אתמול היה לי יום רע - מהימים האלה ששום דבר לא הולך. כלום. ואתה רק רוצה להיכנס למיטה ושמחר יגיע. ואז למחרת מגיע ואתה אופטימי, אבל פתאום אתמול מתגנב אליו עם שאריות של חרא.

אוקיי, אז לפני הכל, אתם צריכים לדעת שלפני כמה ימים ראיתי חולדה ע-נ-ק-י-ת בחצר של הבית של ההורים שלי. נכנסתי דרך הדלת הקדמית אבל כשבאתי לצאת, יצאתי דרך האחורית (זה מקצר לי את הדרך) וראיתי דרך הדלת (יש עליה חלון ארוך) את החולדה.

לרגע חשבתי שזה חתול, אני לא צוחקת. היא הפילה אבן אחת מהחומה ויצאה ממנה! אתם מבינים כמה היא חזקה? אז היא טיילה לה בחצר ואני מנסה להגיד לאמא שלי הכי בעדינות שאפשר שיש לה חולדה בחצר, רק שתדע. אני מניחה שאתם כבר יודעים כמה היא היסטרית. מיד אספר לכם על סבתא שלי ותבינו מה מכילים הגנים האלה. שיהיה לי בהצלחה.

היא מיד נבהלה, "חולדה?!! יש חולדה בחצר!!! ד'!!!!" - ד' זה אבא שלי, וכמו שאמא היסטרית, ככה הוא אדיש. הוא לקח גבינה, פיזר עליה רעל והשאיר אותה בחוץ.

אחרי יומיים בערך, נכנסתי לביתם דרך החצר האחורית ולבי החסיר פעימה. חולדה (הרבה יותר קטנה משזכרתי אותה) מתה על הרצפות.

"אמא, ברכותיי." אמרתי כשנכנסתי הביתה, "רצחת חולדה."

"היא מתה? יופי, נהדר. ד', תביא לי את הטלפון! אני אראה לכולם בוואטסאפ."

"כן, בטח," צחקתי, "בואו נצלם גופה מתה ונשלח אותה לכל החברים שלנו. חה חה." ואז הבנתי שהיא לא צוחקת, "מה - "

"בואי, תראי לי איפה היא."

"עזבי אותי. למה לך להראות חולדה מתה לכולם?" שאלתי, המומה, "מה נסגר איתך?! מסכנה, היא בטח סבלה."

"שתסבול," התעצבנה אמא, "ואני לא סבלתי ממנה, מסתובבת לי בחצר?"

כשהגעתי הביתה באותו יום, דודתי התקשרה אליי. היא ביקשה שאבוא לעזור לסבתא. הייתי צריכה לנסוע למרפאת העיניים שלה. לא, סבתא שלי היא לא רופאת עיניים, חה חה. חה. היא היתה צריכה לעבור בדיקת עיניים ודודתי ביקשה ממני להצטרף כדי לעזור לה ללכת. היא נסעה עם דוד שלי באוטו ואני נסעתי לשם באוטובוס (מתי יהיה לי כבר אוטו, מאאן) ולצערי, כהרגלה של התחבורה הציבורית, היא איחרה, וכתוצאה מכך, גם אני איחרתי בכעשרים דקות. הרעיון היה שאני אחכה להם בכניסה למרפאה, דוד שלי יעצור את האוטו ואני אעזור לה לצאת ואלווה אותה למרפאה כי קשה לה ללכת לבד וכך הוא יוכל לחפש חניה והיא לא תצטרך ללכת הרבה. ידענו שזה אזור שאין בו חניה קרובה אז הגעתי ליתר ביטחון, כדי שהיא לא תאחר לתור שלה. חה. אירוניה. כשהגעתי היא כבר חיכתה בתור.

"סבתא, סליחה על האיחור! איך את מרגישה?" התיישבתי לידה.

"שורף לי בעיניים."

הרופא שם לה טיפות והיא היתה צריכה לחכות עוד רבע שעה (שמשום מה הפכה לארבעים דקות. רופאים לא טובים עם שעונים) לתור נוסף.

הרגשתי כל-כך רע... אבל נשארתי איתה עד הסוף וליוויתי אותה גם בחזור, אבל כשרציתי לנסוע הביתה היא אמרה לי שמפחיד אותה שאני חוזרת לבד באוטובוס (שעה נסיעה) ושכבר חשוך ושאני אשאר לישון אצלם. אמרתי לה שאני לא יכולה, יש לי המון דברים לעשות ואני חייבת לחזור הביתה. השבוע, כמעט בכל יום יש לי לו"ז צפוף, אין לי מושג איך הגעתי למצב הזה, זה מגוחך. אפשר לחשוב שאני כבר סופרת מפורסמת בבוק-טור. אני אהיה, ברור, אבל עדיין לא P:

ואז היא כעסה. וכשסבתא תוניסאית כועסת זה מסוכן. היא אמרה שהיא לא מוכנה שאחזור הביתה לבד מאוחר כל-כך (השעה היתה רק 8, אבל נו, סבתא... זה בדם שלהן לדאוג) ואני התעקשתי. בסוף ניצחתי (נו... נכדה. זה בדם שלנו לנצח בדברים כאלו). חזרתי הביתה אבל הרגשה רעה נותרה בי. יש לה ניתוח קטרקט ביום שלישי הבא והיא לא רוצה שאבוא לשם כי: ציטוט מתורגם לעברית - "הרגזת אותי. את הולכת ככה בחושך, ילדה יפה, יש בנים רעים. אין לך שכל? אֵלִי פִיך פִיך." - סוף ציטוט. ('לא תשתני לעולם').

היא עשתה לי רְמָה, בחיי. הרגשתי רע. סבתא שלי היא אישה מדהימה, באמת ובתמים. אני מתה עליה. אבל המשפטים: "אני סבתא שלך, את נכדה שלי, אני דואגת לך", או "תיתקשרי כשאת עולה לאוטובוס ותתקשרי כשאת יורדת ותתקשרי כשאת נכנסת הביתה." והקלאסי, "אני לא אירדם עד שתתקשרי, אז אל תשכחי." הם משפטים שעוברים במשפחה של אמי מדור לדור כבר שנים רבות. היא עושה את זה עד היום לבנה בן החמישים ולא מפסיקה להתקשר אליו עד שהוא מגיע הביתה. סבתי אומרת אותם ואמי אומרת אותם והבטחתי לעצמי שביום שאני אומר אותם, אאשר לילדים שלי לתת לי מכה חזקה בראש עם מחבת כדי שאאבד את הזיכרון ואשתחרר מזה. ורצוי שעה אחת קודם. 

אז עשיתי מה שאמרה. הגעתי לתחנה ומיד כשהגעתי, הגיע גם האוטובוס. שמחתי, חרא כזה לא קורה כל יום. זה היה קו שאני לא לוקחת בדרך כלל כי הוא עושה סיבובים, אבל אם לא הייתי לוקחת אותו הייתי צריכה לחכות עוד שעה וחצי, אז העדפתי... יו נאו... והתקשרתי להגיד לה שעליתי לאוטובוס.

"שקרנית!" אמרה לי, "מה, כל-כך מהר?"

"כן, הוא הגיע ממש איתי."

"את משקרת!"

"נשבעת לך ביקר לי, סבתא! אני על האוטובוס. את שומעת ילדים צועקים? זה מהספסל מולי."

"תישבעי בעכבר המת." היא אומרת לי. אצלנו הכל עובר במשפחה, יש לנו אֶלפוּם לֶכבִיר (פה גדול), גם לסבתא שלי שאין לה וואטסאפ. היא מחוברת לטלפון באינפוזיה ולא מפספסת שום דבר.

צחקתי... חחח יציאה טובה. ואז הבנתי שהיא רצינית... "אהה. אני נשבעת בעכבר המת."

"כמה זמן נסיעה, נראה?"

"שעה. אולי יותר, זה קו שעושה סיבובים..."

"שעה! אני בודקת, שעה!"

"אולי יותר..."

"שעה! תתקשרי עוד שעה, תגידי 'אני בבית, סבתא!' כן?"

"אולי יו - "

"שעה. תתקשרי. ביי." -קליק-

היא זו שהתקשרה בסוף אחרי שעה. אמרתי לה שאני קרובה ושאתקשר כשאהיה בבית. והתקשרתי כשירדתי. והתקשרתי כשהגעתי הביתה. כי אני נכדה טובה וצייתנית, וגם כי סבתא שלי תוניסאית ואני לא מתעסקת איתה.

"איזה ילדה טובה! ת'אאאביק!" היא אמרה לי, "תודה, ג'אמי, תודה שהודעת לסבתא."

אני מניחה שעכשיו אני יודעת מאיפה ירשתי את התקפי המאניה-דיפרסיה P:

והיום...? כן, אני יודעת שחיכיתי שהיום יגיע והיו לי ים של דברים לעשות, אבל קמתי עם כאב גב כל-כך חזק שאני לא יכולה לזוז. באמת, אני לא יכולה להזיז אותו וזה כואב לא משנה באיזו תנוחה אני נמצאת. זה קורה לי לפעמים, שאני משותקת-גב ליומיים או שלושה, אחרי הפעמיים הראשונות למדתי שאורתופד לא יכול לעשות כלום, זה עניין של זמן. אני מחכה והכאב עובר לבד, כמו מתנה מאלוהי האנאטומיה.

המסקנה שלי מאתמול והיום: אם תנסה לעזור לאחרים, תפשל, ואז יכאב לך הגב.

אני אוהבת לצפות מהצד. לפגוש טיפוסים חדשים ומעניינים. זו אחת הסיבות שאני אוהבת את העבודה על הבר - לצפות. לפעמים לעוץ עצה, לשמוע דעות של אחרים. אני אוהבת להכיר אנשים חדשים, והכי טוב, מוזרים.

אבל.

יש גם אנשים מעצבנים בעולם.

אם אתה אדם לא מעצבן - אולי תזדהה עם הרשימה הזאת ותרוץ להראות אותה להורה/חבר/ילד/שותף המעצבן שלך.

אם אתה אדם מעצבן - קרא ולמד! כי אם אתה עושה יותר מחצי מהדברים האלה, אז אולי תתחתן יום אחד, אבל אם לא תפסיק אז גם תתגרש.

1. להפריע כשמישהו פותח את האוטו.

מכירים את זה שאתם באים לפתוח את האוטו והחבר המעצבן הזה עומד מול הדלת ומנסה שוב ושוב ושוב ושוב לפתוח את הידית של הדלת? אתה מנסה לפתוח, אבל הוא ממשיך, האידיוט. למה אתה מנסה לפתוח את הדלת בזמן שאני מנסה לפתוח את האוטו? - אתה דופק את כל התהליך, טיפש. תפסיק לענות לי את הדלת, חכה שאני אפתח אותה. הדלת המסכנה מנסה להפתח ואתה מתעסק עם המכניקה! עזוב את המכניקה!!!

2. להטריד לקוחות.

אני אלך להנאתי בחנות בגדים, נעליים, חזיות, וואטאבר, ופתאום, אאוט אוף ד'בלו, תופיע מולי מוכרת, "שלום, אפשר לעזור?"

בסדר, סטנדרטי, אני אומרת בנימוס שלא, "אני רק מסתכלת".

"בסדר, רק שתדעי שיש לנו מבצע של 10% על המוצר השני לכל החולצות וקיבלנו אתמול קולקציה חדשה של ג'ינסים. בנוסף, כל האבזור שלנו הוא בהנחה לחברי מועדון של 20%, לא כולל החגורות בסביבון ההוא שהן שייכות לקולקציה החדשה ובלה בלה בלה בלה בלה..."

- סליחה... מתי נרשמתי להדרכה הזאת?

ויש כאלה שלא מפסיקות שם. הן יעקבו אחריך, אם לא בתקתוקי עקב מאחורי גבך אז בעיני הנץ שלהן מהדלפק, יסתכלו לכל מקום שאת הולכת, מה את עושה, מה את מרימה. "זו חולצה 100% כותנה, יש אותה גם באפור וירוק!" - לא שאלתי אותך, רק התסכלתי! כנסי למחסן ותערימי קופסאות, למה את סטוקרית??

3. להתחיל שיכור עם בחורה.

אני מבינה אותך, אתה מה'אלה'. אתה מגיע לפאב, שותה קצת, רואה בחורה יפה ומתחיל איתה. מותר לך. אבל אחי, שים לב למה שאני אומרת: אם אני רק במשקה הראשון שלי ואתה שתית בשעה האחרונה חמש-עשרה שאטים של טקילה, אני לא רוצה שתנשוף עליי את הבל הפה הטקילאי שלך ותנסה לקרוץ אבל אז תאבד את שיווי המשקל ותיפול עליי. לא לא לא. אם שתית עכשיו חמש-עשרה שאטים של טקילה, קח את המפתחות האלה שיש לך בכיס, כנס לאוטו ותכנס באיזה עץ. תודה מראש.

4. להתמזמז בציבור.

אני שמחה שאתם מאוהבים, בחיי, יש לי פרפרים שרוקדים ומזדוויגים לי בבטן, אבל למה אתם חייבים למצוץ אחד לשניה את הלשון בדיוק מול מכונת השתיה כשאני מנסה לקנות משהו לשתות? זה הרי לא טבעי שאני אבקש בנימוס שתפנו את גוש הריר שלכם מהדרך כדי שאוכל לשתות איזה רדבול או מיץ תפוזים, בלי להצטרך לעשות תרגילי אקרובטיקה בשביל זה.

אין לי בדרך כלל בעיה עם אנשים שמתמזמזים ברחוב כל עוד הם בפינה אינטימית, כמו מתחת לאיזה עץ בפינה בפארק או על איזו מגבת על חוף הים או מעבר למסך שבבית הקולנוע, אבל בבקשה, אל תשאירו איקי אחד על השני מול הפרצוף שלי כשאני לא יכולה להעביר תחנה. זה לא נוף מלהיב במיוחד.

5. להתווכח בטלפון באוטובוס.

אם מישהו מרגיז אותי בטלפון ואני נמצאת באוטובוס, אני בדרך כלל אומרת, "נדבר על זה אחר-כך". למה? כי אוטובוס זה מקום ציבורי, ואני לא כוכבת של סרט הוליוודי על סיפור חיי, מכאן שהנוסעים האחרים הם לא ניצבים שלא אכפת להם מה קורה מסביב כי הם שם רק כדי ללכת או לבוא או להיבהל מפיצוץ.

אלה שמתווכחים, אני עוד מסוגלת לסלוח להם. בדרך כלל אני גם ככה עם אוזניות והם כנראה בשיחה מאוד רגשית. אבל יש תמיד את אנשי-העסקים האלה, שחייבים לסגור עכשיו עסקה עם אדם ממש חירש; או לחילופין, הכלומניקים הממש קולניים שלא מסוגלים לבקש מאמא שלהם לכבס להם את התחתונים במועד ובמקום אחר, למרות שהם כבר בני 30 וצריכים מזמן לכבס לעצמם; וכמובן, הבחורות המרכלות. האנשים האלה פשוט חייבים! לצעוק! כל! מילה!

"אוו מיי גאאד! כאילו, שמעת מה הוא עשה לה?! אני לא מאמינה כאילו שהיא עדיין כאילו איתו!!!"

אני יושבת ושומעת אותה (וקרה לי שנגמרו לי הסוללות בMP3) ומרגישה איך נושרים לי תאים מהמוח. אני אשכרה מאבדת תאי מוח רק מלהקשיב לשיחה הזאת!

בבקשה, רכלנית פקצה, קחי הפסקה מלהוריד לי ולכל האנשים שמסביב את רמת האייקיו, ושתי כוס גדולה ומהבילה של סתמי-כבר-את-הפה טרי וחם. לרוויה.

למה זה נראה לאנשים טבעי שכולם ישמעו את השיחות הפרטיות שלהם?

6. לאכול ביסלי כשמישהו ישן / ללעוס מסטיק / ללגום קפה בקולי קולות.

לפני שאני מתחילה להתלונן, אני מרגישה שחובתי לציין שאני עושה את זה. לא המסטיק, לא הביסלי, אבל הלגימות... אני מהלוגמים :/

אבל אתחיל מהביסלי. היתה לי שותפה כזאת. היא תמיד החליטה לפתוח שקית ביסלי/פרינגלס/משהו רועש אחר, בדיוק כשהייתי מנסה לישון. ותאמינו לי, אם הייתי הולכת לישון כשהיא עוד ערה, אז כנראה שהייתי צריכה להתעורר מוקדם, כי אני ינשופית לילה בדרך כלל. אז אם השותפה שלך, שאת אוהבת ואכפת לך ממנה, מנסה לישון - למה פתאום החלטת ללעוס לה ביסלי - לא פחות ולא יותר - באוזן, ולגרום לה לחלום על האפוקליפסה?

יש צלילים נעימים בעולם, כמו עלי שלכת כשדורכים עליהם והם מתפוררים, או כמו גשם על החלון, או פופקורן במיקרו - אבל יש צלילים ממש מעצבנים, ורובם יוצאים מגוף האדם. אני לא הולכת לפרט את כל הצלילים המעצבנים (והדוחים) שגוף האדם יכול להפיק, אבל אלה השניים שמייצגים אותם. אם אתה שותה קפה, אתה יכול לעשות את מה שאתה עושה אם אתה שותה לימונדה לדוגמא: להכניס את הנוזל לפה, ואז לבלוע. תרשמו לכם את זה. לא לשאוף אותו כמו אבקת קוקאין, אלא להכניס לפה ואז לבלוע.

ואם אתם לועסים מסטיק, תרגיעו עם הלעיסות. זה נשמע ממש אבל ממש מרגיז! בעיקר אם החדר שקט ושומעים אתכם.

7. להרים את הרגליים לתוך הטריטוריה של הזולת.

אני לא מתנגדת לכך שתמצא לך תנוחה נוחה לשבת בה, להיפך, ביתי הוא ביתך וספתי ספתך, שב בה כאוות נפשך. אבל אם אני שוכבת על הבטן לידך וקוראת עיתון, ופתאום החלטת להרים את הרגליים היחפות שלך על הספה, למה אתה מניח אותן בדיוק מתחת לאף שלי? האם ביקשתי, בלי משים, בעזרת תנועותיי או מבטיי, שתדחוף את כפות הרגליים שלך לפרצוף שלי? האם נראה היה שהאוויר הצח מפריע לי? שאני מיקולוגית שמחפשת חומר למחקר? או שפשוט אין לך מודעות למושג 'ספייס'?

8. לדפוק בדלת באטרף.

בדרך כלל, אני לא נוהגת לעמוד ליד הדלת ולחכות שמישהו ידפוק, אז יוצא שכשדופקים לי, אני לא פותחת אותה באותו הרגע. אני כמעט בטוחה שרוב האוכלוסיה נוהגים כמוני. אם דפקת פעם אחת וצעקתי, "רק רגע." כנראה שאני בדרך. אני לא הארי פוטר ואני לא יכולה לפתוח אותה בהנפת שרביט, אני עובדת על זה. סבלנות. אנשים - תפסיקו לדפוק בדלת שוב ושוב ושוב ושוב, זה לא יגרום לי לפתוח אותה מהר יותר, רק ממש יעצבן אותי!

9. לדבר עם אדם שעונד אוזניות.

אני לא אשפוט אותך כי אולי אתה עולה חדש והגעת מאיזו מדינה דמיונית שבה החפץ 'אוזניות' מסמל את הקשר בין בני האדם ומה שהוא אומר כשרואים אותו זה, "בבקשה אם תוכל, דבר איתי ותפריע לי באמצע השיר האהוב עליי." אבל במקרה שאתה לא עולה חדש - לא.

כלומר, אתה רואה אותי, אתה יודע שאני לא שומעת אותך כרגע, ואתה בכל זאת בוחר לנהל איתי שיחה...?

מבחינתי, אוזניות הן שלט בלתי נראה שאומר, "נא לא להפריע" - ואתה עובר על החוק! ואני יודעת שאתה כן רואה את האוזניות שלי, במיוחד במקרה שלי שהן ענקיות כאילו גנבתי אותן מאיזה אולפן הקלטות ואי אפשר לפספס אותן, ואתה תגיד לי בפנטומימה להוריד אותן, ואני אעשה פרצוף ממורמר ואוריד אותן, מניחה שזה חשוב, ואז תגיד לי, "את שומעת, אתמול הלכתי ללימודים, ופתאום פגשתי את - " ואז יתחיל סיפור ארוך והשיר שלי יתייאש וייגמר ואני אקשיב לסיפור עד קץ הימים, ואז כשהסיפור סוף סוף ייגמר ואני אחליט להיות נחמדה ולהביע דעה, אתה לא תקשיב ולא תגיב, כי מישהו שלח לך הודעה בוואטסאפ.

ואתם יודעים מה עוד יותר מרגיז? שהבנאדם מדבר בלי להגיד לך להוריד את האוזניות, ואז אתה מוריד אותן ושואל, "מה?" והוא עושה פרצוף מעוצבן.

סליחה? אני ביקשתי לשחק איתך בחידון תנועות?

ואז יש את הרגע שאתה מהנהן בנימוס, מדגיש שאתה מוטרד מהבנאדם, מחזיר את האוזניות... - ואז הבנאדם מדבר שוב. פאק יו.

מבחינתי, היחיד שרשאי להגיד לי להוריד את האוזניות זה טייס או מדריך בטיחות.

סליחה, אתה טייס?

אתה מדריך בטיחות?

לא?

אז תמשיך להתקדם, תאותת, ופנה לאדם אחר. אני לא זמינה.

10. לדבר באמצע סרט.

אז אנחנו צופים בסרט, כן? בכיף שלנו, צופים בסרט. והחבר המעצבן שלך מחליט שבא לו לדון בכל דבר קטן שקורה בסרט!

בואו רק נבהיר משהו, אוקיי? - אני לא הבמאי, אני לא בתוך הסרט. אנחנו צופים באותו סרט, אז אם אתה לא מבין משהו ממה שקורה על המסך - אני צופה באותו המסך, ואין לי שום תסריט ארור!

"רגע, זה אותו הבחור מההתחלה?"

"או מיי גד, זה קרה לי פעם! תקשיבי, אני אספר לך - "

"רגע, למה היא עושה את זה?"

"רגע, אני לא מבינה, למה שלא שניהם ישבו על הקרחון השבור ואז שניהם לא ימותו?"

רגע רגע, תחזיק שניה את הפופקורן ותן לי להרהר, אזכר בזמן שבו אני הייתי על הסט וכך אוכל לענות על כל שאלותיך. יותר מזה, אנסה להיזכר בתקופה שבה הייתי על הטיטאניק ואשחזר לך איך הכל קרה! יש לך עט?

מאאן.

אני חושבת שזה הכל.

פחחחח, על מי אני עובדת...

זה לא הכל.

אבל אין סיכוי שאפשר להכניס את כל הדברים המעצבנים שאנשים עושים לתוך פוסט אחד, אז נסתפק בTOP 10.

הרבה זמן לא עשיתי ראנט אז היה לי הרבה חומר להוציא מהמערכת.

סי יה :)

אל תבינו אותי לא נכון, אני אדם מאוד שמח, מוכשר וחברותי, אני אוהבת לעבוד קשה וגם לבלות ואני מחרבנת קשת בענן, אבל יש דברים שקשה לי בהם ושגורמים לי לעשות כל-כך - אוווההה - כל-כך הרבה טעויות.

כולנו טועים, אני יודעת, טעויות זה דבר טוב, אפילו נהדר, כי אם לא נטעה לא נלמד, לא נשתפר ולא נעריך את ההצלחה. אבל היום החלטתי לשבת ולמנות את הדברים שגורמים לי לטעות, כי הם לאט לאט מקרבים ולוקחים אותי אל הפחד הכי גדול שלי בחיים: כישלון.

אני בטוחה שאני לא האדם היחיד בעולם שמפחד מכישלון, אבל איפשהו אני עדיין מתקדמת לשם בצעדי ענק... והנה הסיבות למה.

יש לי את כישורי הריכוז הכי גרועים בעולם.

בואו נגיד שאם מחשבות היו גברים - אני הייתי זונה. אני אשכרה זונת מחשבות.

הרשו לי לתת לכם דוגמא: אני יושבת מול המחשב ואומרת לעצמי, "טוב ג'אם, הגיע הזמן לעשות את העבודה הזאת, זה כבר מאוחר ויש לך דדליין." אני אתיישב מול וורד ואפתח את המסמך ופתאום תקפוץ לי תמונה של אישה יפה עם עור פנים מושלם מול הפרצוף, "איך תדאגי לעור הפנים שלך?" אני מסתקרנת ובלי לחשוב לוחצת על המודעה. באם! - נותנים לי עצות למסכת פנים טבעית חדשה, אני לוחצת על זה בהתרגשות ו...באם! - רשימת מצרכים. לפני רגע הייתי מול המחשב וכמעט התחלתי לעבוד...? - באם! - עכשיו אני בסופר, קונה דבש, לימונים ואבוקדו.

דבר אחד משתנה בתוך הראש שלי לדבר אחר כל-כך מהר שאני אפילו לא שמה לב!!! למשל עכשיו, כשאני כותבת את זה, אני נזכרת שלפני שהתחלתי לכתוב את הפוסט, הייתי אמורה להתחיל את העבודה שלא עשיתי אתמול! מאאן!

כשאני מתארת את זה ככה, אני יודעת, זה נשמע כמו ראש של גאון, לא? כמו שתדמיין את לאונרדו דה וינצ'י שמרוב סקרנותו מלא מחשבות ולא ישן בלילה, או את איינשטיין מפוצץ בניירת וקופץ מדבר אחד לאחר מרוב מחשבות... אבל זה לא שאני מגיעה להישגים בעקבות זה כמו הגאונים האלה, אפילו לא קרוב! מבחוץ אני נראית ככה:

אם המחשבות היו מביאות אותי ליצירה זה היה נהדר, אבל לפעמים כדי לברוח מהן קצת אני בוחרת לברוח לתוך ספר או סרט או שינה עמוקה. אבל את האחרון אני לא מצליחה, כי תכלס אני לא נרדמת, כי יש לי מלא מחשבות...

אם לא אלמד לסדר את המחשבות שלי ומהר, לשלוט בהן, אני יודעת שאכשל בחיים, כי הן מושכות אותי בחוטים מכאן לשם עד שאני כבר לא יודעת מה רציתי לעשות. גם הרומן שאני כותבת נראה ככה - מלא בקצוות פרומים של חוטים שעוד לא חיברתי לשום מקום מרוב שהראש שלי עמוס.

יש לי משמעת עצמית של כלב רעב בלול תרנגולים.

אני אף-פעם לא מצליחה להתיישב ולעשות משהו עד שכבר ממש מאוחר, ואין לי הרבה זמן לסיים את המשימה. למשל, כשלמדתי בבית הספר והיה לי מבחן ביום למחרת, אתם חושבים שהייתי לומדת?

לא, הייתי עושה כל דבר חוץ מללמוד. הייתי מציירת, קוראת, מנגנת, מבלה עם חברים, רואה סרט, כותבת, יושבת בפארק עד שממש מחשיך, חוזרת הביתה, מתקלחת, אוכלת ארוחת ערב ואז באיזה 11 בלילה, מחליטה לשבת ללמוד. אבל אז אני כבר עייפה... אז אני אומרת לעצמי, "יאללה, ללמוד מהר ולישון." אבל אני לא באמת מצליחה, אני נשכבת במיטה (טעות גדולה!) ובוהה בתקרה ושמה שעון מעורר לעוד עשרים דקות כדי לא להגזים. ואז קורה מה שקורה בכל בוקר טיפוסי בחיי: שעון מעורר, נודניק, עוד נודניק, נודניק שלישי... ואז מתחילות ההערות שכתבתי לעצמי בלוח השנה שבטלפון, "קומי!!!" "ג'אם, את חייבת לקום!" "נו קומי כבררר!" "יש לך מבחן מחר ואת נוחרת." "אם לא תקומי ימות גור חתולים!" - דברים כאלה. השעות חולפות, אני במיטה ו...

אופס.

מחר הגיע.

אם תהיה באמת אפוקליפסת זומבים בקרוב, אני אהיה האחרונה שתקום ותעשה משהו בנידון, תהיו בטוחים.

זומבים ילכו ברחובות העיר, יתנדנדו וירחרחו אחרי מוח אנושי, ואני אשכב במיטה עם אוזניות ואקשיב למוזיקה; הם ידפקו בדלת לבניין וכל השכנים שלי ינסו להחזיק אותה ולעצור אותם, ואני אחליט שבא לי לצפות בפרק של Supernatural; הם יפרצו לבניין ויטפסו במדרגות ויאכלו אנשים והשכנים שלי יהפכו גם הם לזומבים וידפקו לי בדלת, ואני אשב בסלון שלי ואסמס לס', "בא לך לעשות משהו?" אבל הוא יהיה מרוסק באיזה חדר מדרגות אחר, המוח שלו בקיבה של איזה זומבי. אני לא אעשה אשכרה כלום עד שהזומבי יעמוד ממש מולי מוכן כבר לאכול לי את המוח, ורק אז אני אשלח את היד לעבר סכין מלוכלכת מהכיור במטבח, אבל עד שאצליח לאחוז בה, חצי מהגוף שלי כבר יעלם.

וזה לא שאני עושה את זה בכוונה, אני פשוט מפגרת. אין לי משמעת עצמית. ס' היה תמיד אומר שהוא מת להיכנס לי לראש אבל הוא מפחד שהוא ילך לאיבוד ויטבע ולא יוכל לחזור שוב לעולם. מעניין מה יקרה אם זבוב ייכנס לי לראש, מי יסבול יותר - אני מהזמזומים או הוא מהמחשבות, והאם הוא יוכל לקרוא את המחשבות שלי...? אמל'ה. האמת שכשהייתי בת איזה 5 או 6, הרגשתי שנכנס לי זבוב לאוזן. ואוו, איך נבהלתי. כמה ימים אחרי זה עדיין דמיינתי שמשהו מזמזם לי בראש... עד היום אני תוהה האם באמת נכנס לי זבוב לאוזן או שדמיינתי.

ראיתם?

ראיתם מה עשיתי עכשיו? שהתחלתי לדבר שטויות במקום לכתוב את הפוסט?

והכי גרוע זה שאני לא יכולה להימנע מזה. כי אני מטומטמת! ולפעמים, אם להיות כנה, אני אפילו לא מנסה.

אני אוהבת כשהGIFים שלי קשורים לבלוג! יאיי!

אני שונאת טלפון.

לדבר, לסמס, להשאיר הודעה קולית או לקבל או כל דבר שקשור בטלפון נייד. יש לי ניידופוביה.

כשמישהו מתקשר, אני מתרגזת! אני שונאת כשהטלפון מצלצל, ממש ככה. אני מסוגלת לזרוק אותו לקיר ולקלל! אני גם עושה את זה לפעמים, אבל זה נשאר בינינו.

זו גם הסיבה שיש לי רק כמה חברים קרובים ושהרבה אנשים שהיו חלק מחיי, יצאו מהם - כי קשה לשמור איתי על קשר. למרות שזה גם דבר טוב, כי זה אומר שמי שכן הצליח להישאר בחיי הוא חבר אמיתי ולא סתם מישהו.

אני שונאת כל דרך תקשורת נפוצה, וזה לא שאני לא בנאדם סוציאלי... טוב, אני קצת, אבל אני לא אנטי-אנשים או משהו כזה, ואנשים גם כועסים ומבקשים ממני לפתוח פייסבוק או להיות יותר סוציאלית, ואין לי סבלנות! אין לי! אז אני מבלה עם הקצת חברים שלי, יש לי אולי שלושה ממש טובים, וזה מספיק לי; אם לומר את האמת, רוב החברים שלי לא כזה אוהבים טלפונים והם בקושי משתמשים בשלהם. אני מתכוונת חברים קרובים ולא מכרים. ידיד טוב שלי, ש', פעם התקשר אליי בהתלהבות, "ג'אם, את לא מבינה, החלפתי טלפון!"

"באמת? מה קנית?"

"משהו חדש יותר, עם צבעים!"

אפילו בשבילי זה היה קורע מצחוק. "ואוו, צבעים..." אני צוחקת לו בטלפון, "ויש בו מצלמה?"

והוא ענה לי במלוא הרצינות, "נראה לי שכן!"

אמנם צחקתי, אבל אני בעצמי בכלל לא רחוקה משם. אני לא בעניין בכלל, אין לי סבלנות לכל סוג של מדיה חברתית והמחשבה שבעתיד, כשהספר שלי יצא לאור, אני אהיה חייבת לתת לזה צ'אנס (פייסבוק וכל הדברים שבז'אנר הזה) כדי לפרסם את הספרים שלי, מחרידה אותי. למען השם, מה קרה לסופר המתבודד?

קשה לי להתעורר.

בבוקר או בכלל, בשבילי, לצאת מהמיטה זה סיוט. גם אם השעון המעורר בסוף מצליח להעיר אותי אחרי עשרים נודניקים, אני אקום קצת ואצנח בחזרה לצד השני. ואחרי רבע שעה של עוד ניקור, אתקלף מהמיטה ואתנדנד לשירותים כמו שיכור עם פיג'מה. אני אשן באוטובוס בדרך, אפספס את התחנה שלי בעשרים תחנות, אישן בהליכה וגם תוך כדי עבודה. עד הקפה השלישי, לפחות, אין על מה לדבר. אני לא טיפוס של בוקר. אתה יכול לשאול אותי מה נשמע, לשאול אם אני רוצה עזרה במשהו, להציע לי עוגיה ואני אבהה בך ככה -

אני יודעת שציינתי שאני לא אנטי-אנשים, אבל זה לא כולל את הבוקר... נכון?

יש לי ADD.

אני יודעת שזה לא תירוץ לכישלון ושלכל אחד יש את הבעיות שלו, אבל... נו, פאק איט, זה כן תירוץ. ולא, ADD זה חרא אמיתי וכבד, זה לא משהו שאנשים המציאו כדי לתרץ את העצלנות שלהם כמו שהרבה חושבים. מה שמעצבן אותי זה אנשים שבאמת מעמידים פנים שיש להם את זה רק כדי לתרץ את העצלנות שלהם, או מניחים שיש להם את זה רק כי קשה להם ללמוד או משהו כזה.

זה יותר מסובך משזה נשמע, התסמין הזה, ואני לא מדברת רק על הבדיחה הזו, שמדברים, ואז פתאום דעתך מוסחת ואתה עובר למשהו אחר, בערך כמו מה שאני עומדת לעשות עכש - הי, תראו, יש לי פרפר ענק על הקיר! ואוו.

אם מישהו מציג את עצמו בפני, שניה אחרי שעשינו הכרות, שכחתי איך קוראים לו. וזה לא כי לא הקשבתי, זה פשוט ברח לי מהראש. כמו פרפר. הי, פרפר! או שאתה קורא ספר ואחרי איזה 20 עמודים של קריאה אתה מבין שאין לך מושג מה קורה. ב-כ-ל-ל. או שבזמן שמישהו מדבר איתך אתה לא באמת מקשיב כי בראש שלך קורים דברים אחרים. אם זה משהו שקורה מאחוריו, או משהו שפתאום חשבת עליו. אני מנסה להפסיק לפעמים ולהקשיב, לרוב אני מצליחה, אבל זה מאוד קשה וקורה לי הרבה שאני מאבדת את הבנאדם באמצע ופתאום הוא אומר לי, "חחחחהחההחה, כן, אז זה היה מצחיק... מה, לא הבנת?" ואני תוקעת בו מבט ריק ושואלת, "אהה?"

כשאני מבלה עם אנשים, אני צריכה להזכיר לעצמי לחייך, כי אני לא תמיד איתם, לפעמים אני נמצאת עמוק בתוך מחשבות שלא שוות חיוך ופתאום אני מגלה שכולם צוחקים ביחד מאיזו בדיחה ומזייפת חיוך אבל בעצם חושבת על שימפנזים חולים באפריקה.

אני לא יודעת אם יש לי ADD או ADHD אבל אני גם נוהגת לזוז כשיש מוזיקה, אני לא יכולה שלא. אני חייבת. לדפוק ברגל על הרצפה או להזיז את הראש, אפילו לתופף באוויר. וגם כשאין מוזיקה, אני מוצאת את הרגל שלי זזה מעצמה קדימה אחורה, או שאני משחקת באיזו גומיה ביד כבר שעה. אני לא מסוגלת לשבת בשקט. וזה כולל כמובן שיחות טלפון, אני חייבת ללכת מפה לשם, לשחק במשהו ביד או לדפדף באיזה עיתון, הכל חוץ מלשבת בשקט.

אני נוסעת בזמן. אני יכולה לעשות הפסקה של 10 דקות מהעבודה, לחזור לעבוד ולגלות שעברה שעה! הזמנים היחידים בהם אני באמת פעילה זה כשאני חייבת לסיים משהו בעל חשיבות גבוהה, אני בשיאי כשאני תחת לחץ. אני לעולם לא מסוגלת לסיים משהו כי אני קופצת מדבר אחד לאחר, בעיקר אם פתאום יש לי רעיון למשהו ואז אני לא אהיה רגועה ולא אוכל לסיים את מה שאני עושה עד שלא אתחיל עם הרעיון החדש שהרגע קפץ לי לראש. לדוגמא, אם אנקה עכשיו את הדירה (וואלה זה רעיון טוב), ותוך כדי עבודה אני פתאום אחשוב שממש מתחשק לי לצייר ברבור. אני לא אוכל להמשיך לנקות. זהו. אבוד לי. עד שלא אצייר ברבור, חיי עומדים מלכת. זה חייב לקרות. אני אזרוק את המגב ואלך לצייר ברבור.

אם אשכח את הטלפון שלי במטבח, אקום לקחת אותו, ואמצא את עצמי חוזרת עם כוס מים ביד אחת, חתול ביד השניה וחטיף צ'יפס מתחת לבית השחי. בלי טלפון. נהדר. והכי גרוע זה שמאה פעם ומאתיים פעם ואני עדיין לא אלמד שאם אני מדברת עם מישהו בטלפון, כנראה שהטלפון נמצא לי באוזן ואני צריכה להפסיק לחפש אותו.

אכנס לחדר ודקה אחר-כך אשכח למה באתי לשם, אפתח את המקרר ואז אשכח מה רציתי לקחת משם ועמוד שם שעה כמו מפגרת, מנסה להיזכר. אעשה גרעפס ואזכר מה אכלתי בצהרים. אם ישאלו אותי על מה אני חושבת, כל המחשבות שלי יתנפצו פתאום ואני אחשוב על מה חשבתי אז המחשבה שלי תהיה על מה אני חושבת, מה שגורם לי לא לחשוב על מה שהייתי אמורה לחשוב עליו.

אין מצב שאני אסמס ואקשיב למישהו שמדבר איתי באותו הזמן, כי אני בסוף לא אצליח לא להקשיב ולא לסמס. ואם אצטרך לזכור מספר טלפון ואשנן אותו מהר מהר בראש, שניה אחר-כך, כשאצטרך לחייג אותו, כל המספרים פתאום מעורבבים לי ביחד.

אני מסיימת חמש עשרה בקבוקי שמפו בשבוע כי אני לא זוכרת אם שמתי שמפו או לא ופשוט שמה שוב. אם לא אמות מסרטן מהסיגריות, אמות מלחץ דם גבוה כי שכחתי אם כבר הוספתי מלח לסיר או לא ומוסיפה עוד ליתר ביטחון, ואז האוכל יוצא מלוח ממש. עאלק יתר ביטחון, אולי יתר נתרן בגוף.

קשה לי לעבוד בצוות, כי אז יש מלא רעיונות באותו הזמן בחדר וזה מסיח את דעתי מהרעיונות שלי. אני מיד כותבת תזכורות לעצמי כשיש משהו חשוב שאני צריכה לזכור, כי אני יודעת בוודאות שאם זה לא יהיה כתוב לי מול העיניים, אני אשכח. בטוח.

לפעמים אני יכולה לדבר עם מישהו ואז פתאום, באמצע השיחה, לשכוח מה רציתי להגיד, ואז יש מן שקט מביך כזה כי אני מנסה להיזכר מה רציתי להגיד, ועד שאני זוכרת מה רציתי להגיד... יש מן כזה... יש מ - אממ, אהה...

מצד שני, לפעמים כל העניין הזה גם יכול להיות לתועלת, למשל, כל פעם שעולה לי רעיון לפוסט חדש אני מיד כותבת אותו. כן, אני קראתי ספר והפסקתי באמצע כי עלה לי רעיון ולא יכולתי לעצור, הייתי חייבת לכתוב פוסט על "למה אני נכשלת". האמת, הייתי צריכה להסתכל עכשיו על הכותרת, כי שכחתי על מה הפוסט באמצע שכתבתי אותו... המצב קשה. מה שמזכיר לי להמשיך הלאה, באמת.

יש לי נטייה להתמכרויות.

שלום, קוראים לי ג'מאיה ואני מכורה לסיגריות, קפאין, אלכוהול וספרים. אני מעשנת מריחואנה לעתים קרובות, שותה משקאות אנרגיה וישנה רק לעתים רחוקות. אני ישראלית פטריוטית, בעד איכות הסביבה ונגד ניסויים על בעלי חיים. יש בי אהבה והיא תנצח.

על מה דיברתי...?

אהה, כן, אני מכורה להרבה דברים, כל דבר חדש שאני נדלקת עליו אני מתמכרת, גם דברים שאינם ממכרים. בחיי, מעולם לא התמכרתי לקוקה קולה נגיד. יש בזה חומר ממכר ולא התמכרתי לזה, לעומת זאת לספרים אני מכורה. אם אני הולכת ברחוב ואני יודעת שבדרך אעבור ליד חנות ספרים, אהיה חייבת להתקין על עצמי סכי עיניים כדי לא להתפתות ולהיכנס ואז לצאת משם עם חמישה-עשר ספרים חדשים ובוקס-סט של מחזור כישור הזמן.

מה שאני כן יכולה להיות גאה בו הוא שמעולם לא התמכרתי לסמים כבדים. היו לי התנסויות, אבל לא הגעתי למצב שאני מכורה, וזה רק בגלל שכל ההתנסויות שלי היו על חומרים ששווים לזבל ושנקנו בטאבה. יאק. כמובן שאנשים שוכחים שזה לא משנה אם סם הוא חוקי או לא חוקי, הוא עדיין סם. קפאין זה סוג של סם, סיגריות הן סם, אלכוהול הוא סם. החוק טיפשי. אבל לא ניכנס לזה עכשיו.

האמת שתמיד אהבתי קפה אבל התמכרתי לזה בעיקר בתקופה שעבדתי בשתי עבודות במשרה מלאה באותו הזמן ולא היה לי זמן לנשום. חייתי על קפאין, בלעדיו הייתי נופלת בדרך ולא קמה לעולם. הוא היה שם בשבילי בזמנים הכי קשים, עוד לפני שלמדתי את אמנות הקפה והתאהבתי בו לגמרי. בתקופה הזאת נראיתי כמו נרקומנית כבדה. הידיים שלי רעדו, העיניים שלי סביר להניח היו אדומות (האמת שבתקופה הזאת גם היה לי עפרון אדום לעיניים וחשבתי שזה נראה מגניב אז שמתי אותו ואמרו לי שזה מפחיד. אבל כן, בלי קשר, עיניים אדומות.) כי בקושי ישנתי בלילה, וכשהייתי מתעייפת הלב שלי היה מתחיל לדפוק מהר והייתי חייבת עוד שאט של אספרסו במיידי.

כל עניין ההתמכרויות אמנם מקצר לי את החיים אבל זה לא מפחיד אותי בכלל. אני במילא אשמח להצטרף למועדון ה27, ואם לא אספיק לשם, אני לא רוצה לעבור את גיל 50. זה נראה לי מספיק ואני לא רוצה למות זקנה עם חיתול בגיל 90. מה שזה כן עושה, זה לוקח לי המון אנרגיה וזמן. אם לא הייתי מכורה לקפה הייתי ישנה טוב יותר בלילה וקמה ערנית לעבוד. אם לא הייתי אלכוהוליסטית היו נחסכים לי כל בקרי ההנגאובר. ושלא אתחיל בכלל לדבר על הסיגריות... ההתמכרות החיובית היחידה שלי היא הספרים. יאמי.

מצטערת על האורך, אני חושבת שקצת נסחפתי בפוסט הזה. נו טוב.

בכל מקרה, לא אתן לאף אחת מהסיבות האלה להשתלט עלי. אני חולמת לכתוב למחייתי ולחיות לכתיבתי. אני רוצה להיות סופרת, לכתוב ספרים, קומיקסים, אולי איזה תסריט לסרט הוליוודי. אני רוצה להתפרנס מהמילה הכתובה, ועם או בלי כישורי ריכוז או שליטה עצמית, עם או בלי מדיה חברתית, בקרים או ADD, עם או בלי התמכרויות, אעשה את זה.

אני בטוחה שיש לי עוד שפע תסביכים שלא ציינתי אבל כבר גם ככה בזבזתי מספיק מזמנכם. לכו. עופו לכם, פרפרים שלי. ואני אתגבר על עצמי ואלך לעשות סוף סוף משהו יעיל, כמו לשכב במיטה עם רגל על הקיר ולשמוע מוזיקה.

העיר המגעילה הזאת לא עשתה לי חיים קלים בכל מה שנוגע למציאת עבודה. במה לא עבדתי. אחרי הרבה משמרות בר מזדמנות מצאתי עבודה צדדית ברדיו. יש שם מדי פעם הופעות סטנדאפ או מוזיקה ופעם במיליון שנה - אירוע, ואני מברמנת שם. לקח למנהל הבר הנוכחי שתי משמרות כדי להציע לי להישאר שם בתור מנהלת בר כי הוא חושב לעזוב ומחפש מנהל שיחליף אותו.

ניהלתי בר בעבר, לא של אירועים אלא של חוף. אני לא אשקר ואומר שהעבודה לא קרצה לי, אני אוהבת לעבוד בבר ואני אוהבת לנהל אותו, אבל בכנות, אני לא בטוחה בעניין הזה. טוב לי שם, אבל אני מתכננת לעבור דירה בקרוב ואז גם לעזוב את הרדיו. נמאס לי ממסעדנות, אני רוצה לעבוד במקום שקט יותר, כמו חנות ספרים או קיוסק שכונתי. אני מאוד אוהבת לברמן, קפה ואלכוהול הם חלק גדול ממני ולא יהיה לי פשוט לא לעבוד בתחום, אבל נמאס לי ממשמרות מבולגנות, הקפצות מהבית פתאום, שינויים בלוח הזמנים, עבודה עד השעות הקטנות ואז מוקדם בבוקר, סחיבת ארגזים שמחמירים לי את העקמת בגב והכי גרוע - שכר זעום. ברמנים לא מרוויחים טוב אם הם לא עובדים במועדון תל-אביבי מוכר, שם הם עושים טיפים מטורפים, בעיקר בסופי שבוע; אבל במקומות קטנים כמו שאני עובדת, אין מצב לא למשוך כסף מהכספומט.

יש ברמנים שמסתדרים עם זה ולא תמיד בדרכים אורתודוקסיות במיוחד.

הרשו לי לספר לכם על ר', ברמנית שעבדה איתי בקפה-מאפיה כשרק הגעתי לעיר. היא היתה בחורה מתוקה, באמת, היא גם התחילה איתי בלי סוף. היא היתה חרמנית והתחילה עם כל בחורה שזזה ולא הפסיקה לקרוץ לי וללטף אותי כאילו אני פודל. מהפעם הראשונה שהכרנו קנתה לי אלפחורס בארומה וכוס קפה וישבה לעשן איתי סיגריה בחוץ ושאלה אותי על עצמי. היא פלרטטנית מנוסה, הילדה הזאת. אמרתי לה שהיא אחת הבחורות המתוקות שהכרתי ושהייתי אוכלת אותה, אבל בדיוק יצאתי ממערכת-יחסים. זה היה שקר כמובן, לא יצאתי משום מערכת-יחסים ודווקא התחשק לי משהו חדש, אבל היא נראתה כמו בחורה קנאית שדורשת מלא אנרגיה ועוד הייתי חדשה בעיר והחלטתי לקחת את הזמן ולבדוק את השטח. לדוגמא, כשעברה לידי מישהי שהכרתי ואמרה לי שלום, היא מיד כרכה את זרועה סביבי כאילו שאני שלה. הסתכלתי עליה במבט WTF והיא חייכה כאילו שבירכתי אותה או משהו כזה. קטע מוזר.

בכל אופן, מהר מאוד התברר לי שהיא גונבת טיפים מהמלצרים. הייתי קולטת אותה פתאום בזווית העין לוקחת כסף מהפולדר וזורקת לכוס של הבר. לא דיברתי איתה על זה כי אני לא אמא שלה וגם לא אמרתי לאף-אחד כי אני לא קקה, אבל הייתי משתדלת לקחת כל פולדר שאני רואה ומיד להביא למלצר הקרוב לפני שהיא תספיק לזנק עליו. בסוף המשמרות שלה היו שטרות יפות בתוך הכוס, ובסוף המשמרות שלי ושל ברמנים אחרים היו כמה מטבעות עלובים.

יום אחד הבוס שלי אמר לי, "מה זה, ג'אם, זה כל הטיפים שעשית היום?"

"זה מה יש."

"לא יכול להיות. ר' תמיד עושה המון כסף מטיפים, אולי את צריכה ללמוד ממנה להיות יותר נחמדה ללקוחות."

אם הייתי סרט מצוייר, היה יוצא לי עשן מהאוזניים ומהאף באותו רגע. זה שהיא גונבת מהמלצרים ולוקחת כסף שמישהו אחר הרוויח - זה דבר אחד. אבל לגרום לי ולשאר הברמנים להיראות רע - זה כבר מסריח. לקחו רק כמה שבועות עד שכל הברמנים שנאו אותה, לא כי אמרתי להם משהו, לא היה צורך - הם ראו אותה גונבת וידעו שזה מוציא אותם רע.

אבל לצערי, גם כשהייתי מלצרית זה לא היה עוזר לי. למשל, מילצרתי פעם בחוף והיה לי לקוח בן איזה 19 ששתה כל הערב וודקה-רדבול בלי סוף, כמו ערס שלא יודע מה זה אלכוהול אבל רוצה להיות מגניב, רק שהוא לא היה ישראלי בכלל אז זה היה הדבר היחיד שיכול להיות גרוע יותר מערס - חיקוי של ערס. הוא היה ממש מרגיז וכל פעם שהוא ביקש ממני עוד כוס (במבטא צרפתי מעצבן) היה בא לי להעיף לו בעיטה כל-כך חזקה שהוא יעוף לכוכבים ויעלם כמו צוות רוקט, אבל המשכתי להשקות אותו ולהציע לו עוד ועוד כי לקוח שיכור הוא לקוח נדיב. אבל לא הבן זונה הזה, לא. הוא הסתובב בחוף כל-כך הרבה שבהתחלה לא דאגתי, אבל אז באיזשהו שלב הבנתי שהוא נעלם. איבדתי אותו.

אתם יודעים מה עושים למלצר שברח לו שולחן, נכון? - מחייבים אותו מהטיפים כמובן. והטיפים היו כל מה שהיה לי, עבדתי נטו על טיפים! המשקאות של הזבל הזה היו בשווי של איזה 250 שקלים, שזה היה כמעט היומית שלי ביום רגיל, אז מכאן שבעצם עבדתי חינם כל היום והתפרפרתי רק כדי שהוא יוכל להשתכר מחרא משקה כל הערב על חשבוני!!!

שילמתי. אבל לא ויתרתי מהר כל-כך וחיפשתי את הצרפתי הבן זונה ההוא בנרות. הוא לא הגיע כמה ימים, אבל אז, ערב אחד, הוא חזר. הוא אפילו לא זכר שלא שילם, האידיוט, וישב בשולחן של מלצר אחר. הלכתי אליו, הרמתי אותו מהזרוע ואמרתי לו, "אתה חייב לי 250 שקלים."

"מה זה?" הוא שאל במבטא כבד.

"היית פה השבוע, שתית איזה עשרים וודקה-רדבול ונעלמת. שילמתי על המשקאות שלך 250 ועכשיו אתה חייב לי את הכסף. תן לי. עכשיו." שלחתי את היד שלי, רומזת שאני לא זזה מכאן עד שהוא לא נותן לי מזומן ועכשיו.

"מה... לא שילמתי?" הוא התמם.

כמעט שהכיתי אותו עם המגש על הראש, "לא. השתכרת והלכת. אני לא אעשה לך כלום, אני רק רוצה את הכסף שלי."

"אבל אין לי כאן אשחאי!" אמר בעברית-צחפתית, "ואין לי מזומן!"

"לא אכפת לי, תשיג!" אמרתי. נשבעת לכם, נראה לי שאפילו צרחתי עליו. אני זוכרת את זה די במעורפל כי בתקופה ההיא הייתי שיכורה רוב הזמן, גם בעבודה, אבל אני כן זוכרת שצעקתי עליו, "תשיג 250 שקלים עכשיו ותן לי!"

אל תבינו לא נכון, אני לא אדם חם-מזג עם לקוחות ואני אפילו נחמדה מאוד, אבל הייתי ממש מרוששת באותה התקופה עד כדי כך שלא היה לי כסף לאוכל. בשבילי היה קריטי לשלם לזבל ההוא על המשקאות שמלצרתי לו כל הערב.

בסוף הוא המשיך להתעקש שאין לו כסף אז אמרתי לו להתלוות אליי והוא בא איתי אל הבוס שלי. הבוס אמר לו לשלם והוא חזר על אותו הדבר, שאין לו כסף. מה שקרה בסוף זה שהוא אמר שהוא הולך להביא מזומנים וחוזר. אמרתי לבוס שלי לא לתת לו ללכת כי הוא לא יחזור, אבל הבוס שלי נתן לו ללכת בכל מקרה כי לא היה לו כוח להתמודד עם זה וכמו שחזיתי... הוא ברח. מאז קיללתי אותו כל יום במשך מאתיים וחמישים ימים, שקל על כל יום. שימות מהרעלת וודקה-רדבול ושהלוויה שלו תהיה בדיחה. וקיוויתי מאוד לפגוש אותו במקרה ברחוב בדיוק כשאני הולכת עם איזה חבר בריון כדי שירביץ לו בשבילי, אבל לא נפגשנו שוב מאז. אני מניחה שהוא חזר לצרפת כדי לענות מלצרים צרפתים בפריז בעוד דרכים יצירתיות.

לא היה לי מזל.

בגלל זה החלטתי להפסיק עם מסעדנות לזמן מה. כל מה שקשור למזון ומשקאות - אין לי חשק. לא בזמן הקרוב. כלומר, אם היה בארץ בית קפה קלאסי שעובד רק על קפה, בלי תפריט אוכל של מסעדה חלבית שגורם למקום להיות המוני ומלא אנשים ו'מסעדי', הייתי עובדת שם עד שהמוות יפריד בינינו, אבל אין מקום כזה בארץ. כל בתי הקפה של פעם הפכו היום למסעדה חלבית. הישראלים אוהבים לאכול עם הקפה שלהם.

אז אני אמשיך לעבוד בכתיבת מאמרים (זה מכניס לי כסף טוב בינתיים, אבל צדדי), וברדיו, אבל אמשיך לחפש משהו רגוע ומסודר יותר.

מקווה שלא הכבדתי עליכם עם הסיפורים, אבל כשיש לי התקף נוסטלגיה, אני נוהגת להדליק את המחשב, לפתוח את הבלוג ולהשתפך. נשיקות :)

 אני מתנצלת מראש אם אתם מעריצי ספארקס, אבל לדעתי זה היה פשוט משעמם. אבל ממש.

ההתנסות היחידה שלי עם ספארקס בעבר זה רק סרט שמבוסס על הספר שלו, "המחברת", שהיה לדעתי קיטשי וצפוי. לא רע אבל גם לא משהו. מוערך יתר על המידה. הסתקרנתי לראות על מה כל הרעש והתאכזבתי.

לפני שבכלל נכנסתי לסיפור, המילים התאמצו נואשות לסחוף אותי ברגשותיהן העמוקים של הדמויות. אני לא מכירה אותן, לא יודעת מה הן רוצות או מי הן בכלל, מה הן אכלו לארוחת בוקר, ורוב הזמן הן פשוט דיברו זו עם זו על עצמן ועל רגשותיהן, על זכרונותיהן וחייהן, בלי לתת לי פאקינ'-סיבה אחת לשים זין.

זה היה אחרי שחזרתי מהאזכרה של סבא שלי והייתי ממש עצובה. החלטתי שרק לקרוא יציל אותי מלהשקות את עצמי למוות כל הערב, אז קראתי את הספר האחרון שקניתי, אחרי המלצה חמה של המוכרת בצומת ספרים. לא הלכתי הביתה אחרי האזכרה וזה הספר היחיד שהיה איתי, אז קראתי אותו.

בסביבות עמוד 150, אחרי קריאה רצופה, החלטתי שדי, סבלתי מספיק. בפעם הראשונה בחיי, הפסקתי לקרוא ספר באמצע; אני לא נוהגת לעשות את זה. זה אומר רק דבר אחד - ניקולס ספארקס הוא ממש לא בשבילי.

אם אתם נהנים מרומן קלישאתי וזול בזמנכם הפנוי, מלא בדמויות קטנוניות, שיחות עמוקות ורגשות צפויים, אולי תהנו ממנו. אני אישית, לא נהניתי.

אווירה: 2/10

דמויות: 2/10

סגנון: 3/10

עלילה: 1/10

קצב: 1/10

דירוג של 1 מתוך 5:

תארו לעצמכם שיום אחד תגלו שכל מה שחייתם עד היום היה חלום אחד ארוך בחיים אחרים לגמרי שאתם לא זוכרים כי אתם בתוך חלום...? או שתתעוררו פתאום בבית חולים ויגידו לכם שהיתם בקומה ואתם תגלו שהחיים שלכם היו עד היום הזיה של קומה מאיזה גיל 6. או תארו לכם שהמציאות שאנחנו עכשיו חיים בה היא בסך הכל עולם שאליו מגיעות נשמות שחולמות מעולם אחר ויש אנשים שמסתובבים בינינו שאינם אמיתיים...?

פאק, עכשיו הלחצתי את עצמי.

בני אדם, בעלי חיים, אולי גם צמחים, מי יודע, כולנו חולמים. זה הדבר הכי כיף שיש בעולם, אם אתה ישן או ער - לחלום. אבל יש גם חלומות לא נעימים ויש התעוררויות לא נעימות ויש... יש סוגים עיקריים של חלומות שלכולנו היה, ואם לא היה... יהיה.

1. חלום הנפילה:

זה אולי סוג החלום הנפוץ ביותר בעולם, שבו אתה חולם לך להנאתך ואז פתאום אתה נופל ולכל הגוף שלך יש התקף פאניקה, אתה מרגיש שהלב שלך יצא מהחזה ואתה מתעורר מזיע ומבוהל. זה בדרך כלל חלום קצר שיש בו תוכן כמו שלי יש ביצים. אתה לא יודע למה קפצת ולפעמים בכלל לא קפצת, אין עלילה ברורה, אין סיבה שתתאבד או שתיפול. אין קלוז'ר! יש חורים בעלילה!!! למה אין פה היגיון? מה, אני פאקינג מריו שנפל כשהוא ניסה לקפוץ מעל צמח טורף??? ולמה יש פה כל כך הרבה סימני קריאה ושאלה?!!

2. חלום מרדף.

אתה בורח ממישהו שרודף אחריך, אלוהי-החלומות יודעים למה, ומשום מה אתה לא מצליח לרוץ. קראתי על זה (כי זה קרה לי. פאקינ'. מלא.) ומסתבר שכשאתה חולם שאתה רץ ואתה נמצא במיטה, אתה מנסה בגוף הפיזי שלך לעשות תנועה של ריצה אבל לא מצליח בגלל שאתה במיטה והיא עוצרת אותך ולכן אתה לא מצליח לרוץ גם בחלום. זה חרא מתסכל, את יודעים, כי הבנאדם מאחוריך, סוגר עליך, ואתה מנסה לרוץ אבל זה כאילו הרגליים שלך כבדות מדי ואתה נופל כל רגע ומנסה להתקדם אבל אתה רץ ל-א-ט! זה סיוט!

3. החלום האסור.

זה חלום ש"אסור" לך לחלום, אבל התת-מודע שלך כאילו מנסה לשגע אותך, ואחרי שאתה מתעורר יש לך עסקה עם עצמך שאף אחד לא צריך לשמוע אי-פעם על החלום הזה! לעולם!

שכבת עם האקס, שכבת עם בן הזוג של החברה הכי טובה שלך, נגעת בתחת של מישהו שאת לא אמורה להימשך אליו, בגדת, עשית משהו ממש מביך אפילו לחלום או שיחקת במלפפון עם עצמך. את מתעוררת מופתעת עם פרצוף WTF טיפוסי ומתחילה לשאול את עצמך שאלות בראש:

"רגע, זה היה חלום, כן?"

"יש מצב שמישהו ראה את החלום שלי...?"

"רגע, למה חלמתי את זה? מה נסגר איתי?"

"אני אדם רע."

והכי גרוע זה כשאת פוגשת את האדם עליו חלמת ואת נהיית נבוכה ורוצה למות, והוא לא מבין למה את מתחמקת ממנו.

4. חלום בוליוודי.

אלה החלומות שאתה לא יכול להסביר, כי הם פשוט מוזרים. אתה קופץ ממקום אקראי אחד לאחר, אנשים אקראיים מופיעים ונעלמים דרך דלתות שלא ידעת שקיימות, תופעות טבע הזויות, הבגדים שלך משתנים פתאום... מוזר.

פעם חלמתי שהלכתי ברחוב ופתאום ראיתי גל צונאמי מתקרב מרחוק. התחלתי לרוץ אך אז מצאתי את עצמי עומדת בדירה שלי עם פיג'מה והשותף שלי ישב בסלון וקרא מגזין ספורט. הצונאמי הגיע לשם. רק שם הוא היה, בתוך הסלון שלנו, ואני נבהלתי והוא נשאר אדיש, ממשיך לקרוא, והגל שוטף אותו ואני צורחת שיברח והוא ממשיך לשבת שם בלי להתייחס, ואז הגל שטף גם אותי וסוף סוף התעוררתי שטופת זיעה. (הבנתם מה עשיתי שם...? יהה בייבי).

והיה לי חלום אפילו יותר מוזר, שאני וחברה שלי תופסות טרמפ עם כנופיית אופנוענים, ותוך כדי שאנחנו נוסעות איתם העולם הופך לאט לאט לפלסטלינה. ואז נכנסנו למן מנהרה תת קרקעית שעשויה מפלסטלינה, אפילו המים, והם עשו לנו סיור במנהרה שלהם ואמרו לנו שאין לנו מה לדאוג כי גם אנחנו בקרוב נהפוך לפלסטלינה. זה היה החלום הכי מאדאפאקינ' מוזר שהיה לי בחיים.

מה נסגר עם החלומות האלה?? מי ביים אותם, מיילי סיירוס? ואתם יודעים מה מוזר אפילו יותר..? - שבשבילך, בזמן שאתה חולם, הכל כל-כך הגיוני. זה מדהים אותי.

5. חלום ריאליסטי.

אלה חלומות שאתה לא תמיד בטוח אם הם אכן היו חלומות או שהם קרו במציאות. זה גם בדרך כלל חלום משעמם, לדוגמא שאתה שולח איזה אסמס או שאתה עושה מבחן במשהו או שאתה קונה בננות. ואז אתה מתעורר בבוקר ואתה תוהה, "איפה הבננות שלי?!"

אין שום בננות. את במיטה עם ריר על חצי פרצוף ויש לך צפצוף באוזן שבהמשך הבוקר מתגלה כשעון מעורר.

6. חלום עוגת שכבות/בצל.

אלה חלומות שיש להם כל כך הרבה שכבות, כמו בצל (או עוגת שכבות. לא! בצל!) שאתה בטוח שהתעוררת אבל אתה מגלה שבעצם התעוררת לחלום חדש ואתה עדיין ישן בכלל. כמו למשל שתחלום שאתה בלב האוקיינוס ואתה טובע ואתה מפחד ואז פתאום אתה מתעורר, "פיווו... תודה לאל, חזרתי בשלום לקופסת הנעליים בה אני גר. רגע... אני לא גר בקופסת נעליים. אוי לא... היא נהיית קטנה יותר? היא מתקטנת?.. אמאל'ה, היא מתקטנת! הצילו! הצילו! אההה..."

ואז אתה שוב מתעורר.

"התעוררתי, תודה לאל. מה זה הבלאגן הזה שיש לי בשירותים? אני חייבת לסדר כאן. איפה יהיה הדרקון הזה, אין לו מקום לשבת! ומה וולדמורט עושה כאן? היי וולדי."

ועד שאתה מתעורר באמת בחדר שלך, אתה כבר בקושי מאמין, אתה בודק דברים, צובט את עצמך, שואל אנשים שאלות מאמתות וחשדניסט כל הבוקר.

7. חלום פיפי.

אוקיי, תשארו איתי. אלה חלומות שאף אחד לא רוצה להודות שיש לו אבל לכל אחד בעולם היה את זה לפחות פעם אחת. אתה נמצא בחלום באיזה מקום ואתה צריך להשתין ממש דחוף, אבל ממש. אתה מוצא שירותים ורץ לשם, משתין, מתמלא הקלה, דיצה ומשוש, ואז אתה מתעורר במיטה... ומגלה... שהשתנת.

לכולנו זה קרה לפחות פעם אחת, אוקיי? אל תשקרו!!!

המממ... דמיינו איך אנחנו נראים בזמן שאנחנו משתינים במיטה. פחחח. ואז הרגע הזה שמתעוררים ומגלים את האימה...:

ואז מגיעים הרחמים העצמיים: כל החברים שלי עושים עכשיו תואר, מתחתנים, קונים מכוניות או בתים, ואני יושבת כאן במיטה ומשתינה על עצמי. החיים שלי בזבל.

8. חלום ארץ-הפלאות.

זה החלום שבו אתה השפוי היחיד וכולם מוזרים. פעם חלמתי שמפלצת רודפת אחרי. הייתי בת 6 וזה חלום שחזר על עצמו כמה וכמה פעמים, ואמא שלי רואה אותי מהמרפסת ומנופפת לי ואני צועקת, "אמא, הצילו! מפלצת רודפת אחריי!" והיא ממשיכה לנופף לי ואומרת, "יופי מאמי, תסיימו ובואי לאכול."

וחברה סיפרה לי שהיא חלמה שאמא שלה שמה לה גופה של איש מת בחדר והיא אמרה לה, "מה זה, למה הוא חייב להיות פה, תקברו אותו!" ואומרים לה, "לא, זה רק לכמה ימים. אל תדאגי." והגופה נרקבה לה בחדר. תענוג.

ובחלומות האלה, אתה היחיד שמבין שמשהו לא בסדר וכולם מסביבך כאילו כבר שנים חיים ביקום המקביל המוזר הזה ולא מופתעים מכלום ולא מבינים שאתה חדש כאן וצריך כמה רגעים להסתגל.

9. חלום מוות.

חלמתם פעם שאתם מתים?

אני מעולם לא חלמתי שאני מתה אבל שמעתי על הרבה שכן וזה נשמע מפחיד. חברה סיפרה לי שהיא ראתה את עצמה מתה והרגישה שהיא הנשמה של עצמה שיוצאת מהגוף ועולה למעלה. אחותי חלמה שהיא עוד בחיים ויוצאת מהגוף של עצמה ופעם מישהו סיפר לי שהוא חלם שהוא בלוויה של עצמו ואנשים צחקו עליו ובכלל לא התאבלו. איזה באסה.

אם אי-פעם אחלום על הלוויה שלי, אני רוצה שזה יהיה משהו רציני, מתים רק פעם אחת. אז אם איפשהו בעולם, גמדי חלומות, מלאכים או מורלוקים למיניהם קוראים את הפוסט הזה, Get the party started! - אוקיי?

10. חלום חיים.

זה החלום הכי טוב כי זה חלום שאתה חי אותו, כשהחלום שלך מתגשם!

כן, אני יודעת, רימיתי אתכם. מועהעהעה... אבל מה יותר כיף מלחיות את החלום שלך, את מה שתמיד רצית להיות?

אני מאחלת את זה לכולכם.

נשיקות ולילה קסום, אהוביי 3>

"כל מה שאנו רואים, או מה שנראה, אינו אלא חלום בתוך חלום."

- אדגר אלן פו

זה מוזר שבתור קוראת ספרים כרונית, בכל 24 שנותיי קראתי רק ספר אחד של ארנסט המינגווי ואם להיות לגמרי כנה, לא אהבתי אותו. קראתי את הזקן והים, ספר שהבנתי ששנוי במחלוקת ואתה יכול או לאהוב אותו מאוד או לשנוא אותו. אני מניחה שאני מהשניים. לא הבנתי את הרעש סביבו, הוא היה משעמם, אמנם מלא תובנות אבל זה היה נראה לי עלוב לכתוב ספר שכולו סובב סביב אדם שיושב ודג. בסדר, שידוג. זה לא עשה לי כלום. הכתיבה של המינגווי היתה יפה מאוד, כן, הוא כותב מוכשר מאוד, אבל לטעמי, כאן זה נגמר. הוא כותב נהדר אבל לא מספר-סיפורים מוכשר במיוחד. יש שיגידו שאני טועה ואשמח לדיון סוער אבל זו דעתי.

ואז משהו מוזר קרה. מצאתי את עצמי עושה שאלון באתר - What Famous Writer Are You? - quizfor.me.

נשמע כמו רעיון גרוע, אני יודעת, אבל ממש במקרה נתקלתי בו והייתי סקרנית, אז הלכתי על זה. ואז יצא לי כמובן החבר שלי, המינגווי.

וכך היה כתוב:

הופתעתי אבל לא יותר, ועדיין נותרה בי מעט סקרנות והחלטתי לנסות אתר אחר ולראות מה יצא לי הפעם. מצאתי שאלון נוסף באתר buzzfeed - 

Which Classic Author Is Your Soulmate?

ושוב להפתעתי הרבה קיבלתי: ארנסט המינגווי.

רביי מוזז, חשבתי לעצמי, מה קורה ליקום? אני ארנסט המינגווי והנפש התאומה שלי הוא ארנסט המינגווי?

כך היה כתוב:

"את צריכה גבר גברי. גבר שלא בורר במילותיו. גבר שיודע שאהבה נכונה ואמיתית יוצרת הפוגה מן המוות. את תצטרכי לפקוח עליו עין מכיוון שהוא די פופולרי בקרב הבנות, אבל את מבינה שעיניו הנודדות הן רק תוצאה של פחד מדחייה."

You need a manly man. A man who doesn't mince his words. A man who knows that love that is true and real creates a respite from death. You'll need to keep an eye out for him because he's pretty popular with the ladies, but you understand that his wandering eye just comes from a fear of rejection.

בנקודה הזאת הייתי מהורהרת וחשבתי שאולי הקארמה שלי עושה עליי תרגיל. ניסיתי בפעם השלישית, כי כולם יודעים ש-Third time's a Charm אז ניסיתי שוב, הפעם נכנסתי לאתר - quiztron.com בתקווה שהוא לא חלק מכל הקנוניה הזאת.

What writer are you like?

מה לדעתכם יצא לי? - ניחשתם נכון. בחיי, זה סיפור אמיתי, קרה לי לפני כמה ימים.

כך היה כתוב:

אתה כמו המינגווי. "ארנסט מילר המינגווי" (21 ביולי, 1899 - 2 ביולי, 1961) היה סופר אמריקאי, כותב סיפורים-קצרים ועיתונאי. מכנה עצמו "פאפא" בעודו בשנותיו ה20" וכו' וכו' כפי שניתן לקרוא בויקיפדיה.

You are like Hemingway. "Ernest Miller Hemingway (July 21, 1899 – July 2, 1961) was an American novelist, short-story writer, and journalist. Nicknaming himself "Papa" while still in his 20s, he was part of the 1920s expatriate community in Paris known as "the Lost Generation", as described in his memoir A Moveable Feast. He led a turbulent social life (married four times and allegedly had multiple extra-marital relationships over many years[citation needed]). Hemingway received the Pulitzer Prize in 1953 for The Old Man and the Sea. He received the Nobel Prize in Literature in 1954. During his later life, Hemingway suffered from increasing physical and mental problems. In July 1961, after being released from a mental hospital where he'd been treated for severe depression[citation needed], he committed suicide at his home in Ketchum, Idaho with a shotgun." - wikipedia

אז תנו לי להבין... אני המינגווי, הנפש התאומה שלי הוא המינגווי ואני גם כמו המינגווי??...

אל תבינו לא נכון, המינגווי בחור מושך וממה שקראתי עליו עד היום הוא גם אחלה גבר. הייתי יוצאת איתו וסביר להניח ששנינו היינו שותים את עצמנו עד מוות, אבל אני עדיין לא מצליחה להבין איך אני כל-כך דומה לסופר שבכלל לא אהבתי את העבודה היחידה שלו שקראתי אי פעם??

משם החלטתי שאני חייבת לקרוא עוד ספר שלו, אולי פשוט קראתי את הספר הלא נכון. אתן לו צ'אנס נוסף, אולי יש בו יותר משראיתי אז. ואולי אני התבגרתי מאז, מי יודע.

רק כדי להסיר את הספק, ניסיתי אחד אחרון, כדי לשבור את השרשרת שעשתה לי לחץ דם גבוה. נכנסתי לאתר playbuzz.com ועשיתי את השאלות Which Famous 19th Century Writer Would You Have Been? - קדימה, הכל או כלום. שמונה חזק. שפשוף בבית-השחי. מה שלא צריך לעשות כדי לשבור את המזל.

נשמתי לרווחה כשראיתי את התצלום מול העיניים. אוסקר ווילד, אהובי משכבר הימים עמד שם והביט בי במבטו המהורהר, וכך היה כתוב:

"כמו ווילד את אידיאליסטית וראוותנית. את נהנית מהדברים היפים בחיים, למרות שאת לא עיוורת לגוונים הכהים והרציניים שבהם. את לא אוהבת להיות נשלטת או מנוהלת, שכן את הוגה דעות, ומאמינה שהממשל הוא רק בשביל אלה שלא יודעים להשתמש במוח שלהם או לשלוט ברגשות שלהם!"

Like Wilde you are idealistic and flamboyant. You enjoy the beautiful things in life, though you are not blind to its sometimes dark and serious undertones. You don't like to be governed or managed, as you are a thinker, and believe that governance is only for those who don't know how to use their brains or control their emotions!

בשלב הזה יכולתי לעזוב את המחשב וללכת לישון בשקט.