נקרא לו ר', לבוס שלי. הוא נחמד אליי ונחמד בעצם לכל מי שהוא אוהב, אבל הוא ממש מרושע למי שאינו אוהב. לא אתי, אני יודעת, אבל אתה לא מצפה ממישהו שהיה עבריין בצעירותו, פורץ לבתים ושודד קיוסקים, להיות אדם מוסרי.

היתה תקופה שהוא היה ממש מרושע כלפי ברמנית אחת שעובדת איתי. היא חמודה מאוד, כבר התחילה איתי כמה פעמים באגרסיביות לסבית נהדרת, ואפילו יצאנו לשתות ביחד. היא לא הבריסטה הכי טובה בעולם, אבל היא לפחות משתדלת. הסיבה שלא אצא איתה היא שהיא ילדה. היא בסך הכל בת 18 ולא מספיק שאני לא אוהבת לצאת עם בנות בגלל הדרמות, אז היא לא רק דרמות אלא גם גיל ההתבגרות. תוסיפו לזה עוד אישה אחת ו - באם! אפוקליפסה עכשיו. לא תודה, אני צריכה גבר.

אז ר' כל הזמן היה צועק עליה מול כולם, ולא סתם צועק, משפיל. היה אומר לה שלא תצא לשולחנות כי היא לא יודעת למלצר, בקושי לברמן; אומר לה שלא תדבר אליו אלא אם זה משהו חשוב ובכל רגע קטן שבו היא עומדת או בוהה באוויר היה צועק עליה שהיא עצלנית. הוא עשה לה חיים קשים ובקושי שהצליחה להחליף איתו מילה. את כל זה היתה עוברת בשביל השכר מינימום העלוב שהוא נותן לה. אני עושה את כל הדברים האלה, כשאין עבודה אני לפעמים יושבת עם לקוחות ומעשנת איתם במשך חצי שעה, ולי הוא בחיים לא העיר על זה. אני עושה יותר כסף ממנה ועונה לתואר "אחראית בר" - ולי פחות מציקים. המנהלת שלי טוענת שזה בגלל שעליי סומכים שאם אני יושבת אז הבר מאופס ונקי ואני יכולה להרשות לעצמי לשבת ועליה אי אפשר לסמוך, אבל העובדה היא שגם לאחרים הוא לא היה מעיר ככה, רק לה. הוא כן מגעיל גם אל אחרים, אבל אליה זה עולם אחר. וכן, היא לא היתה עובדת החודש וגם אני הערתי לה כשהייתי צריכה, אבל הוא עבר את הגבול. אמרתי לה שאם זו הייתי אני, לא הייתי ממשיכה ככה. הייתי לוקחת אותו לצד ואומרת לו שאו שיפסיק עם הצעקות וההשפלות או שיחפש לו ברמנית אחרת. יש עוד מליון עבודות בעיר הזאת. אבל היא סבלנית כל כך... ממשיכה לשתוק, להנהן כשהוא צועק עליה או לא לענות כשהוא משפיל אותה בקבוצת וואטסאפ של העבודה. וזה נשגב מבינתי - כי זו לא עבודה כזו טובה. היא יכולה להשיג עבודה באותם תנאים ואפילו טובים יותר בכל מקום בעיר הזאת. אבל היא נערה, היא עוד בתיכון, היא כנראה מפחדת לאבד את המקום.

ואז היא התחילה לחפף על אמת. היא היתה משאירה לי בר מטונף וכשהייתי מגיעה בבוקר למשמרת הייתי צריכה לעשות איפוס שלם עוד לפני הקפה של הבוקר, להשלים חוסרים או לנקות. היא היתה בטעות שופכת איזה סירופ דביק במקרר, על כל הבקבוקים, לא מודיעה לי ולא מנקה, ואני הייתי צריכה להאבק בהם ולהוציא אותם אחד אחד, לנקות אותם ואת המקרר בשפכטל ולשפשף. אני מאוד סבלנית, אבל זה כבר עבר כל גבול. לקחתי אותה לשיחה ואמרתי לה שאני מבינה שהיא כועסת על ר', אבל זה שהיא מזלזלת לא מפריע לו, אלא לעמיתיה לעבודה. "את כועסת עליו אז את לא עושה את העבודה שלך, אבל זה לא מפריע לו. כל מה שהוא יעשה זה להתעצבן וללכלך עליך מול כולם, אבל אני או הבריסטות האחרים - הם אלה שיצטרכו לנקות את הלכלוך שלך." והיא הסכימה איתי והתנצלה והבטיחה שזה לא יחזור.

גם איתו דיברתי. הרגשתי שאני אמורה לייצג אותה, בתור עמיתה לעבודה ובתור אחראית. אמרתי לו שהיא מזלזלת כי היא מרגישה שהוא פוגע בה ולא רוצה לתרום לעבודה. "גם איתה דיברתי," אמרתי לו, "והיא הבינה שטעתה והתנצלה, אבל אני עדיין מבינה מאיפה ההתנהגות הזו באה. אתה מדבר אליה מאוד לא יפה ומשפיל אותה מול כולם."

"מה כבר אמרתי?" הוא התגונן, "אני אומר רק את האמת."

"זה לא משנה. יש סיבה למה מחשבות לא נאמרות בקול, כי הן יכולות לפגוע. היא בסך הכל ילדה, בת 18, ואתה המבוגר ובעל הכוח. היא מרגישה פגיעה. עובד עצוב זה לא עובד טוב."

אחרי כמה ימים, היא באה אלי וסיפרה לי שבזמן האחרון הוא מתייחס אליה הרבה יותר יפה ופתאום שואל אותה מה שלומה ומחמיא לה על התסרוקת החדשה או צוחק איתה ומספר לה על החופשה שלו לקוסטה ריקה. אני לא יודעת אם הוא שינה טקטיקה כי היה לו מצב רוח טוב או שזה בגלל השיחה שלי איתו, אבל שמחתי שיש שלום.

אולי חשבתי ששם הכל נגמר, אבל לא. האיש הזה לא לגמרי הבין את מה שניסיתי להגיד, או פשוט בחר לפעול לפי האינסטינקטים שלו - מה שממש לא ההחלטה הנכונה.

בישיבת הצוות האחרונה, ר' עמד והכריז: "אני לא צריך אותך או אותך או אותך," כשהוא מצביע עלינו אחד אחד, "אני לא צריך אף אחד מכם! אני יכול לנהל את המקום הזה לגמרי לבד! בר ומטבח ומלצרות! אתם כאן כי אני מאפשר לכם, אבל אני לא צריך אתכם!"

יופי של שיחת מוטיבציה. הסתכלנו אחד על השני במבט שאומר, "מה לעזאזל - ?"

סיפרו לי על הבעלים הקודם. מסתבר שהיה בחור מקסים, כל הלקוחות והעובדים הותיקים אוהבים אותו ועדיין מדברים עליו, על כמה חם הוא היה ועל כמה נעים היה כשישב שם. אני נכנסתי למקום בדיוק אחרי שנמכר לר' ולכן לא הכרתי אותו, אבל מהסיפורים, אני מתה להכיר. הוא נשמע כמו בחור מקסים.

אבל ר'? כשהוא נמצא בקפה, הוא לא מפסיק להפריע לעובדים. תודה לאל שבדרך כלל הוא הולך בסביבות הצהרים ואז בערב יש לכולם שקט. יום אחד הוא נשאר עד 7 בערב, שזה כבר כמעט שעת הסגירה (אנחנו סוגרים די מוקדם).

מגיעה לקפה יום יום בחורה שעובדת אצלנו בתור מלצרית אבל זו לא העבודה העיקרית שלה, היא בכלל עובדת בבית המשפט. היא באה אלינו כמעט כל יום עם אחיה או אמא שלה או הבן שלה בן השנה וחצי, יושבת על קפה או אוכלת משהו. אני מתה עליה וחושבת שהיא מצחיקה ושכיף להיות בחברתה.

באותו יום שר' היה עד הערב, היא הגיעה עם אחיה ובנה. היא שתתה קפה והוא שתה קולה.

"חייבת אותה על זה?" הוא שאל.

"לא." אמרתי בכנות, "היא בדרך כלל מחייבת את עצמה."

"לא לא," הוא אמר, "תחייבי אותה."

"מחיר רגיל?" שאלתי, מופתעת.

"תעשי לה הנחה."

אז עשיתי לה הנחת עובד, שזו הנחה גדולה. עשיתי את זה על דעת עצמי בלי לברר אם זו ההנחה לה התכוון, ואולי זה לא היה נכון מצדי.

אחרי שהלכה, ולפני שהוא הלך (סוף סוף), שאל אותי כמה היא שילמה וכשאמרתי לו, התעצבן.

"אמרתי לך לעשות לה הנחה של 10%!"

"לא אמרת 10%, אמרת הנחה. עשיתי לה הנחה עובד כי היא עובדת."

"לא! אם תעשי הנחה כזאת לכל עובד שעובד פה, אני אפשוט את הרגל!" הוא אמר.

"צודק, סליחה." אמרתי, "פעם הבאה אני אעשה לה הנחה של 10%."

הוא אדם חפרן, אז הנהנתי וחייכתי בזמן שחפר לי עוד קצת על המחזורים של המקום, על הסחורה שנגמרת והכסף שאין.

המנהלת שלנו היא סטודנטית למנהל עסקים וניהול. היא חולמת להיות מנהלת גדולה, לא משנה לה איפה כל עוד התואר הוא שלה. היא אחראית וחרוצה, עושה הרבה טעויות שאני ומנהל המטבח לא מסכימים איתם אבל היא משתדלת וזה מה שחשוב.

קבוצת הוואטסאפ של העבודה היא מקום שבדרך כלל קורות בו הרבה דרמות ואני שמחה לא להיות חלק ממנה, מאחר ואין לי טלפון חכם ובעקבות זאת אין לי גם וואטסאפ. המנהלת סיפרה לי שבגלל שעל כל הערה קטנה שאחד העובדים כותב שם לעובד אחר, ר' מיד מגיב בכעס או בהיסטריה, ולכן היא פתחה קבוצה נוספת, בלי ר', ששם יוכלו העובדים לדבר ביניהם בלי פיקוחו. אמרתי לה שזה רעיון נהדר.

ואז קרה הפיצוץ.

אתמול בערב התקשרה אלי המנהלת. היא תמיד מעדכנת אותי בכל מה שקורה בוואטסאפ כי אין לי, "זה כזה חמוד שלא שמעת על הדרמות שקרו הערב."

"דרמות?" שאלתי. המקום סגור בשבת, אז לא הבנתי על איזה דרמות היא מדברת. חוץ מזה, את סוף השבוע ביליתי עם המשפחה והאחיינים, אז הראש שלי לא בדיוק היה במקום הזה.

"כן, ר' שלח אתמול הודעה לטבח," היא סיפרה לי. הטבח הוא חבר של ר' כבר שנים והוא משתף אותו בהכל, "הוא התכוון לשלוח הודעה פרטית אבל בטעות שלח את ההודעה בקבוצה."

"מה הוא שלח?" שאלתי.

"אל תהי בשוק, טוב?"

"טוב."

והיא הקריאה לי. כשאני אומרת ס' אני מתכוונת למנהלת הפעם ולא לחברי המוכר פה בבלוג, וכשאני אומרת א' הכוונה למלצרית ששותה אצלנו קפה עם משפחתה: "שבוע טוב. וואחד פוזות עשתה לי היום ס' עם הסדור, יצאה ביציאות שמזלה הייתי שולח אותה קיבינימט. איבקי עליה ביקי. מעפנה לא שווה כלום, רוצה לנהל בשלט רחוק, מעניין אותה הקפה כמו הירח. אני חושב להתפטר ממנה ומעוד הרבה, צריך לעשות שיחה תציע לי מה עושים. אתמול תפסתי גם את הברמנית נותנת קולה ללא תשלום. וכשאמרת לי על א', וג'אם גבתה מהם 10 שקלים על הפוך וקולה ואם אני לא שם ותופס זה ממשיך לנצח. עכשיו אני מבין איך סחורה נגמרת ובקופה אין כסף."

כנראה ה"ברמנית" הנזכרת היא הבחורה עליה סיפרתי בתחילת הפוסט. היא נתנה לידיד שלה קולה והוא העיר לה על כך. כששאלה אם הוא רוצה שתשים כסף על חשבונה, אמר לה שלא.

אבל נו, הייתי המומה. הבטחתי לא להיות בשוק, אבל זה הסתבר כבקשה גדולה מדי.

"לא..." אני זוכרת שמלמלתי. בדיוק עמדתי בתחנת האוטובוס, כדי לחזור לדירה מההורים.

"כן."

"מה זה הדיבור הזה?" שאלתי. ההפתעה התגברה על הכעס באותו רגע, אבל ברגע שהשוק נרגע, הכעס התגבר, "איזה בנאדם דוחה."

"אני יודעת. אותי כנראה כבר לא תראי יותר במקום הזה."

"אני לא מאשימה אותך." אמרתי.

היא סיפרה לי שברגע שזה קרה, הבת של ר', שהיא גם הבעלים של המקום (הוא קנה לה אותו) מיד הוציאה את כולם מהקבוצה וסגרה אותה. אבל היה מאוחר מדי, כולם ראו את ההודעה.

מיד שלח ר' התנצלות קולקטיבית ואמר שהיה שיכור, שלא התכוון לדברים שאמר וכולי. תירוצים של ילד בן 16 שהתחצף למורה.

אמרתי לה שלא תקשיב לשום מילה שלו, שהיא יודעת טוב מאוד מה היא שווה וכמה היא השקיעה במקום ושאני לא דואגת לה כי היא תמצא מקום אחר, כי כבר היו לה הצעות עבודה אחרות והיא בחרה במקום הזה. שהוא זה שהפסיד אותה והיא לא הפסידה כלום. היא אמרה לי תודה על המילים האלה ופתאום מצאתי את עצמי ברחוב, התרחקתי מהתחנה מזמן כי התהלכתי לי. בעיות קשב וריכוז יעשו לך הפתעות בחיים.

אני יוצאת לעבוד היום בצהרים ואני לא יודעת מה הולך להיות. הרבה רוצים לעזוב עכשיו, כועסים כל כך על ר' ועל הפה המטונף שלו. על הלכלוכים מאחורי הגב. היום זו ס' ומחר זו יכולה להיות אני. אני שונא את המחשבה להכניס כסף לקופה של האיש הזה עכשיו, הוא פשוט לא שווה את המאמץ.

כשהגעתי למקום הזה, מה שגרם לי להתאהב בו היה החום, המשפחתיות. זה עסק קטנטן, אנחנו אולי 8 עובדים, כולם גרים קרוב, כולם מגיעים לבקר הרבה. רוב הלקוחות הם לקוחות קבועים, ובאמת הרגשתי שם בבית לזמן מה.

ועכשיו? המון לקוחות קבועים הפסיקו להגיע, חלקם בגלל החום הכבד וחלקם טוענים שהאווירה הנעימה השתנתה והפכה להיות כבדה פתאום. סיבה כללית? - כבדות. רוב העובדים שעבדו שם כשהתחלתי כבר אינם איתנו ואלה שנשארו רוצים לעזוב. ואם להוסיף על זה - ר' והשטויות שלו לא בדיוק עזרו למתן את המצב הכבד.

אבל מה אני מתכוונת לעשות?

כרגע, בכנות, אין לי שמץ של מושג.

אני לא בטוחה, כי אף פעם לא הייתי מאוהבת לפני כן. אולי חשבתי שאהבתי מישהו פעם, האקס המדובר פה בבלוג, אבל מלבד זה לא הרגשתי אף פעם משהו אמיתי. והנה עכשיו צץ בחור אחד, נכנס לחיי ולא יוצא לי מהראש. טוב, אולי יהיה מדויק יותר לומר שאני נכנסתי לחייו.

פגשתי אותו בג'ם שיש כל שבוע, סיפרתי לכם עליו. היינו מתראים כל שבוע ומנגנים ביחד. בפעם הראשונה שהתראינו הוא הציג את עצמו והיה נראה לי כמו בחור נחמד ותו לא. קוראים לו י', הוא חזר לפני כמה חודשים מטקסס אל עיר הולדתו, אל הרחוב בו גדל, שהוא רחוב אחד מעליי; המרחק בינינו אולי... חמישים צעדים.

בפעם השנייה שראיתי אותו, הוא פתאום היה נראה לי נאה הרבה יותר.

בפעם השלישית - ואוו. פתאום הרגשתי שאני מנגנת עם הבחור הכי יפה עלי אדמות, והוא כל כך נחמד ולא מפסיק להביט בי ולסמן לי איזה אקורדים יתאימו למקצב כשאני עוקבת אחריו.

ס' בא באותו יום לשבת איתנו בג'ם, וכשראה אותו בפעם הראשונה התגובה שלו היתה נורמלית. נעים מאוד, ס'. בפעם השניה, הפנים שלו הציגו בדיוק מה שקרה לי בפנים, הוא עשה פרצוף המום ואמר לי בלי קול, "ואוו!"

הוא לא יפה בסגנון "הוליווד", לא בצורה רוק-סטארית כלשהי וגם לא "פריזן-פריטי". יש ביופי שלו משהו שמתגלה רק בפעם השניה או השלישית שפוגשים אותו. ואז הוא לא סתם יפה, הוא "ואוו". אני חושבת שזה הכל ביחד, ההתנהגות, הדיבור, ההליכה, הנחמדות, הנגינה, הקול שלו, אולי כל אלה, אחרי שלומדים להכיר אותו קצת, נהיים מוצקים ומתגבשים בצורה מושלמת זה עם זה.

אני אשקר אם אומר שלא רציתי אותו. רציתי שיראה אותי, שיבחין בי. לא ידעתי אם הוא בכלל נשוי או אם יש לו חברה, רק ידעתי את שמו ושהוא מנגן בגיטרה. זהו. כשעברתי בשכונה הזאת, לא רק בישיבות בג'ם אלא גם במקרה, ראיתי אותו מדי פעם. היינו אומרים שלום, משוחחים קצת וזהו. אני לא יודעת איך לגרום לגבר להבין שאני רוצה אותו, עד לא מזמן לא היה לי מושג בכלל שאני משדרת לסביות כלשהי, עד ששמתי לב שלסביות מתחילות איתי על ימין ועל שמאל בלי לשאול אם אני אולי סטרייטית, כי הן חשבו שאין ספק בכלל.

אבל רציתי אותו. לא חשבתי על זה לעומק, בהתחלה רק רציתי שיבחין בי. ואז יום אחד הוא התיישב לידי בג'ם ודיברנו וחלקתי איתו את הסיגריות שלי וקנינו בירה ונהנינו. לפני שהלך, אמר לי, "זה לא הגיוני, ג'אם, אנחנו שכנים ואף פעם לא היית אצלי. צריך לשבת לנגן יחד."

באושר ועם הכי קור רוח שיש אמרתי לו, "אז תתקשר אליי."

ידעתי שאין לו את המספר שלי, אבל אמרתי את זה בדיוק בשביל להוציא ממנו את המשפט, "אין לי את המספר שלך."

והבאתי לו.

הוא לא התקשר והתחלתי להאמין ששום דבר אף פעם לא יקרה בינינו. עד שישבתי יום אחד בג'ם והוא התיישב לידי. דיברנו קצת והיה לי כל כך כיף שאפילו כשהיה לי פיפי ממש דחוף, לא קמתי. פתטי, אני יודעת. אבל הוא שותף נהדר לשיחה, אנחנו אוהבים את אותו סגנון מוזיקה והוא חכם ומצחיק ויודע להתבטא. זה סוג של תקשורת שנדיר למצוא אצל אנשים.

ואז סיפרתי לו שאני נוסעת להופעה של דיפ פרפל בראשון לציון והוא התרגש נורא לשמוע ושאל אם הוא יכול להצטרף.

"ברור!" אמרתי, "תבוא."

ש', הלקוח שלי מהקפה, הזמין אותי. לא חשבתי שישנה לו אם אזמין חבר נוסף שיצטרף אלינו.

אחרי כמה ימים, הוא סוף סוף התקשר. הוא שאל על משהו בקשר להופעה ואז הזמין אותי אליו.

באתי. ישבנו יחד, עישנו ודיברנו. הוא היה עצבני באותו יום. מעולם לא ראיתי אותו כועס, כי הוא היה תמיד רגוע כשראיתי אותו. אבל אז, אפילו כשכעס הוא היה נראה לי חמוד כל כך.

הוא סיפר לי שהוא גנן מתחיל וכבר יש לו שני כישלונות לרשימה. שאלתי כמה עבודות היו לו עד כה והוא אמר, "שתיים."

"כולם התחילו מכשלונות," אמרתי לו, "בלי טעויות לא תצליח. טוב שזה קורה עכשיו ולא כששמך הולך לפניך." הוא הסכים איתי.

באיזה שלב השיחה הגיעה לסירות, אני לא זוכרת איך, ובעודי מעט מסטולה אמרתי לו, "אתה יודע שאיבדתי את הבתולים שלי על סירה?"

"באמת?" הוא אמר, "Show me yours and I'll show you mine."

הוא לא היה צריך לומר יותר. בתנועה חלקה אחת, הורדתי את החולצה. לא לבשתי חזיה באותו יום.

הוא היה המום, לא ציפה לזה. אפילו אני לא ראיתי את זה בא, זה כאילו לידיים שלי היו חיים משל עצמן. הוא בהה בי עם פה פעור כמה זמן ו"באם!" - התנשקנו.

"את מדהימה..." הוא לא הפסיק ללחוש לי באוזן, ואני, עדיין המומה מהצעד הזה שעשיתי ומהאומץ שהייתי צריכה בשביל זה, הורדתי גם את שלו. יש לו גוף גברי אמיתי. הוא חלק, חסון - יש לו גוף של חקלאי. אפילו נדף ממנו מעט ריח של טחב, שזה כמו להסניף ספר. תענוג.

כשחזרתי הביתה למחרת בבוקר, ס' ישן לי במיטה. הוא נשאר אצלי באותם כמה ימים ובאותו בוקר הייתי צריכה לצאת מוקדם כדי להעיר אותו. הוא היה אמור להתעורר כי רצה ללכת לאיזה טיול מאורגן של גברים הומואים, סוג של טיול היכרויות.

כשחזרתי הביתה, ס' התעורר מהדלת הנפתחת והדבר הראשון שאמר לי כשראה אותי נכנסת עם אותם בגדים מאתמול היה, "את כזאת זונה..." וחיוך ענק וישנוני מתנוסס על פניו.

סיפרתי לו מה קרה והוא היה המום, "איך העזת! אני בחיים לא הייתי מעיז. אני צריך אומץ אפילו בשביל להוריד חולצה בחוף הים." ס' מאוד חרד, אז בשבילו מה שעשיתי עם י', במיוחד כי גם הוא היה דלוק עליו, היה דבר מטורף.

באתי אליו גם למחרת ודיברנו קצת ושוב מצאנו את עצמנו במיטה. אני לא זוכרת איך אבל הגענו איכשהו לנושא של בייבידול וסיפרתי לו שיש לי אחד.

"מה זה בייבידול?" הוא הפתיע אותי בשאלה.

"אוה י'... יום אחד אני אראה לך."

לפני שהלכתי, אמר שאם יבוא לי עוד קפה, אני יכולה להביא את ס'.

כשהגעתי הביתה ס' היה המום, "חיות שניכם," הוא אמר, "כל היום מתגפפים." - זה הצחיק אותי. אבל כן, הרגיש נהדר להיות חיה. מאז שנפרדתי מש' לפני 6 שנים, לא היה לי שום קשר אמיתי ואם להיות כנה, התגעגעתי לזה.

וחזרתי עם ס' לקפה. החבר של י' היה אצלו, נקרא לו נ'. בחור חמוד, קצת חנון ועם המון ידע כללי. הם שתו קפה ועישנו גראס והצטרפנו אליהם. פתאום לס' התחשק ללכת לים. אמרתי שזה נשמע כיף והזמנו את י' וגם לו התחשק. אמרנו שנלך להתלבש וניפגש בעוד כמה דקות ליד האוטו של י'. הלכנו לים והיה מדהים. הייתי עם שני האנשים שהכי כיף לי איתם בעולם. ס', החבר הכי טוב שלי, וי', בחור שנכנס לחיי כמו מכת ברק. רציתי להישאר איתם באוטו ופשוט לנסוע עם שניהם להרפתקה מסביב לעולם. אבל ירדנו בחוף הים. הבאתי את הגיטרה וניגנו ונכנסנו למים ועישנו קצת. אחר כך, בסביבות 5, התקשרה אלי מישהי מהעבודה והתחננה שאגיע לסגור את הקפה במקומה כי היא, "חייבת לרוץ". התבאסתי נורא, אבל הסכמתי כי אני אדם נחמד, והתקפלנו מוקדם יותר משרצינו והלכתי לעבוד. זה לא כיף לעבוד פיזית אחרי יום בים. היה לי קשה - רק רציתי להיכנס למיטה ולחרופ!

למחרת י' התקשר ושאל אם בא לי לקפוץ אחרי העבודה. אמרתי שכן ובערב התקשרתי להגיד שאני מגיעה עוד מעט. הוא אמר שהוא עם נ' שבדיוק איבד את העבודה שלו וצריך לדבר עם מישהו. שאלתי אם להניח להם לדבר ולא להגיע והוא אמר שכן אבוא, כי החבר לא יישאר עד מאוחר.

אז באתי. הוא היה עם נ' ועם עוד חבר שלהם וכנראה שהשיחה נגמרה כי הם ישבו עם גיטרה ויוקלילי וג'מג'מו קצת. היה נהדר, נשכבתי על הספה ופשוט הקשבתי. החברים שלו ממש נחמדים ומאוד מוכשרים. הם שתו יין והתחילו לדבר על יין פורט. אמרתי שמעולם לא שתיתי יין פורט אבל קראתי על זה בהרבה ספרים.

"מחר תטעמי," אמר לי י', זה היה יום לפני יום העצמאות, "תבואי איתי לחבר'ה ונשתה יין פורט."

היה תענוג לשמוע אותו, כמו גבר אמיתי, מציין עובדה ולא שואל אם בא לי. ומאוחר יותר, שמחתי לשמוע אותו אומר להם, "טוב, לכו הביתה."

"מה, לא כזה מאוחר." אמר נ'.

"כן, אבל... יש לנו דברים לעשות." הוא התכוון אליי, "אז יאללה, לכו הביתה."

הלב שלי חייך חיוך ענק. הוא רוצה להיות איתי, נו ברור - בחורה מסטולית שזרוקה לו על הספה או שני חברים שתויים? אחרי שהלכו, הלכתי לשירותים והורדתי את השמלה. מה שלא סיפרתי לי' זה שמתחתיה לבשתי את הבייבידול שהוא לא ידע מה זה. יצאתי משם, זרקתי את השמלה באיזו פינה ועמדתי בכניסה לחדר השינה.

הוא בדיוק סידר את הסדינים כשאמרתי, "זה בייבידול."

העיניים שלו התרוממו להביט בי. הפה שלו נפער והוא עמד ובהה בי במשך דקה בלי לזוז. ואז הוא התקרב אליי ואמר, "ואוו. א - את -" ולא הצליח להגיד יותר מזה. הוא נישק אותי, זרק אותי על המיטה החצי מוצעת ואהב אותי.

כשסיפרתי על זה לס' הוא כל כך התלהב, הוא אמר לי, "שיט... זהו, את המלכה שלי." ובאמת הרגשתי קצת מלכה על שהצלחתי לגרום לגבר שרציתי לא רק לרצות אותי בחזרה, אלא להדהים אותו.

בערב יום העצמאות, יום המחרת, ישבנו על הגג של החברים שלו. חברי ילדות שכנראה גדל איתם. צפינו בזיקוקים ושתינו יין פורט. זה היה מתוק מדי ואני החלטתי להישאר נאמנה בינתיים למרלו הקלאסי והאהוב שלי. אחרי כמה זמן על הגג, החברים של י' החליטו ללכת לאיזו מסיבה באחד הבתים בעיר. הלכנו איתם ונכנסנו, אבל הדיירים, מארגני המסיבה, שאלו אותנו ועוד איזה שני חבר'ה אם הבאנו משהו.

"היינו צריכים?" שאלנו.

החברים של י' כבר נעלמו בפנים ומסתבר שאם אתה לא מביא איזה משקה או משהו, אתה לא יכול להיכנס.

"בואי נעוף מכאן," אמר לי י'. הרגשתי הקלה. לא באמת רציתי ללכת למסיבה הזאת, רק רציתי להיות עם י'. כשהוא אמר לי שנלך, שמחתי. אולי גם הוא רק רוצה להיות איתי, אם נטש שם את כל החברים שלו בלי להודיע כלום ופשוט לקח אותי והלך. הלכנו לעיר וסתם הסתובבנו ברחובות. יום העצמאות, כל העולם חוגג ושותה ואנחנו מוצאים לנו ספסל רחוב ומתיישבים. דיברנו קצת והוא סיפר לי שהוא טס בקרוב, חוזר לטקסס לעבוד בחווה, שיש לו הרבה בלגן בראש ושזו תקופה ממש עמוסה בשבילו. קיוויתי שהוא לא מנסה להקדים התנצלות על חוסר יחס עתידי. שאלתי לכמה זמן.

"חודש."

לא רציתי להראות כמה אני עצובה כדי לא לגרום לו חוסר נוחות, אז רק הנהנתי ואמרתי בחיוך, "נשמע כמו כיף לא נורמלי."

הלכנו אליו לדירה בערב ונשארתי לישון.

באתי אליו כמעט כל ערב. לפעמים הוא הזמין, לפעמים התקשרתי. פעם אחת הוא גם בא אליי ונתן לי הדרכה איך לעזור לעציצים שלי לפרוח (הם די גוססים). רציתי כל הזמן רק לראות אותו, להיות איתו. כשניפגשנו בג'מים, הוא היה מתיישב לידי, מה שחימם לי את הלב. פעם, ש' הלקוח, אמר לי שישנו סימן אחד לדעת אם אתה באמת נהנה עם מישהו. שאלתי מה והוא ענה, "אם לדוגמא הוא יושב אצלך וצופה בטלוויזיה, ואת לידו על הספה, שוכבת, נשענת עליו, או סתם יושבת וקוראת ספר, כל אחד עסוק בשלו ואין ביניכם אפילו מילה או מבט - אבל את עדיין מרגישה שהכי כיף לך בעולם עם האדם הזה, זה אומר שאתם באמת נהנים ביחד."

זה נכון. וככה זה עם י'.

יום אחד הוא החליף חבר בעבודה באיזה קפה-פאב שכונתי. הוא הזמין אותי לבוא ובאמת באתי. הוא נראה מופתע שהופעתי, כנראה לא האמין שבאמת אגיע. הצטרפתי אליו ואל חבר שלו ודיברנו ואז נכנסה קצת עבודה והוא נאלץ לקום. לא כזה הפריע לי, תכלס, החבר שלו היה נחמד. הוא אמר שזה החבר הכי טוב שלו מילדות, והיה נחמד להכיר אותו. בחור אנרגטי, פטפטן, מהיר וחשדן, כמו באגס-באני אנושי. הוא הציע שאחכה איתו לכמה חברים ואסע איתם ביחד הביתה כי הם לוקחים מונית. הסכמתי.

החבר שהצטרף היה סקטר נחמד, הוא בא עם הסקייטבורד, יש לו את כל האלמנטים של סקטר; קעקועים, ראסטות ומגינים על הברכיים באופן קבוע. החבר השלישי הוא אופנוען עם כל האלמנטים של אופנוען; גדול, מקועקע, עם שיער נפוח ומתולתל, אחד שהייתי מסתתרת מאחוריו אם היה תוקף אותי קרנף.

הסקטר היה נחמד ומסתבר שהכיר את החבר'ה האלה רק לפני כמה ימים. האופנוען התברר כמגדל פלפלים מקצועי, והוא נתן לי לטעום פלפל שקיבל מקום שלישי בחריפות שלו בכל העולם, מסוג צ'ילי. טעמתי והרגשתי שאני הולכת להישרף. ואוו. אני חייבת לציין שהיד שלי שהחזיקה את הפלפל, בכל פעם שקירבתי אותה לפה או לעיניים, זה שרף. אחרי הרבה זמן. אני מדברת על שבועות.

נפרדנו מי' והלכנו לכיוון הכביש. תפסנו מונית ואיש הפלפלים נסע אחרינו. ישבנו קצת בבית של החבר של י', הבאגס-באני. שמענו מוזיקה, שתינו, וביקשתי מהסקטר ללמד אותי לרכב על סקייטבורד והוא הבטיח שילמד. כשיצאנו, הוא באמת קיים את ההבטחה ואמר, "את הדרך הביתה נעשה בסקייטבורד."

הוא גר רחוב אחד מעליי, איפה שהג'ם מתקיים כל שבוע, ובדיוק השאיל מבאגס-באני סקייטבורד שלו שהצירים שלו לא כל כך טובים ואמר לי שאני אקח את הטוב והוא יסע בסקייטבורד הלא טוב, כדי ללמד אותי. איש הפלפלים נסע אחרינו ושמר שמכוניות יאטו לפני שידרסו אותנו למוות.

ונסעתי. היה כל כך כיף. בירידות התלולות איש הפלפלים לקח אותי עם האופנוע והסקטר החזיק מאחורה ורכב אחרינו, אבל בירידות המתונות עליתי על הסקייטבורד והתאמנתי והתאמנתי עד שהצלחתי לרכב. אבל לא הייתי כל כך טובה בלעצור. כשרוכבים בירידה, הסקייטבורד מאיץ ומאיץ והגעתי למצב שנלחצתי ולא ידעתי לעצור אז פשוט קפצתי ממנו. עיקמתי את הקרסול, כמובן. המשכתי לנסות אבל זה כאב מדי אז כבר עליתי על האופנוע ונסעתי עם החבר'ה הביתה.

לא הלכתי הביתה, הלכתי לי'. הוא כבר היה בבית וחיכה לי, שאל מה לקח לי כל כך הרבה זמן ואז כשראה שאני צולעת, נלחץ ושאל מה קרה. אהבתי שהוא דואג לי וסיפרתי לו והרגעתי אותו שהכל בסדר ושמחר יעבור.

"את כזאת אמיצה." אמר לי.

"למה?"

"לצאת עם חבורה של אנשים שאת לא מכירה ולבלות איתם חצי מהלילה, זה אמיץ." הוא אמר, ואז דיבר על החבר שלו, הבאגס-באני, "הוא בדרך כלל לא אוהב אנשים כל כך מהר, הוא מאוד קשה וביקורתי. אבל נראה שאותך הוא אהב."

י' סיפר לי הרבה על עצמו ועל המשפחה שלו, על הילדות שלו והחיים שהיו לו באמריקה. הוא גדל בקרקס וידע לעשות ג'אגלינג ולרכב על חד אופן ולעשות כל מני פעלולים. זה נשמע סקסי בטירוף, ומה שיותר מדהים זה שכשהייתי קטנה היה לי חלום לעבוד בקרקס ואפילו כתבתי באותה תקופה ספר על ילד שגדל בקרקס. קראתי לרומן הזה, "קרקס ארוול" - על שם הסופר. הייתי בערך בת 12, והספר חובבני אבל היתה לי תשוקה לחיות אותו וזה מה שגרם לו להישמע כל כך אמיתי. לצערי, הוא אבד עם שאר ספריי.

סיפרתי לו על עצמי, אבל לא הרבה. אני לא יודעת למה, אבל איתו אין לי חשק לדבר, רק להקשיב. אני באמת פשוט רוצה לדעת עליו עוד ועוד, לשמוע אותו מדבר, מרים את הטון בחלקים המקוממים, מדבר במוזיקה כמו שקורה לו לפעמים, עם קצב משלו, מדבר פתאום באנגלית ואחרי רבע שעה שוב חוזר לעברית.

אבל הטיסה באה והתקרבה וי' נהיה עסוק, וכפי שחששתי, היה לו פחות ופחות זמן לתת לי. לא רציתי להיות לנטל ורציתי להבהיר לו שאם הוא לא רוצה שאקפוץ, אני לא אעלב. אז כשאמר לי בטלפון שהוא גמור, שאלתי בעדינות, "אתה רוצה ללכת לישון? שלא אבוא?"

והוא ענה בחשש, "נראה לי שלא כדאי... לא הלילה."

"בסדר, אני מבינה." אמרתי, ומדוכאת ברמה של בקבוק יין שלם לפני השינה, הלכתי לישון לבד.

הוא התקשר להודיע לי, יומיים לפני ההופעה, שהוא כנראה לא יצטרף. "אני צריך לנסוע לתל אביב לאסוף את הדרכון שלי," הוא אמר, "וגם אין לי כל כך כסף כרגע לכרטיס. מצטער."

זה היה מצער, אבל יכולתי לסמוך עדיין על ש'. או שלפחות חשבתי שאוכל. כשראיתי אותו באותו יום של ההופעה בקפה, שאלתי מתי נפגשים כדי לנסוע יחד.

"אני לא נוסע." הוא אמר בפרצוף חמוץ.

"משהו מפריע לך היום?" שאלתי, כי ראיתי שהוא מצוברח מהרגע שהגיע.

"כן, יש לי בעיות."

הוא היה צריך סכום ענק של כסף והיה צריך להשיג אותו ממש מהר, לא רצה לתת לי פרטים למה ומה קרה, אז שחררתי.

באותו יום לא ידעתי, אבל יום אחרי ההופעה הסתבר לי שש' כן נסע, הוא פשוט החליט לא לספר לי כי נעלב שהזמנתי בחור אחר ובנוסף נעלב שקניתי כרטיס לבד ולא הסכמתי לו לקנות לי. אמרתי לו שבתור לקוח מהקפה בו אני עובדת שמבוגר ממני בשלושים שנה, אין לו שום זכות להיעלב. אבל נו, זה כבר ש' והדרמות שלו.

הצטערתי גם שש' לא מגיע, אבל נסעתי לבד. נשכבתי שם על הדשא עם הבירה שלי והצ'יפס, מרגישה כמו האדם הכי בודד בעולם כשמסביבי כולם יושבים עם משפחה או חברים על שמיכות, אוכלים ושותים וצוחקים ומדברים על מוזיקה.

עד שהופיע מולי בחור נחמד, "סליחה, אכפת לך לזוז טיפה כדי שאני ובן דודה שלי נוכל לשים פה את השמיכה שלנו? פשוט יש שם בחורה עם כיסא והיא מסתירה את הבמה."

"בטח, שבו." אמרתי, וזזתי הצידה. הם התבררו כשני גברים מקסימים. ישבנו יחד כל ההופעה, דיברנו, הם הזמינו לי בירה וכיבדו אותי בשקדים ואני כיבדתי בצ'יפס שלי. הם אפילו היו נחמדים עד כדי כך שברגע שההופעה נגמרה, הם עשו ביחד איתי מרתון לאוטו שלהם כדי להקפיץ אותי לתחנת הרכבת של ראשון, וכשפספסתי אותה, לקחו אותי עד תל אביב כדי לתפוס את הרכבת של נתב"ג. הוא גר בנתניה וגם ככה היה צריך לנסוע דרך איילון, אבל היה נחמד מצדו לקחת אותי. בחורה שלא יפגוש שוב לעולם.

אנשים טובים באמצע הדרך.

אז הייתי אמורה להגיע עם שני גברים ובסוף הגעתי לבד ועזבתי עם שני גברים אחרים. החיים שלי בנויים כמו רומן של למוני סניקט.

בחזרה לי'. מאז היום של ההופעה, הלכו והתרבו הימים שבהם לא התראינו. בכל פעם שהתקשר שמחתי וחשבתי שאולי יגיד לי לבוא. פעם אחת כשהתקשר, אמר, "אני יכול לראות אותך היום?"

"אני עובדת עד הערב," אמרתי, "אבל אני יכולה לקפוץ אחרי."

"אני נוסע הלילה." הוא אמר, והלב שלי זינק, "אני רוצה לשבת איתך קצת לפני שאני נוסע. אקפוץ אליך לקפה."

והוא בא, וישב ודיבר, ואמר שהוא כל כך מתבאס מהעובדה שדווקא עכשיו הופעתי בחייו, כשלא היה לו את הזמן שרצה להעניק לי, שהיה רוצה לתת לי הרבה יותר. שהוא מקווה שלא נפגעתי מכך שנעלם ושהוא מעריך כל כך את העובדה שנתתי לו את הזמן ולא נעלבתי. שהוא בהחלט מתכוון לחזור מהטיסה ולהמשיך מאיפה שעצרנו.

איך הייתי צריכה לשמוע את זה... הרגשתי שהוא נשפך לי בין האצבעות כמו מים ושאין לי שום דבר לעשות בעניין. רציתי שישאר אבל גם לא רציתי שירגיש לחץ ממני. לא ידעתי אם הוא מרגיש אותו הדבר או שהוא חושב שאולי אני רק פלינג של איזה שבועיים, שאולי יפגוש בטקסס איזו בחורה סקסית ויחליט להישאר או שפשוט סתם ישכח ממני לגמרי. אבל השיחה הזאת הבהירה לי שלא - הוא רוצה להמשיך איפה שהפסקנו. הוא רוצה לחזור אלי.

"אני אחכה לך." אמרתי.

"לא... אל תחכי."

פאק. "אתה לא יכול לבקש ממני דבר כזה."

הוא חייך.

אמרתי לו תודה על הדברים האלה ושאלתי אם הוא רוצה לשתות עוד משהו והוא אמר שהוא חייב לסיים לארוז, אבל שהערב, מיד אחרי הג'ם ולפני שיצא לרכבת שיוצאת ב1 בלילה, אבוא אליו ונשתה משהו ונשב ביחד לפני שהוא נוסע. ברור שעניתי בחיוב.

סיפרתי לס' על השיחה הזו ושאלתי למה לדעתו הוא אמר לי לא לחכות. האם גם הוא לא מתכוון לחכות לי? האם התכוון שלא אשב ואחכה כדי שלא אסבול, או שהתכוון שאם אמצא גבר אחר, אלך איתו? לא אכפת לו?

ס' לא ידע בהתחלה מה להגיד ואז אמר, "אולי גם וגם. אבל הוא רוצה אותך, אני בטוח שהוא לא רוצה שתלכי עם אחר. פשוט אל תנתחי את זה יותר מדי."

באותו ערב, לקחתי מהעבודה עוגת גבינה, קניתי בקבוק יין ובאתי לג'ם. רציתי לשבת איתו עם עוגה ויין לפני שילך, להפתיע אותו. הוא היה שם, וישבנו יחד, והוא שוב שבר לי את הלב, בפעם האחרונה לפני שהוא נוסע. הוא אמר שכנראה הרכבת יוצאת ב12 ולא ב1 כמו שחשב אז לא יהיה לנו זמן לשבת.

והוא נתן לי חיבוק, לקח את כתובת המייל שלי, והלך.

"יש עוגת גבינה במקרר, בתוך שקית קרטון. תביא לי בבקשה." אמרתי לק', הבעלים של המקום בו אנחנו מג'מג'מים. באופן חד פעמי, לא התחשק לי להישאר עד סוף הג'ם. רציתי ללכת הביתה, לשתות את כל היין לבד, לקנח בג'ין נקי וללכת לישון, שקועה ברחמים עצמיים על העובדה שעד שמצאתי גבר שאני אולי אוכל לאהוב, אחרי 6 שנים של בדידות, הוא נוסע. כן כן, רק לחודש, אבל באותו רגע הייתי דרמטית.

"באמת? עוגת גבינה?" הוא אמר, "גבינה זו העוגה האהובה עליי."

"גם עליי." אמרתי, "רוצה אותה?"

"ברור." הוא אמר, "מה אני יכול לתת לך בתמורה?"

"שתיתי בירה." אמרתי לו.

"אז אל תשלמי לי על הבירה."

והלכתי הביתה.