לקח לי זמן מה לנתח את זה במוח, אבל הגעתי למסקנה שהערך של כל אחד ואחת מאיתנו תלוי בסביבת המחיה, באנשים מסביב, בציפיות המזוינות של כל העולם. לאו דווקא במי שאנחנו.

א', ידידי המוזיקאי המוכר פה בבלוג, הופיע לפני כמה חודשים. לא אומר איפה ובאיזו מסגרת. הוא נכה בשתי הרגליים, מנגן בגיטרה ומפוחית ושר בלוז. השירים שלו מדברים על נושאים רבים, החל בפוליטיקה (הוא שמאלני קיצוני), דת (אטאיסט מוחלט), החיים בכלל וכמובן, על הנכות שלו. הוא בזמן האחרון ממש הרקיע שחקים, הופיע בעיתון, התראיין לרדיו ובדיוק סיים סיבוב הופעות בארץ. אני לא יכולה להיות יותר גאה בו ושמחה בשבילו.

כרגיל, אני הגעתי להופעה, חברים ובת הזוג שלו. ובפעם הראשונה אי פעם, פגשתי גם את אמא שלו. היא נראתה כל כך גאה ונרגשת, שלרגע עברה לי בראש מחשבה: איך אמא שלי היתה נראית אם היא היתה מוצאת את עצמה בהופעה כזו, כשאני המוזיקאית?

קודם כל, ברור לגמרי שהיא לא היתה מגיעה, זו עובדה. היא אפילו לא היתה יודעת שזה מתקיים, כי לא הייתי טורחת לספר לה. לא היה צורך. היא רק היתה מחמיצה את הפנים ואולי אומרת לעצמה בלב איזה "רחמנא לצלן, הבת שלי מופיעה מול גברים. מה היא עושה עם החיים שלה?" ואז קוראת איזה פרק תהילים.

מה ההבדל ביני לבין א'?

דבר ראשון, הוא נכה. כל דבר שהוא יעשה עשוי להיראות יותר מוצלח ממה שמישהו עם שתי רגליים בריאות יעשה. זו המציאות. אני לא מכחישה את כמה שהוא מוצלח, אני חושבת שהוא בין המוזיקאים המוכשרים שאני מכירה ואני לא משוחדת למרות שאנחנו מכירים כבר הרבה זמן, זו פשוט האמת. אבל אני לא מתביישת להגיד שאם הוא לא היה נכה, הוא היה צריך להתאמץ יותר כדי שיזהו אותו, גם חיצונית, וכדי שיאהבו אותו ויזכרו את שמו.

דבר שני, באנו מרקעים שונים. אמא שלו נראית כמו אישה נחמדה וחמה מאוד והיא ואביו ואחיו תמיד תמכו בכל מה שעשה בחייו. אני לעומת זאת הגעתי ממשפחה דתית שלא מסכימה עם כך שאישה צריכה לעבוד או בכלל לצאת מהבית, בטח ובטח שלא לשיר מול גברים או להיות במרכז העניינים. משפחתי הרבה יותר קרה ולא תומכת. הם אוהבים אותי, אבל בדרך שונה ומרוחקת.

דבר שלישי, מאז היה צעיר היה לוקח שיעורי מפוחית, שומע מוזיקה טובה ומאז שנחשף לבלוז, התמכר. אני לעומת זאת הייתי צריכה להתאמץ הרבה יותר כדי לשמוע את "מוזיקת השטן" שאני אוהבת. הייתי צריכה להסתיר את כל האלבומים שלי כדי שאמא לא תזרוק לי אותם, לשקר בכל פעם שרציתי ללכת להופעה וגם להשיג את הכסף בעצמי. רציתי מאוד ללמוד גיטרה עם מורה, אבל הורי לא יכלו לממן שיעורי גיטרה אז לקחתי את הגיטרה של אחותי הגדולה (שכן זכתה לשיעורים מקצועיים כשעוד היה כסף, ואז נטשה אותה) והתאמנתי עליה ימים ולילות.

אז כן, הוא מוכשר ואני מתה על המוזיקה שלו, אבל בלי המקום, התזמון והסביבה בה נולד, אולי לא היה מי שהוא היום. גם אם היה בדיוק אותו האדם שהוא.

בשבוע שעבר נסעתי לטקס הסיום של בת דודתי. היא סיימה קורס הדרכת חיילים בטכני ובקרוב תתחיל את השירות שלה. היא ממש מתרגשת. אישרו לה להביא 4 אורחים. יש לה שני הורים ושני אחים והיא בחרה להזמין אותי! זה החמיא לי מאוד. הגעתי והבאתי לה קופסת פרלינים של שוקולד לבן, האהובים עליה, כברכת "בהצלחה". לא ידעתי מה קונים לבת דודה שפעם גרת אצלה בבית שנה ושעכשיו סיימה קורס הדרכה...

היא הלכה שם בין החיילים, מתרגשת, ביקשה ממני לנעוץ לה את הסיכה בחולצה, ביקשה להצטלם, עמדה בפרופיל כדי שיראו את הסרט שלה, והציגה לי את המפקדת שלה.

כשהלכה בטקס עם שיירת החיילים, כולם ילדים שעכשיו סיימו תיכון ומשתדלים להיראות רציניים אבל הסומק שעלה בלחיים של כל אחד הסגיר את מה שקורה להם בפנים, היתה נראית כמו הילדה שזכרתי שהיתה. היא נראתה מובכת אבל גם גאה באותו הזמן. הציצה אל הוריה ואליי ואל ה"בן המאומץ" של המשפחה שהיה המוזמן הרביעי. כשהביטה בי, הפרחתי לה נשיקה. הוריה צילמו אותה כל דקה ודקה והיו נראים הכי גאים שיכול להיות.

ואז שוב עלתה בי המחשבה... ומה אם זו הייתי אני?

במשפחה שלי כולם אמנם ימניים ובעד שירות צבאי, אבל אני אישה. כל העניין של גיוס בנות לא לטעמם. ויודעים מה? גם אם הייתי גבר הם לא היו מרוצים, כי הם חושבים שיותר חשוב ללמוד תורה בישיבה מאשר להילחם בשטחים. הם לא היו מרוצים ולא היו באים, רק אומרים לי "מזל טוב" ממורמר דרך הטלפון.

חוץ מזה, אמא שלה הרבה יותר פתוחת מחשבה מהוריי, והיא משפיעה על אביה. הם מקבלים את הילדים שלהם, לא משנה מה. הם קיבלו את זה שבנם רוצה להפוך לאישה, למרות הקושי שהיה להם. הם קיבלו את העובדה שהבן השני רצה ללמוד בפנימיה צבאית בוקר בהיר אחד. הם קיבלו את העובדה שהיא לא הסתדרה בבית הספר מבחינה חברתית ורצתה ללכת וללמוד בפנימיה רחוקה בדרום. ההורים שלהם הרבה יותר פתוחי ומקבלים ולא משנה כמה מוזר או הזוי נראה להם המצב.

אני לא מנסה להוציא את המשפחה שלי כאנשים רעים. הם אנשים טובים ועושים מאמצים כבירים כדי להתגבר על העובדה שאני שונה מהם. הם לא עושים עבודה טובה בעניין, אבל הם משתדלים. הם לא תומכים אבל לא בגלל שהם לא אוהבים אותי אלא כי הם לא יודעים מה לעשות ואיך. הם לא מראים חוסר עניין בחיים שלי כי לא אכפת להם, אלא פשוט מפחדים לשאול שמא אומר משהו שהוא לא לרוחם והם לא ידעו איך להתמודד איתו. הם קרים כי ככה הם גדלו והם לא מכירים משהו אחר, והם פנאטים בדת שלהם כי הם חזרו בתשובה וזה בדרך כלל מסובב לאנשים את המוח. רק רציתי לציין את זה, כדי להבהיר שהם לא כמו שהם נשמעים.

אז למה אני בזמן האחרון חושבת על עצמי בזמן שלחברים שלי קורים דברים נהדרים בחיים?

אסביר לכם למה.

היה לי ויכוח עם אבא לפני שבוע בערך.

מעולם לא רבנו, אני ואבי. אי אפשר לריב איתו. הוא אדם טוב וכשהוא ואמי מתווכחים (וזה קורה המון...) הוא בדרך כלל לא יודע להתבטא. אני מבינה מה הוא רוצה להגיד אבל הוא פשוט לא יודע להתנסח והוא מאוד לקוני בדיבור שלו. ואז, כשנגמר לו החשק להתאמץ, הוא פשוט הולך. ואם הוא יתאפק לא לכעוס, ויתאפק ויתאפק, הוא פשוט יתפוצץ פתאום בלי אזהרה. צעקות עד השמים וטריקת דלת, ואתה לא מבין מאיפה זה בא. לפעמים אמא שלי היתה כועסת עליו וצועקת, הוא היה שותק, וראיתי על הפנים שלו שהנה... עוד מעט זה יבוא... בכל רגע הדרקון יתעורר.

בשבועות האחרונים אבי בקושי הסתכל לי בעיניים. הייתי מגיעה אליהם כל שבת, למרות שהיה לי מאוד קשה, כי בכל פעם שהתכוונתי לא להגיע אמי היתה עושה לי סרטים. אז למרות שזה היה היום החופשי היחיד שלי שבו יכולתי לכתוב ולעשות סידורים, הקדשתי להם את כולו. יום וחצי מתוך שבעה, כולו שלהם. לצערי, זה לא היה תשלום שכנראה שווה לדעתם הערכה. יום וחצי מתוך שבעה ימים שלי, זה כנראה פעוט. אין לי משפחה או ילדים, אז הם חושבים שאין שום דבר בעולם שחשוב לי מספיק.

הרגשתי שהם קרים אליי ולא נותנים לי אפילו טיפה יחס, וכמו שאמרתי, הבנתי שזה מתוך פחד לשמוע מה שקורה לי בחיים. לא סיפרתי כי הבנתי שאם הם לא שואלים אפילו "מה נשמע?" הם כנראה לא רוצים לדעת. מספיק להם לראות שאני קיימת. וברור שזה הרגיז אותי, כי אם הם עושים לי מצפון וכועסים כשאני לא יכולה להגיע איזה סוף שבוע אחד, אז למה כשאני עושה את המאמץ ובאה בכל זאת, כדי לתת להם נחת, זה לא מעניין אותם? הם לא יודעים על אף אחד מהחברים שלי, על שום דבר שקשור לעבודה, על י' ועל מה שקרה בינינו, אף פעם לא ביקרו אצלי וגם לא התכוונו לבקר, לא הראו עניין בנושא ההתקדמות עם הספר ואפילו לא מה לעזאזל אכלתי לארוחת בוקר. אני מקווה שאתם מבינים לבד שנעלבתי והרבה זמן סחבתי את התחושה הזאת איתי, אבל לא אמרתי כלום. וגם בכנות, הייתי קצת בהכחשה.

ואז הדבר שהכי שבר אותי קרה באחד מסופי השבוע שהייתי אצלם. התעוררתי בשבת בבוקר והלכתי אליהם עם הקפה. אבא שלי קרא עיתון בשולחן האוכל ואני התיישבתי מולו וקראתי ספר, לא מצפה לאף מילה ממנו. המשפחה כולה, כולל אחותי ובעלה וילדיהם, היו בבית והיה רעש ובלגן. ואז הוא הרים עיניים מהעיתון ושאל, "עבדת ברדיו אתמול?"

אחרי שבועות של חוסר מילה ואפילו לא מבט, זה המשפט הראשון מזה שבועות שיצא לו מהפה לכיווני.

"הרדיו בפגרה," אמרתי, "כבר מעל חודש."

"אהה, אז היית איתנו בארוחת שישי?" הוא שאל.

"כן אבא," אמרתי, "ישבתי ממש לידך."

"אהה. לא ראיתי אותך." הוא אמר. אחותי הסתכלה עלינו לרגע מסלון, היא כנראה שמעה את השיחה. על הפנים שלה השתקף המבט הכי המום בעולם. אני בהיתי בו בזמן שחזר לעיתון שלו בלי ליחס יותר מדי חשיבות למילים האלה שיצאו לו מהפה ולא הצלחתי לזוז או לומר מילה.

מכל הפעמים שנכנסתי לבית והוא לא ראה אותי נכנסת אחרי שבוע שלא התראינו, מכל הפעמים שאמרתי לו שלום והוא לא ענה, מכל הפעמים שהתקשרתי והוא אמר שהוא עסוק, זה היה הדבר ששבר לי את הלב.

ואז נסעתי לחווה, ונעלמתי להם לשלושה שבועות. הטלפון שלי לא עבד רוב הזמן אז ציפיתי לאיזה סוג של געגוע.

כשחזרתי מהחווה, לא היה לי לאן ללכת אז נשארתי אצלם. הוא כן הסתכל עליי כשנכנסתי ואמר לי, "השתזפת." ואמא שלי שוחחה איתי ושאלה איך היה. סיפרתי לה בקצרה, כי היא היתה באמצע הבישולים לשבת, ואז ישבתי לאכול צהריים. זה היה אחד המקרים הנדירים האלה שגם אבא שלי אוכל איתי בשולחן. קורה פעם במילניום. ואז הוא שאל, "מה עם בעל הדירה שלך? לא הפריע לו שאת עוזבת?"

עכשיו הוא נזכר לשאול אותי את זה. אחרי שכבר מזמן עזבתי ולא היה לי איפה להשאיר את הארגזים והשארתי אותם בבוידעם של הדירה הקודמת, בלי לתת לנואשות שלי לדרוך לי על האגו ולהתקשר אליו ולבקש עזרה עם הרכב, ותכלס גם כי לא רציתי לטרטר אותו. אחרי שלושה שבועות שלא ראה אותי - זה מה שהיה לו להגיד.

"לא." אמרתי, "מצאתי לו דיירים חדשים."

"והוא לא לקח לך עוד כסף?" הוא שאל.

"הוא הפקיד צ'ק שלם על חצי חודש, אבל יחזיר לי חצי מהסכום במזומן." הסברתי.

"אל תוותרי לו." הוא אמר.

אבא שלי לא דברן גדול, אבל כשמדובר בכסף הוא חייב לדבר בצורה כזאת. "אל תוותרי לו", "שילך קיבינימט", "תתבעי אותם!" וכאלה. הוא פתח איתי שיחה על כסף! על הנושא האחרון בעולם שמעניין אותי!

"אני לא אוותר לו," אמרתי בקרירות, "אני אלך לשם ואני ארביץ לו."

הוא הסתכל עליי. סוף סוף מרים אליי מבט. הפנים שלו נראו לי זקנות פתאום, הרבה יותר זקנות מהפעם האחרונה שבאמת הסתכלנו אחד על השניה, "מה יש לך?" הוא שאל, "למה את מגיבה ככה?"

"אני יודעת להסתדר, אני לא צריכה שתהיה היועץ הפיננסי שלי." אמרתי.

"למה לא? את לא רוצה עצה מאבא שלך?"

"אם זה הנושא היחיד שאנחנו מדברים עליו, אז לא." אמרתי, וקמתי לפנות את הצלחת שלי, "אם אתה רוצה לדבר איתי, תשאל אותי מה שלומי, תשאל אם הכל בסדר ואם אני מסתדרת, תשאל אותי אם אני מאושרת - לא אם לקחו או לא לקחו את הכסף שלי!"

בחיי, מעולם לא הרמתי את הקול על אבא, גם לא על אמא. גידלו אותי תחת המשפט "כבד את אביך ואת אימך", תמיד כיבדתי אותם. מעולם לא צעקתי או קיללתי אותם, אפילו לא בתוך הראש שלי וגם כשממש רציתי. ותאמינו לי, רציתי.

אמא שלי שמעה את כל זה, וכהרגלה, התערבה. אבל לא הארכתי איתם בויכוח, הלכתי לקרון ועישנתי פקט סיגריות.

מאוחר יותר, בערב, אמי שאלה מה קרה שהתפרצתי ככה על אבא. הסברתי לה שהוא לא דיבר איתי שבועות ועכשיו כשהוא סוף סוף אמר מילה, זה על כסף. פאקינג כסף. כאילו שאני איזו לקוחה שלו או עמיתה לעבודה, לא הבת שלו. איך יכול להיות שאין לו נושא אחר לדבר איתי עליו?

"לאבא שלך יש קטע כזה," אמרה לי אמא, "שהוא לא כל כך יודע לדבר."

"אני יודעת, אבל הוא לא היה ככה פעם. זה החמיר."

"זה מהמשפחה שלו," היא אמרה, "גם ההורים שלו והאחים שלו, כולם כאלה. והוא, רוצה לדבר, אבל לא יודע איך. אני נשואה לו כבר יותר משלושים שנה ואיתי הוא לא מדבר כמעט. חוץ מ'מה יש לאכול?' או 'רוצה קפה?' הוא לא מדבר איתי. גם לי זה כואב."

רציתי להגיד לה שאם זו הסיבה שעכשיו גם אני לא יכולה לדבר איתה, כי כנראה החיים איתו הרגילו אותה לשבת כל היום עם הוואטסאפ שלה ולהתעלם מכל מי שמדבר איתה או לסלק את כל מי שעושה קצת רעש שמסמן שיש חיים בבית, אז זה לא תירוץ. אבל היתה בינינו בהתחלה שיחה קצת גועשת, ואז היא נרגעה, שלא רציתי להרוס. זה נדיר שאנחנו מדברות ככה.

היא המשיכה, "כשהוא לא יודע מה להגיד אבל רוצה לפתוח בשיחה, הוא נהיה מביך כזה. הוא מדבר פתאום על נושאים לא קשורים. את רואה איך הוא, גם עם זרים הוא ככה."

"אז יש לו בעיית תקשורת, בסדר, זה לא אומר שהוא לא יכול להגיד לי שלום. יש לי חבר עם אספרגר שמכיר אותי יותר טוב ממנו. הוא אבא שלי והוא לא היה ככה פעם."

"אז אולי זה החמיר, את צודקת. לא יודעת מה יש לו, אף פעם לא עשו לו איבחון," היא אמרה, "אבל הוא כזה ותמיד היה, אי אפשר לשנות את זה עכשיו. ואת כן חשובה לו, הוא שואל עליך הרבה פעמים."

"הוא לא מרים טלפון, שואל עליי כשאני לא פה, וכשאני פה הוא לא רואה אותי?" שאלתי, לא מאמינה. ואז סיפרתי לה על מה שקרה בשבת ההיא לפני כמה שבועות והיא היתה המומה.

"ככה הוא אמר לך?" היא שאלה.

"כן, ואני מבטיחה לך שהוא אפילו לא זוכר את זה."

"איך לא שמעתי את זה?" היא שאלה.

"היית עסוקה עם הילדים." אמרתי, "היה הרבה רעש בבית."

"אם הייתי שומעת הייתי אומרת לו משהו."

"אז טוב שלא שמעת, היית מביכה אותו לפני כולם." אמרתי.

"הייתי מעירה לו מול כולם, שיתבייש וילמד לקח." היא אמרה. תמיד היתה צועקת עליו מול המשפחה ושנאתי כשזה קרה, שנאתי לרחם על אבא שלי, "אבל שוב אני אומרת, ג'אם, הוא לא מנסה להכאיב לך. הוא אפילו לא הבין שמה שהוא אמר העליב אותך. לכי לדבר איתו, תגידי לו הכל."

זה בדיוק מה שפיץ' אמרה לי לעשות כמה חודשים לפני כן, כשסיפרתי לה שאבא שלי מתעלם מקיומי. "דברי איתו, ג'אם," היא אמרה, "את לא יודעת לדבר כשמשהו כואב לך, רק לשמור בבטן. ברור לך שמתישהו זה יתפוצץ, נכון?"

כשישבתי לעשן מחוץ לקרון באותו ערב, אבא כנראה שמע אותי וקרא לי להיכנס אליו למשרד. השארתי את הספר בחוץ, כיביתי את הסיגריה ונכנסתי עם הקפה, מנסה להיראות כאילו אין לי מה להגיד לו. לשחק אדישה זו המומחיות שלי, אל תספרו לאף אחד. אני עוטה על עצמי פוקר פייס וממקדת מבט חודר בבנאדם עד שהוא מרגיש לא בנוח. זה תענוג בשבילי לעשות את זה לאנשים שזה מגיע להם. אבל עם אבא שלי, התחלתי את התהליך ולא הצלחתי לסיים. יש לו מעמד אחר. הוא לא סתם מישהו שהכעיס אותי.

הוא שאל מה קרה לי והסברתי לו. אמרתי לו את כל מה שאמרתי לאמא.

"על מה את מדברת, אני תמיד מדבר איתך."

"חלמת את זה," אמרתי, "לא דיברת איתי מילה חוץ ממה שאמרת היום, וממה שאמרת לפני כמה שבועות בשבת בבוקר."

הוא שאל מה הוא אמר וסיפרתי לו גם על זה.

"אני לא מבינה למה אין לך על מה לדבר איתי." אמרתי, "ויתרתי על כל סוף שבוע שהיה לי בחצי השנה האחרונה כדי לבוא לכאן. זה בערך 30 סופי שבוע! 30 סופי שבוע יקרים שהיו לי חשובים כל כך! ויתרתי על ביקורים אצל סבתא כדי לבוא לכאן, ויתרתי על שני פסטיבלים כדי לבוא לכאן, ויתרתי על ימי החופש היחידים שנתנו לי זמן לסידורים, לבילוי עם חברים, והכי חשוב - לכתיבה, רק כדי לבוא לכאן! אתה חושב שעשיתי את זה כי אני עד כדי כך נהנית פה? רוב הזמן אתה תקוע במשרד שלך, אמא תקועה עם הוואטסאפ שלה ור'(אחותי) בחדרה. הבית הזה מרגיש כמו כנסייה ושבת זה היום היחיד שהמשפחה באמת יושבת יחד. אבל גם אז, אם הילדים לא פה, אתם בדרך כלל נרדמים כל אחד באיזו פינה. אם לא היה לי את ר' להיות איתה, הייתי מתחילה לשאול את הקירות על היום שלהן. אני כבר גרתי לבד, אני לא צריכה לבוא לכאן כדי להרגיש אותו הדבר."

"זה לא ככה. אנחנו עסוקים. יש לי המון עבודה בימים האחרונים. אני טובע בעבודה."

"אני יודעת, אני רואה." אמרתי, "וזה נהדר, באמת. זה טוב שיש לך הרבה עבודה ואני יודעת כמה העסק הזה חשוב לך, אבל לא ייתכן שהעבודה הזאת גוזלת לך את הזמן להגיד לי שלום כשאני מגיעה. הרי לא עבדת בזמן הארוחה ביום שישי כשישבתי ממש לידך וחשבת שאני ברדיו. לא עבדת בזמן שקראת עיתון באותו בוקר ולא היה לך מה להגיד לי. אתה יודע מתי כן עבדת? בכל הימים האחרים שלא הייתי פה. וגם אותם, היית מבטל בלי להסס אם ט' היתה קוראת לך לבוא אליה עד לבאר שבע כדי להחליף לה איזו נורה."

"את אומרת שאני נותן לה יותר יחס?"

אף פעם לא רציתי לפתוח את הנושא הזה איתו, באמת. אבל כן, מאז שאני זוכרת את עצמי, ט', אחותי הגדולה, תמיד קיבלה את כל האהבה שאני לא קיבלתי. הם גאים בה הרבה יותר ולא שמים לב שהם מראים את זה בכל דרך אפשרית, וכל הניסיונות שלהם להכחיש ולטשטש את זה רק גורמים לזה לבלוט יותר.

"לא רק יחס," עניתי, "אתה אף פעם לא נוסע לב"ש, אין לך מה לעשות שם. כשאתה נוסע, זה בשבילה; כדי לסדר לה את המזגן המקולקל, כדי להתקין לה את הנברשות החדשות, כדי לעזור לה לפרוק את הארגזים, כדי לקחת או להחזיר את הילדים. וזה נפלא, ככה זה צריך להיות. היא הבת שלך. אבל אני הבת שלך בדיוק באותה מידה, רק 4 שנים מאוחר יותר. היית עשרות פעמים בעיר שלי. אתה עובד שם, רופא השיניים שלך שם, אתה עובר שם בדרכים לפעמים, זה מרחק של 50 דקות מכאן. לא עברתי רחוק בכוונה, כי אמא לא רצתה שאגור רחוק אז נשארתי בצפון בשבילכם. אבל למה באף אחת מהפעמים האלו לא עצרת לראות אותי? אני תמיד באה לקראתכם, בכל דבר, ובחיים לא דרכתם בדירה שלי. אני לא צריכה שתתקן לי את המזגן או שתתקין לי נברשת, אני רק רוצה להכין לך כוס קפה. גם אם תלך אחרי עשר דקות, זה יעשה לי את היום. אף פעם לא ביקשתי ממך לבוא כי ידעתי שאתה עסוק, חיכיתי שזה יבוא ממך. גם עכשיו לא הייתי מדברת, אבל שאלת אותי מה מפריע לי, מה קרה לי שהתפרצתי עליך, אז הנה. זו הסיבה."

"לא היה לי מושג שככה את מרגישה."

"כי אף פעם לא שאלת." אמרתי. "אם היית שואל, הייתי אומרת ואתה היית יודע."

"את יכולה להגיד לי בלי שאני אשאל."

"זה לא יעבוד," אמרתי, "אתה לא זוכר שהיתה לי הפסקת חשמל והתקשרתי אליך כדי לשאול מה אפשר לעשות אם כל המפסקים למעלה והכל נראה בסדר אצל השכנים, ואתה אמרת, 'נשמע שהכל תקין. תחכי קצת ואם לא יחזור תחזרי אליי'. אתה זוכר בכלל שזה קרה? כי לא התקשרת לשאול אותי אם הכל הסתדר, ואני יודעת שאני לא חזרתי אליך. אם היה אכפת לך אפילו קצת, היית מתקשר. אם הייתי לקוחה שלך, היית מתקשר. לא ביקשתי שתיקח את האוטו ותבוא, רק תראה שאתה זוכר."

"מה קרה בסוף?"

"השכן עזר לי." אמרתי, "זה משנה עכשיו? החשמל הזה כבר אפילו לא שלי. הוא בוזבז ונגמר ושולם."

"מה את רוצה שאני אעשה?"

רק בשלב הזה התיישבתי מולו והנחתי את הקפה על השולחן. רציתי שלא תהיה לו ברירה אלא להסתכל עליי. "אתה זוכר שגרתי בכרמיאל?" שאלתי. הוא הנהן. "זה היה אחרי תקופה של שנתיים כמעט שלא התראינו. כנראה שאז, רף הגעגועים שלך היה גבוה. טעיתי לחשוב שאני הדבר הכי חשוב לך בעולם, כי כמעט כל שבוע היית לוקח את האוטו ונוסע אליי, עד כרמיאל, רק כדי לשבת איתי באיזה בית קפה ולדבר. אתה - שבחיים לא יוצא מהבית אם זה לא בענייני עבודה או לבית הכנסת. באת במיוחד בשבילי."

"אני זוכר, זה היה נחמד."

"זה היה נפלא!" אמרתי, חיוך ענק נפרש לי על הפנים והתאפקתי לא לבכות מולו, "הייתי מחכה לימים האלה. כשהיית מתקשר ואומר, 'אני אגיע ביום שלישי', הייתי מחכה, סופרת בדקות לאחור, מתי יגיע יום שלישי ואבא יבוא וניסע ביחד לבית קפה, וכל העולם מסביב יעצר והוא יספר לי על החיים בבית ועל העבודה ואני אספר לו על מה שקורה איתי. חיכיתי לך והייתי משריינת את היום כדי שלא אהיה עסוקה. וכשהיית מתקשר לבטל, הייתי מתרסקת. הייתי נכנסת לכזה דיכאון, שאפילו לא הייתי מצליחה להסתיר אותו, וע'(אישתו של דודי שאצלם גרתי באותם ימים) היתה מצטערת בשבילי."

"אני לא ידעתי שזה היה כל כך חשוב לך."

"למה לא? חשבת שאני רוצה את הקשר איתך כדי שתיתן לי עצות פיננסיות ושתעזור לי עם כסף? בשביל זה יש לי בנקאי. אתה יודע שאני עצמאית, תמיד הייתי. לא ביקשתי שתפנה לי כמה שעות בשבוע, לא ביקשתי שתיסע אליי ותישב איתי כמו פעם, אם יש לך עבודה אז תעבוד, זה בסדר. אני פשוט רוצה להיות הבת שלך, ומבקשת שכשאני כאן אז תראה אותי, וכשאני מדברת אז תשמע."

ובשלב הזה אני חושבת שהוא הבין. על אבי, אף פעם לא רואים חיצונית איך הוא מרגיש; אבל אני יכולה להבטיח שהעיניים שלו התלחלחו והחלטתי שהקשיתי עליו מספיק, אז איחלתי לו לילה טוב והלכתי.

אנשים מתאמצים להיות בקשר עם הילדים שלהם אבל לילדים שלהם אין זמן אליהם, הם עסוקים עם עבודה וילדים וסידורים. אצלנו זה הפוך. אני מתאמצת להיות בקשר איתם והם תמיד נראים עסוקים מדי. אבל אני לא צריכה להיות זו שמתאמצת לקשר, אני הילדה.

עם אמי המצב די אבוד. הקשר בינינו לעולם לא יהיה קרוב כמו הקשר שלה עם אחיותיי. אבל אבא, מאז השיחה, נראה שהעיניים שלו כבר פחות חופרות באדמה למפלט משיחות, הן מביטות בי. הוא משתדל. אני אוהבת אותו.

הנסיעה הכי ארוכה שעשיתי בחיי. אפילו יותר מהנסיעות הלוך וחזור לאילת. אולי בגלל שהחלפתי שלוש פעמים: אוטובוס - רכבת - אוטובוס. אבל אין לי בעיה עם זה. הנסיעה נותנת לי זמן לישון, לחשוב, להתאפס קצת.

יום לפני שנסעתי אל המדבר, חברה טובה שלי באה אלי. סיפרתי לכם עליה בעבר, סיפרתי שהתנתקו דרכינו ושלא התראינו מלא זמן. היה לי מצד אחד כעס כלפיה כי נעלמה לי בתקופה קשה, מיד אחרי מותו של מ', בגלל ש"אין לי שמחה" לפי מה שהיא אמרה, ו"אסור לה להיכנס לדיכאון עכשיו", אבל מצד שני התגעגעתי לחברות איתה. יש בה פלפל שלא נמצא אצל הרבה בחורות. אין לי הרבה חברות בנות ואיתה כן הסתדרתי. היא היתה נשית וגם הפכה אותי קצת יותר לאישה. יש בה גאווה נשית, והיא תמיד היתה אומרת, "תפסיקי להיות כזאת גבר," או, "תראי איזה מדהים יושבת עליך שמלה. תהי נשית יותר." אבל גם כשראתה אותי לובשת בגד בית מלוכלך היתה אומרת, "אפילו שק מכוער כזה יושב עליך יפה. אם אני אלבש את זה, אראה נורא."

חזרנו לקשר לפני כמה זמן, ולפני שיצאתי למדבר היא באה אלי לדירה המלאה ארגזים ושוחחה איתי. זה היה ממש שעה לפני שכבר הייתי צריכה לקחת את כל הארגזים, היא פשוט רצתה נורא לראות אותי לפני שאני יוצאת ואם להיות לגמרי כנה, הייתי זקוקה למילה מחברה טובה באותם ימים. שמחתי שבאה.

היא אמרה שלדעתה אני עושה טעות.

"למה אין לך עוגן?" היא אמרה כמה וכמה פעמים, "את כל הזמן מתרוצצת מפה לשם. לא טוב לך ואת רצה. לא נותנת לעצמך לעצור ולנשום! תעצרי!"

"אני כבר חצי שנה כאן!" התגוננתי.

"ג'אם, חצי שנה זה כלום." היא אמרה, "את אוהבת את השכונה הזאת, יש לך כאן חברים טובים. למה את בורחת למדבר?"

"כי אני צריכה שקט מהעיר. זה זמני, לא לתמיד."

"וזו בדיוק הבעיה שלי איתך!" היא אמרה, "אני דואגת לך כי הכל אצלך זמני. את לא מורידה עוגן אף פעם!"

"אני בטוחה שכשתהיה לי מנוחה נפשית, אני אוריד. כרגע אין לי, אם אשאר, אתחרפן." אמרתי, "חוץ מזה, זה זמן רב מאוד שאני רוצה לעבוד באדמה. אני רוצה לחיות כמה זמן בשקט, לעבוד באדמה ולא לדאוג מכסף ואוכל ומגורים. אין לי דירה - זו ההזדמנות שלי! אין לי מה לחפש כאן כרגע חוץ מתסכול וכאב ראש. דירה, עבודה מזדמנת, עוד דאגות כלכליות... אני לא רוצה את זה יותר. אני רוצה מקום פסטורלי שבו אשמע את התנים בלילה ואת המחשבות שלי."

"אני מבינה שאת רוצה שקט." היא אמרה בסוף, והביאה לי מכתב חתום ועליו כתוב, 'לג'אם שלי'.

"מה זה?" שאלתי.

"אל תפתחי אותו עד שלא תרגישי שאת זקוקה למילה טובה." היא אמרה לי, "אם יהיה לך קשה והטלפון הדפוק שלך לא יעבוד, זה מה שאולי יחזיק אותך. ככה אני לא לגמרי רחוקה ממך."

הודיתי לה, וגם נתתי לה את האסופה שבה אחד הסיפורים שלי מופיע עם הקדשה, לבקשתה.

פגשתי את ס' בבאר שבע ומשם לקחנו אוטובוס לחווה שלא אומר בדיוק היכן היא ממוקמת כדי לשמור על פרטיותם של בעליה, אבל אומר שהיא בנגב. הגענו בערב, ולכן היה נעים. אפילו קריר. הדבר הראשון שראיתי כשירדנו מהאוטובוס והתחלנו ללכת במדבר לכיוון החווה היה חבורה של כלבים רצים לעברנו.

"הם משוגעים." אמר לי ס', "כלבים משוגעים."

הם קפצו עלינו והתחילו לנבוח בקולי קולות, אבל הם לא מזיקים.

נכנסנו לתוך קרון ובו ישבה נערה וקראה ספר. היא אמרה לי שלום במבטא אמריקאי ותוך כמה דקות התארגנו ונכנסנו לישון. השעה היתה 9 בערב והיינו צריכים כבר להיות על הרגליים ב5.

כבר אז הרגשתי שה"בריחה" למדבר היתה נכונה, ושזה ייתן לי את השקט שלו ייחלתי.

זה אמנם יישמע סותר, אבל כשהתעוררנו, לא היה לי זמן לקפה או סיגריה. מיד לעבודה. לבשתי מגפי עבודה, ג'ינס צמוד ארוך וחולצה רחבה. הבוקר היה קריר ולכן לא ידעתי איזו טעות קשה אני עושה. האכלנו את העיזים ומנהלת החווה, בחורה נחמדה שנקרא לה ת', חלבה אותן. העיזים יודעות את השיגרה שלהן, מתחילות לפעות בחמש, יודעות שבאים להאכיל אותן, יודעות את התור - מי ראשונה, מי אחרונה, ואפילו מחכות ליד הדלת כדי להיכנס מיד כשתסיים עם העז שבפנים. תרנגולות מסתובבות חופשי בחווה וגם בתוך הכלוב של העיזים, והן מקרקרות לא רק בבוקר, אלא במהלך כל היום.

אחרי שסיימנו עם העיזים והטליות, העלנו כמה ארגזים על המשאית הפתוחה מאחורה, התיישבנו ביניהם ות' נהגה. נסענו למטע.

ישנם 5 חלקות בכל החווה, עצי זית, הדרים, פירות, גינת ירק וגפנים. ת' הסבירה שהם לא ידעו שאני וס' נגיע היום ותכננו לעשות משהו אחר, אבל אם אנחנו כבר שם אפשר להתחיל קומפוסט.

קומפוסט נעשה אחת לשלושה חודשים, היא הסבירה. צריך לאסוף קומפוסט (שעשוי מתערובת של צועת עופות וזבל ועוד כמה דברים אורגניים), לשים אותו בתוך דליים, לקחת אותם עם המריצה אל שורות העצים, להניח אותם ליד הגזע, ממש מעל השורשים, לוודא שהטפטפות ממוקמות מעליו ואז לחסות עם חיפוי. נשמע פשוט, לא התרגשתי. אבל כשהתחלנו והבנתי באיזה ג'ונגל אנחנו עובדים, שיניתי את דעתי.

"זו החלקה הכי קשה," הסבירה ת', "היא ממש ג'ונגלית, האחרות יותר נוחות לעבודה."

ג'ונגלית? לא רק. הרגשתי שאני דמות באבודים, מפלסת את דרכי בין שיחי ענק. היו שם חרקים מכל סוג אפשרי, כאלה שלא רק שלא ראיתי מימיי אלא שאפילו לא שמעתי עליהם. הכי מפחידים היו העכבישים. הם היו ענקיים ולבנים ונראו ארסיים. אני לא יודעת אם באמת היו, אבל הגודל והצבע נתנו לי תמונה די ברורה שהבהירה לי שעדיף לא להתקרב אליהם. אבל הם היו בכל מקום, והרשתות שלהם יותר חזקות משל ספיידרמן. כדי להגיע אל העץ, הייתי צריכה לקרוע את הרשתות ולהכעיס אותם קצת. הם היו ענקיים והתחילו להתנדנד על הרשת הקורסת ויכולתי להרגיש את מבטם הזועם ננעץ בי, מבטיח שעוד אשלם על זה. פעם אחת הרגל שלי נדבקה לקור אחד, ורק אחרי שלושה צעדים הוא השתחרר. כמו מסטיק. ממש כור גרעיני.

אז זה עבד ככה: היינו מתעוררים כל בוקר בחמש, מטפלים בעיזים ובתרנגולות, אחר כך נוסעים למטעים ועובדים באחת החלקות עד סביבות 11, כשהשמש כבר ממש חזקה וקשה לעבוד. אחר כך היתה הפסקה ארוכה שבה היינו יושבים בקרון, שעשוי עץ אז הוא היה כמו חממה בפנים, וטובלים בזיעה של עצמנו. אין קירור, אבל מה? - אין גם דוד. אז המים תמיד קרים במקלחת. זה לא היה כזה נורא, כי היה חם ובמילא להתקלח במים רותחים לא היה בא בחשבון, אבל לפחות אם היו פושרים היתה לי הזדמנות להתרגל אליהם. זה היה תמיד מכת קור. אחר כך את יוצאת ותוך דקה - שוב מזיעה.

היה חדר קירור בחווה, שם שמרו את הפירות. היינו יכולים ללכת לשם ולאכול מה שבא לנו מתוך הארגזים של הפירות הפגומים, אלה שלא יוצאים למשלוחים. לפעמים, בהפסקה, היינו הולכים לשבת קצת בחדר הקירור כדי להתקרר, אבל לא הצלחנו לשבת שם יותר מדקה וחצי בלי לקפוא.

אחרי ההפסקה הארוכה, בחמש בערב, יוצאים לעוד עבודה, אבל קצרה יותר. בערך שעתיים, וגם פשוטה יותר. פחות פיזית. נקישת עשבים או קטיף או משהו כזה. זה היה דווקא כיף.

היום השני היה הקשה ביותר, אבל אז לפחות ידעתי למה לצפות. השמש קפחה ולא ראיתי את הסוף של היום הזה. השעה היתה 10 וחצי כשת' הגיעה ואמרה שהיא העיפה מבט ובחלק מהעצים הקומפוסט מוננח לא נכון, אז עכשיו נעצור הכל ונעבור עץ עץ, ומה שלא מונח נכון צריך לתקן. פאק מי. מותשים, עברנו עץ עץ והתחלנו לתקן. המים שהבאנו איתנו כבר היו רותחים ולא היה מה לשתות. הלכתי לברז שבסוף החלקה והכנסתי את הראש מתחתיו, נותנת למים להחיות אותי, אבל גם הם היו חמים. המים פה חמים, אבל במקלחת שלנו קפואים. היגיון זה משהו.

ואולי חשבתי שהעכבישים הלבנים ההם היו היצורים הכי מפחידים במטע. אבל באותו יום, ס' אמר לי שראה נחש מתחת לאחד מעצי הזית.

"אם תראו נחש, תתרחקו ממנו." אמרה ת'.

"שיט..." לחש לי ס', "זה לא היה ברור?"

ואם זה לא מספיק, כשדיברתי עם אחותי בטלפון, הייתי על דיבורית כי הם היו בנסיעה וגיסי אמר לי, "הבסיס ששירתתי בו נמצא שם באזור, תיזהרי מזבוב החול!"

"זבוב החול?" שאלתי.

"זה זבוב שאם הוא עוקץ אותך יש לך פצע שבהתחלה את לא מרגישה, אבל הוא מתפתח לשושנת יריחו וזה יכול להיות ממש מסוכן. חטפתי כזה על הפנים."

"איפה הם מסתובבים?" שאלתי.

"בעיקר ליד שיחים. תתרחקי משיחים נמוכים."

"פאק, על מה אתה מדבר?" אמרתי, "אני כל הזמן ליד שיחים נמוכים!" לא מזכירה את העובדה שבאותו הרגע ממש, כשדיברנו, ישבתי ליד שיח נמוך.

וזה היה נדיר שיכולתי בכלל לדבר בטלפון. במשך כל היום לא היתה לי קליטה, והיא היתה חוזרת רק בלילה, כשכבר הלכתי לישון. ואז פתאום הייתי חוטפת מטר של אסמסים וכבר לא היה לי כוח אז הייתי רואה אותם רק למחרת, אחרי העבודה של הבוקר.

כל מי שסיפרתי לו שאני הולכת לעבוד בחווה בדרום אמר לי, "זה לא בשבילך," או, "את לא תחזיקי מעמד, זה קשה מדי."

לא הבנתי למה. הרגשתי שזה לגמרי בשבילי.

היחידים שלא אמרו לי שזה לא בשבילי היו ס' וי'. יותר מזה, י' אמר שהוא חושב שזה אמיץ מצדי לעזוב הכל וללכת לעשות משהו שאני לא מכירה רחוק כל כך.

אבל כל האחרים, אלה שלא האמינו בי, לא הבינו שככל שהם יגידו לי שזה לא בשבילי וככל שהם יגידו לי שלא אחזיק מעמד, אתאמץ יותר. אדחף את הגבולות שלי מעבר לכל דמיון. ובכל פעם שהייתי תשושה ורק רציתי ליפול מהרגליים בגלל החום הכבד והעייפות, הדברים האלה הידהדו לי בראש, והייתי מכה עם המעדר בכל הכוח.

גם ביום השלישי עשינו קומפוסט.

מסתבר שבגלל שהיינו שלושה עובדים, הם ניצלו את זה והחליטו לתת לנו את העבודה הכי קשה ומזעזעת. לא עשיתי עוד כלום חוץ מקומפוסט ונקישת עשבים, ונורא רציתי לעשות גם דברים אחרים. לעמוד בתוך ערימה של חרא ולהתכופף מתחת לעצים מלאי חרקי מוות ונחשים, עם כמה שזה היה נחמד, לא היה הדבר היחיד שתכננתי להתנסות בו. רציתי ללמוד, לראות הכל, להכיר מה עוד כרוך בעבודה חקלאית.

והחום? גם הוא לא היה בתכנון. כמובן שידעתי שיהיה חם, אבל בהפסקות לא הצלחנו לנוח כי החום שיגע אותנו. במקום לשבת בשקט ולנוח או לבשל משהו לאכול כי לא אכלנו כל היום כלום חוץ מפירות, מצאנו את עצמנו מתפתלים מחום בקרון, אחר כך שמרפסת, לא מוצאים תנוחה, אחר כך יוצאים קצת לחדר הקירור ושוב מתפתלים מחום במרפסת. רק בסביבות 7 בערב התחיל להיות נעים. אבל ממש נעים. רק שאז, נהנינו מהאקלים המושלם הזה רק לעוד איזה שעתיים - ולמיטה. כי צריך לקום ב5. ובחמש היה קר ממש, וקשה לצאת מהמיטה בגלל הקור.

אני יודעת שזה נשמע כאילו לא נהניתי בכלל, כי היה קשה. אבל לא. למרות החום, למרות היצורים המשונים, למרות המקלחות הקרות ולמרות העבודה הפיזית הקשה - היה נהדר! כי כל הקשיים הפיזיים שחררו משהו בנפש שלי שהיה לגמרי מתוסכל. אני לא יודעת להגיד מה, לא הייתי כל כך העצמי לאחרונה. הרבה לחץ, הרבה רדיפה אחרי מה יהיה מחר, או שצריך עוד עבודה כי אין כסף, או חיפוש דירה, או לרצות חברים... היה לי כבד. רציתי נואשות מקום שקט. ותאמינו לי, הנגב הוא המקום הכי שקט שיכולתי לברוח אליו.

והמכתב של פיץ'? פתחתי אותו ביום חמישי.

ת' הגיע אלינו לקרון. היא הביאה לי דבק רב תכליתי כי הסוליה שלי השתחררה קצת ואז ביקשה לשבת ולשוחח איתנו. מיד הבנתי מה עומד לבוא.

אני וס' ישבנו על הנדנדה והיא ישבה בכיסא לידנו.

"אני וא' (א' זה בעלה) החלטנו שאנחנו רוצים להביא לכאן עובדים מקצועיים. כאלה שכבר יש להם ניסיון של כמה שנים טובות בחקלאות ושלא נצטרך ללמד אותם את העבודה. אולי תאילנדים. אנחנו נשלם לכם על העבודה שעשיתם, אבל מכאן לא נוכל להחזיק בכם עוד כעובדים. תוכלו להישאר כמתנדבים, כמו ל' (ל' זו הבחורה שעבדה איתנו), כי אנחנו רוצים אתכם, אתם באמת מאמי, אבל לא בתור עובדים בתשלום. מצטערת."

עוד לא הספקתי לעכל מה אמרה, למרות שידעתי שזה בא; אבל ס', בלי לחכות, שאל, "את מכירה אולי חוות אחרות שמחפשות עובדים?"

לא רציתי לעזוב. היה לי קשה, אבל כל כך נפלא נפשית! לא מיציתי אפילו טיפה את מה שבאתי לחפש כל כך רחוק! התסכול שאכל אותי באותו ערב לפני שנסענו חזרה צפונה... אני לא יכולה לתאר אותו במילים. התיישבתי באיזו פינה במדבר, ופתחתי את המכתב של פיץ'.

קראתי אותו לפחות 5 פעמים ברצף, ואז עוד 10 פעמים.

קליטה לא היתה לי. היא צדקה.

למחרת התעוררנו לאוטובוס של עשרים לשש, עם הכסף המזומן ששילמו לנו שהוא כל מה שהיה לנו בארנקים, ונסענו. ישנו באוטובוס, אפילו הבאנו איתנו שמיכה. ירדנו בבאר שבע, והתיישבנו שם, יום שישי בבוקר, לפחות כשלוש שעות.

חיילים ירדו ועלו בהמוניהם מאוטובוסים, מאבטחים מסתובבים ועושים עשרות הפסקות סיגריה, קבצנים מבקשים כסף מכל עובר ושב ואנחנו יושבים, שותים קפה ועוד קפה, או במקרה של ס', מיץ גזר ועוד מיץ גזר. לא ידענו לאן ללכת.

ס' לא רצה לחזור הביתה כי אבא שלו בחופש והוא משגע אותו, ובנוסף להכל משפצים אצלם בבית.

"לפחות יש לך את הקנאביס של אמא," אמרתי לס', "ואתה גר בקיבוץ אז לא יהיה לך רעש וסירחון של עיר. לאן אני אמורה ללכת?" ואז עלה לי רעיון,"אולי אשאר אצלך?"

"אני אמור לגרור את כל הרהיטים שלי החוצה ולא יהיה לך איפה לישון."

"לעזאזל."

"לכי לי'." אמר ס'.

אבל זה לא הלך טוב כל כך. התקשרתי לי' והוא ישן ואמר שיתקשר אחר כך, ולא חזר. לא רציתי ללכת לשם ולהפתיע אותו, כי אולי לא יהיה בבית ואולי לא נשאר סוף שבוע בכלל. חוץ מזה, רציתי שקט. רציתי להישאר במדבר. עם החום והטינופת והריח של העיזים.

"לכי להורים."

"אני לא יכולה," אמרתי, אני עדיין מלאה כעס אליהם על איך שהתנהגו כלפיי, לא בא לי לראות אותם. וגם אם לא כעסתי, אני לא רוצה להאלץ לדבר איתם. אני רוצה שקט."

אצל ההורים הם או ישאלו אותי על החווה ויתחילו לחפור לי נגד זה ולהגיד לי "אמרנו לך." או יתעלמו לגמרי מהעניין ויגרמו לי להרגיש לא חשובה בכלל. שתי האפשרויות האלה דוחות אותי. לא הייתי צריכה לשמוע "אמרנו לך." ולא הייתי צריכה התעלמות. רק קצת זמן של שקט.

בסוף אמרתי לו שכנראה אשאר לישון ברחוב.

"לא, ג'אם." הוא אמר, "אני מכיר אותך, את לא זהירה ועוד תעשי את זה. אל תישני ברחוב."

"מה אכפת לך?"

"אכפת לי, אל תישני ברחוב."

"תפסיק עם השטויות שלך, ישנתי ברחובות תקופות ארוכות."

"נו, וזה לא דבר טוב!" הוא כעס, "בטח שלא לבד!"

אבל לגמרי התעלמתי מדבריו. הוא סתם היסטרי לפעמים.

ישבתי ברכבת וכמעט שהייתי בחיפה ועוד לא ידעתי לאן אני רוצה ללכת. י' חזר אלי בטלפון וסיפר לי קצת על היום שלו, התנצל שלא חזר אלי ואמר ש"שכח" כי היה רדום. אמרתי לו שהכל בסדר, אבל שיקרתי. רציתי לכעוס עליו, להגיד לו שאני זקוקה לו ושאני עלולה לישון ברחוב הלילה ולא אכפת לו בכלל. אבל לא היו לי האנרגיות. בכיתי המון בדרך חזרה, אני חושבת שהעיניים שלי התנפחו לגודל של שני בלוני מים. כל מה שרציתי היה לחזור אחורה ולבקש מהזוג הזה להישאר בחווה שלהם כמתנדבת, כי אני עוד לא מוכנה לעזוב. אבל היה מאוחר מדי.

ואז הוא שאל, "אז איפה תישארי הלילה."

"אני לא יודעת." אמרתי. לא כי התלבטתי, לא כי רציתי שיזמין אותי ולא כי רציתי שירחם עליי - גאאד ממש לא שירחם עליי. אלא כי באמת, באמת לא היה לי לאן.

לפני שנסעתי הוא בא לבקר, ישבנו ביחד ושתינו יין והוא אמר, "תעשי לי טובה, פליייז, בסוף השבוע כשאת מגיעה - תפלי אצלי. רק אצלי. אוקיי?" ובאושר שאין לתאר אמרתי לו, "סגרנו." אז ציפיתי שעכשיו יגיד, "בואי אלי." - באופן טבעי.

אבל כל מה שאמר היה, "אהה אוקיי, תעדכני אותי. אני אשמח לראות אותך אם תעצרי פה. אני הולך עכשיו לראות כמה חברים."

תעדכני אותי? אתה צוחק עליי? מה הוא חשב, שאני אתקשר לבקש שיבוא ואחכה לו שיואיל בטובו לעזוב את החברים ולהתפנות אליי, ואז לקוות שיזמין אותי אליו או להתחנן שאוכל להישאר אצלו כי כל האוטובוסים האחרונים נסעו לי כי יום שישי היום? אשמח לראות אותך אם תעצרי פה? כלומר, מבחינתך זה ברור שאני לא נשארת "פה" הלילה?

הלב שלי התרסק. ואז הכרוז של הרכבת הכריז "חיפה חוף הכרמל." והרמתי את הראש ומעבר לחלון ראיתי את הים.

כמה פינטזתי על ים כל השבוע הזה. בכל יום, כשטבעתי בזיעה של עצמי, כל מה שרציתי היה לקפוץ לתוך אגם מים. לצלול ולהתקרר.

בלי לחשוב, לקחתי את המזוודה שלי וירדתי לים. לא רציתי לחשוב יותר מדי, לא רציתי לקרוא לאף אחד שיצטרף אלי וגם לא לשכב ולהשתזף. תאמינו לי, אני שזופה ונראית כמו אפריקאית עכשיו, זה הדבר האחרון שהייתי צריכה. רק רציתי לצלול.

והורדתי את הבגדים ונכנסתי למים והגלים היו גבוהים ממש, והם קפצו עלי. ונלחמתי בהם, מנסה להיכנס עמוק יותר, להגיע אל הגלים הגבוהים יותר, מבהירה להם שאני מחליטה. ששם אני רוצה להיות. והם נאבקו אבל הגעתי עמוק יותר, ועמדתי עם הגב אל הגלים, עצמתי עיניים, וכשהגיע גל גדול הרפיתי מהאחיזה באדמה וקפצתי קדימה. הגל העיף אותי כמה מטרים ולא הייתי צריכה להפעיל אף שריר בגוף, רק לתת לו להיזרק ולהרגיש חופשיה. חשבתי שאעצור שם לטבילה קצרה, אבל לא יכולתי ללכת. נשארתי בתוך המים לפחות חצי שעה, עד שירדתי שוב לתחנת הרכבת.

שם, עם סוללה גוססת וחצי פס של קליטה, התקשרתי לפיץ'. סיפרתי לה הכל. על איך שפיטרו אותי מהחווה ושאין לי לאן ללכת. נראה לי שדיברתי די מהר ונשמעתי קצת מטורפת.

היא נשמעה מודאגת.

"ג'אם, תנשמי רגע." היא אמרה, "את זוכרת את מה שדיברנו על עוגן?"

"כן..."

"אז זה הזמן להוריד אחד ולהירגע. לכי לקרון שלך, אצל ההורים."

"אבל אני לא רוצה לראות אותם עכשיו." אמרתי לה.

"תשכחי מאנשים!" היא אמרה, כמעט כועסת, "תשכחי מההורים שלך, תשכחי מי', תשכחי מחברים. תעשי מה שאת באמת צריכה לעשות, ואת יודעת שמה שאת צריכה זה שקט נפשי. תורידי עוגן. לכי לקרון שלך, תעשי מקלחת טובה, תישני סוף סוף שינה אמיתית, תאכלי אוכל חם. לכי לקרון שלך. אחר כך, בראש שקט, תחליטי מה לעשות הלאה."

וידעתי שהיא צודקת. שוב. אמנם העדפתי לישון ברחוב מאשר לראות את הוריי כרגע, אבל אם להגיד במלוא הכנות - רציתי שקט. לא היה לי חשק לחשוב מה לאכול ואיפה, לחשוב איפה לישון ובאיזו תנוחה יהיה לי הכי נוח ולא רציתי לחשוב איך להתגונן מפני תוקפים. רציתי ש-ק-ט. ובקרון שלי, הכי שקט שיכול להיות, כרגע.

אז עכשיו אני כאן, וסוף השבוע עבר. ס' מדי פעם סימס לראות שאני לא ברחוב, הפרנויד הזה. י' לא סימס מאז השיחה ההיא ואפילו לא בדק שאני בסדר. אני אמנם מרגישה כלפי הבחור הזה דברים מאוד חזקים, אבל אני חושבת שאם לא אכפת לו ממני כמו שלי אכפת ממנו, והדבר היחיד לאחרונה שבאמת עושה לי טוב לצדו זה סקס, אז יש פה בעיה ואנחנו כנראה לא נגמור ביחד. זה עוד דבר שמרסק אותי, אבל היחס שלו מאיים על האגו שלי, והאגו שלי די גברי.

אכתוב לכם יותר בפירוט על סוף השבוע בפעם אחרת, אני עם קוצים בתחת, רוצה לחפש חוות חדשות. אני לא מוותרת על זה. לא מיציתי ואני מתכוונת לזה. אבל אולי הפעם, במקום חווה בלב המדבר הרותח, אסע צפונה, אל הגולן, ואז באמת אנשום לרווחה.