רק לפי הכריכה אתם יכולים לנחש סביב מה סבב הספר הזה. אני לפפחות ניחשתי וידעתי למה אני נכנסת, ובכנות, נהניתי מהכמה עמודים הראשונים. אבל אז זה הפך טיפשי יותר וחסר פואנטה עד כדי טמטום. בזבוז עצים.

אני לא כל כך יודעת מה אני אמורה להגיד לעזאזל, כי זה די ברור... הבחור הא אידיוט אגומניאק עם תסביך אלוהים ועוד כמה בעיות שאני אפילו לא רוצה להתחיל לדעת עליהן.

היו כמה קטעים מצחיקים בספר, כמה קטעים ממש מפגרים, בכל מקרה, הייתה לי אותה שאלה לאורך כל הזמן:

כשסיימתי ללמוד לא הלכתי לעשות צבא. גם כי חשבתי שבטח יתקעו אותי בעבודה משרדית משעממת (כמו רוב החיילות) וגם כי נראה היה לי שיש הרבה יותר מה להציע מחוץ לבסיסים, אתם יודעים, מחוץ למדים. רציתי לנצל את השנה לעשות חיים וגם לתת לאחרים. אז הלכתי להתנדב במיח"א.

מיח"א זה ראשי תיבות של מחנכי ילדים חירשים-אילמים. וזה מה שמשתמע מכך - זה בניין שהוא בעצם מרכז שיש בו תשעה גני ילדים. החל בפעוטון של תינוקות וכלה בגן לילדים בגילאי 5-6.

זו השנה הטובה ביותר שהייתה לי עד אז. מעולם לא נהניתי כל כך.

אני לא אשכח כמה רציתי כבר לצאת מהבית וללכת לגור הרחק, להיות חופשייה. אבל כמובן שגם זה לא הגיע עדיין.

 

לא סיפרתי להורים שלי שאני עומדת לעבור לגור שם, החלטתי שעדיף שהם יקבלו את זה בהפתעה. זה לא אמור להפתיע אתכם בשלב הזה, אם עקבתם אחרי כל הפוסטים של "בואו נדבר היסטוריה" עד כה. פשוט ארזתי ונסעתי, עבדתי את היום הראשון שלי במיח"א ונהניתי, ואז הלכתי לדירה ונשארתי שם.

כשאמא התקשרה לשאול איפה אני, ביתה הקטנה בת ה-18 שכנראה לא יכולה לדאוג לעצמה, אמרתי לה שאולי לא ציינתי, אבל עזבתי את הבית. שוב.

אני שוב אומרת, עם עקבתם אחרי כל הפוסטים אתם כבר אמורים לדעת שזו הפעם השניה.

היא כצפוי קיבלה את זה קשה ומיד שלחה את האבא-מוביל שיביא אותי משם. התעקשתי שלא ולא נתתי לה את הכתובת, אבל אחרי שהיא התעקשה שוב ושוב ושוב ולא הרפיתה, לא הצלחתי, פיזית, לנתק לה ולא לענות. יש לי חולשה לבכי שלה, כבר ציינתי, והיה לי קשה לשמוע אותה בוכה ומתפחלצת. אז ברוב טמטומי נתתי לה את הכתובת. הם כמובן הגיעו ועשו סצנה ולקחו אותי משם, כאילו שנחטפתי על ידי חבורת אנסים. מזל שהם לא נכנסו עם אלות, כי אז באמת היו צחוקים. ואני צינית בכל חלק של המשפט.

אחרי שהדרמות האלה הסתיימו והזמן עבר, הוא עשה את שלו ומחק את הבלגאן הזה מעל פני האדמה, מותיר אותו מתדפק רק בדלתות זכרוני כאילו שהוא נעלם ולא היה. מזל שאחרים לא יכולים לשמוע או לראות את הזכרונות שלך או "להדליק" אותם מתי שרק בא להם, זה יכול היה להיות סיוט. יש לי כל כך הרבה זכרונות שמחקתי מזמן ולא הייתי רוצה שמישהו יבוא ברוב חוצפתו וידליק אותם עבורי. בטח שלא יצפה בהם ביחד איתי.

אז התחלתי לעבוד במיח"א. בגן שלי היו 8 ילדים מדהימים, 5 בנים ו3 בנות. למדתי כיצד לתקשר בשפת הסימנים, עזרתי בכל מה שצריך, הרכבתי להם מכשירי שמיעה בבוקר, ליוויתי אותם להסעות בסוף היום. ובגלל המרחק מהבית לגן, הייתי צריכה לקום כל בוקר ב-5 כדי להצליח לעשות את זה. היו לי הרבה איחורים בתחילת השנה, מה שמרגיז כי אני בכלל רציתי לגור בדירה בעיר, ואכלתי על זה הרבה חרא. המנהלת של הגנים הייתה קשה מאוד ועשתה לי הרבה שיחות על האיחורים האלה. היה לי קשה מאוד לקום בבוקר, אתם כבר מכירים אותי, קשה לג'אם לקום לפני השמש. אבל עם הזמן, כל כך נהניתי לעבוד בגן שקמתי פשוט בכיף. כן כן, ג'מאיה שלכם קמה כל יום, שישה ימים בשבוע, ב-5 בבוקר, כדי להגיע בזמן לעבודה. וברגע שהתרגלתי ליקיצות, עשיתי את זה כמו גדולה. רק מסיבה אחת: כי נהניתי שם. אהבתי להגיע לגן, להכין קפה ולחכות לילדים יחד עם הבחורה השניה שעבדה איתי, א'. הבחורה הכי מדהימה בעולם. היינו חברות טובות בשנה הזאת ומיד ארחיב גם עליה. ואז הילדים היו מגיעים והייתי מרכיבה להם מכשירי שמיעה, הם היו משחקים ומשתוללים כמו שילדים יודעים עד שהגננת הייתה מגיעה ומשליטה סדר. בגלל שהם היו רק 8 ילדים, זה הרגיש כמו משפחה. הרגשתי כמו האחות הגדולה של 8 קטנטנים. שלגיה ושמונת הקטנטנים. חחח

 

היה ילד אחד סגור, נקרא לו י'. הוא היה כל כך מסוגר שתמיד כשכולם שיחקו ביחד הוא היה משחק לבד. אף פעם לא רוצה להצטרף. מנהלת הגנים החליטה שהוא הפרוייקט שלי כי "אלייך הוא הכי התחבר" לפי הצהרתה. בהתחלה לא ראיתי את זה, אמרתי לה שזה לא נכון אבל עם הזמן שמתי לב שכל פעם שיש לו בעיה הוא בא אליי, כל פעם שהוא צריך משהו הוא לא היה הולך לגננת, רק לג'אם. והתחלתי להתאהב בו.

אהבתי אותו כאילו היה אחי הקטן. נתתי לו הכל. היו לו בעיות אכילה והמנהלת אמרה שאני אעבוד איתו עליהן. עבדתי איתו עליהן. הצלחתי לגרום לו להיפתח ולשחק עם הילדים האחרים, לשנות גישה ולצייר בצבעים אחרים ולא רק בכחול, להסתכל לבנאדם בעיניים כשהוא מדבר ולבטא את המילים לאט בלי לחזור שוב ושוב על הברות כדי שלא יתרגל לגמגם, לא לשתות לפני שהוא בולע את האוכל, לא לבכות לפני שהוא מנסה לפתור את הבעיה, לא לצעוק בלי מילים אלא לדבר ולהסביר מה מפריע לו.

שנאתי את אמא שלו. היא הייתה אדישה למצב שלו. היא הייתה פשוט מרושעת, במילים כאלה. היא הייתה טיפשה ולא ידעה לגדל את שמונת הילדים שלה והיא הייתה בהריון התשיעי. היא הכעיסה אותי כל כך.

בעלה היה בישיבה, כי אף מקום אחר לא קיבל אותו (הוא היה חולה בנפשו), והם היו דתיים. עליהם ארחיב בפוסט אחר, כי שמרתי על קשר עם המשפחה בהמשך ונחשפתי ליותר. מה שאני כן אספר זה על היומולדת שלו.

בימי ההולדת בגן הילדים בדרך כלל הולכים ונותנים חיבוק לאמא ואז הולכים ונותנים חיבוק לאבא. כשהוא נתן חיבוק לאמא היא חיבקה בהתלהבות והוא נתן לה מן חיבוק רפוי ולא מתכוון כזה. ואז הוא הלך לתת חיבוק לאבא ופתאום אבא שלו שלח ידיים קדימה ודחף אותו בעדינות מעליו, כאילו לסמן שהוא לא רוצה חיבוק. הייתי מזועזעת. אני הייתי הצלמת בכל האירועים ובכל הדברים, תמיד המצלמה הייתה עליי. באותו רגע, שהייתי אמורה לצלם את האבא והבן מתחבקים, צנחה לי המצלמה מהיד. מזל שהיא מחוברת לי לצוואר כי אז היה לי קנס רציני לשלם עליה. זה היה מזעזע.

 

בכל יום אחרי העבודה לא הייתי רוצה לחזור הביתה. הייתי יושבת עם א' במרכז או בפארק, היינו קונות נשנושים ושוכבות על הדשא או פותחות זולה על איזה ספסל ופשוט יושבות שם עד הזמן של האוטובוס האחרון. לפעמים הייתי נשארת לישון אצלה, והיא הייתה חברת אמת. בניגוד לש' שלא הייתה בכלל שם בשבילי, היא הייתה מאוזנת. היא סיפרה לי כמה רע לה. היא הייתה לסבית מתוסכלת שבטוחה שהיא עומדת למות לבד. ואני תמיד ניסיתי לעודד אותה שיהיה בסדר ושאם היא רוצה אני אלך איתה למועדון גייז ונחפש לה בחורה. היא תמיד סירבה. היא אמרה שהיא כבר מאוהבת במישהי ולא יכולה להפסיק לחשוב עליה אבל אין סיכוי שזה יקרה כי היא סטרייטית, אז אמרתי לה לשכוח ממנה ולמצוא מישהי אחרת. היא הייתה תמיד ממורמרת בקטע הזה ולא רצתה לנסות שום דבר חדש.

היו לה הרבה בעיות זהות לשלי. אולי זה מה שקירב בינינו. גם היא הייתה מזוכיסטית בגיל צעיר יותר, היא הייתה שורטת וחותכת את עצמה. היא אמנם עשתה את זה בשביל למות (חתכה ורידים) בעוד אני עשיתי את זה רק כי רציתי להעניש את עצמי, אבל שתינו ידענו את התחושה שהכאב הזה שאת נותנת לעצמך עושה. שתינו הבנו את התענוג המעוות שבזה וזה קירב בינינו. בנוסף, היא כמעט הרגה את עצמה פעם ושלחו אותה למוסד. היא הייתה שם בערך שנה.

בתקופה הזאת, כשעבדתי במיח"א, כתבתי ספר בלשי בכתב יד. א' הייתה היחידה שאי פעם קראה אותו. היא אהבה את הספר וכל פעם ביקשה פרקים חדשים, וכשהיינו שוכבות בפארק היא הייתה קוראת אותו, ואז היינו הולכות למקדולנדס ומדברות על זה. עבורי, היציאות היומיומיות האלה היו בלתי נשכחות.

 

אני לא אשכח את הטריק של החוגר שאני וידיד שלי עשינו. זה לא כל כך קשור למיח"א ספציפית, אבל זה היה באותה התקופה ואני רוצה לשתף אתכם. בכל פעם שרצינו ללכת להופעת רוק (כולל מטאליקה כשהיו בארץ - היה שווה!) או לאיזה מועדון רוק, היינו לוקחים את הרכבת (כי למה לקחת רכב כשהרכבת היא חינם...) והיינו נוסעים להופעה. ואז כשלא היה לנו איפה לישון בלילה (כי אני הייתי מספרת להורים הפרנואידים לי שאני ישנה אצל דודים. התמחיתי בשקרים בתקופה ההיא לצערי הרב) היינו הולכים בארבע לפנות בוקר, אחרי ההופעה, שוב לתחנת הרכבת. עולים על רכבת לבאר שבע ונוסעים עד לשם, ישנים. ואז היינו יורדים בבאר שבע, ישנים בתחנה ועולים שוב על הרכבת הבאה עד לצפון, ושוב ישנים כל הדרך. ככה היה לנו "חדר" ללילה - בחינם! זה היה כיף, אני חייבת לומר. אחר כך כבר היה בוקר והיינו יוצאים מהרכבת, קונים קפה או שוקו חם והולכים הביתה או לעבודה.

 

בסוף השנה בכיתי, כי היה לי עצוב לעזוב את הילדים ואת הגן ואת כולם. שנה זה כל כך לא מספיק. אני וא' רצינו להמשיך עוד, אבל אמרו לנו שהמקומות לשנה הבאה כבר תפוסים. ואז היא אמרה לי משהו שהפך את כל המאמצים של השנה הקודמת לשווים, ובחיי, הייתי עושה את הכל מחדש. היא אמרה לי: "ג'אם, אם להיות כנה, בהתחלה הייתי מאוד סקפטית לגבייך. בגלל כל האיחורים ולפעמים היה נראה לי שאת מזלזלת וכולי. אבל טעיתי, את עשית שינוי גדול במיח"א. במיוחד עם י' שהיו לו הכי הרבה קשיים בגן. את הבאת השיגים שאף בת שירות אחרת לא הביאה."

לא ידעתי מה להגיד, אם הייתי פזיזה הייתי קופצת עליה בחיבוק אבל היא פשוט לא הייתה מהמנהלים האלה שאפשר פשוט לקפוץ עליהם בחיבוק. מלמלתי "תודה רבה" ויצאתי נבוכה מהמשרד, עוד שניה קופצת לקומה הראשונה קפיצת ראש מרוב התרגשות.

 

שתינו, אני וא', בכינו על כך שסתיימה השנה. ואז היא סיפרה לי:

"את זוכרת שאמרתי לך מזמן, לפני כמעט שנה, שיש מישהי שאני מאוהבת בה אבל אין סיכוי שזה יקרה איתה כי היא סטרייטית?"

"כן."

"טוב, אז לא אמרתי לך אז כי התביישתי, אבל זאת היית את."

נאלמתי דום. השתתקתי, לא ידעתי מה להגיד. מה אומרים?!

"למה לא סיפרת לי?" פלטתי.

"כי גם ככה זה לא היה קורה." היא אמרה, "את סטרייטית."

"מי אמר?" שאלתי, "ואולי אני ביי ואת לא יודעת?"

"את ביי?"

"לא יודעת."

אני חייבת לציין שזה היה בתקופה שעוד לא ידעתי שאני ביי, אבל כאב לי שהיא לא סיפרה לי. סביר להניח שהייתי מנסה, אני מאוד פתוחה לדברים חדשים והייתי מסתקרנת מהניסיון לצאת עם בחורה. ואולי היא הייתה האחת בשבילי...? זה נשמע לי כמו פספוס. היא אמרה שהיא עדיין מאוהבת בי אבל עכשיו בגלל המרחק זה יהיה קשה. אמרתי לה שלא תנתק את הקשר והיא הבטיחה. כמו שכולם מבטיחים.

וככה נגמרה לה השנה היפה ביותר שהיתה לי.

 

תודה שקראתם, 

ג'אם.

גאונות. האיש במצודה הרמה הוא לא רומן ארוך וזה מרגיש כמו 'חלק ראשון' של עבודה גדולה יותר.

היפנים והגרמנים ניצחו במלחמת העולם הII, כבשו את ארצות הברית וחילקו אותה ביניהם. הנאצים שינו, או "יצרו מחדש" חלק גדול מהגלובוס: הם ייבשו וניקזו את הים התיכון לטובת שטחים חקלאיים, ביצעו רצח עם, שלחו אסטרונאוטים למארס וכו'.

יפן שולטת בחוף המערבי של צפון אמריקה והפכה להגמוניה פוליטית תרבותית.

ישנן חמש נקודות מבט בסיפור של חמש דמויות שונות. מאוחר יותר בסיפור, ישנו ספר נוסף שגם הוא היסטוריה-חלופית, שבו ארצות הברית ובעלות בריתה ניצחו במלחמת העולם הII. הספר הזה פופולרי מאוד והסופר שכתב אותו הוא לא אחר מאשר האיש במצודה הרמה.

אנחנו מקבלים הצצה לתוך הספר הזה מפעם לפעם, מה שמפיק אירוניה נהדרת ומוסיף עוד יותר ניגודיות לרעיונות שכלולים בספר הזה.

דיק הופך את הרעיון הייחודי שלו לרומן בצורה טובה ובאופן יוצא דופן. הוא יוצר מספר 'מוחות' אינדיבידואליים, כל אחד עם דעה ודאגות שונים, ובעצם מציב את האינטרסים שלהם אחד נגד השני.

הייתה לי תחושה שהעולם והדמויות שבו הם הנקודה העיקרית. למה שהם עושים בנרטיב עצמו יש פחות חשיבות.

ה'תפאורה', הדמויות, הסצנות הבודדות - כל אלה תורמים להנאתו של הקורא. בניית עולם מלאת מחשבה ודרך ראות מרתקת על העולם שלנו מפרספקטיבה שונה ומרעננת לגמרי.

אז הצלחתי להישאר בבית הספר במשך 12 שנה. האמת, לא חשבתי שאני אסיים את הלימודים. בחצי השנה האחרונה של כיתה י"ב, הפסקתי להגיע לבית הספר. לא יכולתי יותר, שנאתי את המסגרת הזאת. עשה לי רע להיות שם, במסדרונות, באווירה הכבדה, מוקפת בנות (למדתי בבית ספר של 

בנות, בית ספר דתי חצי פרטי). אם הייתי לומדת בבית הספר לאמנויות (כמו שביקשתי שוב ושוב מהוריי שירשמו אותי) אני מניחה שהייתי נהנית ללמוד. 

אבל שם, רק רציתי שיסתיים. המקום סבב סביב שיבוץ של ה"חכמות", ה"לא חכמות" וה"נכשלות". הנכשלות היו בודדות ממש, רוב הבנות בבית הספר הזה היו חכמות, חרשניות וחנוניות. אני לא הייתי משובצת באף אחד מהקטגוריות, למרות שהייתי נכשלת, כי אני הייתי ידועה בתור ה"אאוטסיידרית" שלא באמת מבינה מה הביג דיל להצליח במבחנים.

את רוב זמני ביליתי בספריה של בית הספר, בולעת ספרים, או מחוץ לכותלי בית הספר. הייתי מבריזנית, ואני לא אשקר לכם, זה לא כי רציתי הרפתקאות או שהיה בא לי למרוד, זה נטו כי המקום עצמו, בית הספר, נתן לי התקפי קלסטרופוביה רגשיים. לא אהבתי להיות שם.

היו לי כמה חברות. הן לא היו בדיוק בנות שהייתי בוחרת להיות חברה שלהן אם היינו נפגשות מחוץ למסגרת הזאת, אני מניחה, אבל הן היו חברות שלי בבית הספר. הן היו יותר חנאבציות ממני. תמיד הייתי צריכה לשכנע אותן כדי שיבריזו איתי מהלימודים. היה לנו שער ברזל גדול בכניסה לבית הספר והיה אזור אחד שבו לא רואים (מאחורי הבניין) שהיה אפשר לטפס משם על השער ולקפוץ על מכולת זבל (בגורה, אל דאגה חח) ישר לצד השני. הן היו מפחדות והייתי צריכה כל הזמן לשכנע אותן. זה היה מתסכל. כי באמת שלא הייתי ילדה רעה או משהו, הרי מי לא הבריז מהלימודים או ברח מבית הספר בתקופת ההתבגרות? פשוט אני נחשבתי ילדה 'רעה' כי כל האחרים היו יבשים ומשעממים.

בשיעורים הייתי משרבטת, כותבת סיפור או קוראת ספר (מאחורי ספר הלימוד כמובן, בהסוואה), בהפסקות הייתי יושבת איתן על הדשא, קוראת או מנגנת בגיטרה.

הייתה לי חברה אחת שהייתה משוגעת על ספרי הארי פוטר, כמוני. בכל פעם שיצא ספר חדש בסדרה היינו רצות לחנות הספרים הקרובה. היינו משוגעות על הסדרה הזאת (אני עדיין משוגעת עליה, אני לא יודעת מה איתה) וזה היה הופך לשיחות היום שלנו. "באיזה פרק את?" "כבר הגעת לקטע ש - ?" "איזה מצחיק היה כש - ?" "נכון הארי הומו?" ועוד ועוד. בשלב הזה כולם הכירו אותנו בתור 'אלה שאוהבות הארי פוטר'. ולא יכולנו להתאפק וקראנו אותו כל היום, מאחורי ספר לימוד מתחת לאף של המורה או בחוץ על ספסל.

התקרבנו מאוד בתיכון, אני והיא. נקרא לה מ'. מאוחר יותר, כשסיימנו ללמוד, גיליתי שהיא עזבה את השירות הלאומי שלה כי אבא שלה (רב העיר, עשיר כקורח) פתח פיצריה על שמה וכל ההכנסות הלכו לחשבון הבנק שלה, אז היא החליטה לעזוב את השירות הלא כלכלי שלה כדי לעבוד שם ולעשות כסף.

הייתי גרועה במתמתיקה ובכל דבר ריאלי והייתי מצליחה בשיעורי אנגלית, ספרות ולשון בלי בכלל לנסות. אלה היו שלושת המקצועות היחידים שלא הייתי צריכה להקשיב למורה וידעתי שאני בכל מקרה אצליח. הייתי קוראת ספרים באנגלית ושומעת הרבה שירים לועזיים ורואה סרטים ללא תרגום, אלה היו השיעורים הכי טובים לדעתי וזה נתן לי הצלחה באנגלית. קראתי הרבה ספרים ואהבתי עיתונות מה שנתן לי הצלחה בלשון והיה לי חוש לספרות מה שנתן לי ביטחון והצלחה בספרות.

כמובן שלא הייתי חייבת ללמוד ספרות. זו הייתה מגמה לבחירה. הייתי צריכה לבחור בין ספרות, ארץ ישראל, פסיכולוגיה, ביולוגיה ופיזיקה. המגמות היו מדורגות לפי הבנות הכי "חרשניות" שמחפשות להצליח בחיים אז הן נרשמו לפיזיקה, מיד אחריהם היו אלה שגם רצו הצלחה אבל לא ציפו להצליח במקצוע קשה כמו פיזיקה אז הן נרשמו לביולוגיה, אחר כך כל שאר הבנות שנרשמו לפסיכולוגיה... כי מה כבר נלמד? ואז אלה שהחליטו לעשות לעצמן חיים קלים ונרשמו לספרות. אני היחידה במגמה שבאמת רצתה ללמוד ספרות. מגמת ארץ ישראל נסגרה כי לא היו מספיק נרשמות.

לצערן של הנרשמות לספרות בתוך "זה הכי קל", הסתבר בסוף שזו מגמה ממש קשה ורובן נכשלו או עזבו. אני לעומתן אהבתי את המקצוע אז אשכרה למדתי ואני גאה לומר שזה המקצוע היחיד בו באמת הייתי המצטיינת בכיתה. למרות שלדעתי צריך לחדש את הרשימה של הספרים והסיפורים שקוראים במסגרת שיעורי ספרות, ורצוי שעה אחת קודם.

אמא שלי עשתה לי חיים לא קלים בתקופת הלימודים. מי שקרה את הפוסט הקודם של 'בואו נדבר היסטוריה - תקופת התיכון' יודע בדיוק עד כמה. היא כל הזמן חפרה לאחיות שלי בתקופה שהן היו צריכות לבחור מגמה, "תירשמי לפיזיקה, זה מקצוע שיבטיח לך עתיד טוב. זה יפתח לך הרבה דלתות בעתיד ויעשה רושם טוב."

מעולם לא הבנתי... רושם על מי? למי אכפת מה למדת בתיכון? אני כבר אז ידעתי שאני רוצה להצליח בכתיבה ולהתפרנס מזה, אז לא חשבתי שלמנהל עיתון או הוצאה לאור יהיה אכפת מהציון שלי בפיזיקה או ממספר היחידות בתיכון. הוא רוצה כותבת, לא פיזיקאית. זה היה נראה לי כמו בזבוז של זמן. הייתי תלמידת תיכון, רק רציתי להינות מתקופת הנערות כל עוד אפשר לפני שאתחיל לחשוב על העתיד יותר מדי. רציתי לטעות ולהתמרד, כי למתבגרת מותר. כשכבר לא אהיה מתבגרת לא אוכל למרוד יותר, כי אהיה מבוגרת אחראית. לא רציתי להרגיש פספוס.

כשנרשמתי לספרות היא לא אמרה לי כלום כי היא ידעה שאני לא הולכת לשנות את דעתי.

אחותי הגדולה, ט', הקשיבה לעצתה ונרשמה לפיזיקה. היא הייתה לומדת יום ולילה, בוכה הרבה ונכשלת הרבה בדרך להצלחה ובסוף יצאה עם ציון 70+ ולשון בחוץ. אחותי האמצעית, ר', נרשמה לביולוגיה אחרי ויכוחים אינסופיים עם אמא שלי שרצתה שגם היא תלך לביולוגיה. את האמת, הרגשתי די התעלות בכך שהיא אפילו לא טרחה לנסות לשנות את דעתי. הרגשתי שאילולא אני, לא הייתה אפילו נפש אחת בעלת עמוד שידרה במשפחה שלנו.

בשנת התיכון האחרונה שלי כולן היו עסוקות בהכנת ההצגה של סוף השנה ואני עשיתי אודישן ונבחרתי לדמות משנה כלשהי. לא רציתי את הדמות הזאת והחלטתי במקום לבוא לבית הספר רק בשביל חזרות על שתי שורות תפקיד, לא לבוא בכלל. אז לא באתי. התקופה הכי יפה בתיכון, זאת הייתה. כל היום בחדר שלי, שוכבת בטן גב, שומעת מוזיקה על פול ווליום, לבד בבית ריק.

בסוף השנה תוכנן טיול שנתי גדול להרי אילת. כולן התרגשו. באותו זמן, אני הייתי כבר ידועה בתור "זאת שאף פעם לא כאן." אבל לטיול כן רציתי להצטרף. לא כי אהבתי את החברה או כי נהניתי מהטיול. גם. אבל בעיקר כי רציתי להתרחק מהבית לכמה ימים.

נתנו לנו טופס ואמרו לנו להחתים את ההורים שיאשרו שהם מתירים לנו לצאת לטיול. כשהבאתי את הטופס הזה לאמא שלי, היא אמרה שהיא תצטרך לחשוב על זה. לא הבנתי למה לעזאזל, אבל השארתי את הטופס אצלה והלכתי, מצפה שבאחד הימים בשבוע הקרוב היא תחזיר לי אותו חתום.

היא לא.

באתי אליה ושאלתי מה עם הטופס כי עוד כמה ימים הטיול כבר יתקיים.

"אני לא מאשרת לך לצאת." היא אמרה.

לא ידעתי מה להגיד. כשהתעשתתי, שאלתי, "למה?"

"בזמן האחרון, את עושה מה שבא לך ומזלזלת ברצונות שלי ושל אבא שלך, אז למה שלי יהיה אכפת מהרצון שלך לצאת לטיול?"

לא הגבתי. זעמתי!!! אבל לא הגבתי. פשוט הסתובבתי והלכתי לחדר. חשבתי לעצמי שאם היא מתכוונת לנצל את המעמד שלה כזאת שמאשרת לי לצאת לטיול בכך שהיא לא תיתן לי לעשות משהו בהזדמנות האחרונה, בשנה האחרונה ללימודים, הטיול הכי גדול וארוך ורחוק מהבית, שבשיל נערה בגיל 17 זה ממש הזדמנות פז להתרחק ולהשתחרר ולהינות, אז אני לא רציתי להגיב על זה ולתת לה את הסיפוק בלבכות או להתחנן. כעסתי יותר מדי בשביל בכלל לנסות וגם בימים שלאחר מכן בקושי החלפתי איתה מילה. השתמשתי במלחמה קרה, כפי שבדרך כלל עשיתי. זו הייתה התגובה השנואה עליה מצדי.

ביום של הטיול לקחתי תיק, אבל במקום סיפרי לימוד לקחתי בגדים. הלכתי ללימודים כרגיל, וכשכולן יצאו מרוצות אל האוטובוסים לטיול, עמדתי בצד והסתכלתי עליהן עולות לאוטובוס. היו לי כמה טלפונים מאמא שלי אבל סיננתי אותה. לא רציתי לשמוע את הקול שלה בזמן הזה, זאת שאחראית להשפלה של לראות את כולן הולכות לטיול, מביטות בי ברחמים, אומרות, "נחזור ונספר לך איך היה." או, "אני מקווה שאמא שלך תשנה את דעתה ברגע האחרון." היום כשאני מסתכלת אחורה זה לא נראה לי כמו ביג דיל ואני שואלת את עצמי למה כעסתי כל כך, אבל אני זוכרת את התחושה שהייתה לי אז וההיגיון אומר לי שבשביל המתבגרת שהייתי זה כן היה ביג דיל.

אחרי שהן הלכו, לא הלכתי להסעה הביתה. הלכתי לתחנת האוטובוס ונסעתי לעיר הקרובה, נוסעת לכיוון ביתו של דוד שלי. החלטתי שאם בימים הקרובים לא אבלה עם חברים בהרי אילת, אבלה אותם בביתו. רחוק מההורים שלי.

התקשרתי אליו בדרך ואמרתי לו שאני באה אליו אם זה בסדר, הוא אמר שכמובן וגם אישתו שמחה שאבוא. אף פעם לא הזדמן לי להיות אצלם כמה ימים מכיוון שהם היו חילונים ואמא שלי לא רצתה שאהיה אצלם הרבה. תמיד הייתי באה לכמה שעות, משחקת איתם משחקי מחשב או רואה איתם סרט ותמיד תמיד באמצע פתאום אבא שלי היה מתקשר ואומר לי שהוא בחוץ והגיע הזמן לבוא הביתה. לא סיפרתי לדוד שלי למה ולכמה זמן אני מגיעה והוא לא חקר.

עוד ועוד שיחות שלא נענו מאמא. בסוף עניתי, "כן, אמא?"

"איפה את?!"

"בדרך ל -"

"למה?!"

"כי אני נוסעת לדוד א' ואשאר שם. אני אחזור כשהכיתה שלי תחזור מהטיול."

"תחזרי מיד הביתה." שמעתי את קולה רועד. היא עמדה לבכות.

בקושי שהצלחתי להוציא את המילה, "לא."

תמיד היה לי קשה להתמודד עם הבכי של אמא שלי והיא ידעה את זה והשתמשה בזה יופי נגדי. אני יודעת שהיא לא בכתה בכוונה, אבל זה עצבן אותי שזה בכל זאת מצליח לה.

"התקשרתי אליך כל היום כדי להגיד לך שתביאי לי את המורה שלך בטלפון ואני אגיד לה שזה בסדר שתצאי לטיול. אפילו שלחתי את אבא אליך שיביא לך בגדים."

"יופי, באמת תודה שנזכרת. אני כבר לא רוצה לצאת לטיול, אני לא במצב רוח." אמרתי. הבנות בכיתה לא הפסיקו לשאול למה אני לא מגיעה אחרי שכבר אמרתי שאני כן ולא ידעתי מה לומר אז פשוט אמרתי את האמת, שאמא לא מרשה לי. התשובה הכי משפילה שאפשר להגיד בגיל 17 לחברות שלך. ועוד יותר משפילה כשהן שואלות למה ואת לא יודעת את התשובה.

"אז תחזרי הביתה ונדבר."

"על מה? אין לי על מה לדבר איתך."

"אני ואבא באים וניקח אותך הביתה."

"אל תבואו." אמרתי. הויכוח הזה נמשך זמן מה, היא אמרה שהם באים ואני התעקשתי שלא. כמובן שבסוף הם יצאו לדרך.

התקשרתי מהר לבן דוד שלי, ל', ואמרתי לו שאני בדרך אליו ושיבוא לקחת אותי מהר כי ההורים שלי לא ידעו שאני באה אליהם ועכשיו הם יודעים אז הם בדרך ואני לא יכולה להתמודד מולם לבד. הוא אמר שהוא בא.

ירדתי מהאוטובוס והלכתי לקראתו כשמהצד השני, מאחוריי, אני רואה את הרכב של אבא שלי נעצר ליד המדרכה ואמא שלי יוצאת לקראתי. ממש סיפור חיי, הם יגיעו בדיוק ביחד איתי. למרפי תמיד הייתה חיבה אליי.

ל' התקרב אליי מצד אחד ואמא שלי מצד אחר. הלכתי לכיוון ל' והוא אמר לי, "בואי נלך אליהם."

"לא." אמרתי.

"אין ברירה, הם כבר כאן. אם את לא רוצה לחזור הביתה תגידי להם. את חייבת להתמודד מולם."

הוא שכנע אותי והלכנו אליהם. אמא שלי נראתה פגועה וחיוורת. "תיכנסי לאוטו." היא אמרה.

"לא, אמא. אני הולכת להישאר אצל דוד א' כמה ימים."

"מספיק עם השטויות שלך, את לא נשארת כאן. תיכנסי לאוטו. נדבר על זה."

ל' הסתכל עלינו מתווכחות ונראה מופתע. היה לו ולכל המשפחה ברור שאני ואמא שלי לא מסתדרות, אבל הם מעולם לא נחשפו לויכוח כזה בינינו. הכל תמיד היה מתחת לפני השטח.

"ג'אם, תיכנסי לאוטו עכשיו!!!"

הסתכלתי על ל' ואז שוב עליה, "אני לא רוצה."

פתאום הקול שלה החמיר אבל ירד באוקטאבה אחת, "אל תעשי את זה עכשיו, תיכנסי." הפנים שלה הפכו עוד יותר חיוורות, יכולתי לראות את הקמטים במצח שלה, את הגבות מתקמרות, את הלחלוחית בעיניים שעוד רגע מאיימת לפרוץ. היה לי קשה לראות את זה. הרגליים שלי לקחו אותי בלי לחכות לפקודה מהמוח והכניסו אותי לאוטו. הם נסעו וראיתי את ל' מתרחק מאחוריי, על המדרכה.

אכלתי את עצמי הרבה זמן על היום הזה. למה לעזאזל חזרתי ולא עמדתי על שלי..? הרגשתי חלשה, מובסת.

הנסיעה הביתה הייתה שקטה. לא דיברנו, אפילו לא מילה. כשהגענו הביתה אמא שלי התיישבה על הכורסא בסלון ואמרה לי להצטרף אליה. ישבתי, לא יודעת למה לצפות מהשיחה איתה, הטפות, הטפות ובסוף תגובה לי, מלווה בטריקת דלת חדרי כשאני מסרבת לצאת משם בימים הבאים. הייתה נערה דרמתית. נו, סופרת.

היא שאלה אותי למה עשיתי את זה, אמרה שהיא בחיים לא הייתה צריכה להתמודד עם דברים כאלה מול האחיות שלי (היא תמיד הייתה משווה אותי לאחיות שלי, זה הטריף אותי) ושהיא כבר לא יודעת מה אני רוצה ושאלה מה מפריע לי. אמרתי לה שהיא לא מכירה אותי ולא מנסה ושכל האיסורים שלה והדברים האלה שהיא לא נותנת לי לעשות רק גורם לי חזק יותר לרצות לעשות אותם. היא הבינה מזה שאני פשוט ילדה מרדנית אבל ניסיתי להסביר לה שזה לא העניין. כל ילד שיגבילו אותו עם שלשלאות ינסה לפרוץ אותן החוצה, הוא הרי לא ישב בשקט עם השלשלאות ויחכה שיאכילו אותו או יוציאו 

אותו לסיבוב בחוץ. הוא ילד, לא כלב. הוא זקוק לחופש. היא שוב הביאה לי את אחיות שלי כדוגמא שהן גדלו באותו בית כמוני והן בסדר.

"הן לא גדלו בדיוק באותו בית," אמרתי, "הן גדלו בבית שבו הן נסיכות דתיות שעושות מה שההורים אומרים להן כיוון שהם רואים את העולם מאותה זווית. אני גדלתי בבית שבו לא משנה מה אומר או אגיד זה תמיד לא בסדר, זה תמיד שטויות או ניסיון למרד. זה לא אותו בית."

בסוף השיחה באמת הסתיימה בטריקת דלת.

זו בערך תקופת הלימודים, אני מניחה שהחסרתי הרבה פרטים אבל אני לא רוצה להכביד עליכם במידע וגם יש דברים שהייתי מעדיפה לשמור לעצמי.

תודה שקראתם :) 

ג'אם.

"אני אספר לך סיפור," אמרה זדקה. "מכשף רב-עצמה רצה להרוס ממלכה, ולשם כך שפך שיקוי-פלא אל הבאר שכל התושבים נהגו לשתות ממנה. כל מי ששתה מן השיקוי היה נהפך למשוגע.

"בבוקר המחרת שתתה כל האוכלוסייה מן המים וכולם השתגעו - חוץ מהמלך, כי לו ולמשפחתו היתה באר מיוחדת והמכשף לא הצליח להגיע אליה. המלך המודאג ניסה להשתלט על האוכלוסייה ופרסם סדרה של צווים שנועדו לפקח על ביטחון הציבור ובריאותו: אבל גם השוטרים והפקחים שתו מן המים הנגועים. הם חשבו שהחלטות המלך מגוחכות והחליטו לא לקיים אותן בשום אופן.

"כששמעו תושבי הממלכה על צווי המלך, הם היו בטוחים שהוא השתגע והתחיל לכתוב דברים חסרי היגיון לגמרי. הם הלכו לארמון בצעקות ודרשו ממנו להתפטר.

"בייאושו עמד המלך לוותר על כיסאו, אבל המלכה עצרה בעדו ואמרה: 'בוא נלך עכשיו לבאר ונשתה גם אנחנו. כך נהיה משוגעים בדיוק כמוהם.'

"וכך היה: המלך והמלכה שתו את מי השיגעון ומיד התחילו לומר דברים חסרי היגיון. ומיד חזרו בהם נתיניו של המלך מכוונתם להדיח אותו: עכשיו, כשהמלך מפגין חכמה רבה כל כך, מדוע לא להשאיר אותו על כסאו?

"המדינה המשיכה בחיי השלווה שלה, אף שהתנהגותם של תושביה היתה שונה מאוד מההתנהגות של השכנים שלהם. והמלך הצליח למלוך עד סוף ימיו."

###

"חבל שאללה, יהוה או אלוהים - לא חשוב באיזה שם מכנים אותו - לא חי בעולם של ימינו. כי אילו חי בימינו כולנו היינו עדיין בגן-עדן ואילו הוא היה שקוע עד צוואר בעתירות, עררים, בקשות, תצהירים, בקשות לדיון מיוחד ובקשות שלא מן המניין, והיה עליו להסביר באינספור דיונים את החלטתו לגרש את אדם וחוה מגן-עדן רק משום שעברו על חוק שרירותי, שאין לו שום בסיס משפטי: "מעץ הדעת טוב ורע לא תאכל".

אם הוא לא רצה שזה יקרה, מדוע הציב את העץ באמצע הגן ולא מחוץ לחומות גן-העדן? אילו נקראה להגן על בני הזוג, היתה מרי בוודאי מאשימה את אלוהים ב"רשלנות מנהלית", כי נוסף על כך שהציב את העץ במקום הלא נכון, הוא גם לא הקיף אותו בשלטי-אזהרה ובגדרות ובעצם נמנע מנקיטת אמצעי ביטחון מינימליים וחשף כל עובר-ושב לסכנות.

מרי היתה יכולה להאשים אותו גם ב"הסתה לפשע": הרי הוא הפנה את תשומת-ליבם של אדם וחוה למקום הימצאו המדויק של העץ. אילו לא היה אומר כלום, דורות על דורות היו חולפים על פני האדמה ואיש לא היה מתעניין בפרי האסור - כי העץ מן הסתם נמצא ביער שכולו עצים הדומים לו ולא נראה בעל ערך מיוחד.

אבל לא כך פעל אלוהים. להיפך, הוא קבע את החוק ואז מצא דרך לשכנע מישהו לעבור עליו, רק כדי שיוכל להמציא את העונש. הוא ידע שבסופו של דבר אדם וחוה ישתעממו מן השלמות ובמוקדם ובמאוחר יבחנו את הסבלנות שלו. הוא ארב להם, אולי מפני שגם הוא - אלוהים הכול-יכול - השתעמם כי הכל הלך כל כך חלק: אילו לא היתה חוה אוכלת את התפוח, איזה דבר מעניין היה קורה במיליארדי השנים האחרונות?

שום דבר.

כשהחוק הופר, אלוהים - השופט הכול-יכול - העמיד פנים שמתנהל מרדף, כאילו הוא לא מכיר את כל מקומות המסתור האפשריים. בעוד המלאכים מתבוננים משועשעים במשחק (בוודאי גם החיים שלהם היו משעממים מאוד מאז שהשטן עזב את השמים) הוא התחיל להתהלך בגן. מרי דמיינה איזו סצנה נהדרת בסרט-מתח אפשר לביים לפי הקטע הזה בתנ"ך: צעדיו של אלוהים, המבטים המבוהלים שבני-הזוג מחליפים ביניהם, הרגלים שעוצרות פתאום לצד מקום המסתור.

"אייכה?" שאל אלוהים.

"את קולך שמעתי בגן ואירא כי-עירום אנכי ואיחבא," ענה אדם ולא ידע שאמירה זו הופכת אותו לפושע המודה בפשעו.

בהרף-עין, באמצעות תכסיס פשוט שבו העמיד פנים שאיננו יודע איפה אדם נמצא ומהי סיבת הימלטותו, השיג אלוהים את רצונו. ובכל זאת, כדי לא להשאיר ספק כלשהו בקרב קהל המלאכים שצפו בתשומת-לב בפרשה, הוא החליט לעשות עוד צעד אחד.

"מי הגיד לך כי עירום אתה?" אמר אלוהים, ביודעו שיש רק תשובה אפשרית אחת: כי אכלתי מעץ הדעת טוב ורע.

באמצעות השאלה הזאת הראה אלוהים למלאכיו שהוא צודק ושהוא גוזר את דינם של בני-הזוג על בסיס כל הראיות הקיימות. משלב זה ואילך כבר לא משנה אם האשה היא האשמה או אם ביקשו מחילה; אלוהים היה זקוק לדוגמה, כדי ששום יצור - ארצי או שמימי - לא יעז לפעול בניגוד להחלטותיו.

אלוהים גירש את בני-נזוג, וגם בניהם שילמו על הפשע (כפי שקורה עד היום לילדיהם של פושעים), וכך הומצאה מערכת הצדק: חוק, עבירה על החוק (ולא משנה עד כמה הוא בלתי הגיוני או מגוחך), משפט (שבו בעל-הניסיון מנצח את התמים) ולבסוף עונש.

היות שהמין האנושי כולו הורשע בלי שום אפשרות ערעור, החליטו בני-האדם לייצר מנגנוני-הגנה - למקרה שאלוהים שוב יחליט להפגין את כוחו השרירותי. אבל במשך אלפי שנות לימוד נוצרו אמצעים חוקיים רבים כל כך עד שללא ספק הגזמנו, ועכשיו הצדק הוא סבך של סעיפים ופסיקות וטקסטים סותרים שאיש אינו מצליח להבין עד תום."

את מפחדת מגבהים? מחרקים? מליצנים?
יש לי פחד מאוד מוזר ואין מצב שתבינו אם אסביר אותו, אז אני אחסוך לכם ולי.
חוץ מזה, מחרקים אני לא מפחדת, אבל לא מסמפתת. ולליצנים אני לא מתקרבת, הם עושים לי רע, אלוהים....

מה הפחד הכי גדול שלך?
שאני אלך לישון ואז אתעורר בבוקר בתור דמות ראשית בספר של סטיבן קינג.

מה הדבר הכי מפחיד שקרה לך?
כשגרתי ברחוב "מפוקפק" פעם, היה לי סטוקר בדירה ממול בבניין השכן ממש מול החלון שלי שהיה כל היום יושב שם ומסתכל עליי. הייתי צריכה לשמור שהחלון יישאר סגור ברוב שעות היום כי הוא היה חרא סוטה.

וגם פעם התנפלו עליי כמה בחורים ברחוב והם היו ממש גורילות, אני לא אפרט. אבל למזלי זה קרה ממש ליד פאב וידיד שלי יצא משם והגיע בזמן לעזור לי.
משתלם להיות חברה של מנהל פאב :)

היה לך פעם סיוט שאת זוכרת עד היום?
כשהייתי קטנה, בערך בת 6 או 7, היה לי סיוט שחזר על עצמו שמפלצת ירוקה רודפת אחריי. אני מניחה שקראתי יותר מדי ספרי "צמרמורת".
עד היום אני מפחדת ממנה. היא הייתה ממש מפחידה ורמסה את הבית שלי.

את מתגברת על פחדים. על אילו פחדים התגברת?
אני לא מתגברת, אלא פשוט מסתובבת לכיוון אחר כשהם באים לקראתי ומנופפת להם לשלום.

איך?
מרימה את היד ומנענעת אותה מצד לצד.

את אוהבת את תחושת הפחד?
כשזה מסרטים, כן. כשזה בחיים האמיתיים.... אממ, למה לא. זה משחרר אנרגיות. אבל שלא יקרה לי משהו! את זה אני לא יאהב!

יש מישהו בחייך שאת מפחדת ממנו?
פחחח ביום שאני אפחד מבן אדם אחר... אז כנראה פגשתי את פרדי קרוגר.

את מפחדת שאנשים לא יאהבו אותך?
לא. מי שלא אוהב אותי שילך להזדיין.
עם עצמו, סביר להניח.

האם יש צדדים בעצמך שאת מפחדת מהם?
אוה כן... ואני אפילו לא אתחיל לפרט. הצד האפל של הירח.

את מפחדת מהמוות?
אני חושבת שמה שלא יודעים עליו הרבה תמיד קצת מאיים... ואין לי מושג איך זה מרגיש למות כי... טוב, אף פעם לא מתתי. אז אני מניחה שאני סקרנית.
אבל לא בא לי למות צעירה, כי עוד יש לי ספר לכתוב :)

אז הספר מתקדם נהדר. אמנם לא בצעדי ענק אבל גם לא בצעדי צב. אני יכולה לעשות את זה, אני יכולה לסיים אותו עוד נובמבר אם אני אמשיך בקצב הזה. יאיי!

היום בבוקר, דיברתי עם אבא שלי והוא שאל למה לא רואים אותי יותר. אז כדי לתת לו תקווה אמרתי, "כי אני עובדת על הקריירה שלי."

הוא התלהב, ראיתי לו אור בעיניים כשהוא שאל, "איזו קריירה?"

"אני אהיה סופרת גדולה," אמרתי לו, "ספר הביכורים שלי כמעט מוכן."

החיוך שלו נמחק כמו שהופיע, "אהה," הוא מלמל, "יופי, יופי, תסיימי אותו."

מעבר לקול החצי-מבואס-חצי-מעמיד-פני-שמח שלו שמעתי קול אחר, שהגיע עמוק עמוק מתוכו ולא התכוון להגיע אליי, שאמר, "סיימי איתו כבר כדי שתתפני ללכת לאוניברסיטה וללמוד מקצוע אמיתי." אבל השתדלתי להתעלם מהקול הזה.

זה פשוט שכל המשפחה שלי, ואני מתכוונת כ-ל המשפחה שלי חושבת שאני מבזבזת את הזמן בכתיבה ויכולה להצליח בתחום אחר ולא "לבזבז" את הזמן שלי על הספרים. הם שונאים ותמיד שנאו אמנות בכל תחום או מקצוע שהוא. הם שנאו כשפיסלתי (שנה וחצי עסקתי בפיסול בחימר ובטון), הם שונאים כשאני מציירת (יש לי תקופות של מוזה לציור,) והם שונאים כשאני מנגנת. הם אפילו שונאים שאני קוראת או כותבת. שמעתם פעם על הורים ששונאים שהבת שלהם קוראת הרבה ספרים? פחח...

הם פשוט לא אוהבים אמנות. אני לא יודעת איך עדיין שרדו אצלי הגנים שלהם... אולי אני מאומצת?...

האמת, חשבתי פעם שאני מאומצת. גם כי אחיות שלי תמיד הציקו לי (כמו שאחיות גדולות תמיד מציקות לאחותן הקטנה) ושיקרו שאני מאומצת, ואני בתמימותי האמנתי להן. וגם כי תמיד נראתי, התנהגתי וחשבתי שונה מהם. גם הקטע של הדת, גם האמנות, גם הקריאה. אני נחשבתי עצם-בלתי-מזוהה בבית.

בכל אופן, מחר אני הולכת לעשות משהו ששנים לא עשיתי... לא לא, אני לא הולכת לשחק בסביבון או משהו בסגנון. אני הולכת לשופינג....

אני לא מאוד אוהבת שופינג, אין לי סבלנות לעבור חנות חנות, למדוד עשרים סוגי ג'ינסים ושלושים סוגי חולצות ושמלות וחזיות... אני לא יודעת מה זה, אני מניחה שאני פשוט לא נהנית לקנות בגדים! אבל הפעם אני חייבת כי הגעתי למסקנה ש... טוב, אין לי בגדים. פשוטו כמשמעו. באמת אין לי. הארון שלי ממחזר שומנים כי אין לו ממה לייצר חדשים.

אל תבינו לא נכון, אני אוהבת שיש לי בגדים חדשים, מאוד. אבל אם היה אפשר לדלג על הקטע של הקניות עצמן זה היה נהדר! תמיד כשאני יוצאת לקנות איזה בגד, אני מוצאת את עצמי חוזרת עם איזה 3 ספרים ובלי בגדים. חחח סיפור חיי.

יש לי בעיקר ידידים גברים ואין לי כמעט חברות בנות (מעניין למה) אבל הייתה לי חברה טובה אחת והיא תמיד הייתה אומרת לי שאני חנאבצית ושסביר להניח שאם היינו לומדות באותו בית ספר לא היינו חברות. הניחוש שלי הוא שהיא הייתה מהבנות הפופולריות האלה שלא רואות ממטר את הילדים הלבושי שחורים האלה שיושבים בצד הכיתה ומציירים... סתם ניחוש פרוע.

אבל הנה דרכנו נפגשו (הכרנו בבית קפה שעבדנו בו פעם יחד) ויום אחד היא אמרה לי, "נמאס לי, אני הולכת להפוך אותך לאישה. אנחנו נצא לשופינג ואז נלך לים ונצוד גברים."

היא הצליחה. עשינו שופינג וגם הלכנו לים וצדנו גברים. יאמי. אחרי כן היא שאלה אותי, "נו, לא היה כיף? מה היית מעדיפה, לעשות את זה או ללכת לספרייה?"

ואני חשבתי לכמה רגעים, לא כי הייתי צריכה לחשוב על זה אלא כי לא רציתי להעליב אותה, ואז אמרתי, "לספרייה."

היא אמנם הייתה ההפך הגמור ממני, אבל היא תמיד אמרה שהיא "מתה על המוזרויות שלי", מה שנשמע לי כמו מחמאה... לא?

...לא?

חחח אבל אני יודעת גם לבלות על אמת, באמת! אני חיית מסיבות כשאני רוצה... רק קצת אלכוהול נדרש. ככה אני לא יכולה לקרוא כי אני רואה הכל פעמיים. וגם... אני צריכה להיות עם אנשים שבאמת כיף לי איתם. כשאני עם ס' או כשהייתי יוצאת עם מ' (ז"ל) היינו עושים חיים. כשאני עם החברה הזאת, שהיא כבר לא חברה אז אני לא אטרח לספר לכם את שמה הבדוי, היינו מבלות הרבה. בעיקר למקומות שהיא רצתה כי היא אף פעם לא רצתה שאני אבחר, כי היא ידעה שאם אני אבחר איפה מבלים אז נגמור בפארק או בבית קפה או בפאב או בצומת ספרים, והיא הייתה יותר טיפוס של... קניונים וחופי ים ומסעדות ומועדונים.

הממ... רק עכשיו עליתי על זה, תוך כדי שאני כותבת - לא פלא שאנחנו כבר לא חברות.

האמת שהיא יצאה פחות או יותר, איך לומר בעדינות... כלבה. הלוויתי לה 300 שקלים פעם כשהייתה צריכה ואחרי כמה ימים היא החזירה לי 150 ואמרה שכשיהיה לה היא תחזיר לי את ה150 הנותרים. הכל טוב ויפה, עד שיום אחד היא לפתע נעלמה מהאופק.

בחיים, אף פעם מאז, לא הזכרתי את ה150 שקלים. ידעתי שהיא לחוצה בכסף ולא הצקתי ואם להיות כנה... שכחתי מזה לגמרי.

התקשרתי אליה כמה פעמים, גם ביומולדת כדי לשיר לה מזל טוב וגם בלי קשר, כדי לשאול אם בא לה לצאת לעשות משהו. והיא תמיד הייתה "עסוקה או "בעבודה". בסדר, אני בנאדם אינטליגנט, אני מבינה רמזים. הפסקתי להתקשר אחרי שבוע והשארתי את הכדור בצד שלה במגרש.

היא לא התקשרה.

פעם הייתי ליד הבית שלה ואמרתי, יאללה, למה לא, ניסיון אחרון לדעת מה למען השם קורה איתה. התקשרתי.

עכשיו, חשוב לי לציין שאני בדרך כלל לא בנאדם שמתקשר הרבה לאחרים ושואל אם בא להם לצאת, כי אני אוהבת את הלבד שלי, אבל סיקרן אותי מה קרה שהיא לא רוצה פתאום קשר איתי כי היא תמיד הייתה מתקשרת והיא הייתה מאוד אנרגטית.

אז היא ענתה ואמרתי, "היי, אני באזור שלך... אפשר לקפוץ לקפה?"

אתם לא תאמינו מה הייתה התשובה שלה... "אהה מצטערת, אני לא באזור. אבל אל תדאגי, אני מבטיחה שאני אשלם לך את ה150 בפעם אחרת."

מה?!...

מי הזכיר כסף? מי בכלל זכר...? אני לא בנק, אני חברה שלך! רק רוצה לראות אותך, את יודעת... מה לעזאזל לא בסדר איתך?!

מאז לא התקשרתי כמובן. היא יודעת לאן היא יכולה לדחוף את ה150 שקלים האלה.

לקח לי זמן אבל אני חושבת שבסוף הבנתי מה הבעיה שלה.

בפעם האחרונה שיצאנו (הלכנו לקולנוע לראות את האקסמן החדש בזמנו.. סרט ענק!!) ולא היה לי הרבה מצב רוח. זה היה בערך שבוע אחרי שמ' נפטר והיא רצתה להשכיח ממני את הדיכאון בסרט, מה שנחמד מצדה תכלס. אבל בדרך חזרה, באוטו, היא אמרה לי, "תראי ג'אם, אני מצטערת בשבילך, אבל את לא יכולה להיות בדיכאון איתי כי כשאני נכנסת לדיכאון אני לא יוצאת מזה. זה לא טוב לי הסביבה השלילית הזאת."

הסתכלתי עליה בכעס, "סליחה שאני ממררת לך את הערב," אמרתי, "אולי לא היינו צריכות לצאת היום בכלל." כל כך כעסתי!!! אמנם לא הוצאתי עליה הכל, כי הייתי מלאה יותר מדי ברגשות ולא רציתי להתפוצץ עליה, אבל כעסתי!!!

היא לא הכחישה והבנתי את הרמז. נחמד לה כשאני שמחה ועם מצב רוח וזורמת איתה אבל כבר לא כל כך נחמד לה כשאני במצב רוח חרא כי החבר הכי טוב שלי מת. יופי של חברה. היא תהיה שם ברגעים שאת עושה לה טוב ותיעלם ברגעים שאת זקוקה לכתף לבכות עליה.

אנשים אוהבים שיש להם חברים "מוזרים" כי אז החיים שלהם נהיים קצת יותר מעניינים, אבל כשהם צריכים להקריב משהו אז פתאום אי אפשר להשיג אותם. איכס.

מאז היא הפסיקה להתקשר ואני תכלס מודה לאלי החברות שהפרידו בינינו. היא גם ככה הייתה דורשת הרבה מאוד אנרגיה.

טיפ חבר'ה: תבחרו טוב טוב את החברים שלכם. אהה, וגם את האויבים שלכם. חברים, כדי שלא יתקעו לכם סכין בגב, ואויבים, כי הרי לא היינו רוצים אוייב מטומטם, אחרת מה זה אומר עלינו? אז עלינו לשאוף תמיד לאויבים מחוכמים ומגניבים. יה בייבי!

שיהיה לכם המשך ערב נעים, מחברת אמת וירטואלית, ג'אם :)

"This book is for anybody who is looking around and thinking: NOW WHAT?" 

זו הפעם הראשונה שאני קונה ספר שאני אשכרה יודעת כמעט בעל-פה.

אהבתי את הנאום הזה עוד מהפעם הראשונה ששמעתי אותו ביוטיוב, מהאוניברסיטה לאומנויות של פילדלפיה, ושמעתי אותו עוד כמה פעמים אחרי זה. זה לא מתיישן. זה מחזק את כל מי שרוצה לעשות אמנות ולהתפרנ מזה. זה מעודד ומלמד אותך שאתה לא צריך לדאוג מלעשות טעויות או מכישלונות - פשוט תמשיך הלאה, תשבור חוקים, תחשוב מחוץ לקופסא ותעשה אמנות!

גיימן כותב, (עם עיצוב מיוחד של צ'יפ קיד) על הדרך שהוא עבר כדי להגשים את חלומו, להיות סופר ולהתפרנס מהמילה הכתובה. בדרך המיוחדת ומעוררת-הצחוק שלו, הוא נותן עצות מחוכמות ומעוררות-מחשבה לאלה שנמצאים בתחום האמנות, וממליץ בחום שלא משנה מה קורה או מה משתבש, רק תעשה אמנות - MAKE GOOD ART!

וכמובן כמובן, (לפי עצתו של סטיבן קינג) לא לשכוח להינות מהמסע להצלחה.

הספר מכיל את הטקסט המדוייק מהנאום של ניל גיימן באוניברסיטה לאומנויות בפילדלפיה:

בגלל שאני מספרת בבלוג בעיקר על ההווה, החלטתי לפתוח תאג חדש בשם "בואו נדבר היסטוריה" ובו אני אספר לכם קצת על החיים שלי מלפני הבלוג (בתקווה לא לשעמם אתכם). כמובן שהרבה דברים כבר כתובים בפוסטים קודמים (כמו ב"על כוס קפה: על דרמה ובקבוק בירה ריק" ועוד כמה עובדות מפוזרות בפוסטים שונים...) אבל כאן אני יכולה לכתוב הכל בסדר כרונולוגי ולשתף אתכם בכמה אירועים יותר מרכזיים שעברו עליי בעבר.

שאל-ווי?

אז כמו רוב בני הנוער, תקופת התיכון הייתה הכי זוועתית בשבילי. טוב, לא ה-כ-י, אבל זוועתית מספיק בשביל לעוות את הפנים בגועל כשאני מסתכלת אחורה בקופסת הזכרונות של המוח.

קודם כל, הייתי ילדה מאוד סגורה. כעסתי על כל העולם בלי סיבה נראית לעין. שמעתי הרבה מוזיקה אפלה (ההתנסות הראשונה שלי ברוק כבד הייתה בגיל 13 - Iron maiden), התמרדתי בכל מיני דרכים שונות וגם הייתי די מזוכיסטית.

גדלתי במשפחה דתית. יש לי שתי אחיות ושתיהן נסיכות דתיות. אני היחידה שמאז ומתמיד לא רציתי חלק בזה. כמובן שעד גיל 12 בערך קיבלו בשבילי את ההחלטות, אבל אז גידלתי ביצים וידעתי גם להגיד "לא!" מה שגרם לסכסוך תמידי ביני לבין שאר המשפחה.

התקופה שאני הכי זוכרת הייתה כשאמא שלי "גילתה" שאני חובבת ערפדים.

בואו ואני אספר לכם רגע על אמא שלי - אתם מכירים את הטיפוס הזה שכל דבר קטן, מילה לא במקום או מעשה לא מאוד מוסרי מכניסים אותם למן היסטריה אטומית? אמא שלי היא הטיפוס הזה. רק תגבירו את זה פי 20 ושהבנאדם שעושה את זה הוא הבת שלה. זה כמה היא היסטרית.

אני, אלוהים יודע איך זה יכול להיות, ההפך הגמור. אני לא נותנת לדברים להשפיע עליי, הם חולפים מולי ואני מנופפת להם לשלום. הרבה אומרים לי שאני אדישה מאוד, הרבה גם קוראים לי היפסטרית, לא נותנת למצבי לחץ להוציא אותי מהכלים ואוהבת להדליק קטורת ולשמוע מוזיקה בשקט בלי קשר לעולם החיצוני.

הניגוד הזה בינינו לא הולך טוב כמו פלוס ומינוס של סוללות. לא לא. הוא הולך טוב ביחד כמו פופקורן וקטשופ.

המממ... פופקורן וקטשופ..... יאקק.

"את אוהבת... ערפדים?"

"כן."

"איכס! למה את אוהבת דברים מגעילים כאלה?"

"זה לא מגעיל, זה פולקלור ידוע. מבוסס על דברים אמיתיים אבל בהקצנה. מעורר מחשבה בהמון רבדים. אין בזה שום דבר רע."

"זה כן רע! זה אנשים מגעילים שמוצצים דם, למה את צריכה דברים כאלה שיפגעו בנשמה שלך?"

"די, זה לא כזה נורא."

"את מחוברת לאיזה... כת או משהו?"

"אמא!"

"לא, מה, שמעתי שיש כתות ערפדים בארץ שמוצצים אחד לשני את הדם. את יודעת כמה מחלות זה מעביר?!"

"אני לא מוצצת לאף אחד את הדם, בחייך!"

"אני כבר לא יודעת מה לצפות ממך."

זה בערך מסכם את השיחות בינינו.

אז באותו רגע שהיא "גילתה" שהבת שלה (אני, ג'אם, הבת שלה) חובבת ערפדים (אני שוב מזכירה לכם שהיא אדם דתי מאוד פנאטי), אני הייתי בת בערך 15. התגובה שלה הייתה משולשת:

דבר ראשון, כשלא הייתי בבית היא נכנסה אליי לחדר (דבר שיכול להוציא אותי מהכלים. עד היום.) והתחילה לחפור לי בחפצים. היא מצאה את כל הדיסקים שלי (כבר מאז אני אוספת) ולקחה את כל מה שהיה נראה לה 'בוטה' או 'לא נעים' על הקופסה. כמובן שזה בערך כל הדיסקים שהיו לי. אני לא אשכח איך הגעתי הביתה וראיתי שכל הדיסקים שלי נעלמו. שאלתי אותה אם היא נכנסה לי לחדר והיא אמרה שכן, ושהיא לקחה לי את כל הדיסקים כדי שאני לא אשמע יותר את 'מוזיקת השטן הנוראה הזאת'.

כן כן, אמא שלי גבירותיי ורבותיי! היא טענה שזה משפיע על הנפש והורס לי את הנשמה או משהו כזה. הורים... עוד בולשיט.

בכל מקרה, עשיתי סצנה, צעקתי, השתוללתי... אני לא צריכה להסביר איך היפסטרית בת 15 מתנהגת כשלוקחים לה את חופש הביטוי.

אבל זו הייתה רק ההתחלה.

למחרת, הלכתי לספרייה (אני חנאבצית, זוכרים? תולעת ספרים. זה היה מקום הבילוי המועדף עליי בתור ילדה.) וכשחזרתי עם כמה קלאסיקות ביד, מרוצה ומאושרת, אמא שלי ביקשה ממני פתוח את התיק ולהראות לה מה השאלתי.

בפנים חמוצות ואטומות פתחתי את התיק והראתי לה. אני לא זוכרת אילו ספרים היו שם, אולי אפילו דראקולה או פרנקנשטיין, אני לא זוכרת מה אבל קלאסיקה רצינית של ספרות אפלה מאוד. בזה אני בטוחה. היא כעסה ואמרה שהיא לוקחת את זה ושמחר היא מחזירה את זה ושאני אקרא ספרים נורמלים, או טוב יותר, אפסיק לקרוא ספרים כל היום ולחיות בעולם "מדומיין" כמו שהיא נהגה להגיד, אלא אחיה בעולם האמיתי. שוב, צעקתי, השתוללתי, התחרפנתי... ובסוף נעלתי את עצמי בחדר ושמתי אוזניות (כי דיסקים כבר לא היו לי).

הדבר השלישי שהיא עשתה היה הטלוויזיה. היא ידעה שבלילה כשכולם ישנים, ג'אם יושבת בסלון וצופה בסרטי אימה. היא לא אהבה את הרעיון.

היה לנו יאס-מקס באותה תקופה והייתי מקליטה סרטים ורואה אותם בלילה, כדי שההורים שלי לא יציקו לי עם הערות כמו "מה זה הזבל הזה שאת רואה?" או "איכס, תכבי את זה!"

מה שהיא עשתה זה, היא התקשרה ליאס וביקשה קוד לטלוויזיה כדי שלא ניתן יהיה לראות סרטים שהם אסורים לילדים מתחת לגיל 14. אני הייתי שנה מעל גיל 14 וגם אם לא, הצנזורה תמיד מגזימה בדברים האלה. הם חסמו לי כל סרט שיש בו קצת יותר מנשיקה עם לשון. זה הוציא אותי מדעתי!

תארו לכם שאתם מזפזפים בטלוויזיה וה-כ-ל חסום לצפייה חוץ מהחדשות וערוץ הילדים. לא מרגיז??

אז כל היום צפיתי בVH1 כי מה נערה מתבגרת יכולה לעשות?

כמובן שלמזלי ה'תפקידים' בבית היו די ברורים באותה תקופה. אחותי הגדולה הייתה מכורה למחשב ולא נתנה לי או לאחותי השניה להתקרב (אני הכי קטנה). בגלל זה גם לא ידעתי מה זה בכלל אינטרנט עד גיל מאוד מאוחר.

אחותי הסנדוויץ' הייתה מכורה לטלוויזיה ולא זכיתי להרבה זמן צפייה ביום בלאו הכי כי היא הייתה צופה בסדרות מעפנות של ילדים כמו האנה מונטנה שלא היה לי סבלנות אליהן.

ואני? - אני הייתי מכורה לגיטרה שלי. הייתי מנגנת כל יום מהרגע שהגעתי מבית הספר ועד הלילה. וכשהייתי רוצה לנוח ולהרגיע את האצבעות, הייתי כותבת. כי תמיד כתבתי.

בכל מקרה, אלה שלושת הדברים שאמא שלי גזלה ממני - מוזיקה, ספרים וסרטים.

שנאתי אותה על זה תקופה ארוכה. אבל כמובן שלא נתתי לזה להימשך. לצערי, הייתי צריכה לחיות בשקרים, אבל זה היה הכרחי ושווה את זה.

את הדיסקים חיפשתי בכל הבית עד שמצאתי איפה היא החביאה אותם. בהתחלה הייתי שומעת רק כשהיא לא הייתה בבית (אחיות שלי היו שטינקריות אז גם הייתי צריכה לשמוע בשקט) והחזרתי אותם למקום לפני שחזרה. אבל עם הזמן לקחתי עוד דיסק ועוד דיסק עד שכולם שבו אליי, מוחבאים בארון מאחורי המעילים, והיא לא שמה לב, וכששמה לב היא כבר לא לקחה לי אותם שוב, רק אמרה, "אל תחשבי שלא שמתי לב שלקחת את כל הדיסקים בחזרה."

אמרתי לה, "נכון, גונב מגנב פטור." כן, נראה לי שזו תשובה יפה לאישה דתייה. אמרתי לה, "אלה הדיסקים שלי. קניתי אותם בכסף שלי ואין לך זכות לקחת אותם."

הוא: "וועעע וועעעעע..."

היא: "ספר לי מה קרה, מאמוש."

הוא: "אני לא רוצה לדבר על זה, בייבי."

היא: "נו מה קרה, בייב?"

הוא: "לא! לא אכפת לך בכלל! וועעעע..."

הוא: "את רוצה לבוא אליי הביתה ולהתכרבל? אני לא רוצה להיות לבד."

היא: "מאמי, זה סרט שמח, למה אתה בוכה?"

הוא: "ה... ה... השמלה הזאת עושה לקייט ווינסלט תחת ממש שמן..."

היא: "אני רוצה המבורגר, שיהיה מדיום בבקשה."

הוא: "תביא לי שני סטייקים, וול דאן, וצ'יפס גדול. וגם רוטב בצד בשביל הצ'יפס. יש לכם גם בולגרית? פזר מעל. אבל מייד אחרי שיצא מהטיגון, שיימס מלמעלה."

היא: "אתה רוצה ללכת לים היום?"

הוא: "אוף, אני לא יכול, קיבלתי... איזה באסה, הם בדיוק פתחו ליד החוף מגלשת מים חדשה... נו אוף, החיים שלי בזבל!"

הוא: "את חושבת שאני שמן?"

היא: "לא."

הוא: "אני שמן! ואני גם מכוער! והזקן שלי נושר, אוףףף..."

היא: "איפה כל הגלידה? קניתי איזה שתי קופסאות בן&ג'ריס אתמול."

הוא: "הייתה לי דודא, בסדר?? מה את רוצה ממני?"

היא: טוב, סליחה."

הוא: "את אף פעם לא מבינה את הצרכים שלי."

היא: "אוקיי."

הוא: "אוקיי."

הוא: "בייבי, אמרתי לך לקנות לי את הפדים הירוקים עם הכנפיים! אלה ורודים! אני לא רוצה את הורודים, אוקיי? אני גבר! איך אני אמור להרגיש כמו גבר עם פדים ורודים?!"

הוא: "מי ינצח בקרב, אני או ברוס ווין?"

היא: "אתה, מאמוש."

הוא: "מבטיחה?"

היא: "כן."

הוא: "מבטיחה?..."

הוא: "מאמי, אני קם רגע ותסתכלי אם אני דולף, טוב...?"

הוא: "מאמי, אני לובש ספידו... את יכולה לבדוק אם רואים שיש לי פד?"

הוא: "ככה? ככה? סבבה, את לא מקבלת ממני אחרי שהשבוע הזה מסתיים! אני מחרים אותך!"

היא: "תרגע כבר."

הוא: "לא, אני לא ארגע! תרגע אומרים למישהו משוגע ואני לא משוגע! כל מה שאכפת לך ממנו זה סקס, את רק משתמשת בי בשביל הגוף שלי! את אפילו לא אוהבת אותי!"

הוא: "בייבי, אני צריך שתהיי כנה איתי רגע. תסתכלי עליי... החבילה שלי נראית קטנה?"

היא: "לא."

הוא: "את משקרת!!! תראי אותה, אני נראה כמו ילד בן תשע! תראי את הביצים שלי, זה כאילו הן נכנסו פנימה!"

הוא: "תפסיקי לגעת בי, אוקיי? אמרתי לך, לא הלילה."

הוא: "אחי, אני שונא נשים."

הוא: "כן, גם אני. הן גם מקבלות ציצי וגם יכולות להשתין בישיבה!"

הוא: "קנית M&M? למה? מה, את מנסה לעצבן אותי? את יודעת שאני בדיאטה!"

הוא: "אמרתי לך כבר, הבטן שלי כואבת! מה, אני מדבר לעצמי? הא?"

אני אוהבת לישון! תאמינו לי, אין כמו להיכנס מתחת לפוך (כן כן, פוך, גם בקיץ...) ולהתכרבל, להכנס לעולם אחר... לאט... מתה על זה!!!

אבל אני לא יכולה.

אני לא מצליחה, אני באמת רוצה לישון אבל לא יכולה... ולא רק שאני לא יכולה לישון בלילה... אני לא יכולה גם לישון צהריים. פעם הייתי ישנה הרבה יותר מהיום. גם בתור תיכוניסטית אני לא זוכרת שישנתי כזה הרבה, אבל ישנתי לפעמים!! היום, הסיכוי היחיד שאני אישן בצהריים או נגיד מוקדם בלילה הוא אם הייתי ערה כל הלילה, עבדתי קשה וכשהגעתי הביתה נפלתי כמו מתה על המיטה.

יש לי נדודי שינה. יכול להיות שזה תופעת לוואי שיש להרבה סופרים לפני שהם מוציאים את הספר הראשון שלהם לאור, אני לא יודעת. אבל זה מחרפן אותי בצורה כזאת שאני יכולה לנסות ולהכריח את עצמי לישון עד מחר, ואני מילולית באמת אישן רק מחר! אני פשוט אשכב ערה במיטה עד הבוקר. אתחרפן באיזה שלב, אבעט בפוך, אתפח את כל עשרים הכריות שלי, ישים מוזיקה מרגיעה ביוטיוב, אולי אפתח ספר במטרה לעייף את העיניים ולישון ובסוף אמצא את עצמי קוראת עד הבוקר.

זה תמיד היה קיים בי, החלק הזה שלא ישן בלילה. אבל בעיקר מאז שעברתי למשרה חלקית. חלק מזה זה המחשבות... אני קוראת להם "מורלוקים" - אל תשאלו אותי למה. המורלוקים האלה מסתובבים לי בתוך הראש ולא מפסיקים לברבר, להעביר לי תמונות וסרטים בראש, לתת לי רעיונות לסצנות בספר שלי... אתה באמת לא יודע כמה מחשבות יש לך בראש עד שאתה שוכב במיטה בלילה והמורלוקים תוקפים, בחיי. וחוץ מזה, רוב ההשראה באה לי בלילה, ואז בא לי לכתוב!

אז כן, אני בעיקר מאשימה את המורלוקים...

עד היום לא ראיתי בזה קללה, כמובן. אחרי הכל, מה רע בלכתוב בלילה ולישון ביום? הרבה כותבים עושים את זה. אבל אז התחלתי לשים לב שאני מפספסת את החיים. אני אוהבת לישון מאוחר ולקום מאוחר, זה הקטע שלי. לגמרי. אבל לפעמים אני חושבת שאם הייתי קמה בבוקר הייתי מספיקה לעשות הרבה יותר ואולי אפילו הייתי הרבה פחות "עייפה" כל היום משאני מרגישה.

תראו את השעה שאני כותבת את הפוסט הזה למשל! בדיוק עכשיו סיימתי קטע ממש אינטנסיבי בספר ואני לא יכולה לישון...

אני מניחה שאחרי מקלחת וכוס תה אני אכנס למיטה, אבל אז השעה כבר תהיה איזה 4 בבוקר... ואז אולי אפתח ספר ואקרא עד שאירדם.

טוב, אני לא מאשימה רק את המורלוקים, חלק מזה זה גם כל הקפה שאני שותה. אבל אני לא מרגישה כי הקפאין כבר לא משפיע עליי. אני לא סתם אומרת את זה, אני יכולה לשתות גם עשרים אספרסו נקי ברצף ועדיין להיות גמורה מעייפות, ההבדל היחיד יהיה שאני גם ארעד בידיים. 

שיהיה לכולם לילה טוב, ואז תתביישו להגיד למורלוקים שיסתמו למען השם עד מחר :)

רומן על-טבעי די ישיר של "קללת צועני".

אני אוהבת שרומן גורם לי להרגיש משהו כלפי הדמויות. אם זה אהבה, קנאה, שנאה או אמפאטיה. במקרה הזה, הרגשתי שנאה ממש עזה כלפי הדמות הראשית, בילי האלק. לא הצלחתי אפילו לרחם עליו. טוב, האמת היא שהיו רגעים שריחמתי עליו, אבל אלה לא היו סוג של רחמים כמו כלפי אדם אומלל שסובל על לא עוול בכפו, אלא סוג של רחמים מהולים בגועל. כי תכלס, בשורה תחתונה - בילי האלק הוא בן זונה.

האלק, אמריקני שמן וממוצע, עשה תאונה בזמן שאישתו מצצה לו באמצע הנסיעה ובטעות דרס צועניה זקנה שחצתה את הכביש. הוא מצליח להתחמק מעונש תודות לחברות שלו עם מפקד משטרת העיר ועם השופט האחראי לתיק. אחרי שהוא עזב את בית המשפט, אביה של הנרצחת, צועני זקן בשם טאדוז למקה, עובר לידו, מלטף את פניו ואומר, "לרזות!"

מאז, מתחיל בילי האלק לרזות. הוא יורד במהירות במשקל, כמה קילו כל שבוע, ומנסה לדעת איך לסלק את הקללה. כמובן שתוך כדי התהליך הוא מאשים את כל העולם חוץ מעצמו על הצרה שנפלה עליו. את זקנה שחצתה בלי להסתכל לצדדים, את אישתו שמצצה לו באמצע נסיעה, את הרופא האידיוט שלא מאמין לו שזו קללה ולא מחלה...

בכל אופן, אני חשבתי לעצמי: מצד אחד, קינג מצייר כאן פורטרייט יותר מדי סטריאוטיפי של הצוענים. הוא מוציא אותם ה'מכשפים האכזרים שמענישים בדרך על-טבעית ולא הוגנת את האנשים שפגעו בהם'. מצד שני, הצוענים הם האנשים היחידים שאיכשהו אציליים באיפיון שלהם. החברה ביטלה את חשיבותם, דחפה אותם אל הקיר עד לנקודה שלא מגיעה להם אפילו הזכות לצדק. הקללה היא לא יותר מהדרך של הצוענים לקבל את הצדק שלהם בחברה שלא נותנת להם אותו.

הסיפור הזה הוא סיפור קינג (באקמן) עד כדי כך אופייני, שאפילו בתוך הדיאלוג עצמו בין הדמויות, הדמות מצהירה שזה "נשמע כמו רומן מסתורי של סטיבן קינג." (...Good one, Stevie)

הדבר הכי טוב שאני יכולה להגיד על הספר הזה זה שהוא החזיק אותי מרותקת כל זמן הקריאה.

הקצב שלו היה קצת מוזר. בהתחלה זה היה איטי (לא רק האקספוזיציה, אלא כמעט עד אמצע הספר), כדי להכיר לנו את בילי ואישתו והבת שלו ומה שקרה בעבר ואיך הוא מתחיל לרזות לאט לאט...

ואז פתאום הקצה מתחיל להיות מהיר במכה. הוא נסע וחיפש את הצוענים והכל מתחיל לדהור... זה היה קצת מוזר אבל לאו דווקא רע.

והסוף - הולי שיט מאד'רפאקר! כל-כך כעסתי שיצא לי עשן מהאוזניים... לקח לי הרבה זמן להתנער מזה.

אז ישבתי בפאב עם כמה חברים, והתנחלנו על הספות כמו שאנחנו יודעים טוב כל כך לעשות. אני לא אוהבת לשבת עם קבוצה גדולה על הבר, אני מעדיפה שולחן כי ככה אפשר לראות את כולם, אבל כשאני לבד או עם עוד אדם אחד, נראה אותך מרחיק אותי ממנו... אני יושבת מול הברמן ומפרקת חביות.

טוב, אבל זה לא עליי ועל בעיית השתייה שלי. בכל אופן, אנחנו מדברים וצוחקים והם התערבו שאני לא יכולה להקפיץ בייגלה לפה. אז כולי כאילו עם ביטחון עצמי (פחחחח ג'אם, את שקופה...) "ברור שאני יכולה, תתכוננו לשלם לי על המשקאות." ואני מקפיצה... ומפספסת. "מתוך שלוש!" אני מכריזה ומנסה שוב... ומפספסת. ניסיתי בסוף עשרים פעם. הפסדתי ושילמתי כמו גדולה, אבל בהחלט המשכתי לנסות.

בכל אופן, כמה חברה מהספות שליד ראו אותנו והצטרפו אלינו ופתאום התחלתי לדבר עם בחור בשם ו'. דיברנו על קומיקסים, קצת על קווין סמית' והרבה על Supernatural!

אני לא יודעת עד כמה אתם מכירים את הבלוג שלי וכמה תאגים חקרתם, אבל אם קראתם לפחות שלוש אתם כבר אמורים לדעת שאני משוגעת על הסדרה הזאת (על טבעי). כי אני כל הזמן שמה תמונות שלהם, GIFים שלהם, וכמובן מכריזה בתחילת כל עונה! עם חצוצרות וריקודים, כי מגיע להם D:

בכל מקרה, התלהבתי שסוף סוף יש לי מישהו לדבר איתו על Supernatural והתחלנו לדבר בהתלהבות. הוא ראה את כל העונות (9 נכון לעכשיו) כמוני, וחושב שהאחים ווינצ'סטר הם יאמי (בדיוק כמוני). הוא נראה הומו, אבל לא נראה לי שהוא הומו, והנה אני מגיע לזה...

בסוף הערב נפרדנו יפה והוא ביקש את הפייסבוק שלי. אמרתי לו שאין לי והוא נראה מופתע וביקש את מספר הטלפון.

גברים, אין לי בעיה עם זה שאתם מבקשים מספר טלפון.

מה שכן מטריף אותי זה כשאתם מתעקשים. לא הבחור הזה, אבל יש בחורים שכשאת אומרת להם, "לא." גם אם בטון הכי יבש והחלטתי, הם ימשיכו, "אבל למה...?"

"אממ... אולי כי אני לא רוצה? אולי כי זה לא מספר חירום או מספר ציבורי? אולי כי יש לי חיים מעבר לפגישה איתך הערב??? ואולי אני פשוט לא רוצה לראות אותך יותר??" באמת, מה עושים? אומרים את האמת? משקרים..? אני דוגלת בלהיות מנומסת, אבל עד שחופרים לי או כשנכנסים לי למרחב האישי. צאו מזההה

בכל אופן, הוא היה דווקא נחמד אז הבאתי לו. למרות שבאיזה שלב הוא כבר התחיל סתם לחפור וכבר היה חמש בבוקר ולא היה לי כוח אליו.

מה שכן, הרגשתי לא נעים כי ישב איתנו ידיד שלי, שעובד איתי כבר חצי שנה ואין לו את המספר שלי. אז למחרת הוא ישב איתי בחוץ ודיברנו ובאיזה שלב הוא שאל, "אגב, למה עדיין אין לי את המספר שלך?" אז אני מנחשת... וזה ניחוש פרוע, כן?... שזה מפריע לו.

זה לא הכי גרוע אבל. אתמול ישבתי באוטובוס בנסיעה מתל-אביב, שוכבת להנאתי (זה היה בלילה, אין כמו נסיעה לילית באוטובוס) עם אוזניות על פול ווליום. אני פותחת לרגע את העיניים וקולטת שאיזה בחור מסתכל עליי. זה הרגיז אותי כי הוא בחן אותי עם חיוך חרמני. לא התייחסתי הוא כנראה לא הסכים להשלים עם זה וקם אליי, ממלמל משהו.

הורדת את האוזניות בנימוס ושאלתי, "סליחה?"

והוא חזר, "אפשר לבדוק משהו?"

קצת נלחצתי. מה כבר יש לבחור הזה לבדוק? על הספסל שלי...? לפי המבט שלו הוא רצה להוריד לי את החולצה ולבדוק אם הציצי שלי אמיתי.

עשיתי פרצוף של, "או... קיי."

הוא הרים את היד ופתח את המזגן, "אהה יופי," הוא אומר, "זה עובד. אפשר?" והוא מסמן לי אם הוא יכול לשבת.

ברצינות...? אוי, זה היה כזה עלוב... אם אתה רוצה לדבר איתי, להתחיל איתי, לא יודעת מה, אל תחפש תירוץ כל כך קלוש כדי להתעלק עליי בנסיעה של שעתיים וחצי, זה לא יעבוד! תסמכו עליי, בטח לא בלילה. בחורה עייפה, רוצה לישון. קפיש?

טוב, מצטערת, אני יודעת שנסחפתי קצת עם הGIFים של Supernatural היום, רק רציתי להבהיר נקודה ואז נסחפתי... אני מניחה שהמשימה הושלמה?... חיחיחי

בכל אופן, נפטרתי ממנו בסוף כשאמרתי לו שאני לסבית. אני יודעת, אני יודעת, זה לא מדוייק. אבל מה זה משנה, הוא בזבז את זמנו ואת זמני! והוא היה קריפייי

בכל מקרה, זה היה הסופ"ש שלי... איך היה הסופ"ש שלכם? ;)

בואו נודה רגע, הישראלי מת על בתי קפה. הוא יכול לשבת שעות בבית קפה ולשתות עשרים כוסות ולא יימאס לו. אבל הבעיה האמיתית שלו היא שהוא לא מבין בקפה. ואני לא מתכוונת מכיר מקצועית את כל סוגי הקפה ויודע לדקלם את כולם, אני מתכוונת... שהוא לא יודע מה הוא שותה!

אז בתור בריסטה במקצועי (ובתור אחת שאוהבת את מה שהיא עושה... יאיי!) אני מרגישה מחוייבות אחת ולתמיד להסביר את הדברים שאנשים תמיד שואלים את עצמם אבל אין להם אומץ לשאול בקול בבית קפה כדי לא לצאת מטומטמים... ובצדק.

1. מה ההבדל בין קלייה קלה לקלייה כהה?

הקלייה היא לזמן ארוך יותר ועל טמפרטורה גבוהה יותר בקלייה כהה. זה למה הוא כושי כזה P:

2. מה ההבדל בין ערביקה לרובוסטה?

ערביקה ורובסטה הם שני גזעים שונים של קפה, וכל סוגי הקפה והמשקאות בכלל נופלים לתוך אחד משתי הקטגוריות האלה.

3. מה ההבדל בין אספרסו לפילטר?

אספרסו > טחון דק, לחץ גבוה, עם קרמה.

פילטר > טחון דק, בלי לחץ, בלי קרמה.

4. מה ההבדל בין קפה לאטה לקפוצ'ינו?

הקפוצ'ינו מכיל פחות חלב מוקצף ויותר קצף מלמעלה.

הלאטה מכיל יותר חלב מוקצף ופחות קצף מלמעלה.

5. מה ההבדל בין אספרסו לאקספרסו? 

אל תהיה מטומטם, תהיה מגניב. 

שיהיה לכם ערב מושלם, ממש כמו הלגימה הראשונה :) 

אתה צריך לצאת עם בחורה שקוראת.

צא עם בחורה שקוראת. צא עם בחורה שמבזבזת את הכסף שלה על ספרים במקום על בגדים, שיש לה בעיה של מקום לבגדים בארון בגלל שיש לה יותר מדי ספרים. צא עם בחורה שיש לה רשימה של ספרים שהיא רוצה לקרוא. שהיה לה מנוי לספריה מאז גיל 12.

תמצא בחורה שקוראת. אתה תדע שמצאת אותה כי תמיד יש לה ספר בתיק. היא זאת שתמיד מסתכלת באהבה על מדפי הספרים בחנות ספרים, האחת שזועקת בשקט מרוב אושר כשהיא מוצאת ספר שהיא רצתה. רואה את הבחורה המשונה הזאת מסניפה את הדפים של ספר ישן בחנות ספרים יד שניה? זאת היא, הקוראת. הם (הקוראים) לעולם לא יכולים להימנע מלהסניף את הדפים, במיוחד כשהם צהובים ושחוקים.

היא הבחורה שקוראת בזמן שהיא מחכה בבית הקפה במורד הרחוב. אם תציץ לתוך הספל שלה, הקצף עדיין צף מלמעלה כי היא כבר שקועה. אבודה בעולם פרי יצירתו של סופר.

שב. היא עלולה אולי להעיף בך מבט נוקב, שכן רוב הבנות שקוראות לא אוהבות שמפריעים להן באמצע. שאל אותה אם היא אוהבת את הספר.

קנה לה עוד כוס קפה.

ספר לה מה אתה באמת חושב על מורקמי. בדוק אם היא עברה את הפרק הראשון באחוות הטבעת. תבין שאם היא אומרת שהיא הבינה את יוליסס של ג'יימס ג'ויס היא רק אומרת את זה כדי להישמע אינטליגנטית. שאל אותה אם היא אהבה את אליס או אם היא הייתה רוצה להיות אליס.

זה קל לצאת עם בחורה שקוראת. קנה לה ספרים ליומולדת, לחג המולד, ליום השנה שלכם. תן לה את מתנת המילים, בפואטיקה ובשירה. תן לה את נרודה, פאונד, סקסטון, קאמינגס. תן לה לדעת שאתה מבין שמילים הן אהבה. שאתה מבין שהיא יודעת את ההבדל בין ספרים למציאות אבל אלוהים עדה שהיא הולכת לנסות ולהפוך את החיים שלה קצת דומים לספר האהוב עליה. זו אף פעם לא תהיה אשמתך אם היא תעשה את זה.

היא צריכה לתת לזה סיכוי איכשהו.

שקר לה. אם היא מבינה תחביר, היא תבין שאתה צריך לשקר. מאחורי המילים יש גם דברים אחרים: מוטיבציה, ערך, ניואנס, דיאלוג. זה לא יהיה סוף העולם.

תאכזב אותה. כי בחורה שקוראת יודעת שכישלון תמיד מוביל לנקודת השיא. כיוון שבחורות שקוראות מבינות שכל הדברים חייבים להגיע לסיומם, אבל שאתה גם תמיד יכול לכתוב ספר המשך. שאתה יכול להתחיל שוב ושוב ועדיין להיות הגיבור. שהחיים נועדו להכיל נבל או שניים.

למה לפחד ממשהו שאתה לא? בחורות שקוראות מבינות שאנשים, כמו דמויות, מתפתחים. חוץ מבסדרה דמדומים.

אם אתה מוצא בחורה שקוראת, שמור עליה קרוב. כשתמצא אותה ערה ב2:00 בלילה מצמידה ספר לחזה שלה ובוכה, תכין לה כוס תה ותחזיק אותה. אולי תאבד אותה לשעה או שתיים אבל היא תמיד תחזור אליך. היא תדבר כאילו שהדמויות בספר הן אמיתיות, כי לזמן מה, הן באמת אמיתיות.

אתה תציע נישואים על כדור פורח. או באמצע הופעת רוק. או כדרך אגב בפעם הבאה שהיא חולה. דרך סקייפ.

אתה תחייך כל כך שתתהה למה הלב שלך עוד לא התפוצץ ודימם על כל החזה שלך. אתה תכתוב את הסיפור של חייכם, תביאו ילדים עם שמות משונים או נטיות משונות. היא תכיר לילדים שלכם את החתול במגפיים ואת אסלן, אולי אפילו באותו יום. אתם תלכו ביחד בחורפים של גילכם המבוגר והיא תדקלם את קיטס מתחת לאפה בזמן שאתה תנער את השלג מהמגפיים שלך.

תצא עם בחורה שקוראת כי זה מגיע לך. מגיעה לך בחורה שיכולה לתת לך את החיים הכי צבעוניים שאפשר לדמיין. אם אתה יכול רק לתת לה מונוטוניות, שעות מתות והצעות נישואין אפויות-למחצה, אז עדיף שתשאר לבד. אם אתה רוצה את העולם וגם עולמות שמעבר, תצא עם בחורה שקוראת.

או טוב יותר, צא עם בחורה שכותבת.

-רוזמרי ארקוויקו - Rosemarie Urquico

תרגום חופשי