הגעתי ל5000 כניסות וחשבתי לציין את זה,

זה נראה לי כמו הישג מרשים מאחר והבלוג שלי הפך להיות פעיל במיוחד רק בשנה האחרונה :)

אז תודה רבה לכל מי שקרא וקורא את המלמולים שלי כבר כמעט שלוש שנים (ופחות).

תודה על התגובות וההמלצות והציטוטים - מתה עליכם.

להוריי היקרים שזלזלו בכתיבתי לאורך השנים ובקרוב אוכל לנפנף בפניהם את הפוליצר. (העיקר ששני הרגליים על הקרקע.)

תודה ליותר מדי סוגריים שהבטחתי לכם לנסות ולהפחית בכמותם בפוסטים (אבל אף פעם לא לקיים.)

בכניסה ה-10,000 - משקאות עליי! (זו לא הבטחה שמפחיד לזרוק - אתם לא יודעים איפה אני גרה. חה חה. חה.)

אז הנה אני מוציאה את השד מהבקבוק... לא בטוחה למה. אני לא חושבת שזה בגלל שסוטים מסויימים היו שמחים להיכנס לי למכנסיים, אבל תנו לי להגיד לכם שאם זה המקרה, אני אמנם לובשת ג'ינס של גבר ברגע זה ממש, אז יש שם מספיק מקום לשנינו - העניין הוא שאני לא זונה.

אלא אם כן זה בשביל קורט קוביין, מה שהופך אותי לנקרופילית אז... תשכחו שאמרתי את זה. ההמ? מה?

בנוסף אני חייבת לציין שהרשימה הזאת היא שלי באופן ספציפי, ג'אם, אז יכול להיות שיש שם בחוץ הרבה בנות נורמליות שהרשימה שלהן תכלול ורדים ושירי אהבה והליכות על החוף, נשיקות ומזמוזים כל אחר הצהריים על מפרץ באי קאריבי כלשהו - אני? נהאהה. כאילו, אני לא אתנגד לקפיצה לקריביים עם בחור חמוד, להיפך, יאמי. אבל זה לא מה שיעשה לי את זה. אני לא אצא לקריביים עם שמוק גם אם ישלמו לי. טוב... אולי. אם הוא ישמור את הידיים שלו לעצמו.

העניין שהוא שסבתא שלי העירה את השד הזה, כשבאתי לבקר אותה בחג היא פגשה איזה ידיד שלי ואמרה, "תראי איזה חתיך! ג'ינג'י! למה לא תתפסי אותו לפני שיברח לך?"

כן, ככה היא מדברת. וכשהיא נדלקת על גבר זה אבוד להוציא לה אותו מהראש.

"סבתא, אני לא מסתכלת עליו ככה." אמרתי, "אני לא מעוניינת בו."

"הוא לא מעוניין בך!" היא התעצבנה, כאילו העלבתי את הבן שלה ולא בחור זר שאני מכירה יותר ממנה, "הוא גם ככה טוב מדי בשבילך!"

הייתי שוברת לסבתי את הלב ומספרת לה קצת על הפרצוף האמיתי שלו, אבל היא מאוהבת כל כך ב"גבר המודרני" שאני לא רוצה לשבור לה את הלב, למרות שאני מחזיקה את עצמי לא להסביר לה שבניגוד לפעם, הגברים של היום שורקים לבחורות כמו לפודל ומדרגים אותן לפי מראה חיצוני. גם אם אעשה את זה, זה לא יגיד לה כלום, היא בעצמה מדרגת בחורות לפי יופי, "ש' הביא לי מנקה חדשה, ראית אותה? מכוערת, נכון?" - אין לה אלוהים. תזכי לחיים ארוכים, סבתא. לא, אבל ברצינות. את האחרונה שנשארה לי מהסבים.

בכל אופן, אני חורגת.

אני בטוחה במליון אחוז שיש אי שם בעולם גברים מושלמים בשבילי, אבל הם לא נמצאים בחיי. ברצינות, מתחילים איתי ערסים בתחנות מרכזיות, זקנים בתחנות דלק, שמוקים בפאבים ובבתי קפה, אבל אף פעם לא התחיל איתי גבר שבאמת רציתי. למה זה? למה? תגידו לי למה?!

אני כל-כך כועסת על ההחלטות שהיו לי בחיים עד עכשיו, ורחמים עצמיים נשפכים לי מהאוזניים. וואאאעעעע. (זו היתה צרחת תסכול קלאסית, למי שלא הבין.)

הסדר של הדברים לא מורכב לפי חשיבות אלא באופן רנדומלי לגמרי, מוכנים? יצאנו -

יופי.

כן כן, אני רוצה גבר יפה. ואל תבואו לי עם הבולשיט הזה שמה שאני אומרת זה רדוד כי זה לא. מי שאומר לכם שמראה חיצוני לא משנה - משקר! הוא כן משנה. מאוד. עם זאת, אני גם לא אומרת שיש חוקים מסויימים ליופי. זה עניין של טעם - נטו! אז אם הוא שזוף או חיוור, גבוה או נמוך, שמן או רזה, זה עניין של טעם ולא של חוקים חברתיים. אני למשל יכולה להימשך בקלות לגבר שמן, זה לא מפריע לי בכלל, להיפך, יש איפה להתכרבל. רק כדאי שהוא יהיה עדין כי אני לא רוצה למות מחנק במיטה. זו לא דרך מכובדת למות בה.

מה שאני מנסה להגיד זה שאין לי סטנדרטים רדודים לאיך גבר צריך להיראות, זה פשוט נראה לי חשוב שגבר ישקיע במראה החיצוני שלו, עם מה שהטבע העניק לו, ולא ייראה כמו ערימה של חרא בכל פעם שאנחנו נפגשים ועוד יצפה ממני לגלח מתחת לבית-השחי.

עוד משהו - חשוב לי לציין שגם גבר ממש מכוער יכול להיראות יפה בעיניי. כי גם אם מבחינה חיצונית יש לו המון חסרונות, ברגע שלמדתי להכיר אותו והוא בחור מדהים מכל בחינה אחרת, אז הוא יכול להיראות בעיניי, באופן אוטומטי ובלי לנסות בכלל, הבחור הכי יפה עלי אדמות.

ביטחון עצמי.

למען השם, ביטחון!!

תקשיבו לי טוב כשאני אומרת, גברברים: אין דבר שיושב יפה יותר על גבר, מאשר שכבות של ביטחון עצמי.

אם אפשר להיות כנה איתכם - אני לפעמים מוצאת את עצמי נמשכת לשמוקים אמיתיים, ואני אומרת לעצמי, "ג'אם, מה לעזאזל - ?!" ולגברים תמיד יש את האמירה הזאת ש"גברים נחמדים תמיד נשארים בFriend zone, בנות פשוט אוהבות שמוקים." - האממ.. לא! אולי מה שאנחנו באמת אוהבות זה את הביטחון שמגיע עם השמוק, ואם לחבר שלנו שנמצא בFriend zone היה את הביטחון הזה, הוא כבר היה מגיע לאזורים טובים יותר, אם אתם מבינים למה אני מתכוונת.

קחו לדוגמא את קראולי מSupernatural. הוא לא גבר מושך. אני אראה אותו ברחוב בלי להכיר אותו ואני לא אמשך אליו בכלל. הוא נראה כמו אומפה-לומפה עם זקן וחליפה. והוא בן זונה, כולם יודעים את זה. כלומר, הוא מחליף צדדים כמו תחתונים, הוא רצח מלא בני אדם בלי למצמץ וגם שדים ומלאכים, הוא בגד בקאסטיאל, חטף את קווין טראן, יורד בלי סוף על האחים ווינצ'סטר והוא שמוק אמיתי. שמוק עאלק - הוא מלך הגיהנום, לא פחות!האם הייתי יוצאת איתו? - אממהמממ, יאמי. כן. הייתי יוצאת עם האמ-אמא שלו. כי כשהוא יוצא לך פתאום מן האפלה עם הגבה למעלה, זורק שורות מחץ חלקלקות באוויר בביטחון כזה, והקול הסקסי שלו... כמו שמלך אמור להתנהג. איך אפשר לא לרייר?

תודה מותק.

בקיצור, אני חושבת שביטחון עצמי זה חשוב, אבל זה לא חייב להגיע בחבילה אחת עם שמוקיות או רוע-לב, אם אתה אדם טוב ואתה מלא ביטחון זה יהיה מושך באותה המידה. ביטחון עצמי באופן כללי זה דבר מושך מאוד.

ריח.

קרה לך פעם, אחותי, שהיית באיזה מקום וראית בחור ולא כזה נמשכת אליו, כלומר, הוא נראה לך סבבה, לא יותר. ואז, מסיבה כלשהי, את צריכה לחבק אותו. אם למשל הצגת את עצמך או משהו כזה, והבחור מריח כמו הריח שחלומות עשויים ממנו, ופתאום הוא הרבה הרבה יותר חתיך בעינייך?

זה.

אני צריכה בחור שמריח טוב. תמיד. גבר שמזיע לא מפריע לי, להיפך, אני נמשכת לגברים שמזיעים בצורה כמעט לא אנושית, אני אוהבת כשהם רטובים מזיעה - אבל לא כשהזיעה שלהם מריחה כמו אסון טבע! הרשו לי לספר לכם על האקס שלי - הוא היה מזיע כמו סוס במיטה, אבל גם כשהזיע, היה לו ריח טוווב. זה כאילו הוא מזיע אבקנים של פרחי קיץ, בחיי. הההמממממ....

על מה דיברתי?

אהה, כן. ריח גוף. היה לי פעם עמית לעבודה, ברמן, שהיה מתוק מאוד, לא הכי חתיך בעולם אבל גם לא מכוער, די חנון. אהבתי אותו מאוד והוא היה מעוניין בי, אבל כל פעם הוא הגיע למשמרת אחרי מקלחת, ותוך שעתיים, הוא הריח שוב כמו גופת מת. אני לא צוחקת, היה לו ריח טבעי נורא ואיום. כשהוא התקרב לחבק אותי, עם כמה שאהבתי אותו, הייתי צריכה לסתום את האף. זו הסיבה שלא נתתי לו אפילו הזדמנות.

מכירים את הפרסומות של בשמים לגברים, שמראים לכם אותם עומדים ושמים אקסים על עצמם כל הבוקר? - שימו אקס! ריח טבעי טוב זה הכי מושלם, אבל אם אין, תזייף את זה. לא אכפת לי.

שים אקס ולא תהיה האקס שלי!

חהחה עשיתי משחק מילים. אני מצחיקה.

דרמה.

השקר הכי גדול שנאמר אי-פעם על ידי מישהו למישהו אחר בעולם הזה הוא שנשים הן הכי דרמטיות במערכת-יחסים. לא ולא. גברים יכולים להיות דרמטיים באותה המידה אם לא יותר, ואני אישית? - לא בקטע.

אני אוהבת גבר ישיר, תכלס, אמיתי. אתה מצוברח? כן או לא - אם כן תגיד לי למה, תסביר את עצמך בכמה משפטים ונגמור את זה. האם אני מצוברחת? - כן. בוא נדבר על זה איזה חמש דקות ונמשיך בחיינו למען השם. כלומר, לעזאזל, יש מקומות שהיינו יכולים לטייל בהם עכשיו, סרטים שיכולנו להתמזמז בהם, יש צווארים שיכולנו לנשק.... ואנחנו נבזבז את הזמן והאנרגיות על להיות רגשי ולעשות סרט מכל דבר?! - ג'אם לא אוהבת. אין לי בעיה להתווכח, לריב כמה זמן, לקרוא אחד לשני בשמות, אחר-כך סקס השלמה - ונגמר הסיפור. בלי סצנות קנאה מוגזמות, בלי סרטים אם אני לא יכולה לפגוש אותך איזה יום, בלי דרמות מקורס דרמה זול. אם אתה לא יכול להיות קליל ולדרוך על הדרמות כמו על סיגריה גמורה - אז ג'אם היתה פה.

אכפתיות.

אוקיי בנות, תגידו לי אם זו רק אני פה או שזה משהו גלובלי: ממש חשוב לי שגבר לא רק מתוק אליי ועושה דברים נחמדים בשבילי, אלא שהוא גם מתוק לאנשים שאני אוהבת ועושה דברים נחמדים בשבילם.

אוווייי אני מתה על זה. זה ל-ו-ה-ט. כשגבר עושה משהו נחמד בשבילי אני נמסה, זה כיף, אבל אם הוא עושה משהו נחמד בשביל ההורים שלי או בשביל חברה הכי טובה שלי לדוגמא, ואוו. זה...

רגע, אני מרגישה מוזר... מה זה, משהו נשפך עליי? אהה לא. זאת אני.

יארררר....

גבריות.

אני לגמרי מבינה ומכבדת את זה שגבר רוצה להיות מאצ'ו, להיות בשליטה, החזק, הגבר, כי, טוב... הוא גבר. אני אף פעם לא נותנת לגבר שלי להתכופף, לא דורכת עליו ולא נותנת לו לשכוח שהוא גבר. אני גם אוהבת את זה. אם לא, אני אצא עם בחורה. זה מה שעושים כשאין גבר בסביבה, לא?... לא? ותאמינו או לא, אפילו את הבחורות שלי אני אוהבת בגרסא גברית.

אבל לפעמים, אם אני רוצה לשלם על הארוחה או לפנק אותך באיזה קינוח, אני לא צריכה שתדליק את הטוסטסטרון שלך על פול גז. אני לא צריכה גבר שירגיש מאויים עד כדי כך שהוא לא יכול לתת לאישה לשלם מדי פעם. בפעם הראשונה זה נחמד שאתה משלם, נחמד שאתה מפנק ואתה גם תקבל תמורה, אל תדאג, אבל אחי, תרגע, אני כולה מוציאה את כרטיס האשראי שלי מהארנק - למה הביצים שלך מרוחים על הרצפה? תנוח. אני אישה עצמאית ואני יותר ממסוגלת לדאוג לעצמי, אז אם זה מפחיד אותך, יקירי, אל תצא עם אישה אמיתית, כי אתה לא יכול להתמודד איתה. במקרה שלך, אתה צריך בובת חרסינה שתהיה בשלנית במטבח, פנטומימאית במשך היום ואקרובטית במיטה. ג'קי ברקהרט.

איזי.

אוקיי, זה ישמע מוזר, אבל אם אתם קוראים שלי אתם אמורים לדעת לצפות לזה. אני אוהבת כשגבר מתנהג כאילו הוא לא רוצה אותי.

רגע רגע רגע, לפני שאתם קוראים לפסיכולוג בשבילי - ד"ר פיל, תסתום רגע! - תקשיבו. אני חושקת בדברים שאני לא יכולה לקבל. זה לא קטע קטנוני של ילדה מפונקת, אלוהי הרחובות והעבודות המזדמנות יודעים שלא. למשל, כרגע, ממש אבל ממש מתחשק לי בן&ג'ריס - למה? כי אין לי.

אם אני רוצה גבר, אני מוצאת את זה מאוד מושך אם הוא משחק את הקשה להשגה. במידה מסויימת.

אני אומרת במידה מסויימת כי אני לא מתכוונת שכשאני מדברת איתך אתה תתעלם ממני ואז תלך להתמזמז עם החברה הכי טובה שלי. אממ לא. אני רק רוצה שזה יהיה סוג של אתגר לפתות אותך. תן לי מרדף מותק, אני לא רוצה שהעניינים יהיו כל כך קלים. אתה לא רוצה זונה? - נחש מה?... גם אני לא.

תלותיות.

אני לא יכולה לסבול גבר תלותי. אם אתה לא יכול לסבול להיות עם עצמך, לבד, באותו החדר, בלי להרים את הטלפון כל כמה דקות ולברר מה איתי ובלי להתחנן שניפגש כל חצי שעה - אני לא רוצה אותך. לא רק רומנטית - בכלל. אני לא רוצה אותך.

ואם אני מתעצבנת על משהו קטן ואתה ישר נכנס להיסטריה ומתנצל עשרים פעם - זה לא מושך!!! זה מגעיל.

אני לא יכולה לסבול תלותיות. הייתי שם, תאמינו לי, אני מעדיפה לשכב עם Xוניק ולהידקר מאשר לצאת עם גבר תלותי. לא צריך להתבכיין אם אני מסתכלת רגע על גבר אחר או מחמיאה לידיד שלי על השרירים, תרגע, אני לא הולכת לשום מקום. אני לא רוצה תינוק, את זה אפשר להשיג עם קצת חוסר אחריות וקונדום ישן וזול - אני רוצה גבר, בן זוג. זה חוזר כמובן לביטחון שדיברתי עליו.

רואים איך הכל מתחבר? זה בגלל שאני חכמה כזאת.

אני חושבת שזה בערך מכסה את הכל. כרגיל, לא רציתי להיסחף, אבל כרגיל... נסחפתי. סורי על זה.

אשמח אם תגידו לי מה אתם מחפשים בגבר/אישה ואם אתם מסכימים איתי :)

צ'ירס.

הכל התחיל ביום האחרון.

אוקיי אוקיי... סלחו לי על הדרמטיות, אבל היה נראה לי מגניב להתחיל ככה פוסט. בכל מקרה, זה גם נכון. הכל באמת התחיל ביום האחרון שבו עבדתי במיח"א. היה לי כל-כך כואב להיפרד מהילדים ובכלל מכל השנה המדהימה שהיתה לי שם ולא הסכמתי לדבר עם אף-אחד על כך שהשנה נגמרת או על העתיד, רציתי רק לחוות את ההווה. כל הימים האחרונים היו קשים, אבל האחרון היה הקשה ביותר.

ישבתי בחדר של המרפאה בעיסוק, הייתי קוראת לה מ', אבל כדי שלא תבלבלו אותה עם מ' החבר שלי, נקרא לה מ"ע, (ר"ת של מרפאה בעיסוק). הילדים היו נוהגים להשתולל שם על כל מני מזרנים והעבודה שלי היתה להשתולל ביחד איתם בלי נעליים. כיף. אבל באותו יום לא היו לי אנרגיות וישבתי בפינה, על השולחן, והסתכלתי עליהם כשהחיוך מאוזן-לאוזן שהיה לי כל היום, התמסמס לגמרי. פתאום, רגע לפני סיום, צנחה לראשי ההבנה שזהו, מיח"א כבר לא תהיה חלק מחיי. עכשיו הכל ישתנה. זה הכאיב לי אז ניסיתי להדחיק את הכאב ולצחוק עם הילדים. בשבילי, מיח"א היתה הבריחה מהמציאות. להיות עם הילדים, לשחק איתם, לקבל אותם בבוקר ולטפל בהם - הם היו רק 8 ילדים ואני, הם, הגננת והסייעת היינו ממש כמו משפחה גדולה! איך אני יכולה לקום ולהמשיך הלאה אחרי שהיתה לי משפחה למשך שנה שלמה?!

המחשבה שעברה לי בראש באותו רגע היתה, "מה יהיה?"

לא כי לא ידעתי מה אני רוצה. ידעתי שאני רוצה להיות סופרת וידעתי שאני רוצה להגיע למצב שאני עובדת בתחום, או אולי לא עובדת אבל כותבת למחייתי. אבל חוץ מזה, רציתי להשתחרר מהעול הזה של לגור עם ההורים המחמירים שלי, רציתי להיות עצמי גם כשאני בבית מול הטלוויזיה ולא רק כשאני בחוץ עם חברים. היה נמאס לי לעבור ביקורת בכל כניסה ויציאה מהבית, לספוג מבטים פגועים בכל פעם שפלטתי קללה ברגעי כעס או להאלץ לענות כל הזמן על שאלות כמו, "היה שם כשר?" או, "למה את כל הזמן מסתובבת רק עם בנים? אין לך חברות?"

 

אני עומדת לשתף אתכם במשהו שהוא מאוד אמיתי בשבילי ושאיש אינו יודע עליו חוץ מכם עכשיו: מאז שאני זוכרת את עצמי, היו בתוכי יצורים קטנים. הם שכנו לי בתוך הראש ותמיד היו מפטפטים המון, צוחקים, מזלזלים או פשוט עושים הרבה רעש. הם כל-כך פעילים וכל-כך מטרידים שאפילו נתתי להם שם: מורלוקים. נתתי להם את השם הזה ממש מזמן, אני לא זוכרת מתי, אני רק זוכרת שמאז ומתמיד הם היו המורלוקים שלי; הם הסיבה לבעיות הריכוז ותמיד היו לי ויכוחים איתם באמצע מבחני בגרות או שיעורים, באמצע שחברה היתה מדברת יותר מדי והייתי מתעייפת מלהקשיב לה ובעיקר במקלחת או בלילה במיטה. באותו רגע, כששכבתי יחפה על השולחן ההוא, המורלוקים שלי השתוללו! הם ממש כאילו רצו לפרוץ לי מהראש דרך העיניים והאוזניים והאף, לקפוץ מהשולחן אל הרצפה ולרוץ אל החופש. ואולי הם יודעים לעוף? אם כן, הם יטפסו על המנורות וישברו את החלונות ויעופו דרכם אל העננים וישקיפו למטה אל העולם ויצחקו על כולנו. לפעמים הם לחצו כל-כך חזק על הראש שלי שהייתי חייבת לקחת רגע, לצאת ולנשום אוויר. התאמצתי מאוד לא לבכות באותו רגע, כי לפעמים הם גורמים לי לבכות כשהם מפחידים אותי ואז הם מאוד הפחידו אותי. המחשבה להישאר עוד שנה בבית עם ההורים גרמה לידיים שלי לרעוד, והלב שלי הרגיש פתאום כבד מדי לחזה.

השעה הסתיימה והילדים יצאו מהחדר וחזרו למטה, לגן. אני ירדתי מהשולחן ונשכבתי על המזרן שעל הרצפה.

"מה איתך?" שאלה מ"ע.

"בסדר," שיקרתי. למה שיקרתי? אני לא יודעת. אולי התביישתי.

אתם חייבים לדעת לפני שאני ממשיכה שהערצתי את מ"ע. לא הכרתי אותה כל-כך, כל מה שידעתי עליה זה שהיא מרפאה בעיסוק בת שלושים פלוס, אבל האינטואיציה שלי היתה כל-כך חיובית לגביה, הרגשתי שאני רוצה להכיר אותה יותר, ללמוד ממנה, אולי אפילו להיות כמוה. לא הרגשתי ככה כלפי אף אחד אף פעם. מעולם לא היתה לנו שיחה מעבר לעבודה, חוץ מפעם אחת שנכנסתי לחדרה רק כדי לבקש כמה מסמכים ולפני שיצאתי היא שאלה, "את אוהבת את טמטיישן?" ועניתי, "היא מדהימה." והיא אמרה, "רואים עלייך." וחייכה אלי. יש לה חיוך מהמם עם גומות. אבל חוץ מזה מעולם לא תיקשרנו הרבה.

"את נראית גמורה." היא אמרה לי.

"אני תמיד נראית גמורה, זה סימן ההיכר שלי." אמרתי.

היא צחקה והיה לנו סמאל-טוק, ואז נראה היה שהיא באה לצאת מהחדר. באותו הרגע, חוש ההישרדות שלי אמר לי שאם זו הפעם האחרונה שאני רואה את מ"ע אי-פעם, אסור לי לפספס את ההזדמנות. אני חייבת לדבר איתה, להכיר אותה, לפתור את הבלאגן שיש בתוכי ולהשתיק כבר את המורלוקים הארורים.

תוך כדי שאספה כמה דברים, התרוממתי קצת מהמזרן ואמרתי, "אני מתחרפנת."

"ממה?"

פשוט זרקתי את זה באוויר. מה יקרה? אני לא אראה אותה שוב, "אני לא רוצה לעזוב, כי זה אומר שלא ישאר לי מקום. אני לא רוצה להמשיך לגור בבית."

"רע לך בבית?"

"לא טוב," ניסחתי מחדש, "אני רוצה לצאת משם."

"אז צאי." היא אמרה. נשמע כל-כך פשוט.

"ניסיתי." אמרתי, "שלוש פעמים למעשה, אבל ההורים שלי הם אנשים מאוד קשים. הם מצאו אותי ואספו אותי הביתה בכל אחת מהפעמים. אני עומדת להתפוצץ שם בבית."

היא הפסיקה להתעסק בעניינים שלה והישירה אלי מבט, "תקשיבי," היא אמרה, "אני חייבת לזוז כדי לא לאחר לגן אחר, אבל אני רוצה שנמשיך לדבר על זה. קחי את המספר שלי ודברי איתי מתי שתרצי. נקבע וניפגש ונסיים את השיחה הזאת."

היא הביאה לי פתק עם המספר שלה והרגשתי שהיא הביאה לי כרטיס לוטו שעתיד לזכות. שמרתי עליו מכל משמר ושמרתי אותו גם בטלפון תחת שמה. אבל עברו שבועות, מיח"א הסתיים והמספר לא חוייג. לא יודעת למה, אני מניחה שלא העזתי. אני יודעת שאני תמיד נשמעת כמו זורקת זין אמיתית פה בבלוג, אבל בתקופה ההיא הייתי הרבה יותר אבודה מהיום, זו הסיבה ש'בואו נדבר היסטוריה' זה התאג שהכי קשה לי לעדכן.

 

הרבה זמן חלף, באמת המון. כלומר, השנה החדשה כמעט התחילה ולא מצאתי לעצמי מקום חדש לשרת בו עד הרגע האחרון. אמא שלי רצתה שאני אשרת במקום שקרוב לבית וסידרה לי גן אחר לעבוד בו שהוא במרחק הליכה, שחברה שלה היא הרכזת בו. גן לילדים אוטיסטים. לא היה לי שום דבר אחר בידיים, ולמרות שלא אהבתי את הרעיון לשרת כל-כך קרוב לבית, הסכמתי. זה עדיף משום דבר.

זו היתה עמותה דתית, ולמרות שהחובה שם היתה להתלבש צנוע, התלבשתי כרגיל. לא היו לי בגדים צנועים ולא התכוונתי לבזבז את המשכורות הקטנות שלי על בגדים שאני לא רוצה לקנות. היה קיץ והיה לי חם וגם ככה שנאתי את החיים שלי באותה התקופה. לא רציתי לגור בבית ולא רציתי לעבוד בעבודה הזאת ולא סבלתי אף אחד מהאנשים שהייתי בחברתם, כל מה שעשיתי כל היום היה לקרוא ספרים ולברוח מהמציאות. אם זה לא מספיק - הרבנית שהיתה הרכזת של העמותה וגם חברה טובה של אמא שלי אמרה לי פעם, "אני מוכנה לספוג את העובדה שאת לא מתלבשת צנוע כדי שתישארי איתנו כי אני יודעת כמה חשוב לאמא שלך שתעבדי פה בעיר, אבל בגלל שאת עובדת במקום שבו את גרה, לא מגיע לך כרטיס נסיעות." מחיתי כמובן. מאמא צריכה את הנסיעות חינם שלה, זה הפך לי את החיים לכל-כך קלים, לפעמים הייתי נוסעת בלי יעד רק כדי שיהיה לי מקום שקט לקרוא בו. התעקשתי, והיא אמרה שהיא תראה מה היא יכולה לעשות.

אחרי כמה ימים אמא שלי אמרה לי, "הרבנית אמרה שהיא יכולה לסדר לך חוגר למרות שאת עובדת קרוב לבית, אבל בתנאי אחד."

"איזה תנאי?"

"שפעם בשבוע תבואי לשיעור תורה שלה במדרשה של הבנות."

צחקתי. לא חשבתי שהיא רצינית, אז באמת, צחקתי מכל הלב.

"היא עושה בשבילך דבר כזה, זה המעט שאת יכולה לתת בחזרה."

כשהבנתי שהיא רצינית, אני מנחשת שההבעה על הפנים שלי היתה שווה מליונים, "מה? - לא." אמרתי, "אני לא הולכת לחרא הזה." אל תבינו לא נכון, אני אדם מאוד סבלני, אבל שמעתי כל כך הרבה חפירות דתיות בבית שעוד שעה בשבוע היה נראה לי כמו עינוי נפשי. המורלוקים ירדו לי לתחתונים.

"היא עושה בשבילך הרבה, תעשי את זה בשבילה."

"אני בטוחה שהיא יכולה להסתדר שם בלעדיי."

"את יודעת למה אני מתכוונת," היא אמרה, "תנסי את זה חודש אחד ונראה מה תחשבי."

אז הסכמתי. קיבלתי את החוגר שלי ורגע לפני השיעור, סימסתי לידיד שלי, 'תתקשר אלי בעוד 10 דק' בדיוק, זה דחוף.'

10 דקות אחרי שהשיעור התחיל, שהרגישו כמו 10 שעות, שיחת טלפון. 'יאיי!' סיננתי בלב, המורלוקים שלי גיחכו. העפתי מבט בטלפון והתנצלתי, "סליחה, זו שיחה דחופה." ויצאתי החוצה. ישבתי על הספסל ודיברתי איתו, הסברתי לו את הסיטואציה ופטפטנו עד שראיתי את הבנות יוצאות מהמדרשה. לקחתי את הרגליים ועפתי משם, בחזרה אל הספרים שלי.

עשיתי את זה גם בפעם השניה. אמא שלי אמרה לי, "הרבנית אומרת שאת תמיד מדברת בחוץ בטלפון בזמן השיעור, תסגרי אותו כשאת נכנסת, זה לא יפה."

"לא," אמרתי לה, "מה שלא יפה זה להכריח אותי לשמוע דברים ששמעתי כל החיים ושאני לא מעוניינת לשמוע יותר. לא רציתי להיות שם, היא הכריחה אותי, אז אני שם, אבל לא בשיעור. אני שונאת את הבנות ואני שונאת את המדרשה הזאת."

 

סוכות הגיע, בדיוק התקופה הזאת של השנה, ובמוסדות של חינוך מיוחד אין חופש בחגים, אז המשכתי לעבוד כל יום מ8 עד 5. אחותי באה להתארח בבית עם בעלה למשך החג ואמא שלי החליטה לתת לזוג את החדר שלי. ואיפה אני אשן? - יש מזרן, קחי אותו, תניחי מתחת לשולחן במטבח ושני שם.

אני לא מתפנקת, באמת, ישנתי ברחוב עשרות פעמים, אבל באותו רגע הרגשתי השפלה אמיתית. הושפלתי, כן, אבל לא נתתי לזה לחרפן אותי. הייתי אז מאוד מאופקת, הרבה יותר מהיום. הייתי לוקחת מזרן כל לילה, שמה מתחת לשולחן, לוקחת ספר וקוראת עד שנרדמתי. בשבע בבוקר הייתי קמה, מרימה הכל למקום והולכת לעבודה.

בוקר אחד התעוררתי למשמע צעקות, "ג'אם, זוזי כבר!" אני שומעת, ומשהו דופק לי על הרגליים, "את מפריעה!"

פתחתי את העיניים ואני רואה את אבא שלי מתכופף מאחוריי ומנסה לפתוח את הארון, אבל הרגליים שלי עומדות לו בדרך. שש בבוקר, למען השם. שעה לפני שאני צריכה לקום. קיפלתי את הרגליים והוא פתח את הארון, הוציא משהו וחזר לענייניו. בלי לצפות לזה, דמעות החלו לזלוג לי. בכיתי ממש בשקט, מנסה לא להשמיע ציוץ, כי אם אבכה עכשיו יגידו לי, "מה את בוכה? מה יש לך?" ואני לא ארצה לדבר ויגידו לי, "רק משוגעים בוכים בלי סיבה!" זה מה שאמא שלי נהגה לומר.

נרגעתי, קמתי והלכתי לעבודה.

 

העבודה בגן היתה בסדר. היה לי קשה שם פי אלף מאשר במיח"א אבל התרגלתי. הילדים היו מתוקים מאוד והיה לי קשה לראות את ההתמודדות שלהם. רציתי להתיישב איתם על הרצפה ולנוע אחורה-קדימה, לא לדבר עם אף אחד, קינאתי בהם שאף אחד לא שופט אותם כשהם עושים את זה, אבל החובה שלנו היתה לעצור אותם כשהם מתנתקים ולא לתת להם להמשיך. אז בכל פעם שילד היה מתנתק, הייתי מנערת אותו, ותאמינו לי, כאב לי לעשות את זה.

הבת-שירות השניה היתה נערה ג'ינג'ית עם נמשים, ילדה טובה ירושלים עם קול חלש ועמידה כפופה. רציתי לנער אותה ולהגיד לה שהיא נראית כאילו שהיא רוצה לצאת מהעור של עצמה בכל רגע נתון ושתשתחרר! אבל לא עשיתי את זה, גם כי זה לא ענייני וגם כי תכלס, היא לא עניינה אותי.

היה ילד אחד שמנמן שתמיד היה מוריד את הבגדים, גם את התחתונים, ומתחיל לרוץ עירום בחצר. היינו צריכים לרדוף אחריו ולהלביש אותו לפחות שלוש פעמים ביום.

היה ילד אתיופי קטן שהיה כל הזמן מתנתק, וכדי לשחרר אותו גיליתי שהדרך הטובה ביותר זה להביא לו משחק הרכבה. זה היה מיד מעסיק אותו.

היתה ילדה דוסית אחת שהיתה צרחנית לא קטנה. כולם בגן היו שקטים, אבל היא, כשפתחה את הפה, היו שומעים אותה עד ניו יורק ושולחים שגריר לשאול אם הכל בסדר. היא היתה בוכה בקולי קולות וזה היה גורם למורלוקים שלי להשתולל כמו סופת הוריקן.

הילד שאני הכי זוכרת היה ילד גאן אחד. הוא היה רק בן 5, אוטיסט, וידע את כל האותיות ואת כל המספרים. בחיי, הוא היה יכול לספור בלי לעצור, ואם לא היית עוצר אותו היה מגיעה למליונים. הוא זכר בעל-פה כל מה ששמע אי פעם וידע לקרוא ולכתוב. הוא היה מדקלם שירים בעל-פה, סיפורים, משחקי מחשב, הכל. היה בו משהו מאוד מיוחד והוא הזכיר לי קצת את 'מטילדה' של רואלד דאל. כבר חששתי שיתחיל להזיז דברים בכוח המחשבה, כי תאמינו לי, הוא לא היה מאותגר שכלית מספיק בשביל היכולות שלו. הייתי יושבת איתו ומספרת לו סיפורים, מנסה לגרות קצת את המוח המבריק שלו. אבל אף אחד אחר לא באמת השקיע בו וכאב לי. איזה בזבוז!

יום אחד אחרי שישבנו בחצר וסיפרתי לו אגדה של האחים גרים (אני לא זוכרת איזו), קראו לילדים להיכנס. הגננת הושיבה אותם בחצי עיגול ואני התיישבתי מאחוריהם. פתאום הוא התחיל לבכות, לא בכי כזה שילד בוכה כשלוקחים לו את הצעצוע, אלא בכי היסטרי שהם בוכים ולא מצליחים אפילו לנשום.

"מה קרה?" שאלה הגננת.

הוא הסתכל עליי והצביע עליי, ממשיך לבכות בהיסטריה.

"אני לא מבינה, תדבר. מה קרה?"

הוא ממשיך להצביע עליי, בוכה ובוכה.

ניסיתי להגיד שהוא רוצה כנראה לשבת לידי, אבל הגננת השתיקה אותי. היא רצתה שהוא יסביר לה בעצמו, "מה קרה?"

הוא לא אמר מילה, רק בכה וניסה לרוץ אליי, אבל הגננת תפסה אותו והמשיכה להתעקש שיגיד לה במילים מה מפריע לו. הוא שוב ניסה לרוץ אליי והיא שוב תפסה אותו. היה לי מאוד קשה לראות את זה, רציתי להושיב אותו על הברכיים שלי ולחבק אותו חזק. הוא היה מסכן מאוד והיה זקוק לסוג אחר של דרבון.

בסוף הוא לא אמר מילה והגננת השאירה אותו איפה שישב ואמרה לסייעת להחזיק אותו כדי שלא יקום, ובמשך כל המפגש הוא רק הסתכל עליי ושלח אליי את הידיים שלו, מנסה להגיע...

רציתי למות.

 

כשהגעתי הביתה באותו יום, אמא שלי קיבלה אותי בצרחות.

"למה לא הרמת את המזרן שלך כשהתעוררת הבוקר?"

"כנראה שכחתי," אמרתי, מנסה לרמוז שהצרחות ממש מטרידות אותי. החדר שלי כבר לא היה החדר שלי אז לא היה לי לאן לברוח מזה ולא היתה לי דלת לטרוק.

"אמרתי לך להרים אותו כל בוקר כדי שלא יהיה בלגן! הייתי צריכה להרים אותו במקומך!"

"בסדר, סליחה!" אמרתי, "סליחה שאני לא יכולה לישון על הגג ולחסוך לך את כל זה!"

"אל תהי צינית איתי." היא אמרה.

"אני לא צינית, אני באמת מצטערת. הייתי מעדיפה לישון על הגג." אמרתי, "אני ישנה מתחת לשולחן האוכל למען השם, כדי שלט' וצ' יהיה איפה לישון!" (ט' וצ' הם אחותי ובעלה.) "אני לא אוהבת את זה, אוקיי? אני שונאת את זה. יכולתם לתת לי לישון עם ר', אבל לא. דחפתם אותי מתחת לשולחן כמו כלב מחמד!" הנה המורלוקים מתחילים להתפרץ.

"את יודעת שלא יכולת לישון עם ר', אין מקום אצלה!" שיקרה אמי. ידעתי שיכולתי לישון עם אחותי בחדרה, המיטה שלה היתה נפתחת והיה שם מקום גם לאורגיה של עשרה אנשים. הסיבה שלא יכולתי לישון איתה, היא שאמא שלי לא רצתה. אני לא יודעת מה הסיבה, והניחוש שלי אז ועד היום הוא שהיא נגעלת מג'אם, הכבשה השחורה המופקרת שמי יודע איפה היתה.

מאוד תסכלה אותי העובדה שאני עובדת, עם עקמת בגב, ישנה על מזרן דק מתחת לשולחן, כשהם בחופשת סוכות, ישנים עד הצהריים במיטות הרכות שלהם. הייתי מתנדבת בשמחה לישון על הספה בסלון, אם היו נותנים לי הזדמנות להגיד את דעתי, אבל זה לא משהו שקורה בבית שלהם. הכל מחליטים בשבילך. מגיל אפס אמא שלי הייתה מדברת בשמי, לא שואלת אותי, אלא מחליטה מה אני אוהבת או לא אוהבת לאכול ומה מתאים לי או לא מתאים לי לעשות עם הזמן שלי. עד היום היא עוד מנסה לעשות את זה, וכשאני אומרת לה שהיא טועה, ("כבר עשרים פעם אמרתי לך שאני אוהבת ירקות מוקפצים, את פשוט החלטת שאני לא.") היא מתעצבנת ועושה מזה סצנת דרמה ("את קוראת לי שקרנית?").

"בסדר," אמרתי, "אין מקום אצלה, אז אני ישנה מתחת לשולחן בלי להתלונן ובוקר אחד מיהרתי ושכחתי להרים את המזרן המזויין! תתגברי!" ויצאתי מהבית בטריקה.

הייתי שמחה כמובן לטרוק את דלת חדרי בפרצופה, אבל זה מה יש.

 

בצהרים אכלנו בסוכה. אחותי הסתכלה עלי בצורה מוזרה כל הארוחה עד שבאיזה שלב היא אמרה, "מה יש לך, ג'אם? את נראית עצבנית."

"אני לא." שיקרתי. מתחילת הארוחה לא אמרתי מילה אבל הייתי מלאה בכעסים על כל העולם. שנאתי כל. מה. שזז.

"אל תשקרי, רואים שכן."

"לא בא לי לדבר על זה." אמרתי.

"את כזאת מניפולטיבית." היא אמרה.

"סליחה?"

"את אמנם שקטה אבל משדרת מן כעס כזה החוצה וכל הסביבה שלך מרגישה לא בנוח."

"את מעדיפה שאני אקום מהשולחן כדי שיהיה לך יותר נוח?"

"לא, את יודעת למה אני מתכוונת! את שולטת בכולם!"

"שולטת בכולם?" הסכו"ם פשוט צנח לי מהידיים, "איך אני שולטת? לא אמרתי מילה כל הארוחה, את פתחת את הנושא. איך אני שולטת?"

"את כאילו לא אומרת מילה ונראה שאת שקטה ובלתי-נראית, אבל את בעצם שדה! את משתמשת בשקט הזה כדי לשלוט בכולם! את מניפולטיבית."

"אם זה היה נכון, ט', הייתי הלילה ישנה בחדר שלי בשקט ולא על מזרן בעובי של מחברת, והייתי מרגישה חופשיה לדבר בבית בלי להיות מותקפת על ידי חמישה אנשים."

"זה לא קשור, את יודעת טוב מאוד מה את עושה כי זה בכוונה, את מתמרנת את הבית כולו לטובת הצרכים שלך בלי להוציא מילה מהפה!"

קמתי מהשולחן ויצאתי מהסוכה, מתגברת על העבודה שאין לי דלת לטרוק, והסתובבתי ברחוב עד הערב. למזלי, נהגתי ואני נוהגת עד היום, להכניס ספרים קטנים יותר לכיסים. הזדקר לי ספר קטן מהכיס האחורי של הג'ינס ואחרי שהתעייפתי מללכת וכבר החשיך, התיישבתי מתחת לפנס רחוב וקראתי.

במשך כמה ימים, כל המשפחה עשתה עליי ברוגז בגלל הויכוח הזה. הרי אם הם חייבים (והם לא...) לבחור צד, ברור שזה יהיה הצד שלה. אם יש משהו שאתם צריכים לדעת על המשפחה שלי, זה שהבית הוא מסעדה והיא הלקוחה העשירה ביותר. ט' תמיד צודקת.

 

בפעם השלישית שהייתי אמורה להגיע לשיעור של הרבנית, לא הלכתי. ישבתי בחדרי, אחותי לא היתה בבית, אני מנחשת. אני לא כל-כך זוכרת; אני רק זוכרת שציירתי, כשפתאום דפיקות בדלת.

"מי זה?" שאלתי.

הדלת נפתחה לכדי סדק וראש מכוסה במטפחת הציץ פנימה, "אפשר?"

"מי את?" שאלתי.

"את לא מזהה אותי?"

ניחשתי שהיא אחת מהבנות במדרשה, מי זו עוד יכולה להיות, "אהה." הסתכלתי עליה במבט שמבהיר שאני עדיין לא מזהה אותה אבל זה לא מטריד אותי במיוחד. מאאן הייתי נערה מרירה, "מה רצית?"

"יש שיעור עוד מעט ועוד לא הגעת, אז שלחו אותי לחפש אותך."

"אני לא באה." אמרתי לה.

"למה?"

"כי אני לא רוצה."

"חבל..." היא אמרה, הסיטה את הראש קצת לצד כאילו שאוזן אחת כבדה לה יותר מהשניה, מנסה לשוא להעביר לי אמפאטיה בשפת גוף מבויימת, "את בטוחה?"

"לגמרי."

"טוב..." היא אמרה והרימה את הראש, על הפנים שלה הייתה ההבעה הכי 'דווקאית' שראיתי מימיי, "זה יעבור לרבנית."

 

"זה יעבור לרבנית"...??? - מי לעזאזל הבחורה הזאת חושבת שהיא? אני לא ילדה בתיכון שמלשינים עליה למורה כי היא מבריזה מהשיעור. למה אנשים חושבים שחופש מחשבה וחופש תנועה הם לא רלוונטיים? חוץ מזה, מה זה? איום? זה אמור להפחיד אותי? כי אם כן, זה היה כישלון חרוץ.

לקחתי את הטלפון שלי, יצאתי מהבית והתיישבתי בפארק. היה חשוך וכדי שהבנות מהמדרשה לא יזהו אותי שמתי גם את הברדס של הג'קט על הראש. העברתי מספרי טלפון בנייד ונעצרתי במ"ע.

מ"ע... הרגשתי כאילו שנים לא ראיתי אותה. אחרי משהו כמו דקותיים, לחצתי על הירוק. מתקשר.

"הלו?" הקול שלה.

"מ"ע?"

"כן...?"

"זאת ג'אם, מה נשמע?"

"ג'אם!" היא אמרה, "עבר המון זמן... למה לא התקשרת? מה נשמע?"

"לא טוב." אמרתי, "אני מצטערת שאני נופלת עליך, אבל אני צריכה עזרה."

זו היתה הפעם הראשונה בחיי שביקשתי ממישהו עזרה. אף פעם לא העזתי, אפילו לא בהכנת שיעורי בית, שאמנם עשיתי רק פעמים בודדות אבל לא ביקשתי עזרה באף אחת מהפעמים האלה, ואפילו כשהייתי בתסבוכת רצינית. התרגלתי כל כך לעובדה שהבעיות שלי הן לא בעיות שאני יכולה לשתף בהן את המשפחה שלי והתרגלתי לפתור הכל בעצמי. אפילו לא להתייעץ עם אף אחד, אפילו לא לדבר או לפרוק. הייתי כותבת כדי לפרוק, וחושבת לבד על פיתרון. פתאום עמדתי שם בפארק, מתחת לעץ, מבקשת עזרה מאדם שתכלס היה זר לחלוטין! לא האמנתי למה שיוצא לי מהפה.

"מה קרה?"

סיפרתי לה הכל. על ההורים שלי, על התקופה האחרונה שישנתי בחדר האוכל, על הויכוח עם אחותי.

מ"ע זעמה. "איך היא מעיזה להאשים אותך בפאסיב אגרסיב כשהיא עושה בדיוק את אותו הדבר?! היא בבירור שולטת במשפחה שלכם; היא מקבלת את החדר שלך, בגלל כמה דברים שהיא אמרה לך כולם עשו עלייך ברוגז ולא מדברים איתך, כל מה שהיא אומרת הוא קדוש קודשים. זה מגעיל! והיחס שאת מקבלת בבית הוא פשוט מחפיר, זו לא צורה לחיות בה. את צריכה לצאת משם."

קבענו להיפגש למחרת בערב בפאב הבית שלה - הברון.

 

לא יכולתי לחכות למחר בערב, רק על זה חשבתי. סיימתי לעבוד, ובלי לעצור בבית לארוחת צהרים, תפסתי אוטובוס ונסעתי אליה. בהתחלה עליתי אליה לדירה, היה לה חתול ובית קטן ויפה. הריח בדירה שלה היה ממכר. לא רק כי הדיף ריח של סיגריות, אלא גם כי היה בו משהו שגרם לי להרגיש שייכת, ועד היום אני לא יודעת להגיד מה זה היה.

ישבנו בקפה גרג מאוחר יותר ודיברנו על הא ועל דא. היא שאלה מה אני עושה עכשיו וגילתה עניין רב בעבודה שלי עם האוטיסטים. בסביבות שמונה, פאב הברון נפתח. זה היה פאב קטן וחמוד ושקט, כמו שאני אוהבת. אלה הפאבים הכי נעימים כי יש בהם תמיד אנשים מעניינים ואם לא, שקט שם אז אפשר לחשוב או לכתוב. הרבה שנים לא הייתי שם ואני תוהה אם המקום עדיין קיים.

"אכלת משהו היום?" היא שאלה כשהתיישבנו על הבר.

"אמממ..." חשבתי, "אכלתי בגן יוגורט." לרגע הקשבתי שוב למשפט הזה בתוך הראש והמורלוקים צחקו. נשמעתי כמו ילדה בת חמש.

"יוגורט?" היא אמרה, "זה לא אוכל."

"זה לא אוכל." הסכים איתה הברמן.

"את צריכה אוכל אמיתי."

"יש המבורגרים," הציע הברמן, "הם באמת טובים."

"תביא לנו שניים, עליי." היא אמרה.

אכלנו המבורגר. היא שתתה בירה ואני שתיתי וויסקי. שתיתי אותו כל-כך מהר ונראה שהיא מתרשמת, מה שגרם לי להרגיש טוב עם עצמי. "ואוו, איזי עם הוויסקי, ג'אם."

"עוד אחת?" שאל הברמן.

"יאפ."

ודיברנו. דיברנו על הבית, היא סיפרה לי מה עברה בעצמה בילדותה, על הימים שרצתה לעזוב את הבית ועל כך ששירתה בצבא כמה שיותר רחוק כי היחסים שלה עם ההורים לא היו טובים. נושא השיחה הוסט בנקודה מסויימת והתחלנו לדבר על מיח"א. כל-כך התגעגעתי למיח"א.

"מה שלום י'?" שאלתי. י', למי שלא קרא את הפוסט על מיח"א, הוא הילד הכי מתוק בעולם.

"לא בסדר." היא אמרה, "אמא שלו צריכה סירוס."

"למה?"

"כי היא לא מפסיקה להביא ילדים ולהזניח אותם, זה למה. צריך לסרס את האישה הזאת."

"היא עדיין לא שמה לו את המכשירים?"

"לא רק זה." אמרה מ"ע, "היא מזניחה גם את הבת השניה שלה. יש סיכוי שגם היא חרשת והיא לא מביאה אותה לבדיקות. אמרו לה להביא את הבת והיא הבטיחה שתביא, אחרי שבוע אמרו לה שוב והבטיחה שתבוא, לא באה. אמרו לה תבואי ונעשה לה בדיקה חינם, רק נבדוק שהשמיעה בסדר! אמרה שתבוא, ולא באה. האישה הזאת משוגעת יותר מבעלה, בחיי. והיא עוד בהריון תשיעי...? מה נסגר?! ותאמיני או לא, אבל הכי גרוע זה שעכשיו אבחנתי אצל י' אוטיזם."

"מה?!" זינקתי, "הוא לא מתנהג כמו אוטיסט!"

"כי הוא לא, אבל אם הוא ימשיך לקבל את ההזנחה הזאת, הוא יהיה."

"פאק," אמרתי, "צריך לנער את אמא שלו."

"אני לא מדברת על אמא שלו, אני מדברת עליך." היא אמרה. הלב שלי קפץ לגרון וכמעט נחנקתי. עלי...? איך אני קשורה? "את היחידה שהצליחה להגיע אליו. בטח כבר שמעת את זה מד' (המנהלת של גני מיח"א). לפני שהתחלת לעבוד איתו, הוא היה במצב הרבה יותר גרוע. מאז שהגעת הוא השתפר פלאים, הוא מתקשר הרבה יותר משנה שעברה, מדבר יותר ברור, אוכל יותר טוב, מתבטא. מאז שעזבת, שוב חלה ירידה משמעותית בתפקוד שלו; הוא כבר לא מדבר כמו אז והוא מתחיל להתנתק מכולם."

"את מדברת ברצינות?"

"כן. הוא ממש אוהב אותך, ג'אם, הוא עדיין קטן ואפשר להוציא אותו מזה. הוא צריך לעבוד איתך."

"אני יכולה להקדיש לו נגיד... יום בשבוע."

"לא, זה לא מספיק," היא אמרה, "תני לו יומיים שלושה לפחות, וזה אולי יתן סיכוי. הוא ממש במצב רע, אני מרחמת עליו."

אבל איך? אני אפילו לא יודעת מה לעשות עם עצמי עכשיו!"

"את עוזבת את הבית, זה לא דיון." היא אמרה, "אבל אסור לך לעזוב את י'. את חייבת לעבוד איתו כדי להציל אותו, אני לא סתם אומרת לך, הוא יהיה אוטיסט אם תעזבי."

אוטיסט. המילה הזאת גרמה לי עור אווז ופתאום הדמות של י' עלתה בראשי, מתנדנד קדימה אחורה, קדימה אחורה... אלוהים, לא. רק לא זה.

 

באמצע השיחה אמא לי התקשרה. מ"ע אמרה לי לא לענות, כדי לא להרגיל אותה שאני תמיד זמינה. היא התקשרה שוב. ושוב. ושוב. ברצף. בפעם החמישית בערך, לא יכולתי יותר ועניתי. מ"ע עשתה לי פרצוף חמוץ ושיקרתי לאמי ואמרתי לה שאני לא יכולה לדבר כי אני עם בני דודים (היא חשבה שאני אצלם) ושאגיע הביתה בקרוב. אחרי שחקרה בדיוק מתי ובאיזה אוטובוס, ניתקתי. המשכנו לדבר כל הלילה, הרגשתי תענוג שמישהו באמת מקשיב ומתעניין בי, ובצער, נסעתי הביתה.

נפגשתי איתה עוד שלוש פעמים אחר כך, וכל פעם המצאתי שקר אחר כדי להגיד לאמי היכן אני. לא רציתי לספר לאף אחד על מ"ע. רציתי שהיא תהיה רק שלי.

בלילה הרביעי תכננו בדיוק מה נעשה, דיברנו לפחות עד 3 בבוקר ואז נסעתי הביתה.

ישנתי במיטה שלי באותו הלילה כי אחותי ובעלה נסעו, ובבוקר התקשרתי לאמי ואמרתי לה שלא אלך הבוקר לעבודה כי אני לא מרגישה טוב.

"בסדר, תעשי מקלחת ותתקשרי להגיד לי איך את מרגישה."

"אוקיי." ניתקתי, והתחלתי לארוז.

ארזתי הכל, ה-כ-ל. לקחתי את הבגדים, הנעלים, הניירת, הספרים, הפוסטרים. אבא שלי עובד במשרד שנמצא ממש צמוד לבית, דלת אל דלת. הבית היה ריק אבל ידעתי שהוא יכול לדפוק לי בדלת בכל רגע ולשאול איך אני מרגישה, אבל הקשר בינו לבין אמי היה כל-כך דפוק והם לא סיפרו כלום אחד 

לשניה אז לא באמת דאגתי כי ניחשתי שהוא לא יודע.

מ"ע התקשרה. "את מוכנה?"

"בדיוק סיימתי, את פה?"

"אני בחוץ."

לאט לאט, אני והיא התחלנו להעביר את כל התיקים שלי מהחדר אל האוטו שלה שחנה בחוץ, ככה, באור יום, עשר בבוקר בערך. הדבר האחרון שעשיתי היה לפתוח את הטלפון הנייד שלי ולהוציא את הסים. שמתי את הסים בכיס האחורי, השארתי את הנייד על שולחן-הכתיבה, כיביתי את האור, ונסענו.

 טאנה פרנץ' מאוהבת בגיבור שלה, אבל לא מהססת להשניא אותו על הקורא כשהעלילה דורשת את זה.

לעולם לא הייתי מנחשת שהמותחן המיסתורי-פסיכולוגי הזה הוא רומן ביכורים; פרנץ' היא כותבת מוכשרת מאוד וניתן להבחין בזה כבר מהשורות הראשונות שגורמות לך לשקוע כמו בבוץ' טובעני המכיל חומרים נרקוטים ממכרים. הפתיעה אותי שהכתיבה מקצועית ו'ותיקה' כבר מנקודת הזינוק שלה. הדמויות מפותחות ביסודיות ומגלות בהדרגה את כל השריטות שלהן ויכולות להיות לעתים מאוד לא אהובות.

הרומן הזה נפתח בתעלומה בת עשורים: שלושה ילדים בנוקנארי, קהילה במרחק כמה קילומטרים מדבלין, נכנסים ליער אבל רק אחד מהם חוזר. אדם ראיין. הוא נמצא צמוד לעץ, נעליו מלאים בדם שאינו שלו. אדם חוזר מעט קטטוני וזכרונו נמחק. 20 שנה חולפים, ואדם ראיין הקטן הוא עכשיו רוב ראיין, שוטר במחלק הרצח של משטרת דבלין שעברו נותר כערפל מאחוריו.
ביחד עם שותפתו קאסי מאדוקס, בלש רוב ראיין חוקר מקרה רצח בפרוורי דבלין: גופתה של קאת'רין דבלין בת השתים-עשרה נמצאה על אבן טקסית עתיקה באתר ארכיאולוגי, הממוקם במקרה בנוקנארי, העיירה שבה היה רוב קורבן לפני עשרים שנה.

מה שאני אהבתי במיוחד זה אפיון הדמויות. הן היו מולטי-מימדיות ומאוד דינאמיות. קאסי היתה דמות מבריקה. היא בחורה צעירה במחלקה משטרתית הנשלטת על ידי גברים. היא הוקצתה למחלקה כיוון שהיתה נועזת, חכמה ושנונה, בקיצור, הרוויחה את זה ביושר. בנוסף, היא חברה נהדרת, והיא ורוב הם זוג מאוד חמוד, הן כידידים והן כשותפים.
אהבתי במיוחד את או'קלי, מפקד המשטרה הסוער הקלאסי: ממורמר, קולני, חסר-סבלנות וחמום-מוח שנותן לאנשיו חיים קשים. חשבתי שהוסיף הרבה צבע לעלילה והיה משעשע לראות אותו מתעצבן.

יש אי שם אנשים שיגדירו את הספר הזה 'מדהים' ו'גאוני'. אני לא אתן לו את הכבוד להיכנס לקטגוריה הזו, אבל כן אהבתי אותו וחשבתי שהיה טוב.
לפרנץ' יש נטייה לפרט יותר משצריך ותחושת הגודש הזו הרסה לי קצת את הקריאה.
הדבר שהכי הרגיז אותי וגרם לי לגלגל את העיניים בהבעה 'פקצית' משהו היה באחד העמודים האחרונים, רוב אומר לקורא לא לשפוט אותו בחומרה רבה מדי כי "שיטו גם בכם".
ביץ' פליז. לא. אל תגיד לי מה אני חושבת.

אני די בטוחה שאמשיך ואקרא את הסדרה בעתיד, אבל לא הקרוב. הספרים הבאים בסדרה כתובים מנקודת מבטה של קאסי לפי מה שהבנתי, וזה מסקרן אותי מאוד.

הסיום לא עטף את כל העניינים והשאיר הרבה קצוות פרומים, כמו בחיים. וזה בסדר, לא זו הבעיה. הסוף הרגיש לי מאוד עצוב והותיר לי גוש בגרון. ועוד קראתי אותו עם בלוז איטי ברקע, מה שגרם לי להיכנס למיטה ולבהות בתקרה כמה שעות במבט מלנכולי.

אווירה: 8/10

דמויות: 8/10

סגנון: 8/10

עלילה: 7/10

קצב: 6/10

דירוג: 4 מתוך 5!

היה לי שבוע מטורף, מצטערת אם נעלמתי קצת. היתה הרבה עבודה ברדיו, עשיתי סופ"ש אצל חברה וגם סבלתי מכאבי גב נוראים. עכשיו הכל בסדר.

רבתי עם האקס שלי. אנחנו עדיין מדברים, כן, למרות שנפרדנו לפני חמש שנים. הסיפור שלנו מורכב ואפרט אותו בימים הקרובים בבואו נדבר היסטוריה. מבטיחה. אז תקבלו תמונה ברורה יותר, אם תרצו.

הוא אובססיבי ועכשיו בגלל הריב בינינו, אני מוותרת על עבודת הכתיבה שהוא השיג לי. אין מאושרת ממני לעבוד במשהו שאפילו קרוב לתחום שלי ואני ממש צריכה את הכסף וכואב לי, אבל אין לי ברירה. סיפרתי לכם לפני כמה פוסטים שאני עובדת בכתיבת מאמרים. הוא סידר לי את העבודה והוא איש הקשר ביני לבין ה'בוס' שלי, ולכן אם אני מנתקת איתו קשר אני חייבת לוותר על עבודה עם הכנסה יפה. אבל אני חייבת לעשות את זה כי אני רוצה להוציא אותו לגמרי מחיי. אני רוצה שהוא יעלם מהחיים שלי לנצח. זה נשמע שאני מחמירה אבל תאמינו לי, זה הכרחי. הוא משגע אותי.

הבחור מתקשר אליי עשרים פעם ביום ושולח אסמס בין כל שיחה שלא נענתה באורך של מגילת רות.

עכשיו בדיוק ניתקתי את השיחה איתו. הידיים שלי עדיין רועדות מרוב כעס ותאמינו לי, אני לא בנאדם שכועס בקלות. תשאלו את ס'. פעם סיפרתי לו שכעסתי על ש' (ש' זה האקס) והוא אמר, "מה?! אף פעם לא ראיתי אותך כועסת."

"ברור שלא," אמרתי, "כי רק הוא מצליח להביא אותי למקומות כל-כך אפלים." - יש משהו בבנאדם הזה שמצליח לגרום לי לאבד את השפיות. זה אותו אקס שסיפרתי לכם בעל דרמה ובקבוק בירה ריק. זה שזרקתי עליו בקבוק בירה. כן. לשם הוא לוקח אותי.

זה לא קורה לי עם אף אדם, שאני מגיעה למצב שהידיים שלי רועדות מרוב כעס. בדרך כלל אני אדם רגוע מאוד, תשאלו את מי שרק מכיר אותי. אני אפילו, כמו שאומרים לי הרבה פעמים, "אדישה מדי". אז תגידו לי עכשיו אתם - מי כאן הבעיה?

קודם כל, כשיש לי מאמר לכתוב הוא לפעמים עוזר לי בטלפון. זה נחמד מצדו אבל הוא לא עושה את זה בחינם. הוא מוכן, אבל אני לא מוכנה לתת לו לעזור לי בחינם - אני מפרישה לו כסף כדי לא להרגיש חייבת. ככה שבשבילו זו גם עבודה. הוא שולח לי את ההקלטות ואני צריכה להעביר אותן מעל-פה לכתב ואז לערוך. הבחור שמדבר בהקלטה מדבר עם מבטא כבד שהוא מבין ואני לא, ולכן לפעמים הוא מתרגם לי מה הבחור אומר. כשהוא מתרגם לי, זה בדרך כלל בטלפון, ולכן אני לא תמיד שומעת כל מילה ואני רוצה לדייק אז אני מבקשת שיחזור.

בפעמים האחרונות שהוא תרגם לי, ביקשתי שיחזור והוא התחיל להתעצבן, "אולי תקשיבי, ג'אם? את לא מרוכזת!"

"אני מקשיבה, רק תהיה ברור. אני לא רוצה לפספס שום מילה."

"במה את מתעסקת? מה את עושה שם שאת לא מקשיבה לי?"

שוכבת על חוף שמשי עם מוחיטו וג'וינט. נו באמת - שתי ידיים על המקלדת המורה, אלא מה?

חוץ מזה שהוא הרים את האף ונהיה חוצפן (וזו רק דוגמא אחת. קחו את המילה שלי, מכותבת לקוראים - הוא תפס תחת שאקירה אמיתי), הוא מנצל את העובדה שהוא סידר לי עבודה כדי להטריד אותי בטלפון כמו שהוא תמיד עושה ומתנצל, רק שהפעם הוא יכול לתרץ את זה.

לדוגמא, לפני כמה שבועות היתה עבודה לרגע האחרון בכתיבת מאמרים והוא התקשר להגיד לי. ישנתי ולא התעוררתי מהטלפונים עד שכבר היה מאוחר. הוא אמר שזו היתה עבודה של אלף שקלים. התבאסתי כל-כך... והוא ראה כמה אני מבואסת שפספסתי סכום כזה ושאל אם פעם הבאה שיש עבודה של הרגע האחרון, האם להתקשר. אמרתי שברור שכן.

"גם אם את לא עונה?"

"כן!"

"גם יותר מפעם אחת?"

"כן."

וזה מה שהוא עשה. היתה עבודה של הרגע האחרון לפני יומיים, והוא התקשר והתקשר. יותר מפעם אחת. ליתר דיוק, 6 פעמים. וזה בסדר, יחסית לימים אחרים...

בימים האחרים, בלי קשר לעבודה, הוא נוהג להתקשר אליי גם עשרים פעמים ברצף אם אני לא עונה. לפעמים זה כל-כך מרגיז אותי שאני זורקת את הטלפון לקיר. הוא יודע שלפעמים אני כותבת ולא יכולה לדבר, שלפעמים יש לי חיים ואני עושה משהו, שלפעמים אני מתקלחת או חלילה מבלה עם חברים. מה עובר לאדם בראש, כשהוא מתקשר ומתקשר?? - אלה שנות האלפיים! יש דבר כזה שנקרא, "שיחה שלא נענתה" ושם מצויין לי שם המתקשר ושעת השיחה, זה משהו משוכלל שחוסך הרבה כאב ראש - אז למה להמשיך להתעקש? כלומר, חשבת שבפעם העשרים שתתקשר אענה פתאום ואומר, "אהה, לא שמעתי את תשע-עשרה השיחות הקודמות. מזל שהתקשרת בפעם העשרים." - לא. זה לא יקרה.

בישראל, זה נקרא הטרדה. ויש לי אפשרות להוציא נגדו צו הרחקה אם אני רק רוצה, כי זה לא הדבר היחיד האובססיבי שהוא עשה לי, אבל כמו שאמרתי, על שאר הדברים אפרט בבואו נדבר היסטוריה כי זה פשוט ארוך מאוד ומתאים לשם הרבה יותר. בינתיים תצטרכו להסתפק במילה שלי - הוא אובססיבי. עד כדי כך שכשסירבתי לתת לו את הכתובת החדשה שלי, הוא רצה לשלוח לי מתנה בדואר ושכר שליח מיוחד ואמר לו לעבור בית בית באיזה רחוב עד שיגיע אלי ויתן לי את המתנה ביד! לא הבנתי מאיפה יש לו את הכתובת שלי והוא הסביר לי שזה מה שעשה, כי את שם הרחוב הוא ידע. אתם הייתם מצליחים להירדם בלילה אחרי זה? פאק.

אם לא נתתי לו את הכתובת, זו בדיוק הסיבה. הוא לא יודע לשחרר. הוא תלותי ואובססיבי וכפייתי ומיטה חולה. בין הסיבות שבגללן נפרדנו.

לבשתי את עור הפיל שלי, זה שכבר עולה עליי בול, ואמרתי לו, "ש', אני לא רוצה לעבוד יותר בכתיבת מאמרים ואני לא רוצה שתתקשר יותר. אני רוצה לנתק את הקשר." ככה. ישירות.

"אבל למה?"

"כי אתה מטרידן ומתנשא, זה למה! ואז אתה מתנצל שהטרדת ושהתקשרת כל הלילה, ואחרי כמה ימים עושה את זה שוב. ואז שוב מתנצל ואחרי כמה ימים - שוב! אני כבר לא קונה את ההתנצלויות שלך, ואת העבודה שסידרת לי אתה יכול לדחוף לתחת - זו עבודה טובה אבל היא לא שווה את המחיר. זו לא העבודה של חיי ולא קריירה, אני אחיה. אמצא עבודה אחרת. אני רק רוצה שתפסיק להתקשר לצמיתות."

"אבל את ביקשת ממני להתקשר!" הוא התגונן, "אמרת שאם יש עבודה של הרגע האחרון, שאני יתקשר. ולא הטרדתי אותך! התקשרתי רק שלוש פעמים בלילה ושלוש פעמים בבוקר."

"בסדר גמור. נגיד שעל זה שהתקשרת בשביל עבודה (ושלחת אסמס באורך מגילה בין שיחה לשיחה דרך-אגב), עוד אוכל לסלוח. אבל זה פשוט היה הקש האחרון. אני מעריכה את העובדה שסידרת לי עבודה וגם נתתי לך כסף על זה, אבל יש לך אופי של מטרידן אובססיבי ובשבילי זה בלתי נסבל, אז תמצא לך בחורה שאוהבת מטרידנים אובססיביים ואיתי תנתק כל קשר. אני לא רוצה יותר שנדבר. כבד את זה ותתגבר."

עכשיו הוא מעמיד פני פגוע. ואני חייבת להיות חזקה ולא לתת לו לסחוט אותי רגשית כמו בעשרות הפעמים האחרות שהוא איכשהו הצליח לזחול בחזרה לחיי.

אלא שיש בעיה אחת.

במחשב שלו יש כמה פרקים של הספר שלי שהוא קרא בעבר. אלה פרקים ממש ראשונים, לפני שכתוב, אבל הם עדיין פרקים שלמים. הוא היה קורא אלפא. היה, כי הוא לא ימשיך להיות. אני מניחה שגם יש לו כמה תמונות שלי או סרטונים, אבל זה פחות מלחיץ אותי.

ש' הוא אדם מאוד נקמן. הוא סיפר לי מה הוא עשה בעבר לאנשים שהוא שנא ותאמינו לי, הוא נקמן. הוא מסוגל להגיע רחוק עם מה שיש לו. גמרתי איתו את זה די מגעיל ואני חוששת שעכשיו הוא יעשה עם זה משהו.

אחרי שנפרדנו לפני חמש שנים, הוא די השתגע. הוא התחרפן לגמרי, כל עניין האובססיביות גבר לרמות חדשות - הוא הפך לסטוקר, עישן סמים כבדים והפך לשתיין, אמר למשטרה שאני דילרית כדי שיעצרו אותי וחיכה לי בכניסה לעבודה ובלילה בכניסה לבית. לכן, אני לא יודעת מה לחשוב שיקרה הפעם.

הכי הרבה שהוא יכול לעשות זה לפרסם את הפרקים באינטרנט (שום עורך לא יקבל סיפור לא גמור אז אני לא דואגת בעניין הזה, אבל באינטרנט הוא כן מסוגל לפרסם). אני יודעת שזה נשמע פרנואידי, אבל אני מכירה אותו. הוא מסוגל.

אני ממש מקווה שזה לא יגיע לשם. תחזיקו אצבעות שאהיה מספיק חזקה לא לתת לו לחזור לחיים שלי ושהוא לא יהיה בן זונה וינקום, כי נגמרה לי מכסת הדרמות ליום אחד.

היי כולם, כאן ג'אם, נאבקת בתושיה כנגד כל הסיכויים בכאבי גב איומים, רק כדי לכתוב לכם. כי אני שפחתכם הנאמנה. ואני גם יודעת שהרבה מכם התחילו ללמוד היום, או המשיכו ללמוד, אם זה בית ספר או מכללה או לא משנה מה.

לי אישית אין ניסיון מעבר לשנות הלימוד הדלות שלי - אז החלטתי לשתף אתכם בנסיון, (ספרי לנו, סבתא!) ואתן לכם את העצות הכי אמיתיות שלי לקראת בית-הספר. אספר לכם סודות מקצוע שלא ידעתי לפני כן והלוואי שמישהו היה מספר לי אותן כשאני הייתי תיכוניסטית.

אז דבר ראשון:

די עם סקול-דרמה.

כשאתה בבית הספר, כל דבר נראה כמו הביג דיל הכי ענק בעולם. זה טבעי, אתה בגיל ההתבגרות, שטויות אמיתיות הופכות לסוף העולם וסוף העולם הופך לעלילה של סרט שהיית רוצה לצפות בו. אין לכם קנה מידה אמיתי לצרות - אני לא מנסה להרגיז, במלוא הכנות, גם אני הייתי בגיל הזה ואני גם לא כזה רחוקה ממנו, אני רק בת 24, ותאמינו לי, גיל ההתבגרות אמנם הסתיים אצלי בסביבות גיל 15 אבל אני עדיין זוכרת אותו מצויין והשתמשתי ביתרונות שבו עד ההזדמנות האחרונה (בהמשך תבינו למה אני מתכוונת).

לא כל דבר הוא תוספת לרשימת הסיבות שלך להתאבד.

"נכשלתי במבחן! וועעע!"

"לא התקבלתי לעיתון בית-הספר! וועעע!"

"הפלצתי באמצע השיעור! וועעע!"

מה שאתה עוד לא יודע (אולי. אני לא מכירה אותך כזה טוב) זה שכל זה זמני. אין מה להלחץ בגלל זה. ואני יודעת שאתה תהיה מבואס וזה באמת מבאס, אבל מה שאני מנסה להגיד זה שאל תיתן לזה להרוס לך את היום. או את הסמסטר. או רביי מוזס, את השנה. כי אני מבטיחה לך שבעוד כמה שנים אתה אפילו לא תזכור את זה. זה לא ידגדג לך.

פשוט תהנה מהזמן הזה כי יום אחד, אני מבטיחה לך במלוא הרצינות - אתה תתגעגע לימים שהיית תלמיד בית-ספר.

תהיה קנאי לחפצים שלך.

אם אתה משאיל למישהו איזה עיפרון או מחק - אתה לא תראה אותו שוב. ואם לא תלמד את הלקח הזה מהפעם הראשונה, זו אשמתך הארורה בלבד! כי כשתלמידה באה אליך, יפה כזאת עם בלונד גולש ותשאל בתשוקה:

אתה תתכופף לבדוק בתיק שלך ותמצא שם עט חדש לגמרי, מלא בדיו, 0.5, קורץ לך באהבה. אתה יודע מה אתה עושה ברגע כזה? - אתה משקר! - "עט? אין לי עט! אף פעם לא היה לי עט! אסור לי לרכוש עטים, עט זה נגד הדת שלי!"

ואתה יודע מה? החיים שלך יהיו קלים בהרבה. זה נשמע כמו משהו קטן וגם כמו משהו שילד כאפות יעשה ("לא עכשיו, אני שומר את זה לאחר-כך!"), אבל תאמינו לי, אחרי כמה שבועות של השאלות אתה מוצא את עצמך עם קלמר ריק לפני מבחן שהתכוננת אליו שבוע, בלי כלי כתיבה - שומע את חריקת העפרונות סביבך ומתפלל לאלוהי ההשכלה שסוף-סוף תצליח לכתוב בעזרת כוח המחשבה. נחש מה? - לא משנה כמה התאמנת, עט יהיה חיוני.

אל תיתן לשיברון לב לקחת לך את הנערות.

במשך תקופת בית הספר, הלב שלך הולך להישבר עשרות פעמים. החבר הכי טוב שלך יעזוב את בית הספר או יעבור דירה ולא תראה אותו יותר, בת הזוג שלך תבגוד בך, בחורה תדחה אותך או תצחק עליך עם החברות שלה, המורה שלך לספרות תזלזל בסיפור שכתבת (זה לא מניסיון אישי. באמת, פשוט נכנס לי משהו לעין...) זה הולך לקרות גם לך, זה קורה לכולם.

באופן ספציפי, מבחינת מערכות יחסים - אתה לא צריך להיות בלחץ בגלל אותה בחורה (או בחור), אל תתחיל להרוס לעצמך את החיים, לזלזל בלימודים, להכשל במבחנים, להבריז משיעורים (את זה עושים נטו בשביל העונג האלוהי של ההברזה. לא בגלל דיכאון. אל תכתימו את שם ההברזה לשוא) או כל מיני חרא כזה. אתה צעיר מאוד ויש מיליון דגים בים, אחי. אתם לא רומיאו ויוליה ואם אתה באמת רוצה לדעת - סוד מקצועי - שייקספיר לא כתב את הסיפור הזה בז'אנר הרומאנס אפילו לרגע. זה סיפור טראגי על בני נוער שאם שייקספיר היה מתבטא בעברית הוא היה אומר - טיפשים. בני נוער טיפשים, כן, אמרתי את זה. כל הרעיון של רומיאו ויוליה זה לזלזל בבני נוער שחושבים שאם הבחורה שלהם לא איתם אז סוף העולם הגיע. נחשו מה? הוא לא. הכדור ממשיך להסתובב ואפוקליפסת הזומבים עדיין מתקרבת אלינו. כי תנו לי להגיד לכם משהו - כולם, ואני מתכוונת כולם, מסתכלים על העבר שלהם וחושבים - "מה לעזאזל חשבתי?!" כי אתה אולי יוצא עם מישהי שאתה מאוהב בה מעל הראש עכשיו ואולי הלב שלך יישבר, אבל בעוד כמה שנים מעכשיו, כשאני כבר אהיה זקנה ואתה תשכיר את הדירה השלישית או הרביעית שלך, הבחורה ההיא תראה כמו דונטלה ורסצ'ה אחרי הבוטוקס. אתה באמת רוצה לצאת עם זה?? ואז אתה תהיה בטלפון עם חבר שלך ותגיד לו, "אחי, אתה זוכר שיצאתי עם הפקצה המטומטמת הזאת?" והחבר שלך יגיד לך, "אחי... מה עבר עליך?" ואז אתה תגגל ותחפש ותחזור לפוסט הזה, ותעשה את הדבר הבא:

תודה רבה. תודה.

אל תהיה רשע.

אני מתכוונת לזה, אני לא רק אומרת את זה כי זה ממש אבל ממש מעפן ולא מושך ולא בוגר להיות מרושע לאחרים, אלא כי בעוד שנים רבות מעכשיו - אתה לא יודע איפה האנשים שהיית רשע אליהם בתיכון יהיו. וסמוך עליי כשאני אומרת, הם עשויים להיות ממש מצליחים וממש פריקינג מגניבים ואתה תתחרט על זה. מי יודע, אולי הם אפילו יהיו בלוגרים מצליחים וסופרים ממש מפורסמים ואתה תגיד, "אוף יכולתי עכשיו להיות חבר שלה ולהיכתב בתודות בסוף ולקבל עותק חינם ולהיות עשיר."

א-ההמממ.

תלמד.

לא, אני לא מדברת על ספרי לימוד, עזוב את החרא הזה, זה באמת לא יהיה יעיל אפילו לרגע בחיים שלך. אני מתכוונת לניסיון. תתנסה ותלמד. כי הרשו לי לומר - השיעורים הכי טובים שלמדתי היו בבית הספר, כי בית הספר לימד אותי איך לרכוש חברים, איך להיות סוציאלית (טוב, הוא קצת נכשל בזה), איך להיות בעלת ביטחון ואיך לנסות דברים חדשים ולהתגבר על קשיים. כמובן שגם החיים מחוץ לבית הספר חשובים ויש צרות כאלה וצרות כאלה, אבל בתמונה הכוללת, זה מלמד אותך הרבה, גם אם אתה לא רואה את זה. וכן, גם אם היית אאוטסיידר כמוני. אז תפסיקו להכניס את האף לתוך ספרי הלימוד ולחשוב שזה כל מה שמשנה, מה שבאמת חשוב זה לחיות וללמוד מטעויות. טעויות כן יהיו לך לתועלת בעוד כמה שנים, בגידות כן יהיו לך לתועלת בעוד כמה שנים, אהבות נכזבות כן יהיו לך לתועלת בעוד כמה שנים. הבנתם את הפואנטה.

תתנסה ותעשה מה שבראש שלך ותצבור ניסיון וחוויות וזה בסדר גמור לפשל, ועל זה דיברתי כשאמרתי שהשתמשתי ביתרונות של גיל ההתבגרות עד ההזמנות האחרונה: זה בדיוק הגיל לפשל - אתה בגיל ההתבגרות, אז כל טעות שאתה עושה אנשים יגידו, "נו, זה גיל ההתבגרות. הם בזמן של פורקן. זה זמני. תנו להם." - אז תעשו מה שאתם רוצים! סחטו מהגיל הזה כל טיפת תירוץ לטעות. כי אתם עדיין לא יודעים, אבל בעתיד, אם תעשו שטויות, יגידו לכם, "מה נסגר איתך, אתה בגיל ההתבגרות?!" ויותר מזה, זה בסדר גמור להיות מפסידן בבית הספר, נצל את זה לעשות את כל הטעויות בעולם שיכולת לעשות, כי בעתיד גם ככה לא תראה שוב אף אחד מהחבר'ה האלה! הטוב משני העולמות.

תפסיק לחפש.

הרבה בני נוער חושבים שהם חייבים לדעת עכשיו מה הם רוצים לעשות בעתיד. זה לא חייב להיות ככה.

אם אתה כבר יודע מה אתה רוצה להיות ודוהר לכיוון הזה, נהדר. לך על זה. אבל אם אתה עדיין לא יודע - אל תיתן לזה להדאיג אותך כל-כך. אם לא תמצא את מה שיתן לך את התשוקה, זה כנראה בדרך וזה יגיע אליך. לפעמים כשמחפשים ונואשים למצוא, נתפשים על הדברים הלא נכונים וחושבים שזה מה שחיפשת. זה יכול לגרום לך לעשות טעויות רציניות כמו ללמוד משהו שתתחרט עליו או לא לשים לב שהמקצוע שבאמת מעניין אותך חולף לך מול העיניים. פשוט תן לזמן לעשות את שלו, אל תחשוב על זה יותר מדי ותראה שתגלה לבד בסוף מה עושה לך את זה.

אל תשנה את עצמך.

אם אתה קורא את הפוסט הזה, אני מניחה שבאמת אכפת לך; אולי אתה רוצה עצה אמיתית לבית-הספר, אולי סתם משעמם לך באוטובוס ואולי אתה ממש רוצה לשמוע תובנות ממישהי שעברה את אותו חרא. אני רוצה שתעיף מבט במראה ותגיד לעצמך, בשיא הכנות, כמה אתה מרוצה ממי שאתה? האם אתה באמת מרוצה מכך שבחרת דווקא במסלול עיצוב גרפי ולא ציור רק כי כל החברים שלך לומדים שם, למרות שהתשוקה האמיתית שלך היא ציור, או שאתה נהנה מהבחירה שלך? האם בחרת להירשם לסדנת פסיכולוגיה כי זה מרתק אותך, או שרצית בכלל ספרות אבל כל החנונים הולכים לשם? האם אתה לא נפרד מהחברה שלך למרות שאתה שונא אותה רק כי כל החברים שלך חושבים שהיא כוסית, או שאתה באמת אוהב אותה? האם אתה מתלבש כמו שאתה מתלבש כי ככה אתה אוהב להסתובב או שככה החברים שלך אוהבים לראות אותך? האם אתה זורק הערות עוקצניות בכיתה כי נחמד לך שחברים שלך צוחקים מזה או שאתה פשוט זקוק נואשות לתשומת לב בעקבות הזין הקטן שלך? האם אתה מבלה עם החברים שאיתם אתה מבלה כי הם פופולארים וממש נחמד להסתובב עם הפופולארים ולהרגיש שגם אתה כזה, או שאתה ממש רוצה בכלל לשבת בפינה עם ספר ביד? האם אתה נרשם לעיתון בית הספר כי התשוקה לכתוב ולהביע את דעתך בוערת בך, או שאתה שם כדי להרשים את ההורים שלך? כל השאלות האלה ועוד מיליון אחרות יראו לך אם אתה באמת שומר על הזהות שלך או נותן לחברה (הדבר הכי גרוע שקיים ברוב המסגרות, ולא רק בבית-הספר) להכתיב לך מי אתה? חבל, אתה יכול להיות אדם מדהים ולשנות את עצמך למישהו שאתה בעצמך היית שונא רק כי ככה כמה חברים שלא תראה שוב לעולם יכתיבו לך להיות. תישאר עצמך, אתה הכי טוב שיש לך ואין עוד אף אחד כמוך - זו לא סתם עוד קלישאה, זו אמת. אמת לאמיתה. לא אמת שנויה במחלוקת כמו הציצי של גוון סטפני - אמיתי או מזוייף? לא. באמת באמת אמת.

תהנה.

זה בית ספר. הרבה דברים מעצבנים יקרו לך, וגם הרבה דברים טובים. העצה שלי? - תהנה מהנסיעה. כי אני מבטיחה לך, ואני יודעת שבטח שמעת את זה מלא, ותגיד, "זה בחיים לא יקרה לי." - זה כן יקרה לך! אתה תתגעגע לבית-הספר יום אחד. מאוחר יותר בחייך, כשתצטרך לשלם חשבונות, לטפל בילדים, לקום מוקדם לעבודה שאתה אולי אוהב ואולי שונא אבל אסור לך לאבד, אתה תגיד לעצמך, "לעזאזל, איך בא לי לחזור להיות נער בבית-ספר, שם יכולתי להבריז בלי חשבון ולשקר למורה שלי בלי לפחד שהיא תבעט אותי מכל המדרגות. כשהצרה הכי גדולה שלי היתה שלקחו לנו את המגרש."

אז תעשה מה שבני-נוער עושים הכי טוב - תהנה.

לפרוש?

אם אתם אפילו טיפה כמוני, אתם תגידו באיזשהו שלב, "די, אני פורש מבית הספר. אני אתפרנס ממכירת סמים. נמאס לי מהחרא הזה, אני לא מאמין במסגרת חינוכית ובשיבוץ, אני לא מאמין בנתינת ציונים, אני רוצה להיות חופשי." - וזה בסדר. זה אומר שיש לך ראש טוב, אני אוהבת אותך. אבל אל תעשה את זה, יודע למה? כי אתה כרגע תקוע בבית הספר, שההורים שלך (אלוהי החינוך יודעים למה) שילמו אלפי שקלים כדי שתלמד בו (טוב, תלוי איפה אתה לומד) ואתה תרצה לנצל את זה. כי בעתיד, אם תרצה לעסוק במשהו שתרצה לעסוק בו, אתה לא תרשים אף אחד עם 7 שנות לימוד וכמה ציוני 30-40. זה לא יקדם אותך אל החלום שלך, תאמינו לי. וגם אם תרצה לתקן את העוול וללמוד, זה אמנם לא מאוחר, אבל זה יעלה לך המון כסף. המון! ה-מ-ו-ן! חבל למשכן את הבית והאוטו בשביל משהו שיכולת לסיים בתקופה שגם ככה היתה מתבזבזת על זיונים ומסיבות, לא?

מצד שני, אם אתה שואף לעסוק באמנות ויודע במאה ושמונים אחוז שזה מה שאתה עומד לעשות, כי אתה תילחם על זה עד הסוף ואתה מוכן למות בשביל להגשים את זה ומוכן לחיות בעוני ובמסכנות בשביל זה - אם אתה בכל נימי נפשך יודע שאתה רוצה לצייר/לנגן/לכתוב/לרקוד/לשיר/לפסל למחייתך ואתה שואף להיות מישהו שלא זקוק לתעודה ארורה כדי לעסוק במה שהוא אוהב - הו אז אני אומרת לך - תפרוש! תפרשי, ציפור קטנה שלי! פרשי כנפייך וצאי מארבע קירות אלו שלא ראויות לאמן דגול כמוך!!!

ואם שואלים אותך - לא אני הכנסתי לך את הרעיון לראש. זה בלוג חינוכי.

לסיום, שתהיה לכם שנת לימודים פורה ומוצלחת (דמיינו אותי אומרת את זה בקול של מורה, זה יעשה לכם חשק ללמוד!) אל תשתוללו יתר על המידה, תהנו מהיותכם צעירים וחופשיים, (ברצינות, אתם מדמיינים קול של מורה?) ואל תעשו בעיות להורים שאוהבים אתכם ורוצים שתלמדו ותתפתחו. אהה, ותמיד. תמיד. תורידו את הרגליים מהשולחן.

אלא אם כן אתם בבית-הספר.