אז אני יושבת כרגע בתוך מבצר של ארגזים בדירה ריקה. אני אמורה לנסוע דרומה מחר בבוקר, ועוד אין לי הובלה או חבר שעונה לטלפון. דווקא יש לי פה בשכונה יותר חברים משהיו לי כל החיים, אבל משום מה כולם נעלמו; כאילו מבצר הארגזים שלי הוא אי בודד בתוך חלל ריק - כל העיר מתה. איפה כולם?

לפני כמה ימים היתה אצלי הופעה של א'. הוא מנגן בלוז על גיטרה ומפוחית, למי שלא זוכר, והוא מופיע בכל מקום - אז הצעתי שיופיע אצלי בדירה לפני שאני עוברת. לא פירסמנו את זה יותר מדי כי רצינו שזה יהיה אירוע קטן, אז העברנו את העניין מפה לאוזן. הגיעו בסביבות ה15-20 איש וחלק הביאו איתם שתיה, הגיעו עוד חברים שהכרתי מהשכונה ששמעו על זה והביאו איתם בירות, ומזל שכך כי לא קניתי מספיק שתיה. הגיע גם ידיד שלי שמנגן בבנג'ו ואחרי ההופעה הוא לימד אותי לנגן. זה היה ממכר.

החבר'ה המדהימים האלה אפילו השאירו לי כסף על הטרחה והשתיה. א' העביר כוס וכל אחד שם מכיסו, באופן אנונימי כמובן. יצא איזה שבעים ומשהו שקלים בסוף.

לצערי, י' לא הגיע. הוא חשב שדחינו אז זה ביום כי דיברנו על זה אבל כנראה לא הבין שבסוף אנחנו עושים את זה באותו יום. הוא כנראה שלח לי אסמס, "מתי ההופעה?" ולא עניתי אז הוא חשב שזה נדחה. פתאום בסביבות 9 הוא מקבל ממני אסמס, "א' עלה" והבין שהאסמס שלו לא נשלח אליי בכלל. הוא התנצל ואמר שהוא נורא רצה לבוא וכשחשב שזה בוטל פשוט ישב בבית עם כמה חברים והם הכינו סושי. אמר שהוא מרגיש מטומטם... אמרתי לו שלא קרה כלום ושבדירה החדשה שלי נעשה עוד הופעה כזאת, אז תהיה עוד הזדמנות.

אתמול בבוקר הלכתי עם הבחור של הבנג'ו ועם עוד חברה לים, ואז ישבתי עם הלקוח שלי בקפה לפני שהלכתי הביתה. נראה שמצבו הבריאותי של לקוח מספר 1 ממש רע, הוא נאנח בכל פעם שהוא משנה תנוחה וצריך ללכת עם מדבקות של מורפיום ולשתות איזה טריליון כדורים ביום. הוא גם מקבל עכשיו קנאביס רפואי ומוכר לי קצת כל פעם. הוא מתאשפז כל יומיים בזמן האחרון ואני ממש דואגת לו.

"הבטחת לי שתמות אחריי, זוכר?" אמרתי לו, "הבטחת שאתה תקבור אותי." והוא באמת הבטיח, בחודש הראשון שהכרנו והתחלתי לעבוד בקפה.

"מה אני ידעתי..." הוא מלמל בעייפות, "רק לדבר." 

חזרתי הביתה והתחלתי לארוז. בערב, הלכתי לארוחת שכנים שהיתה פה בשכונה. כל החבר'ה של הרחוב היו שם, אנשים שאני תמיד רואה ומכירה בחצי השנה האחרונה. אנשים נחמדים, חמים, רובם היפסטרים. לא באתי כדי לאכול, לא הייתי רעבה. הכנתי לפני כן מלא פנקייקים במטרה לסיים את כל הקמח שיש לי בדירה והייתי מפוצצת.

פגשתי שם בחור מקסים, ת', שעמד ודיבר איתי כמה זמן, וגם המארח עמד איתי קצת. הסתכלתי מסביב ופתאום הבנתי שאני לא מכירה את רוב האנשים שם מעבר לפנים. זהו. פתאום הרגשתי בודדה.

אמרתי לת' שאני כנראה אזוז. הוא שאל לאן ואמרתי שכנראה לי', וזזתי.

בכניסה לבניין, בדיוק כשיצאתי מחדר המדרגות, י' הגיע. הוא שאל אותי מה קורה שם למעלה ואמרתי שיש אוכל ודווקא נחמד. שאל לאן אני זזה ואמרתי שכנראה הביתה. אחרי שעלה נזכרתי שסיפרתי לת' שאני הולכת לי' ולא רציתי שיספר לו ואני אצא מטומטמת. אז סימסתי לו שדווקא תיכננתי לבוא אליו עכשיו אבל שיהנה, והוא השיב שת' אמר לו מיד כשעלה שיתקשר אלי כי אני בדרך אליו.

התחרטתי שיצאתי ולא חיכיתי עוד דקה, ואז אולי הייתי משתחררת קצת וי' היה מופיע וסביר להניח שהיינו יושבים יחד, אבל לא, הייתי חייבת לצאת דקה לפני שהגיע... פאק מיי לייף.

לא התחשק לי ללכת הביתה אז הלכתי לאיזה פאב שכונתי שאני מכירה ודיברתי קצת עם הבעלים, בחור מקסים שגם הוא כותב סיפורים קצרים. הוא שלח לי סיפור קצר שלו לפני כמה ימים אז ישבתי ודיברתי איתו על זה והוא ביקש שעכשיו אשלח לו אחד משלי.

נכנסה קצת עבודה והוא החל להיות עסוק, ולקוחות אחרים במקום שוחחו ביניהם וגם צירפו אותי לשיחה, אבל הראש שלי היה בי'. סימסתי לו איפה אני יושבת והוא ענה, "מגניב." ולא חזר אלי שוב כל הערב.

עישנו ג'וינט והבגלל ששתיתי הרבה אלכוהול, הסטלה עלתה לי נורא ואיום. ידעתי שאני עומדת להתהפך לגמרי אז איחלתי לכולם לילה טוב, שילמתי והלכתי הביתה.

תודה לאל, איך שהגעתי הביתה, היה לי היי נורא. התחלתי לבכות ולהרגיש מושפלת, בודדה ועלובה. תודה תודה תודה לאל שהייתי לבד.

ס' התקשר אלי וכששמע את הקול שלי שאל מה קרה. לפני שהתחלתי לספר לו אמר שהוא כבר חוזר אליי, ובסוף נרדמתי כמו מתה.

כשהתעוררתי, היו לי שיחות שלא נענו, ואסמסים. כלום, מסתבר, לא העיר אותי. עד הצהריים. ס' דאג כי לא עניתי לו שוב ושאל מה קרה, אמר שאחזור אליו כי לא נשמעתי לו טוב אתמול. י' סימס האם אני עדיין בפאב ההוא. הוא סימס את זה בסביבות 12 בלילה, כשכבר הייתי שקועה בשינה. אני מניחה שרצה לבוא. מאז אותו אסמס, לא שמעתי ממנו.

בדרך כלל אני לא נותנת לנושאים כמו יחסים וגברים לעשות לי רע או להשפיע עליי יותר מדי. יצאתי ממערכת יחסים הרסנית והבטחתי לעצמי שלא אתן יותר לאף גבר להרוס לי את החיים.

אבל עם י' זה שונה מהאקס. האקס היה מאוהב בי באופן אובססיבי ולא עזב אותי למרות שביקשתי שיעזוב עד שזה הגיע לאלימות, אבל אני חושבת שאצל י' זה הפוך. אני חושבת עליו הרבה ואולי אפילו מתחילה לאהוב אותו, אבל אני לא חושבת שהוא מרגיש אותו הדבר. ביומיים האחרונים שבהם לא התקשר ולא קפץ אפילו שהבטיח, שאלתי את עצמי בראש כמעט כל שעה במהלך היום שאלה שאף פעם לא שאלתי את עצמי בעבר באף סיטואציה: "למה הוא לא מתקשר?" - ואני מתערבת איתכם על 3 סיפורים קצרים ומטבע שוקולד שהוא לא חשב עליי בכלל כל אותו יום. אחרת, היה מתקשר.

כשהוא עזב לחו"ל, רציתי לנצל כל רגע איתו. הלכתי אליו בכל זמן שהיה פנוי וכשנתתי לו ספייס זה רק כי ידעתי שהוא זקוק לו, אבל רציתי להיות איתו. למה? כי לא קורה לי אף פעם, אף פעם! שאני חושבת כל כך הרבה על אותו בחור. זו תחושה מוזרה בשבילי ואני רוצה לחקור אותה, להיות איתו כמה שיותר. אולי אני מאוהבת? מי יודע.

אחרי מה שקרה בארוחת שכנים, לא רציתי להתקשר. הרגשתי שעשיתי מעצמי צחוק. אולי זה לא נשמע ככה, כי בסך הכל מה קרה, אבל אי אפשר לשנות תחושה. כשאני משחזרת את אותו ערב בראש שלי, אני מרגישה מטומטמת. אמת או לא, זה מה שהזיכרון שלי שימר.

אני לא יודעת אם זה מוצדק, כי תכלס הוא לא עשה שום דבר רע, אבל אני פגועה מי'. מאז שאמרתי לו שאני נוסעת לדרום, הוא די נעלם לי. אני יודעת שהוא לא יכול להתחייב לאף אחת כרגע כי הוא אולי עובר ליוסטון לתמיד, אבל לא ביקשתי שיתחתן איתי, רק שיתן לי את הזמן שנשאר לי איתו. הוא לא מתקשר ולא מסמס כבר יומיים. הוא לא רוצה להיות איתי לפני שאני נוסעת? לא אכפת לו שלא יראה אותי עכשיו כמה שבועות? הבטיח לעזור לי להוריד את המתלה של הגיטרה מהקיר כי אין לי כלים, הבטיח לעזור לי אם אצטרך בסחיבת ארגזים, בכל דבר, ולא ביקשתי כלום. רק לראות אותו. אבל הוא... נעלם. התנתק. כאילו מעולם לא הכיר אותי.

אני נוסעת דרומה. כמו סנופקין. אמנם לא לחורף שלם, אבל לזמן מה. אני לא רואה לפנים כלום חוץ מלא-נודע. אני זקוקה לידיד, לפחות לכוס קפה קצרה! בא לי לדבר עם מישהו. אין לי מושג מה יהיה שם חוץ מס', ותודה לאל שס' שם! אני בהחלט זקוקה לו, ובהקדם.

אני אוהבת את השכונה הזאת ולא רוצה לעזוב אותה. האנשים נחמדים, האווירה חמה וכל החברים שלי גרים במרחק הליכה ממני. אני בטוחה שאחזור, אבל משהו מוזר קרה.

דווקא עכשיו כולם נעלמו לי.

האם אפוקליפסת הזומבים החלה ולא שמתי לב?

א' מקסים וגם הוא אמר שיעזור במה שצריך, אבל מאז אתמול גם הוא לא עונה לטלפון. אם לא אוכל להשאיר אצלו כמה ארגזים, אאלץ לשלם הרבה כסף לאחסון, ולא בא לי בטוב לשלם על חודש איחסון כשיכול להיות שבעוד שבועיים כבר אקח אותם משם.

טוב, מתנצלת על הפוסט המבולגן אבל ככה נראה הראש שלי כרגע ומשם הפוסט יצא, אז אני מקווה שהצלחתם להבין לפחות חצי מהברבורים שלי.

לא סיימתי לארוז, אני צריכה ללכת להשיג עוד איזה ארגז או שניים, לקנות מסקינג טייפ ולהיכנס למקלחת. אז תסלחו לי אבל אין לי זמן לעריכה :)

מקווה שעובר עליכם יום יותר טוב משלי!

אני אבודה לגמרי. אני בשלב של מעבר דירה, ביום ראשון אני כבר צריכה לפנות את הדירה לדיירים החדשים ואין אפילו דירה אחת שאהבתי מספיק כדי לצמצם אפשרויות.

תמיד כשעברתי דירה, עברתי עיר. הפעם אני לא רק נשארת באותה העיר, אני גם נשארת באותה השכונה. קשה לי להיפרד כי עוד לא מיציתי את המקום וכל החברים שלי גרים קרוב. ואין לי רכב. כשאתה רגיל שכל החברים שלך קרובים והרחוב שאתה מבלה בו הוא במרחק עשרה צעדים, קשה להתרחק מכל זה. אז אני בררנית הפעם - מחפשת מקום באזור, ושיהיה זול ונעים לחיות בו, עם מרפסת או לפחות אדן רחב שיאפשר לחתולה שלי לנשום וכמובן תנור, כדי שאוכל לחזור לאפות.

זה הכל - זה הרבה לבקש? אולי.

אבל רוב הדירות הזולות הן גם בגודל של קופסת נעליים. כמו לחיות בבונקר. גרתי שנה ומשהו בתוך קרוון קטן ליד ההורים רק כדי לרצות את אמא. אני מדברת על קרון בגודל של שני מטר על שני מטר. הכנסתי מיטה ולא היה לי מקום ללכת. זה היה זוועתי והשאיר אותי עם טעם מר מאוד בפה ממקומות דחוסים. אני לא רוצה שוב לחיות כמו סרדין אף פעם - אני רוצה מרחב. אני מוכנה להוסיף עוד מאה-מאתיים לארנונה, אני מוכנה אפילו להתפשר על רהיטים או מכשירי חשמל - רק תנו לי קצת מרחב. שאוכל לחצות את הדירה ביותר משני צעדים לכל כיוון!

דיברתי היום עם ס' בטלפון. הוא לא הגיע לבקר מלא זמן, כי התחיל לעבוד בחווה בדרום. נשמע כמו כיף אמיתי. כשדיברנו, הציע כבדרך אגב, "אולי תבואי לעבוד פה איתי?"

"מה פתאום," אמרתי, "עכשיו?"

ואז אחרי שניתקנו את השיחה, פתאום חשבתי על זה... כן. עכשיו. איזה זמן יותר מתאים? אני בין דירות, לא חתומה על שום חוזה, חופשיה כמו ציפור, אין שום סיבה שאסרב! מה יותר נעים מלעבוד את האדמה באזור חקלאי פתוח?

ישבתי בקפה וסיפרתי על זה לאחת מעמיתיי לעבודה, והיא אמרה בדיוק את מה שחשבתי, "תראי, זה נשמע כמו הזמן המתאים בדיוק. עזבי הכל, שום דבר חשוב באמת לא יברח תוך שבוע. נסי את זה, אם לא יתאים לך - תחזרי. את לא חתומה על שום חוזה שיקרקע אותך לכאן."

סימסתי לו שאני באה, ושיסמס לי את המספר של האחראי, אבל הוא לא ענה. אני מניחה שחזר לעבוד. כשנדבר שוב, אבקש את מספר הטלפון של מנהל החווה ואם יסכים לקבל אותי, אסע לעבוד שם שבוע, שבועיים, שלושה... כמה זמן שארצה. אם ימצא חן בעיניי ממש, אולי אפילו אשאר לזמן בלתי מוגבל.

את כל הארגזים שלי אאחסן בינתיים אצל מישהו שבטוח נשאר לזמן מה במקום. אולי אצל י', אולי אצל א', אולי במכולת אחסון. פאק, אני אתגעגע אליהם... אבל נו, אהיה עם ס' אז יהיה איתי פרצוף מוכר וידידותי.

כשאחזור ואצטרך דירה, אזרק בינתיים אצל מישהו, כל אחד שיהיה אפשרות שהיא לא הבית של ההורים שלי, ואחפש שוב, בנחת. עד אז יהיו הרבה דירות חדשות בשוק ואולי אמצא אחת בלי הצורך להתפשר. אמן על זה.

אני מרגישה שאני מתחילה סוף סוף להבין את החלום האמריקאי - פאק יט, גם ישראל היא ארץ עם אפשרויות בלתי מוגבלות! אבל אתם יודעים מה אומרים... כל העניין של החלום האמריקאי הוא שאתה צריך להיות ישן כדי להאמין בו. חה חה. בין כך או כך, מי יגיד לי מהו המוצא של החלום שלי?

זה קרה לפני כמה חודשים והיום נזכרתי בזה וחשבתי, "איך יכול להיות שלא כתבתי על זה בבלוג? זה סיפור גאוני." - אז הנה אני כותבת.

תנו לי לספר לכם על הציפור הכי חכמה שפגשתי.

הגעתי יום אחד הביתה אחרי סוף שבוע אצל ההורים. מהסלון שלי יש כניסה גדולה למרפסת, וביניהם יש שתי דלתות שנפתחות עם מסילה לשני הצדדים. משהו משך את מבטי, אני מסתכלת על המסילה העליונה ופתאום קולטת משהו שחור. זו היתה ציפור, אני די בטוחה שעורב, יושב מקופל שם.

ט', השותפה שלי, ישבה במטבח, הפנים שלה כלפי המסילה, ועבדה על המחשב.

"ט', יש ציפור על המסילה." אמרתי, "תראי."

"כן, ראיתי." היא ענתה.

"כמה זמן היא שם?"

"לא יודעת, מאז שנכנסתי."

"היא פצועה?"

"לא יודעת."

לא ציפיתי שתקפוץ ותביא ערכת עזרה ראשונה, כי ט' תמיד היתה קצת מתה בפנים, אבל הבנתי שממש, ממש לא מזיז לה אז לקחתי כיסא ועליתי לראות אם היא בחיים. העיניים שלה מצמצו לאט. רואים שהיתה עייפה, אומללה, רעבה וצמאה. ירדתי מהכיסא, מילאתי כלי קטן במים וחתכתי פרוסת לחם ועליתי בחזרה. הנחתי אותם מול המקור שלה, ממש לאט כדי שלא תיבהל, וירדתי כדי שלא תפחד לאכול ולשתות.

אחרי שעה בערך חזרתי וראיתי שהיא לא נוגעת בהם. החלטתי שהיא צריכה מוטיבציה להמריא. היא כנראה לא מנסה בכלל כי היא מפחדת מאיתנו והיא בתוך בית של בני אדם. אז לקחתי מגבת ובשקט בשקט התקרבתי אליה, מנסה להרים אותה. רציתי להניח אותה במרפסת כדי שתפחד פחות ואולי תמצא את הכוח לעוף. לא ידעתי מה עוד לעשות.

היא כנראה נבהלה מאוד, מן הסתם, ופתאום החלה לנופף בכנפיה בפראות. היא התרוממה קצת, אבל מיד צנחה ונחתה מאחורי הספה.

גם אני נבהלתי, אבל לא כמוה. הורדתי את המים והלחם והנחתי לידה מאחורי הספה, והלכתי לחפש וטרינר לביקור בית. חשבתי שאולי צריך לחבוש לה את הכנף או משהו, אני לא יודעת, אני לא ציפור ולא וטרינרית.

מצאתי וטרינר ושלחתי לו הודעה שאני צריכה שיגיע לביקור בית כמה שיותר מהר. והלכתי לישון. לא לפני שדאגתי כמובן שכל החלונות והדלת למרפסת יהיו פתוחים כדי שאם תצליח לעוף, לא יהיה לה קשה למצוא את היציאה.

למחרת התעוררתי מוקדם לעבודה. לפני שבכלל פתחתי את העיניים, הלכתי להציץ מאחורי הספה. המים והלחם היו שם, בדיוק במצב שהשארתי אותם, אבל העורב נעלם.

פאק, סיננתי לעצמי. יש רק שתי אפשרויות: או שמצא את הכוח ועף, או שנחת על האספלט ומת לפני שהספיק להתרחק. רצתי למרפסת, מסתכלת מסביב על הרצפה כל הדרך, וסקרתי למטה את הכביש. לא ראיתי שום סימן לגופה של ציפור. אבל שוב, הוא היה שחור, אולי לא ראיתי אותו, ואולי הצליח להתרחק קצת לפני שהתרסק אל מותו.

מלאה הרהורים, הלכתי לשירותים. מה אני רואה שם... בתוך האסלה, שוכב לו עורב שחור, לא נע.

גם אז היו שתי אפשרויות: או שהוא מת וט' זרקה אותו לאסלה אתמול בלילה, או שהיה כל כך צמא שחיפש מקור מים וזחל בעצמו לכאן. האפשרות הראשונה לא היתה הגיונית, כי ט' בחיים לא היתה מסוגלת להרים ציפור ועוד לזרוק אותה דווקא לאסלה, אין כאן שום היגיון. חוץ מזה, היא היתה אדישה לגמרי למצב של היצור המסכן הזה. האפשרות השניה היתה גם היא לא סבירה, אבל לא היה שום הסבר אחר. הלכתי להשתין במקלחת, וכשאני חוזרת אני מסתכלת מקרוב, מנסה להבין האם היא מתה או חיה.

פתאום היא זזה. הכנף שלה נעה ימינה ושמאלה, למטה ולמעלה. הראש שלה מסתובב שמאלה וימינה, למטה ולמעלה, הכנף השניה. הרגליים. הציפור החלה לזוז בקצב ולעשות לעצמה פיזיאותרפיה. עמדתי ובהיתי בה, המומה, לא יכולתי להסיר ממנה את העיניים.

אחרי בערך רבע שעה של בהייה, בה העורב הניע כל שריר בגופו הלוך וחזור, הלכתי להתלבש ויצאתי לעבוד.

חזרתי אחרי הצהרים ומיד הלכתי לשירותים, לראות מה עם העורב.

הוא כבר לא היה שם ולא היה שום רמז אליו בבית.

"ראית בבוקר את העורב?" שאלתי את ט' שהיתה בחדר שלה.

"לא."

"לא ראית ציפור באסלה בבוקר?"

"לא."

גם לוטרינר לא היה שום זכר.

ס' תמיד אמר שאין ספק שחיית הטוטם שלי היא עורב. גם כי טען שיש לי הרבה תכונות "עורביות" וגם כי בהמון סיפורים שלי, המון, מופיע באיזשהו שלב עורב. לא בכוונה, בחיי. ואני קיבלתי את זה כמחמאה כי עורבים הן ציפורים חכמות ויפות ויש להן כל כך הרבה תכונות מופלאות. אבל אחרי התקרית הזאת... אני גאה להגיד שזו חיית הטוטם שלי.

העורב הגאון הזה הצליח איכשהו לזחול על גחונו ולחפש מקור מים, ידע למצוא אותו בתוך האסלה ואיכשהו להיכנס לשם לגמרי לבד עם כנף שבורה, לעשות לעצמו פיזיאותרפיה, להתרפות ולעוף דרך החלון.

אם אלה לא פלאי הטבע במלוא הדרם, אני לא יודעת מה כן.

בָּעֵינַיִם בּוֹ דָבַקתִּי וּמִתּוֹך עָצבִּי שָׂחַקתִּי,

וְכִסֵּא סָגֹל כּוֹנַנתִּי מוּל הַנֵּר וְהַצִּפּוֹר,

וְנִשׁעַנתִּי, נִלאֶה-רוּחַ, לִקטִיפַת כָּרָיו לָנוּחַ,

וְהוֹסַפתִּי דֹם לָשׂוּחַ עִם נַפשִׁי, צָמֵא לִפתֹּר –

מַה נִבָּא לִי הָאוֹרֵחַ הַמּוּזָר וְהַשָּׁחוֹר

בִּקרִיאַת "אַל עַד-אֵין-דּוֹר"?

יש לי סופשבוע פנוי הפעם כי החלטתי לא לנסוע להורים.

אני צריכה להתחיל לארוז ולהיסגר על דירה, אולי לראות עוד כמה לפני שאגיע להחלטה; אני צריכה למצוא עבודה שניה כי שכר הדירה שלי הולך לעלות בהרבה; ואני צריכה להיות מודאגת מאמא שלי כי אני מתכוונת להגיד לה שאגיע הרבה פחות לביקורים עכשיו כשיש לי פחות זמן פנוי והיא הולכת לבכות על בטוח -

כל זה, ומה שמדאיג אותי זה שאני לא מצליחה לכתוב. הנה ישבתי היום ועבדתי על הרומן שלי, הגעתי לנקודה מסויימת ופתאום - הפלא ופלה, מצאתי את עצמי בבלוג. מוציאה תסכולים.

מצאתי את עצמי גם עורכת את קורות החיים שלי ושולחת אותם לשני מקומות עבודה. מה לא בסדר איתי...

לפני כמה ימים שמעתי ראיון עם סופר שאמר שהוא כותב כל יום. אם הוא לא מצליח להתקדם ברומן שלו, אז הוא כותב משהו אחר. העיקר שהוא כותב. אז אני מניחה שזה מה שאני עושה כאן.

אולי במקום זה, אני צריכה לצאת לסיבוב ולהתאוורר. לשתות משהו או לעשן קצת. לשרוף עוד כמה תאי מוח.

אני מרגישה שהיום הזה היה קצת בודד. פעם הייתי רגילה להיות לבד ולכתוב כל היום, אבל בחצי השנה האחרונה הייתי מוקפת באנשים משום מה, במשך רוב היום אם לא בכולו. אני מניחה שכשמתרגלים לאנשים, הבדידות נהיית בולטת יותר.

אני חושבת שאלך לשבת באיזה בית קפה.

אני תוחבת את ראשי למטה בזמן שאני הולכת, בקצב נינוח, עיניי מושפלות, שתיים-שתיים סביב החצר, בתוך הריבוע שנוצר על ידי קירות האבן הגבוהים. מחכה כמו מתוך מציאות מדומה, ממתינה בקוצר רוח. הוא צריך להגיע בכל רגע. פעם לא הייתי מתפקעת מרוב עצביי כפי שאני היום. הייתי מחכה לו אז ליד חלוני, לפעמים שעות, עד שהגיע. היום אני כבר לא יכולה לשבת מול אדן החלון ההוא. אני חייבת להישאר כאן. הולכת בסיבובים, הלוך וחזור. חרטומי נעליי נכנסים ויוצאים תחת שולי החצאית שלי, חורקים על השביל ומייצרים עננות אבק סביבם. אילו היתה כאן אמי, היתה אומרת שזוהי אינה הליכתה של נערה צעירה. ידיי שלובות לפניי; הן מחוספסות, פרקי האצבעות הסמוקים. אני לא זוכרת תקופה שבה הם לא היו.

אני צופה באדמוניות מזוויות עיניי. אני יודעת שהן לא צריכות להיות כאן: זה יולי, ואדמוניות לא פורחות ביולי. אני שולחת את ידי כדי לגעת באחת מהן, ורגע לפני שנוצר בינינו מגע, אני מבינה שהיא עשויה מבד.

ואז שמעתי את הצליל המתוק. הנער עמד ליד האגם. צלילי כינורו נעימים כל כך, חלקלקים כגופו של נחש; יכולתי ללטף אותם והם עטפו אותי, כמעט חנקו אותי.

היה סדק באחד מקירות האבן, גיליתי אותו בפעם השניה שהביאו אותי לכאן. הוא היה קטן אבל יכולתי לראות דרכו אם ממש הצמדתי את עיני, חזק כל כך שעפעפיי התמתחו לצדדים. הצצתי בהס מוחלט. ראיתי את קצה צווארו של הכינור, וראיתי את כתפו של הנער. לא ידעתי את שמו. קראתי לו 'נער עם כינור'.

# # #

לא הייתי במיטבי אבל המשכתי לנגן בקצב, מרגיש את עיניה סוקרות אותי. ידעתי שהיא שם, מציצה עליי מן הסדק. היא היתה נמוכה וכדי להציץ נאלצה לעמוד על קצות אצבעותיה. השמלה הלבנה שלה כבר אפורה בשוליה מן ההליכות סביב החצר. ידעתי את זה כי גם אני צפיתי בה, ברגעים בהם ישבה בשקט בכיסא שלה וסרגה עוד צעיף ועוד גרב לאף אחד. התגעגעתי לימים בהם היתה יושבת על אדן חלונה ומביטה בי. אינני יודע אם היא מרגישה בשינוי, אם שמה לב ששיניתי את מיקומי מהבית הגדול למבצר של בית החולים הפסיכיאטרי. היא בטח זוכרת את האגם שפעם ניגנתי על גדתו השנייה, ואת צלילי הכינור שאני מנגן, שירים ישנים שליוו אותה כל חייה.

אבי אומר שהגדה השנייה של האגם הוא כמו ראי לגדה הזו, הכל הולך במהופך. אפילו הזמן. הנשים נראות צעירות יותר, הבתים נראים נאים יותר, הפנים שלך עצמך נראות פחות מעוותות.

הוא סיפר שאהב אותה יותר מכל יצור שאהב בעולם, אפילו יותר מתומאס, כלב הציד. הוא נתן לה את ליבו והיא קרעה אותו לגזרים בלי כוונה. הוא המשיך לאהוב. היא לא התנהגה בהתאם לגילה, דיברה ונעה כמו נערה לפני יום חתונתה. זכרה שהביאה ילד לעולם ולא ידעה שבעלה לימד אותו את כל השירים החשובים. את שיר החתונה, את הריקוד הראשון, את הנעימה שהושמעה באולם הגדול כששניהם ביקשו את רשותם של ההורים להינשא זה לזו. איזו שמחה היתה ביום ההוא, הוא היה מספר. היא מעולם לא נראתה לו יפה יותר מבאותו יום. אני תוהה כיצד נראית היום, אם אביט מקרוב, עם הכוויות, הצלקות, סימני השלשלאות על פרקי ידיה, העור המקומט סביב שפתיה שהחל להופיע מאז סירבה לאכול, סימני הזריקות על זרועותיה. הכל אני שומע, כי אני לא מפסיק לשאול.

היא לא מרגישה בשינוי, כך אומר אבי. לא מאז השביעי ביולי, היום בו פרצה השריפה. היום בו לא חזרה שוב לעצמה. מאז הכל עצר מלכת. בשבילה, הכל נותר אותו הדבר, כמו שהיה; מזויף ונאה. רק שבמקום חלון ישנו סדק, ובמקום הבן ששכחה שהביאה לעולם, ישנו נער עם כינור.

החלטתי לעבור דירה. אני אשאר בשכונה הזאת, כי כאן אני עובדת, כל החברים שלי כאן ועדיין לא מיציתי את המקום. ההחלטה היתה משלוש סיבות:

1. הרחוב שבו אני גרה רועש מאוד, גם בלילה. ולא רעש שמח ונחמד כמו מוזיקה טובה או צחוק של ילדים... לא. מוזיקה ערבית כבדה, צעקות ויריות. כן כן, יריות. כמו לחיות בבסיס צבאי. כל פעם שנשמעת ירייה, אני קופצת. אי אפשר להתרגל לחרא הזה. והחתולה שלי גם סובלת מזה ותמיד נכנסת מהר מתחת לשמיכה שלי. ממש רחוב אלם.

2. השותפה שלי הפכה עם הזמן יותר ויותר בלתי נסבלת. לוקחת דברים שקנינו ביחד ומחליטה שהם שלה ואסור לי לגעת בהם. שמה אותם בחדר שלה, כמו ילדה בת 5 שמסתירה צעצוע. אני שונאת לחיות איתה ומבחינתי, כשלא טוב לי אני פשוט הולכת. אני לא סובלת פה עד סוף החוזה עוד חצי שנה עם השטויות שלה.

3. זו הזדמנות נהדרת לעזוב את בעל הדירה הנשוי בן ה60 שמי שזוכר את הפוסט בנושא, התוודא באהבתו אליי כמה שבועות אחרי שעברתי לכאן.

כשהודעתי לו (לבעל הדירה) שאני עוזבת ושאמצא לו דייר חדש, הוא ניסה לשכנע אותי שלא כדאי לי, "לא תמצאי דירה זולה יותר" הוא אמר, או, "חבל, רק עוד חצי שנה." אבל התעקשתי ואמרתי שאני לא יכולה, לא כאן. מקום שרע לי בו, אני קמה והולכת. כמו שהתחיל להיות לי רע בעבודה והתפטרתי תוך ויכוח עם הבוס מתוך אימפולס, כי למה לי לקום בבוקר ולהתעורר במקום שרע לי בו, וללכת לעבוד במקום שרע לי בו - מה יוצא לי מזה? זמני מת מזמן, אני שונאת שאומרים "זה זמני". גם אני זמנית, אני יכולה למות בכל רגע.

ואז הוא הציע שעדיף ששתינו  נעבור, ככה יהיה פשוט יותר להשכיר את הדירה, כשהיא לגמרי ריקה ולא עם שותף אחד. מבחינתי זה היה בסדר, היינו הך, אני עוזבת בכל מקרה. אם היא עוזבת או לא זה עניין שלה. הוא הציע לה את הרעיון והיא הסכימה לעזוב. כל אחת תלך לדרכה. ואז, בסביבות ה10 לחודש, הוא מתקשר ואומר לי שמצא דיירים ושט' (השותפה) רוצה לעזוב כבר ב15.

"יפה שהיא רוצה, זה לא יקרה." אמרתי. הייתי בעבודה ולא היה לי זמן לזה, אבל זה הכעיס אותי, "אני לא אמצא דירה בחמישה ימים."

"היא רוצה בגלל שזה התאריך שאתן מסיימות לשלם על החודש הזה."

"הבנתי."

"היא מתכוונת ללכת להישאר אצל אח שלה." הוא אמר.

"אני יודעת," עניתי, אח שלה גר רחוב אחד מאיתנו, "בגלל זה לא אכפת לה לעבור מיד, יש לה לאן. אני לא מחפשת דירה בלחץ ומעבירה הכל בחמישה ימים, אין סיכוי. נעזוב בראשון לחודש, נבטל את כל הצ'קים הבאים וניתן לךצ'ק של חצי מהשכר, על הימים שנישאר. תחתים את הדיירים החדשים על הראשון לחודש."

"מבחינתי זה בסדר." הוא אמר.

איזה יצור אגואיסט, חשבתי לעצמי. אני מבינה שפתאום בוקר אחד היא החליטה ללבוש מסכה של ביצ'ית צעצוע ולשנוא אותי כאילו מעולם לא היינו חברות, אני יודעת שיש אנשים מזויפים וצבועים בעולם, שאין ל"מאמנת אישית בשקל" הזאת שום אינטלגנציה רגשית - אבל עד כמה פאקינג אגואיסט אפשר להיות? אני זו שרצתה לעבור - שליש מהעניין הוא היא! כי היא סביבה עוינת ואנרגיה שלילית שאני מנסה לסנן החוצה מהחיים שלי. והיא פתאום מחליטה לעבור עכשיו ומיד? הכל סובב סביבה בבועה הקטנה הזאת שלה.

כשאני וט' עברנו לכאן קנינו 3 סירים: אחד גדול, אחד קטן ומחבת. אלה היו שלושה סירים ששתינו תמיד השתמשנו בהם. הקש ששבר את גב הגמל היה כאשר אני וס' הכנו פסטה אצלי. 

אחרי שאכלנו, יצאנו מהבית, ופתאום אני מקבלת ממנה אסמס: "אל תגעי בסיר הקטן, הוא שלי."

לא האמנתי למה שאני רואה. כשס' ראה את זה הוא אמר לי, "אבל הוא לא של שתיכן? תמיד השתמשנו בו." ואמרתי שכן.

התקשרתי אליה, לא יכולתי להימנע מזה למרות שממש רציתי להתעלם מזה, "את צוחקת עליי, נכון?"

"זה הסיר שלי!" היא התגוננה מיד, "הבאתי אותו מההורים שלי!"

"מעניין, כי אני זוכרת ששלושת הסירים הם של שתינו. קנינו אותם ביחד, שילמנו חצי חצי. את פאקינג בדיחה, את יודעת את זה?"

"שתינו יודעות שהזיכרון שלך דפוק, ג'אם." היא ענתה.

"אל תנסי עליי את השטויות האלה," אמרתי לה, "זיכרון דפוק או לא, את לא תשתמשי בזה נגדי, אני יודעת טוב מאוד מה אני קונה ומה לא."

ס' סימן לי לנתק, עושה פרצוף של, "אל תרדי לשם, אל תתווכחי." הוא פציפיסט מאוד קיצוני ושונא ויכוחים מכל סוג.

ניתנתי ולקחתי נשימה עמוקה.

תמיד שתקתי ולקחתי נשימות עמוקות, תמיד החלטתי לא לרדת לרמה הזאת ובלה בלה בלה, אבל זה כבר היה מוגזם. היא משקרת לי מתחת לאף ועוד מאשימה את הזיכרון שלי. איך הילדה הזאת ישנה בלילה למען השם, אחרי שבילתה יום שלם עם האישיות הדוחה שלה? אם ככה אפשר לקרוא לזה.

אז שבוע שעבר החלטתי שאני לא שותקת ולוקחת נשימה עמוקה - אני יורדת רמה. כי לפעמים להיות ילדותי זה הדבר הבוגר לעשות.

לקחתי שקית ענקית של זבל, שמתי בה את כל הסירים שקנינו ביחד, את הפחים שקנינו ביחד, את המתקן של המברשות שיניים, את השטיח במקלחת - הכל. כל מה שהתחלקנו בו חצי חצי, ירדתי למטה לשכנים שלי ואמרתי, "אני והשותפה שלי כנראה עוברות דירה, אז אני מרוקנת כמה דברים. רוצים לקחת אותם?"

"תודה תודה." הם אמרו, ולקחו את זה.

ברוך שפטרנו.

ועכשיו לחדשות הטובות:

י' חזר מחו"ל! הוא היה בשלוש מקומות שונים בחודש וחצי, בפסטיבל, במפגש עם אמא שלו ובחתונה - לייפטיים בחודש וחצי. ומסתבר שהוא נהנה יותר מדי. הוא סימס לי בחמש וחצי בבוקר, כשישנתי סוף שבוע אצל ההורים: "שלום לנו...! מי זה פה? אני בבית, יהיה נפלא לראות אותך :)"

עשה לי את היום. חמש בבוקר ואני צוחקת עם עצמי במיטה מאושר. כשאני שמחה ולא יכולה לקפוץ או להוציא את זה איכשהו, אני פשוט מתגלגלת מצחוק... חה!

ההורים שלי לא יודעים על י' וגם לא ידעו בזמן הקרוב. אני לא רוצה לדבר עליו איתם, כי אם אעשה את זה יש שתי אפשרויות: או שהם יתחילו לשאול שאלות ולהתאכזב מכל תשובה שאתן להם או שהם יתעלמו לחלוטין מהעובדה שיש לי גבר ולא יגידו כלום. אף אחת מהאפשרויות היא לא תמיכה. אני לא צריכה את זה עכשיו וי' הוא כרגע רק שלי, לא שלהם.

הייתי נמרצת כל השבת, שיחקתי עם האחיינים שלי מלאת אנרגיות, צחקתי, ניצחתי את גיסי במשחק קלפים שהוא תותח בו ואף אחד אף פעם לא ניצח אותו - ואפילו כמעט שנתתי חיבוק לאמא שלי! :)

הייתי שמחה, י' שלי חזר. אבל גם הייתי נורא חסרת שקט, רציתי לחזור כבר ולא שיתפתי אף אחד בכמה אני שמחה ורוצה ללכת משם ולשבת עם י' בבית שלו ולשמוע את כל מה שעבר ולדבר איתו.

וזה בדיוק מה שעשיתי אחרי שחזרתי לעיר. מיד נסעתי אליו, 11 בלילה והבחור רק התעורר מהשינה. צחקתי והדבר הראשון שאמרתי לו כשהתחבקנו זה, "ג'ט לג?"

"יאפ." הוא אמר בקול ישנוני, ונכנסנו.

שתינו קפה והוא אמר שאין לו מה לעשן, מן הסתם, אז הצעתי שנלך אליי כי לי יש.

ישבנו במרפסת שלי ועישנו, כבר התחיל לעלות לי כשט' שואלת מהמטבח, "ג'אם, איפה כל הסירים?"

בהתחלה התעלמתי ממנה, ואז כששאלה שוב אמרתי, "בפח."

הם לא בפח כמובן, אני לא אזרוק חפצים חדשים ושימושיים, חבל. אבל היא לא יודעת שהם אצל השכנים.

"זרקת אותם?" היא שואלת.

"כן. את הכל."

"לא חבל?" היא שאלה, ואני יודעת, למרות שהייתי עם הגב אליה, שהיא הסתכלה על י' והתאפקה עם מה שהיא אומרת, "יש אנשים שאין להם, את יודעת."

"נכון... חבל." אמרתי.

"למה עשית את זה?"

"כי את לא יודעת להתחלק אז אני לא רוצה שיהיה לנו שום דבר משותף."

"אני לא יודעת להתחלק?"

היא המשיכה לדבר ואני עשיתי את הפרצוף המפורסם שלי; זה שאומר, "ואוו כמה את חופרת... הלוואי שתלכי עכשיו." עם הידיים על העיניים הכאילו מסונוורות וההתנשפות חסרת הסבלנות. היא כנראה כן יודעת לקרוא שפת גוף, כי היא הלכה. או זה או שהיא פשוט ל מצאה מה עוד להגיד.

י' שאל על מה כל העניין והסברתי לו. הוא שאל למה לא לקחתי הכל לעצמי ואמרתי שזו לא היתה הפואנטה, פשוט רציתי לקטוע מהשורש את כל החרא שלה - אם אין חפצים, אין לה על מה לקחת כל הזמן בעלות. שמתי סוף לכאבי הראש.

"אבל אתן עוד מעט עוזבות, למה עכשיו?"

"כי היא מן הסתם תיקח הכל, ואם היא היתה בן אדם הייתי נותנת לה הכל בשמחה, אבל היא לא ולא מגיע לה. אל תדאג, לא באמת זרקתי אותם, הכל אצל השכנים."

אני לא יודעת אם הוא חשב שמה שעשיתי היה ילדותי או לא, אבל אהבתי ששאל אותי, "אז אנחנו לא אוהבים אותה?"

"אנחנו לא אוהבים אותה." עניתי, מרגישה סוף סוף אחרי חודש וחצי שמישהו מריע לי ונמצא איתי באותו צד. כן, ס' אמנם היה לצדי, אבל הוא פציפיסט ותמיד היה נמנע ולהתערב או להגיב. כשהיא היתה מתחילה עם אובססיית הסירים שלה, הוא היה לוקח צעד אחורה, וגם אני, אבל הייתי רוצה שמישהו אחר, מישהו שהוא לא אני, יגיד לה, "אולי די?"

ישבנו במרפסת כל הלילה. הוא סיפר לי הכל, ולצערי הוא סיפר לי גם דברים שהעציבו אותי. הוא אמר שכשהיה בפסטיבל, מישהו הציע לו עבודה מאוד מכניסה ביוסטון. הוא גר ביוסטון בעבר, חזר לפני שנה מתוך אילוץ. הוא לא מוצא את עצמו פה והעבודה שם מאוד קורצת לו. עכשיו הוא צריך להחליט אם הוא נשאר בארץ או טס לשם לתמיד, ואין לי שום ספק שיבחר בעבודה. הוא אמר שגם אם יחליט, זה ייקח עוד זמן, ובינתיים מצא עבודה פה בעיר בפיצריה. אז זהו, יש לי אותו לעוד קצת זמן וזהו. אף פעם לא התאהבתי, ועד שאני מתחילה אולי... פאק. החיים שלי הם סיפור של או הנרי.

היה לו הרבה לספר והוא היה ערני מאוד כל הלילה כמובן, אבל אני הייתי ישנונית מאוד. לא יכולתי לעצור אותו, עייפה או לא, רציתי שימשיך לדבר עד הבוקר. וזה באמת מה שקרה. עד 4 לפנות בוקר דיברנו, ואז הוא שאל, "את לא צריכה לקום מחר?"

"ב7." עניתי, מבליעה פיהוק.

"מה?" הוא אמר, "Ooh Sweetheart, why didn't you say anything?"

"כי כיף לי עכשיו." אמרתי, "מחר יהיה בסדר."

והוא חייך את החיוך היפה הזה שלו ואמר, "אוה ג'אם... את מדהימה."

ועם כמה שרציתי להיות איתו ולתת לו בלילה אחד את כל העונג שלא נתתי לו חודש וחצי, לא היו לי עוד אנרגיות. הוא אפילו לא רמז, ישנו כפיות והבחור המסכן בקושי הצליח לישון.

סיימתי כל ספר בישיבה אחת. מבריק.

לצערי, לקח לי המון זמן לסיים אותה. לא רק זה, אלא גם סיימתי אותה לפני המון זמן. רק עכשיו התעוררתי לכתוב סקירה, והי, אני מרגישה כאילו סיימתי לקרוא אותה אתמול. הסיבה שהקריאה שלי נמרחה היא שהסדרה הזאת אמנם מוכרת מאוד בחו"ל, אבל לא בארץ. הפסיקו לתרגם אותה אחרי הספר החמישי ולכן היה לי אתגר בכל פעם למצוא את הספר הבא בסדרה. הייתי צריכה לגשש ואני שמחה שהתעקשתי לסיים אותה.

הסדרה מכילה 13 ספרים, בכל ספר 13 פרקים - לסמל את המזל הרע של האחים בולדלייר, גיבורי הסדרה. הכתיבה של סניקט ייחודית, האיורים של הלקוויסט מתאימים באופן מושלם לאווירת הסיפור הגותית, הספר קטן וחמוד, כאילו מיועד לילדים ולכפות ידיהם הקטנות.

לא הבנתי לאן הוא חותר במשך כל הסדרה, ובכל ספר וספר, כשהעניינים המשיכו להסתבך, פשוט נאנחתי והמשכתי. את הספרים הראשונים אהבתי יותר, הם חידשו לי כל הזמן. בהמשך, העניינים התחילו קצת לחזור על עצמם, אבל יכולתי לראות את שלושת האחים בולדלייר מתבגרים איתו. אפילו את סאני, התינוקת, לומדת לאט לאט מילים חדשות. ובכל זאת, גם כשהרגשתי שהעלילה קצת פחות תופסת אותי, הכתיבה שלו עוררה אותי ועשתה לי נעים כזה בבטן.

ההומור של סניקט שנון ומקורי, הוא כביכול מיועד לילדים, אבל יש בו תחכום שמבוגרים יכולים לגמרי להתחבר אליו. הוא מעלה את ספרות הילדים לרמה חדשה לגמרי. הנה דוגמא, כי אי אפשר לדבר על סניקט בלי כמה ציטוטים: "אם אתה אלרגי לדבר מסוים, עדיף לא לשים אותו בפה. במיוחד אם מדובר בחתולים."

או למשל, כשהוא מלמד את הילדים על אופטימיזם: "אם תנין היה נושך את היד השמאלית של אופטימיסט, יכול להיות שהוא היה אומר בקול נעים ורווי-תקווה, 'זה לא נורא כל כך. לפחות אף אחד לא ישאל אותי יותר אם אני ימני או שמאלי', אבל רובנו היינו אומרים משהו יותר כמו 'אההה! היד! היד!'"

או כשהוא מנסה ללמד אותם שאסור לגנוב: "גניבה היא פשע, כמובן, ודבר מאוד לא מנומס. אולם כמו רוב הדברים הלא-מנומסים - תחת נסיבות מסוימות זה בסדר. זה לא בסדר, לדוגמא, אם אתה נמצא במוזיאון ומחליט שציור מסוים ייראה טוב יותר בסלון שלך, אז אתה פשוט תולש אותו מהקיר ולוקח אותו. אבל, אם אתה מאוד, מאוד רעב, ואין לך שום דרך להרוויח כסף, זה לא נורא כל כך לתלוש את הציור מהקיר, לקחת אותו הביתה, ולאכול אותו."

כשהוא הולך על זה עד הסוף ומעביר מסר נוקב: "אם סופרים היו כותבים עם אותה רשלנות שבה אנשים מדברים, אז דגכחשדג שדגכלךח[גכ]] וטררקדגשדג."

כשהוא נותן לנו במטאפורה: "ניסים הם כמו כדורי בשר, כי אף אחד לא לגמרי בטוח ממה הם עשויים, מאין הם הגיעו וכל כמה זמן הם עלולים להופיע."

כשהוא מספר לנו אמיתות חיים: "אחת מאמיתות החיים המרות ביותר היא ששעת השינה מגיעה לעתים קרובות דווקא כשדברים מתחילים להיות מעניינים."

ואפילו כשהוא מספר משהו שכולנו כבר יודעים: "אין בעולם צליל גרוע מזה היוצא ממי שלא יודע לנגן בכינור, אך מתעקש לעשות זאת בכל זאת."

אפילו ההקדשות שלו בתחילת כל ספר נהדרות, לאישה דמיונית שהפכה מוחשית ככל שהתקדמה הסדרה. אהבתי במיוחד את הקטעים בהם סניקט "חוזר למציאות" אפשר להגיד. למשל, כשהוא מדבר על הבית שלו, שיש בו אקורדיון מלא אבק, הסיפורים של האחים בולדלייר מפוזרים על שולחן הכתיבה והתמונה של ביאטריס, האהובה. הוא כביכול נותן לנו הצצה לתוך החדר שלו ממש בזמן שהוא כותב.

איזה כיף לקרוא סיפור קליל ומהנה שעדיין גורם לך לחשוב בצורה עמוקה. כשיהיו לי ילדים, הם מה זה הולכים להקשיב לי מקריאה להם את החרא הזה כל ערב לפני השינה.

למעוניינים בספויילרים, הנה סרטון משעשע שמעביר את הסדרה כולה ב120 שניות:

בשבוע הספר הזה קניתי שמונה ספרים. בשבילי, זה אומר שלא "חגגתי" את שבוע הספר כפי שהוא אמור "להיחגג". בדרך כלל אני נוסעת לתל אביב, מעיינת בדוכנים ומפנקת את עצמי. השנה, עשיתי את מה שאני עושה בכל שבוע אחר שאינו מוקדש ספציפית לספרים - נתקלתי בחנות ספרים, נכנסתי, קניתי.

יש מצב שהספריה שלי מתחילה לקרוס.

לפני כמה ימים העפתי מבט בספריה שלי והגעתי למסקנה שהיום אני יודעת שהיתה מוטעית. חשבתי שאולי אני קונה יותר מדי ספרים, שהרי את רוב הספרים שלי עדיין לא קראתי. אני יודעת שהעובדה שאני אספנית מצדיקה את העניין במובן מסוים, אבל בין היתר אני קוראת, לא רק אוספת... וחששתי שאני מתחילה לאבד את הפואנטה.

למזלי, נאסים טלב ציין את הטעות שלי: "רק אדם שלא מבין ידע נכנס לתוך ספריה של מישהו ושואל, 'האם קראת את כל הספרים האלו?'"

אפשר לומר שספריה טובה מלאה בעיקר בספרים שעוד לא נקראו. זה כל העניין.

קראתי פוסט בבלוג אמריקאי מעניין בשבוע שעבר, ונכתב שם שהסופר אומברטו אקו הוא הבעלים של ספריה אישית ענקית (המכילה 30 אלף ספרים), ומפריד מבקרים לשתי קטגוריות:

אלה שמגיבים ב"ואוו! סניור פרופסור דוקטור אקו, איזו ספריה יש לך. כמה מהספרים האלה קראת?" והאחרים - מיעוט מזערי - שמבינים שהפואנטה היא שספריה פרטית היא לא תוספת לחיזוק האגו אלא כלי למחקר. הספריה צריכה להכיל כמה שיותר ממה שאתה לא יודע שהאמצעים הכלכליים שלך מאפשרים לך לשים שם. אתה תצבור יותר ידע ויותר ספרים ככל שתזדקן, והמספר הגדל של הספרים שלא נקראו על המדפים יביטו בך באיום. אכן, ככל שאתה יודע יותר, כך גדול יותר מספר הספרים שלא נקראו.

אנשים שמביטים באוסף הספרים שלי מניחים שאו שאין לי חיים או שאני קוראת ממש מהר. אין שאלה שאני נשאלת יותר מ"איך את מוצאת את הזמן לקרוא כל כך הרבה?"

כשאני מציינת שיש לי חיים ואני ממש לא קוראת מהר, השאלה הנשאלת היא: אז איך?

טוב, ראשית, פשוט מאוד, מציאת זמן לקרוא מסתכם בבחירת ניצול הזמן שלך.

בשבוע טוב, אני מסוגלת לקרוא שני ספרים. זה לא נחשב הרבה, אני קוראת לאט ביחס לתולעי ספרים אחרים. כמובן שלרוב, פחות. אני מניחה שאני קוראת ממוצעת.

בעודו מהנה להפליא, את 'הערפד ארמאן' לקח לי לקרוא מעל שבוע, הייתי איטית מאוד בקריאת 'עריסת חתול' ואפילו איטית עוד יותר ב'מאדאם בובארי'. אלה ספרים שאני לא רוצה למהר איתם.

מצד שני, אני יכולה לעוף בקריאת משהו כמו 'כמעין המתגבר', למרות שהוא עבה פי שמונה מ'מאדאם בובארי'. לא יכולתי להניח אותו. כשאני קוראת את 'על הכתיבה' (שהוא בין הבודדים שנקראו מעל פעם אחת), אני מסמנת פסקאות, שואלת שאלות ועושה השוואה מול דברים אחרים שקראתי פה ושם. אני משתמשת בהכלאה של קריאה וכתיבה ל"אוניברסיטה" האישית שלי בספרות.

לאחר שאני מסיימת ספר, אני נותנת לו להזדקן לפעמים בשבוע או שניים, לפעמים בשנה או שנתיים, לפעמים בעשור - ואז פותחת אותו שוב. מעלעלת, קוראת פסקאות שאהבתי ואפילו מסמנת ציטוטים טובים.

בואו נסתכל על זה בדרך אחרת. במקום להגיד מה אני עושה, אספר לכם מה אני לא עושה:

1. אין לי טלוויזיה.

2. אני צופה במעט מאוד סרטים, ולרוב בקולנוע.

3. אני לא טיפוס של "שופינג".

4. אין לי חשבון בשום מדיה חברתית.

5. הטלפון שלי ישן ואין בו שום דבר מעניין ששורף זמן.

הבחירות האלה אפילו לא מכוונות. אני לא אומרת לעצמי, "אנתק את הכבלים כדי שלא אצפה בטלוויזיה" או "אשבור את כרטיס האשראי כדי שאפסיק לצרוך", אני פשוט לא עושה את זה. אין לזה חלק בחיים שלי.

אני גרה בשכונה קטנה אבל לא רחוק מהכביש הראשי. אני יכולה לקפוץ ברגל למכולת או לסופר, לקנות כל מה שאני צריכה ולחזור בתוך 20 דקות.

אם אתם מניחים שאדם ממוצע יושב 3-4 שעות מול הטלוויזיה ביום, שעה או יותר על מדיות חברתיות, ועוד שעתיים או שלוש בשבוע על קניות, אלה בערך 25 שעות בשבוע במינימום!

25 שעות. אלה 1,500 דקות. זה המון. אם אתה קורא עמוד בדקה, אלה 1,500 עמודים לשבוע!

לקרוא זה לא משהו שעושים פעם בשבוע כדי לסמן וי, זה משהו שעושים כל יום. לאן שלא אלך, יש לי ספר בהישג יד. הוא יכול להיות ספר שמע או ספר פיזי, אבל הוא יהיה קרוב ומושג.

מציאת זמן לקריאה זה קל. מחכה לאוטובוס? תפסיק לבהות במורד הרחוב וקרא. מחכה למונית? לרכבת? לטיסה? קרא. באוטובוס? ברכבת? במטוס? קרא. בתור לבנק? לרופא? לפסיכולוג? קרא. מחכה לכביסה במכבסה האוטומטית? לחבר בבית קפה? למנתח שיבוא לספר לך את מצבו של סבך לאחר ניתוח לב פתוח? טוב, באפשרות האחרונה אולי יהיה קשה להתרכז. אבל כשספר תופס אותך אתה בכלל לא צריך לחשוב על זה - אתה מחפש את הרגעים האלה!

ומה שאני קוראת, תלוי בנסיבות.

אם אני יודעת שיש לי רק כמה דקות, אני לא הולכת לקרוא משהו שדורש הרבה פוקוס. אקרא משהו פשוט, משהו כמו 'לרוץ עם מספריים' או 'מה עובר על גילברט'.

לחכות זה גם זמן מעולה לקרוא מגזינים או בלוגים אינטלקטואלים של אנשים חכמים, כמו הבלוג הזה (מי השוויץ? אני? לאאא...) - הם בדרך כלל קצרים (אמרתי בדרך כלל), חד פעמיים, ומתעכלים בקלות.

מוקדם בערב, נגיד בסביבות 8 או 9, אני אמזוג לי כוס יין ואשקע לתוך ספר יותר רציני, כמו 'האישה בלבן' או 'תמונתו של דוריאן גריי'. משהו שאני רוצה לקרוא ללא הפרעה. לילות מסויימים אקרא אחרי חצות, ולילות אחרים אפסיק לקרוא בסביבות 10 או 11. זה גם תלוי כמובן אם אני יוצאת לאנשהו באותו לילה. ברוב הלילות, אני נרדמת עם הספר כפיות. ככה אוכל לעכל את התוכן תוך שקיעה בשינה.

כשאני לא קוראת, אני מנסה לחשוב על מה שעכשיו קראתי. לעתים קרובות יותר, על משהו שאני כותבת באותה תקופת זמן.

הבעיה הכי גדולה פה היא הכסף.

ספרים הם יקרים. אבל אני כבר החלטתי מאז שידעתי שאגרנות ואספנות ספרים הם הקטע שלי, אני לא דואגת יותר מכסף שיוצא על ספרים. אני לא מאבדת את הצפון, אבל זה ה"ניקוטין" שלי. אני לא מוציאה על שוקולדים או בגדים - הרעל שלי הוא ספרים.

זה לא קל, ותאמינו לי שחייתי מהיד לפה במשך תקופה ארוכה מאוד, אבל על ספרים לא ויתרתי. כמובן שבחיי אספתי ספרים נטושים ברחוב או גנבתי ספרים כשהנסיבות איפשרו. אני לא נגד, להיפך. אם יש דבר אחד שאפשר לצאת ממנו בשלום - זו גניבת ספרים. והאופציה הכי טובה - חנויות עצמאיות יד שניה; הן זולות, ענקיות ועם אינספור אפשרויות. מנצחות כל סטימצקי או צומת ספרים בעיניים עצומות.

יש אנשים שקוראים לשם הנאה. אחרים קוראים כדי לרכוש ידע. יש שלשם שני הדברים.

עבורי, קריאה היא יותר סוג של תזונה. אני קוראת כי בלי המילים אני רעבה, אני קוראת לשם הנאה, לשם רכישת ידע וכן, גם לשם מחייה. אני קוראת כדי למצוא משמעות, למצוא את הנוסח הנכון למחשבות שלי, להבין יותר טוב אחרים ואת עצמי. אני קוראת כדי לגלות. לפעמים כדי לשפר את חיי, לפעמים כדי לברוח מהם ולפעמים כדי להעשיר אותם. אני קוראת כדי לעשות פחות טעויות וכדי שאם אעשה, אדע ללמוד מהן.

אם להשאיל מילים מדיוויד אוגילבי, קריאה יכולה להיות "הזדמנות יקרה 'לרהט' את דעתך ולהעשיר את איכות חייך".

אנחנו מעבירים ידע דרך ספרים כבר המון זמן. משמעות הדבר היא שאין הרבה חדש שאפשר להגיד, אלא יותר למחזר. הסיכויים הם שלא משנה על מה אתה עובד, מישהו איפשהו, מישהו שחכם ממך, כבר חשב על הבעיה שלך וכתב אותה בספר.

כשאני מגיעה לדיונים עם אנשים על מנהגי קניית הספרים שלי, הם לעיתים קרובות שואלים למה אני לא פשוט משאילה מהספריה. תחשבי על כל הכסף שתחסכי, הם אומרים.

האמת היא שאני כן רשומה לספריה וכן משאילה ספרים, פעם הייתי משאילה כמעט כל יום, היום הרבה פחות מפעם, והסיבה היא שתמיד קשה לי להחזיר את הספר. אני רוצה לשמור אותו, לחזור אליו, לא להיפרד. אני שומרת את רוב הספרים שאני קוראת ואוהבת, ואם השאלתי מהספריה והייתי חייבת להחזיר, בדרך כלל חיפשתי אותו וקניתי. אם לגלות סוד, קרו מקרים שעברתי לגור בעיר חדשה והחלטתי לשכוח להחזיר את הספרים לספריה, כי רציתי. כי מי יחפש אותי. כי יכולתי להעניק לספרים האלה בית חם.

אמנם לא בלתי אפשרי, אבל קשה לנהל שיחה עם ספר מושאל. אתה לא יכול לשלוף עיפרון ולכתוב בשוליים, להדגיש שורה עוצמתית, ואז יום אחד לעיין ולראות שוב את השיחות האלו. לנסות ולעורר שוב את אותם רגשות רדומים, לבחון האם אתה עדיין רואה את הדברים באותו האור. אתה יכול כמובן לעשות את כל הדרך לספריה כדי לעיין בספר שהתגעגעת אליו, או לחפש ציטוטים באינטרנט - אבל זה לא מספיק. זה לא כמו הדבר בכבודו ובעצמו שיושב לך על המדף ועסוק כל היום בלהיות רק שלך.

לכבוד שבוע הספר שהיה ונגמר, ויש כבוד, אקריא לכם את אזהרות היצרן לתולעי ספרים באשר הם:

אזהרה!

תופעות לוואי של קריאה מוגברת עלולות לכלול:

הגברת אינטלגנציה. יש אנשים חכמים שאינם קוראים, אבל קריאה בלי ספק מגדילה את הידע הכללי שלך ועושה אותך חכם יותר. כמובן שלא צריך להיות יהיר בנוגע לידע הכללי שלך, כי זה מיד יכבה אותך ויהפוך אותך לחרא קטן ומתנשא, אבל אם אתה קורא ספרים, סביר להניח שיש לך גם אינטליגנציה רגשית שלא תיתן לך להיות כזה.

הגברת סקסיות. מחקרים מוכיחים שלהיות חכם זו תכונה מושכת שאי אפשר לעמוד בפניה ואחת מהתכונות הסקסיות ביותר בעיני אישה, ואני מקווה שגם בעיני גבר.

סבירות גבוהה להפיכת העולם למקום טוב יותר. הקריאה היא הדרך ללמידה על העולם האמיתי הרבה יותר מבית-ספר או אינטרנט והרבה יותר משאתה יכול לדמיין לעצמך. זה חושף את הקשיים של העולם שאתה חלק ממנו ופותח לך את העיניים. זה מעניק לך רגישות לצרות של אחרים וכושר הקשבה טוב יותר, וכמובן, אמפתיה לצרות שאפילו לא התנסית בהן.

הפחתת הסיכוי לחלות באלצהיימר או דמנציה. תירגול עוזר לך לשמור על הגוף שלך בכושר נפלא. קריאה היא גם תירגול שעוזר לגרות את המוח ואנשים שיש להם תחביבים שמגרים את המוח וגורמים להם לחשוב נוטים פחות למחלות במוח כמו אלצהיימר או לקות מוחית.

לי אישית יש זיכרון נוראי ואני קוראת, אבל אני מאשימה בזה את הוויד ששרף לי תאים במוח במשך שנים. שיבורך.

יכולת מופלאה להיכנס לנעליים של מישהו אחר. ראה הוזהרת, קריאה מוגברת תהפוך אותך לרגיש יותר לסביבה, ולאחרים זה יגרום להם לרצות להיות בחברתך כי הם מרגישים שמישהו מבין אותם, מה שיהפוך את החיים לקלים יותר לסובבים אותך, בעיקר היום, בעידן האני-אני-אני-תנו-לי-לייק. יהיה לך סיכוי גבוה יותר להבין את מצבו הנפשי של אדם אחר, אתה תוכל לעבור בין הסיפור הבדיוני לחיים האמיתיים בקלות - תקשר בין המצב הנפשי של הדמויות (אלה שאתה מתחבר אליהן) עם מערכות היחסים שבחיים שלך. תחשבו על זה, כל אדם חי רק פעם אחת, אבל קורא הספרים חי אלפי חיים שונים וראה את העולם מאלפי נקודות מבט שונות - הוא כביכול בעל ניסיון הרבה יותר גדול מאדם שחי רק את חייו שלו. אין כמעט סיטואציה שהוא לא חווה.

קליטת שפות חדשות. אני לא באמת מבינה בזה, אבל קראתי שכאשר אתה קורא באופן קבוע, יותר חומר לבן מיוצר במוח וזוהי רקמה שמשחקת תפקיד מרכזי בלמידה, ומחקרים מצאו שבעיקר בלמידת שפות חדשות.

עשוי לגרום תחושה תראפיותית הדומה להקשבה למוזיקה או צפיה בסרט. בנאדם שעובר זמנים קשים יכול לעבוד על הבעיות שלו בהבנת דמות אחרת שעוברת בעיות דומות. לכן, קריאת ספרים עוזרת לך לעבור קשיים בעזרת פרספקטיבות חדשות. גוד טיימס.

תפקוד מוח טוב יותר. מחקר באוניברסיטת אמורי חשף שקריאת ספר טוב יכול לגרום לחיבור בין המוח לבין השינויים הנוירולוגיים, מה שדומה למה שהזכרון-שריר עושה. החיבור הזה נמשך לפחות חמישה ימים אחרי הקריאה, מה שאצל הקורא הקבוע נחשב נצח.

לנשים בהריון: מערכת יחסים בריאה יותר עם ילדיך. להקריא סיפורים לילד שלך ולייצר את הסביבה החברותית הזאת מביסה את כל הדרכים האחרות להתחבר אל הילד שלך כמו למשל לצפות בטלוויזיה, וקריאה מייצרת מערכת יחסים של הורה-וילד שנשארת לעולמים.

עלול לפתח שאיפות למטרות ברורות יותר. כמה שהקורא מתחבר יותר לדמות חיובית בספר, הוא יפעל בהתאם בחיים וילך בעקבות מטרותיו. לקרוא על איך מישהו יוצא מבעיות ומכשולים בספר מעודדת את הקורא לעשות את אותו הדבר בחיים האמיתיים.

לחוזרים למוטב: עשוי לגרום שיקום פלילי. אסירים שהשלימו קורסים בספרות מאחורי הסורגים נמצאו 30% פחות סבירים לביצוע פשעים נוספים שוב מאלה שלא לקחו את הקורס.

קבלת תרבויות. הקרן הלאומית לאומנויות מצאה במחקר שאלה שקוראים סבירים יותר להשתלב בתרבות אחרת והם יותר סבירים לקבל ולהשתתף בתרבויות שונות מכיוון שקריאה נותנת לך הזדמנות ללמוד הרבה דברים מרתקים ופותחת אותך לעולמות שלא היית מנחש שקיימים, וההתנסות הקטנה הזאת מבעד למילים מגבירה את השאיפה לרצות לנסות עוד ועוד.

פתיחות מחשבה. קוראי ספרים מתורגלים יותר בסופים בלתי צפויים ולכן מוכנים יותר להתמודד עם הבלתי צפוי.

התמודדות מול לחץ. קריאה מרגיעה יותר מהקשבה למוזיקה או הליכה. קריאה מביסה לחץ בכמה דקות.

ירידה בדיכאון. קריאת ספרי עזר-עצמי בתקופה קשה עוזרת להתמודד מול דיכאון בכל רמה. כמובן שגם סיפורת, שכן צרת רבים תמיד היתה חצי נחמה, ופה אתה יכול ממש לראות ולהיות מישהו אחר שחווה קושי.

שינה שקטה יותר. אור בהיר הוא צורה של אות שמעביר למוח שלך שהגיע הזמן להתעורר. קריאה באור עמום מעביר למוח שלך מנוחה ונותן לך לישון יותר טוב.

יכולות כתיבה מוגברות. אם את קורא כרוני, אתה הופך לגנב. לא מילולית, כמובן. כותב בחיתולים לעתים קרובות לא יכול להימנע מלהעתיק את הסגנון של סופר אהוב. אני חיכיתי את סגנונה של אן רייס במשך תקופה ארוכה בילדותי, ומשם התפתחתי לבד ויצרתי לי קול משלי. זה דומה לדרך שבה שמיעת מוזיקה מגבירה את היכולות המוזיקליות אבל ההשפעה ניכרת לפי מה שאתה שומע.

 

ולמרות כל תופעות הלוואי המזעזעות האלה, אני עדיין ממליצה לכם לכבות את הבלוג החרא הזה ולפתוח ספר טוב :)

חג ספרים שמח, תולעים קטנות!

התפטרתי מהקפה. התפטרתי ביחסים טובים עם הבוס שלי, בלי יותר מדי דרמות, ולפני שהלכתי נתתי התראה של שבוע ואמרתי לו שאם יצטרך עזרה, תמיד יוכל לקרוא לי. הוא היה בהכחשה וכמעט הכניס אותי לסידור העבודה של השבוע שאחרי, אבל התעקשתי שלא.

הסיבות? - אציין אותן מהקטנה אל הגדולה: קודם כל, האווירה בעבודה הפכה פחות נעימה משהיתה קודם והרגשתי שפחות כיף לי להגיע. דבר שני, הבוס שלי הרים עלי את הקול מול הלקוחות שלי בלי לאפשר לי להשחיל מילה, וכל זה כשהוא מנסה להתנצל על תקרית ה"וואטסאפ" שסיפרתי עליה בפוסט הקודם מבלי שבכלל ביקשתי התנצלות. ודבר שלישי והכי חשוב, אני באמת חייבת לצאת ממסעדנות ולתת לעצמי צ'אנס בכתיבה, אם זה עיתון, מגזין, סיפורת נטו או כתיבת צללים. אבל אין לי מוטיבציה לעבוד קשה כשיש לי הכנסה אחרת ולכן הייתי צריכה את ה"פחד" ההוא שצ'נדלר מחברים דיבר עליו.

אבל הבוס שלי לא משחרר. הוא לקח את הנחמדות שלי צעד אחד קדימה ואת ההצעה שלי לעזור מתי שצריך כהבטחה למשרה מלאה עד אפס מקום.

עוד לא מצאתי עבודה אחרת וה"פחד" השתלט עלי, אז כרגע אני עוזרת בשמחה. צריכה את הכסף. שבוע הבא אני עובדת כמעט כל יום, זו ההתפטרות הכי לא התפטרותית שהיתה לי. גם ביום חמישי נתתי לו משמרת. הוא שמח לראות אותי אחרי שבוע שלם של שרשראות אסמסים בבקשות לחזור שעניתי להם במילה או שתיים וסיפר לי שחלם עלי שתי לילות ברציפות. קריפי? כן. שאלתי, "חלום טוב?" והוא ענה, "טוב מאוד! אבל אני לא יכול לספר!" והחלטתי שאני לא רוצה לדעת.

בערב ביום חמישי, אני מתארגנת לקראת סגירה וס' מתקשר ומודיע שהוא בדרך אליי והוא יבוא לקפה לקחת את המפתח. אמרתי שסבבה והוא הגיע בסביבות 7. שעה וחצי לאחר מכן, אני חוזרת הביתה. ס' יושב לי על המיטה עם המחשב ומרים אלי את המבט כשאני נכנסת.

"יש לך בלוג?"

נעצרתי. "פאק." סיננתי, והוא צחק.

"למה לא סיפרת לי?"

"כי זה סוד." אמרתי, "אף אחד לא יודע."

"סליחה, זה היה פתוח על המחשב." הוא אמר. הוא היחיד שיודע את הסיסמא שלי ולא ידעתי שיגיע באותו יום וגם שכחתי שהבלוג פתוח.

"קראת?"

"לא, רק את הכותרת."

אני לא זוכרת שהרגשתי מבוכה או משהו כזה. עשרות פעמים אנשים הציעו לי, "את צריכה לכתוב בלוג, ג'אם. את צריכה לכתוב לקהל. אולי זה יעשה אותך בלוגרית מפורסמת." ואני רק הייתי צוחקת ואומרת, "כן, אולי יום אחד..." ולא מעיזה לספר שכבר יש לי אחד שלוש שנים וחצי.

אז הנה. ס' יודע. הוא לא יקרא אם לא אאפשר לו, אני יודעת את זה, ולכן לא מפריע לי שהוא יודע. בו יש לי אמון מלא. אבל זה עדיין מוזר לי שחלק ענק ממני ששמרתי בסוד כמעט ארבע שנים פתאום מתגלה ונאמר בקול על ידי מישהו אחר, קרוב אלי כמה שיהיה. יש לי בלוג.