתה מספרת לשכנות שבכיתי כשבכלל לא הייתי בוכה או שאמרתי משהו שבכלל לא אמרתי. אני יודעת שהיא לא משקרת כי היא לפעמים היתה אומרת את זה מולי.

בכל אופן, לא ידעתי מה להגיד. אם א' אמר את זה זה עניין שלו, אחרי הכל, כל זה קרה שנה לפני ששכבנו. מה שכן, ידעתי שהיתה לו חברה בתקופה הזאת. אבל זה גם לא ענייני, כי אולי הם עשו אורגיה או משהו, אז למה זה אמור להיות משנה לי. שיהנה. אבל מבחינתה זה... איך אומרים הדוסים? - תועבה.

"את יודעת איך נגעלתי כששמעתי את זה?" היא אומרת לי, "גועל נפש, מה, הוא לא יכול לשלוט בעצמו? לא אמרתי לך כי לא חשבתי שאי פעם תיגמרי איתו. הוא בחור שלילי מאוד. תאמיני לי, הייתי חילונית, אני יודעת מה קורה להם בראש. למה שלא תמצאי לך לפחות בחור טוב? מה את צריכה אותו?"

במילים אחרות, היא ניסתה לומר:

היא קישקשה במשך איזה חצי שעה על כך שמבחינתה, הלוואי והייתי שומרת על עצמי עד החתונה, אבל כבר עשיתי את הבחירה שלי ואי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור. על כך שאחותי, ר', לעולם לא תיתן את הגוף שלה והוא יישאר טהור עד שהיא תתחתן ואז רק בעלה ייגע בה. כל זה גרם לי להרגיש ככה קטנה.

מה הייתי אמורה להגיד?

איתכם אני יכולה להיות כנה, אז אומר לכם. תכלס, הייתי בודדה. אני לא נמשכת אליו עד כדי כך, הוא חמוד והכל אבל תמיד ראיתי בו ידיד. הסיבה ששכבתי איתו היא שבאמת הרגשתי בודדה. הייתי יכולה בקלות להאשים את אמא שלי, שהיא זו שהתחננה שאחזור לגור לידם, אבל אני לא בת זונה שמפילה אשמה על אחרים, למרות שלפעמים אני כן מרגישה ככה. כל החברים שלי רחוקים ממני ואני לבד בעיר שאני שונאת ושאני לא מעוניינת להכיר בה חברים כי כולם כאן מעפנים ואין כאן אנשים שאני נמשכת אליהם. אני לא מהבחורות האלה ששוכבות עם כל זר שהן פוגשות. זו עיר מפוצצת בזקנים או קקות. או שניהם. כל האנשים שהיה לי דיבור איתם נראו כאלה מטומטמים. הוא היחיד (שאפילו לא גר כאן אלא בעיר הקרובה) שהתחברתי אליו ושהיה זמין. אין בינינו שום דבר מחייב, אמרתי לו את זה. זה היה לילה אחד שאולי היה טעות ואולי לא, אני לא יודעת. אני רק יודעת שהייתי חרמנית ובודדה. חוץ מזה, הוא היה אנוכי. הוא גמר ואני לא והוא אפילו לא טרח לשאול. אני שונאת כשגברים עושים את זה. אז לא ניסיתי להגיד משהו, רק זייפתי וזהו.

אני לא מתכוונת להיות איתו שוב. לא רק בגלל היום ההוא, אלא גם כי הבנתי שהוא לא בשבילי בכלל ושזה לא עשה לי טוב משום בחינה. פאק, אפילו לא גמרתי!

אמרתי לה (לאמא) שתפסיק לדאוג ושלא תעיז לנסות ולשדך לי מישהו כי אני לא מתכוונת להיות שוב עם א' ושאנחנו רק ידידים. היא לא נראתה משוכנעת אבל הוא צפר לי מלמטה אז אמרתי לה שאני הולכת. ביי... יצאתי... תפסיקי לדבר...

כשהגענו לקבר הרגשתי הקלה. ס' וא' (הבת) ישבו שם וחיכו לנו. על הקבר היה מונח ורד. ס' תמיד מביא ורד לקבר של מ' וגם על הקבר עצמו חרוט ורד. זה בגלל שלמ' היה קעקוע בצורת ורד על הכתף. הוא אף פעם לא הסביר לנו את המשמעות של הורד, גם כששאלנו, אבל זה אפיין אותו. הם לא נראו מצוברחים או משהו. א' הביא איתו גיטרה ופינג'ן וישבנו ליד הקבר, בישלנו קפה שחור וא' ניגן לנו בלוז (לא יכולתי ללוות אותו עם המפוחית כי היה לי כאב גרון. וירוס ארור. וגם לא ניגנתי עם הגיטרה כי העדפתי שהוא ינגן) ואנחנו סיפרנו סיפורים על מ', לא סיפורים מדכאים, להפך, הוא היה בחור מצחיק בחייו והיה מאוד משעשע לדבר עליו. אני חולה עליו ופאק, כמה שאני מתגעגעת.

חוץ מזה, שתינו כל אחד שלוק של וויסקי מהפלאסק (פלאסק שקניתי לא' ליומולדת לפני כמה חודשים) וגם שפכנו קצת ממנו על הקבר. כמו שעושים בתרבויות מסוימות. כאילו מוזגים אחד למת. זה הרגיש אמיתי, כאילו הוא שותה איתנו.

אחר כך נסענו לישוב ליד ואכלנו במסעדה איטלקית, היינו רעבים. פיטפטנו והאווירה היתה קלילה. אפילו גנבתי שלט מהשירותים. תליתי אותו על הקיר בטריילר:

הוא קטן הוא רק נראה גדול. הממ... זה אירוני כשאני חושבת על זה, שהשלט שגנבתי הוא פינוקיו וכל מה שעובר לי בראש במשך היום היה, "אמא אמרה את האמת או שהיא מבלפת?" ולמה זה בכלל מעניין אותי לדעת? ובנוסף, כל הדרך התלבטתי אם כדאי לי לומר לא' את האמת או לשתוק. זה לא נקרא לשקר, נכון? פשוט לא להגיד כלום.

אם החזקתם מעמד וקראתם עד כאן, פליז תהיו כנים איתי בתגובות ותגידו לי - אתם חושבים שאני צריכה לספר לו? ואם אתם גברים, תגידו, הייתם רוצים לדעת אם בחורה ששכבתם איתה חשבה שהיא בהריון, גם אם בסוף התברר שלא?

אני שואלת כי... א' ניסה לנשק אותי פעמיים באוטו ואני התחמקתי מהנשיקה, לא יכולתי לגעת בו. הוא מן הסתם הרגיש בזה, הוא נראה מהורהר. בקושי שנתתי לו נשיקה על הלחי כשנפגשנו ואיזו צ'אפחה כזאת על הכתף. מובכת. חחח אולי אני סתם הופכת זבוב לפיל? ואולי פשוט אמא שלי ממש נכנסה לי לראש? יש לה נטיה לעשות את זה. להיכנס לאנשים לראש.

הנסיעה חזרה היתה בסדר, אני מניחה. א' חשב שאני לא מדברת כי יש לי כאב גרון, אז זה לא העלה שאלות, וויץ' יז גוד. אגב, שנוסף לכאב גרון יש לי גם כאבי שן בינה, אז אני לא במיטבי בכלל.

היחיד שיודע על מה שקרה (ביום שבו השתנתי על מקל) זה ס', ודיברנו על זה בטלפון, אבל לא באותו יום. כי א' וא' הבת לא יודעים כמובן והיינו איתם כל הזמן. אבל הוא לא מפסיק לחפור לי על היחסים בינינו ולשאול שאלות. הוא חבר טוב, ס'. הוא רק דואג לי. ובגלל שהוא היפי גיי פציפיסט, הוא לא עושה את זה באלימות, אבל אני יודעת שהוא היה נותן לי איזו סטירה אם הוא באמת היה צריך. זה מה שחברים הכי טובים עושים זה למען זה :)

אני חייבת לעוף, יש לי המון דברים לעשות היום וגם ככה כבר חפרתי. מקווה שלא יותר מדי.

נשיקות, אנשים.

ג'אם.

היה לי יום נורא.

מסיבות כלשהן שאין צורך לפרטן כאן, היו לי סיבות לחשוב שאני בהריון. עשיתי בדיקת הריון והלכתי לגניקולוג (כי חשבתי שאולי הפלתי) ותודה לאל, בסוף הסתבר שזו טעות ותינוק מעולם לא גדל ברחמי. אבל הטראומה נשארה.

האבא הפוטנציאלי היה הסקס באדי שלי, א', שלפני כמה ימים דיבר איתי על כך שהוא "לעולם לא מעוניין להביא ילדים לעולם." כן. אירוניה יכולה להיות ביצ'ית אמיתית לפעמים.

הדבר הנורא ביותר הוא שכשעוד לא הייתי בטוחה, דיברתי עם אחותי (שיש לה שלושה ילדים) בצד ואמרתי לה מה הסימפטומים שבגללם אני חושבת שאולי נפל לי, והיא אמרה שבהחלט יכול להיות שהפלתי. בדיוק ברגע הזה אמא שלי נכנסת לחדר.

חבר'ה, אני לא יודעת עד כמה העמקתי לכם היכרות עם אמא שלי עד כה, אבל תרשו לי לספר לכם כמה דברים. דבר ראשון, היא אישה דתיה. לא, לא סתם דתיה, חרדית. אני לא יודעת את ההבדל וזה גם לא מעניין אותי, אבל אני יודעת שחרדים יותר מחמירים, מה שעושה אותם יותר בלתי נסבלים. היא כמובן דוגלת בלשמור על עצמך לבעלך ובלא לקיים יחסי מין עד הנישואין ובטח שלא לשפוך זרע לשווא אלא רק אם רוצים ילד וכו'.

אני יודעת שהיא יודעת שאני לא בתולה (אני לא יודעת מתי היא הגיעה למסקנה, אבל בחיאת, הבת שלה חילונית בת 24, זו לא תעלומה גדולה) אבל זה תמיד נשאר מתחת לפני השטח ולא דיברתי על זה, ומכיוון שגם לא היה לי חבר בשנה האחרונה, היא לא שאלה שאלות תודה לאל. מעבר לכך, לפעמים היא מנהלת שיחה איתי ועם עוד אנשים ומדברת על הנושא כאילו היא נגעלת ממנו, "שמעתם? רותי נכנסה להריון מאיזה בחור שהיא אפילו לא נשואה לו, גועל נפש, יש לה ארבעה ילדים מחוץ לנישואים. ילדים מסכנים. איכס."

בכיוון שאני יודעת איך היא רואה את הנושא (גו פיגר... ממש הולמס אני.) אז גם לא דיברתי על הנושא בעצמי. לכן אני מניחה שאתם יכולים רק לנחש איך היא הגיבה כשהיא שמעה את זה.

"מה אמרת?" היא שואלת. הסתובבתי וראיתי אותה עם עיניים פעורות, "את בהריון?"

"לא, מה פתאום." אמרתי, "זה לא בטוח. כאילו, אולי. כלומר, אני די בטוחה שלא."

"עם מי שכבת?"

"..."

"עם א'?"

"... כן."

היא אכלה סרטים כל היום שלבת שלה יהיה תינוק מחוץ לנישואים, אבל מעבר לזה הדאיג אותה שהבחור איתו שכבתי (שהיא מכירה אותו) הוא נכה. הרגליים שלו משותקות והוא הולך עם קביים, לא מאיזו תאונה או מלחמה, הוא נולד ככה. מדאיג אותה שאם אני איתו אז אני גם אביא ילדים נכים לעולם.

"את באמת רוצה כל החיים שלך לדאוג לילדים נכים? הוא כבר נמצא בבוץ הזה, אלוהים עשה אותו נכה. אבל את? למה את צריכה להיכנס למיטה החולה הזאת?"

כפי שכבר אמרתי, א' מעולם לא רצה להביא ילדים ואני לא יודעת אם ארצה בעתיד, אבל עכשיו אני בהחלט לא מוכנה. לא דיברנו על ילדים או חתונה ואין את זה באופק בשום אופן. אנחנו אפילו לא לגמרי יוצאים, רק עושים חיים. אבל לכי תסבירי לאמא החרדית שלך. זה ישמע משהו כמו, "אל תדאגי אמא, אנחנו לא רוצים להתחתן או משהו, אנחנו רק שוכבים כי זה כיף. אנחנו משתכרים בבר, מזדיינים ברכב והולכים כל אחד לדרכו. אז תפסיקי לדאוג, בסדר?"

כן, זה לא יקרה.

היא היתה בהקלה אטומית לשמוע שאני לא בהריון ושלא הפלתי, אבל היא בהחלט בטראומה כבדה. אתם מבינים, כשאמרתי בתחילת הפוסט שאני בטראומה, לא התכוונתי שאני בטראומה מהחוויה של לחשוב שאני בהריון, אלא מהתגובה של אמא שלי ומהטראומה שלה. דאגתי רק לה לאורך כל הזמן ובכלל לא חשבתי על זה ש... פאק, אולי יש לי תינוק?? זה אפילו לא עלה לי לראש.

והכי גרוע זה שעכשיו אני לא יודעת למה, אבל אני מוצאת את עצמי מתחמקת מא'. הוא התקשר הערב לשאול אם בא לי לצאת, ואמרתי לו שלא. "יש לי סידורים," עאלק. אולי אני צריכה הפסקה קטנה ממנו אחרי מה שעברתי, ואולי גם כדי שאמא שלי לא תעשה פוזות של עציץ שבאותו יום של התקרית אני יוצאת איתו שוב. היא תזרוק עליו צמיג של משאית ולבחור המסכן ייקח הרבה זמן להתרומם שוב.

בכל אופן, אני שמחה שזה נגמר בשלום. הוא לא יודע וגם אין צורך שיידע ואני יכולה לחזור לכתוב בראש נקי. מחר אני הולכת להכין עפיפון עם אחיינים שלי, הם כאלה מתוקים. אני אוהבת ילדים. כשהם לא מקופלים לי בתוך הרחם.

זה כל-כך אופייני לחיים שלי.

שלושה שבועות לא יקרה שום דבר מעניין ולא יהיו לי שום אירועים מיוחדים, ופתאום, באם -באם -באם: שלושה תכניות יתנגשו לי באותו ערב.

לא מרגיז?

מרגיז.

חברים ותיקים שלי אירגנו איזה ערב פויקה. לא ראיתי אותם כבר שלוש שנים וסביר להניח שלא ניפגש שוב ותכלס, אני מתגעגעת, עבדנו יחד שנה, בא לי לראות אותם! אז ברור שאמרתי שאני מגיעה.

כשהתקרב התאריך המיועד, הם מודיעים לי שהם דוחים את זה בשבוע. מה קורה למחרת? - באם! - נולד לי אחיין.

כן, תודה תודה. אני מאוד שמחה והוא אחד המתוקים. קטן ואדום בדיוק כמו האבא האשכנזי שלו ועם עיניים גדולות בדיוק כמו לאמא שלו, שהיא אחותי.

בכל אופן, שמונה ימים אחרי שהוא נולד היה אמור להיות הפויקה, אז בגלל שאני דודה טובה קיוויתי שלא תהיה לו צהבת למרות שתכלס הכחשתי ועמוק בפנים קיוויתי שהברית שלו לא תתנגש עם הפויקה בכל מחיר.

טוב, לא בכל מחיר. קארמה איז א ביץ'.

יום לפני הפויקה-ברית, באם - באם! מתקשרת אלי חברה ומספרת לי שחברה טובה שלנו מהתיכון מתחתנת מחר והיא הולכת וממש רוצה שאני אבוא איתה.

"אבל לא קיבלתי הזמנה." אני אומרת.

"בגלל שאין לך פייסבוק, אבל היא פירסמה הזמנה בפייסבוק."

"בשבילי זה בדיוק כאילו לא הוזמנתי." אמרתי, "תאחלי לה מזל טוב."

"נו בבקשה! בואי איתי! אני לא רוצה להיות שם לבד, אני כבר לא בקשר אם אף אחד ואין לי דייט."

"אני אחשוב על זה." סיכמתי את השיחה.

באם - באם - באם! היום של הפויקה-ברית-חתונה מגיע, ומה אתם חושבים שאני עשיתי?

נתקעתי באירוע הכי משעמם אבל הכי נדרש שאהיה בו. בברית. כי המשפחה שלי ריגשי, ואם לא אגיע יעשו לי על זה פרצופים במשך שנה ולא ישכחו לי את זה עד לבר מצווה שלו. וחוץ מזה, הם דוסים, בשבילם ברית זה כמו ניתוח לב פתוח, רק עם פחות דם ויותר מוזיקה.

אל תבינו לא נכון, אני שמחה שיש לי אחיין חדש והוא מתוק כמו עוגת-פאקינג-דובדבן, אבל למה הוא היה חייב להיוולד שמונה ימים לפני הפויקה, ולמה חברה שלי הייתה חייבת להתחתן באותו יום, ולמה הם היו חייבים לדחות את הפויקה בשבוע?? זה כזה מעצבן.

כבר אמרתי שקארמה איז א ביץ'?

עכשיו אני לא אראה אותם אף פעם, זה די ברור. זו היתה הזדמנות אחרונה לקלוז'ר. וחברה שלי הלכה לבד לחתונה והתקשרה כל חמש דקות לספר לי מה המנה הבאה ואיזה שיר שמו עכשיו, ואני הייתי עסוקה בלספוג את כל השמן מהאוכל שהקייטרינג הדפוק הזה הגישו לנו בברית. אה, ובלשתות המון מיץ תפוזים כי היין היחיד שהיה לא היה בכלל יין, אלא מיץ ענבים אקסטרה-מתוק בשם תירוש.

יאק.

אני חושבת שסיימתי להתלונן. אולי הגיע הזמן לעשות משהו באמת יעיל עם הזמן שלי עכשיו, כמו לכתוב לדוגמה. ולא, לא לכתוב כמה אובר דרמטיים החיים שלי יכולים להיות כשאני באמת מנסה להציג אותם ככה. אלא לכתוב. על אמת.