אתם יודעים מה, טוב ויפה. זה הזמן המתאים, תכלס, לדבר על הבחירות. יש לנו רק פעם בארבע שנים הזדמנות ללכלך על כל מי שמתמודד להנהיג את המדינה ואנחנו ננצל את ההדמנות הזאת כמו גדולים.
קודם כל, אם אתם מצביעים, אל תצביעו כדי להצביע או כדי שתוכלו לספר למי הצבעתם - תצביעו ותצביעו נכון. הרי אלה שמאוד לחוץ להם להצביע אלה בדרך כלל אותם אנשים שרע להם במדינה. אותם הומואים ולסביות חסרי זכויות, אותם נכים ומוגבלים חסרי תמיכה ממשלתית ואותם עניים וניצולי שואה חסרי כל. כל אחד מצביע למי שלדעתו ישפיע הכי הרבה על הצד שלו. זה נקרא 'אינטרס' וזה מצוי בעיקר בקרב החברה הישראלית אך לא רק, אבל במקרה הזה זה הכרח. אני אקרא לזה הכרח אינטרסי, סתם כדי להתלהב שהמצאתי ביטוי חדש בשפה העברית.
אבל אני לא הולכת לכתוב כאן על המפלגה שאני מצביעה לה ולמה אני מצביעה לה ואני לא הולכת לשבח שום לפיד או ביבי. אהה... ואני גם לא מצביעה.
כן, אני יודעת. נשמע לא מאוד פטריוטי, קצת צבוע בעקבות הפסקה הקודמת ודורש גלגול עיניים, אני אפילו משוללת זכות קיטורים לארבע שנים - אבל לי יש תירוץ. עוד אחד מאותם מושגים שתמצאו הרבה בקרב... המין האנושי.
אני לא יכולה להצביע כי גרתי באילת שנתיים ועכשיו אני גרה בצפון, אבל לא שיניתי את הכתובת שלי בתעודת הזהות כי הדירה שלי ארעית ואני גם לא נחשבת צפונית. אני די נטולת כתובת.
אם הייתי חושבת על זה קודם, יכול להיות שהייתי משנה את הכתובת שוב, בפעם המאה, אבל לא חשבתי על זה כי זה לא נמצא אצלי על ראש סדר היום. דווקא חשבתי על זה, לרגע אפילו התלבטתי, אבל ברגע שידעתי שאני לא אוכל לבחור ירדתי מזה לגמרי.
ואני יודעת, יש לי כרטיס נסיעה חינם לאילת אם אני רוצה - לנסוע, לבחור ולחזור (יכול להיות אחלה לוגו!) אבל אני לא אנצל אותו.
אזרח מן השורה: "ברצינות, ג'אם? את לא ישראלית אמיתית."
ג'אם: "למה?"
אזרח מן השורה: "כי את לא מנצלת מתנות חינם, בעיקר בעוד המתנות האלה מעניקות לך פריבילגיה לבטא את עצמך ולהחליט תחת איזה שלטון תהיה המדינה בארבע השנים הבאות."
ג'אם: "אבל אני מעדיפה לעבוד ביום הזה. יש לי 200% משכורת."
אזרח מן השורה: "ואת מעדיפה לעשות כסף מאשר לבחור?!"
ג'אם: "... כן."
אני מסכימה שחשוב להשפיע במדינה ולתת את הקול שלך. כולם צריכים לבחור. אבל יש גבול - אני לא חושבת שאם לא בחרתי כי אצלי האופציות הן: או לנסוע (וזה ל-נ-ס-ו-ע), לבחור ולחזור, או לעבוד ולעשות שעתיים עבודה בשעה אחת במשך 11 שעות, ואני בוחרת באפשרות השניה, אז אני יוצאת אנטי-פוליטית או מגה-אידיאולוגית-חסרת-פואנטה.
הרי בואו נודה בזה, שורה תחתונה, הרוב בעולם הם טיפשים, על זה כבר הסכמנו מזמן (אם אתם לא יודעים על זה, תחזרו כמה פוסטים אחורה ואל תבזבזו לי את הזמן!) מה שמצביע על כך שאחוזי הטמטום במדינה גבוהים מהאחוזים האחרים, והרי הרוב יהיה זה שיחליט. ובעוד אני מודעת לעצמי ולמקומי שאינו בקרב הרוב, אני יודעת שהקול שלי אמנם יהיה אכן קול, אך לא יותר מקול פעוט שלא יביא הרבה תועלת להבסת הפופוליישן שאני טורחת רוב חיי לתעב, כי אם רק יהפוך את התוצאה לצמודה יותר.
אז זה פוסט הבחירות שלי: המדינה לא מתנהלת זוועה בגלל ההנהגה שלה, לא בעיקר. היא מתנהלת זוועה בגלל הרוב. הרוב הוא שמנהל את המדינה, הרוב הוא שמחליט את התוצאה בבחירות, הרוב הם הערסים שנוסעים עם מוזיקה מזרחית על פול-פאקינ'-מגה ווליום מסביב לאותו מגרש חניה, הרוב הם אלה שלא שמים יד כשהם מתעטשים, הרוב הם אלה שיושבים לידך באוטובוס למרות שהם ממש מסריחים, הרוב הם אלה שמדברים בנייד בזמן הנהיגה עם סיגריה ביד השניה והרוב שלנו, הרוב במדינת ישראל, הם טיפשים.
אזרח מן השורה: תאמיני לי, ג'אם... עם ישראלים כמוך, מי צריך בני דודים...
I see faces as they pass beneath the pale lamplight
I've no choice but to follow that call
The bright lights, the people, and the moon and all
I pray everyday to be strong
For I know what I do must be wrong
Oh you'll never see my shade or hear the sound of my feet
While there's a moon over Bourbon Street
It was many years ago that I became what I am
I was trapped in this life like an innocent lamb
Now I can never show my face at noon
And you'll only see me walking by the light of the moon
The brim of my hat hides the eye of a beast
I've the face of a sinner but the hands of a priest
Oh you'll never see my shade or hear the sound of my feet
While there's a moon over Bourbon Street
She walks everyday through the streets of New Orleans
She's innocent and young from a family of means
I have stood many times outside her window at night
To struggle with my instinct in the pale moon light
How could I be this way when I pray to God above
I must love what I destroy and destroy the thing I love
Oh you'll never see my shade or hear the sound of my feet
While there's a moon over Bourbon Street."
אני לא סתם אומרת "נעוץ לי על הלוח", כי זה נשמע טוב. טוב, גם זה. אבל השיר הזה באמת היה תלוי על הקיר שלי במשך שנים עד שעזבתי את הבית. ואני מניחה שזה עדיין תלוי שם בחדר שלי.
נחשפתי לשיר הזה כשהייתי בת 11 בערך, והתאהבתי בו, אלוהים יודע למה. טוב, זה שיר נהדר ואני גאה בעצמי על שאהבתי בגיל צעיר כל כך שיר טוב באמת ושהבנתי בכלל מה אני קוראת, (כי הכרתי רק את הליריקס באותו הזמן ולא את הביצוע, בכלל לא ידעתי שיש לו ביצוע...) אבל אז לא ידעתי מי זה סטינג בכלל ולא היה לי מושג על ערפדים ומה הם. אפשר לומר שהשיר הזה, חוץ מזה שהוא היה ההכרות הראשונה שלי עם סטינג המדהים, זה גם היה חור ההצצה הראשון שלי לעולם העל טבעי והערפדים.
סטינג הוא מלחין וכותב, היה הבסיסט והסולן של The Police וביצע גם כמה אלבומי סולו. יש לו אוסף פרסים, בהם גם אמי וגלובוס הזהב והוא מוכר בכל העולם. גם אם לא תדע מי זה 'סטינג' אתה בטוח מכיר איזה שיר שלו ואתה פשוט לא יודע שזה שלו. כשתראה את הפנים שלו, גם אם אתה לא מכיר אותו, הוא ייראה לך מוכר. זה סטינג.
יום גורלי אחד, הגיטריסט של The Police, אנדי סאמרס, נתן לסטינג ספר לקרוא. זה היה ספר ערפדים שבאותה תקופה עדיין לא היה להיט ובקושי שמישהו הכיר אותו בכלל. הספר נתן לסטינג השראה לכתוב את האחד השירים היותר טובים שנכתבו אי פעם.
היה זה הספר "ראיון עם הערפד" מאת אן רייס. מתוך The Vampire Chronicles - מעריצה גדולה, דרך אגב. היא נמצאת בין הסופרים האהובים עליי.
זה נשמע מאוד משכנע, הקשר בין השיר לספר, בהתחשב בכך שהיא הציבה את המטע של לואיס (הדמות הראשית) בדרום ניו אורלינס, לואיזיאנה, איפה שהשיר ממוקם, שם היא גדלה ואותה היא כל כך אוהבת. רחוב בורבון הוא הרחוב הראשי ברובע הצרפתי, והוא גם נקרא על שם הוויסקי המוכר והאהוב - בורבון.
השיר עצמו, המילים של השיר מזכירות את האווירה, הדמויות והעלילה בספר. בחיי, אתם חייבים לקרוא את הספר הזה רק בשביל להבין על מה אני מדברת.
אבל השיר הזה היה תלוי על הקיר שלי ובזיכרון שלי הרבה שנים, כי מאז שקראתי אותו - ואני אפילו לא זוכרת איפה מצאתי את זה כי לא היה לי אינטרנט ולא הרבה משאבים - הפכתי אובססיסבית לערפדים ולעל טבעי ופראנורמל. זה פשוט קסם לי. לא יכולתי להפסיק לקרוא ספרים בנושא ולצייר יצורים מיתולוגיים שמצאתי בספרים והעתקתי או המצאתי בראש. (לא הייתי ילדה מוזרה. טוב, רק קצת. זה כל הקסם.)
הספר הראשון שקראתי בנושא הזה היה, כצפוי, דרקולה של בראם סטוקר. זה הגדיל את האובססיה שלי אולי פי שתיים, כיוון שהוא כתב את הספר בצורה כל כך משכנעת, כך שכילדה בת 11, אשכרה חשבתי שערפד עלול להיכנס דרך החלון שלי בלילה ולמצוץ לי את הדם. זה מפחיד, מרגש ומרתק. אולי אני אכתוב ביקורת ספר על "דראקולה" יום אחד, אבל היום אני לא אשגע אתכם.
"How could I be this way when I pray to God above
I must love what I destroy and destroy the thing I love"
^
^
שתי השורות האלה, הן האהובות עליי.
אני חושבת שאני יודעת על מה השורות האלה מדברות בהקשר לרומן, אבל אני לא אכתוב את זה כאן כדי להימנע מספויילרים.
יש לי סקופ - השעה פאקינג שמונה לפנות בוקר, זו כוס הקפה השלישית שלי... ואני ביום חופש.
למה?
המממ... לא יודעת, אולי כי אתמול הגעתי מהעבודה, הייתי קפואה עד שד עצמותיי מהרוחות שבחוץ והחלטתי להתקרבל במיטה עם קפה חם ולקרוא. אז התקלחתי, הכנתי קפה, לקחתי את הספר שאני קוראת עכשיו ("משרת העצמות" מאת אן רייס), התקרבלתי, קראתי משהו כמו שתי שורות ו... נרדמתי. ואני לא מתכוונת לרגעים האלה שאתה בין ערות לשינה ואתה מכריח את עצמך להתעורר ויוצא להתאוורר וזה עובר, לא... זה היה נפילה של ממש. אפשר לומר שמרוב שישנתי חזק, יש מצב שראיתי את עולם המתים באופק. ככה חזק.
התעוררתי הבוקר בחמש, שתיתי כבר שתי כוסות וזו השלישית שלי, עישנתי איזה פקט סיגריות ואני חושבת שנרדמה לי רגל ימין. והשעה שמונה בבוקר!!!
אני רוצה שתבינו, אני לא טיפוס של בוקר. בוקר זה לא זמן טוב בשבילי להיות בו ערה. בדרך כלל, כשיש לי משמרת בוקר, אני אדם עצבני. אף אחד לא פונה אליי עד הקפה השישי לפחות. איך אנשים מתפקדים בבוקר בכלל??
והנה, אני בכל זאת ערה, מכורה לכימיקלים והדבר היחיד שיש לי לעשות זה לכתוב לאנשים זרים שאני שונאת בוקר. אם יכולתי לצרוח לכם את זה באוזן הייתי עושה את זה, אבל אני לא יכולה. ניצלתם.
חוץ מזה, המספר עצמו, שמונה, זה מספר מרגיז. הוא גם ממוקם במקום מפגר בשעון, יותר מדי אמצעי כזה ולא החלטי, בין התשע לשבע, וגם נראה מכוער ואינסופי מדי. שני עיגולים- ככה נראה המספר. פאקינג שני עיגולים אחד מעל השני. 8. אתם רואים את הדבר המכוער הזה? >
מה זה?? >
9 זה חביב, 7 זה אחלה, אפילו עם 6 אני ביחסים טובים, אבל 8 זה פשוט מכוער. מי שהמציא את המספר הזה צריך להבייש.
אבל יש דבר אחד טוב בכל זה. היה אתמול מבצע על הג'ייקובס בסופר. ג'ייקובס זה חרא יקר, חברים, אני לא בנאדם מפונק. אבל המבצע הזה גרם לי טשטוש קל ועשה לי סחרחורת. מצאתי את עצמי קונה שלוש חבילות של קפה מגורען ופלצני שאני פאקינג לא יכולה להפסיק לשתות.
כמובן שאין כמו קפה טחון במקום ממכונת קפה אמיתית, אבל ג'ייקובס... הוא פשוט כזה... ג'ייקובס. אתם יודעים. עושה לי זכרונות טובים.
אתם מכירים שטעם מסויים, ריח או סיטואציה פשוט עושים לכם פתאום תחושה של דז'ה-וו, או זיכרון, או געגוע למשהו שמזכיר את זה? למשל ריח של איזה בושם מסויים שאתם מריחים והוא מזכיר לכם את המורה של כיתה ב', או נוף חולף בדרכים מעבר לחלון הרכב שמזכיר לכם איזו נסיעה בלתי נשכחת מהעבר, או אולי כשיוצאים בלילה לחוף הים כדי לשבת על כוס בירה וקול הגלים מזכיר לכם את היום בו איבדתם את הבתולים שלכם. האאא.
על מה דיברתי?
אהה כן, דברים שמביאים תחושות מסויימות - זה מזכיר לי, יש לי חברה שיש לה סינסתזיה התפתחותית.
סינסתזיה זה עירבוב חושים. יש אנשים סינסתזיים שמספר מסויים מזכיר להם צבע כלשהו, או שמילה כלשהי היא קרה ומילה אחרת היא חמה. כל דבר אצלם, אם זו מילה, בן אדם, מאכל או אלמנט כלשהו, מעלה בהם משהו אחר ששייך לאחד החושים והוא יכול להראות לאדם רגיל הכי לא קשור בעולם לאותו חפץ.
כדי להסביר לכם הכי טוב, מי שלקח פעם LSD או קריסטל או סם הזיה אחר וחווה טריפ - זו גורם לתופעה של סינסתזיה ברמה מאוד גבוהה. הכל מתערבב, קולות, צבעים, צורות וחושים. אתה מריח כחול, רואה קור ומרגיש חמוץ או מתוק.
אותה חברה שלי, לה יש סינסתזיה מגיל צעיר. כשרק הכרנו היא סיפרה לי שהיא ראתה אותי בתור כחול. אחרי כמה שבועות הפכתי אצלה לאדום-שחור. זה תמיד עניין אותי מה זה אומר על בנאדם. בכלל, מה גרם לשינוי הזה בצבעים?
טוב, אני אלך להכין לי עוד קפה. קניתי כוס קפה חדשה ב-FOX Home, אני יודעת, בזבזני מצידי ופרסומת סמוייה משהו. איכס.
בכל אופן, הנה היא -
לא רואים הכל, אבל כתוב עליה "Coffee"!!
יאמממ
מקווה שיצא לי להיכנס יותר ומקווה שאני אספיק לכתוב היום, אבל יש מצב גדול שאני לא אספיק. מה שכן, ציירתי הרבה ציורים לאחרונה ויש מצב שאני אעלה כמה לכאן. אולי היום, אולי מחר. עד אז -
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Jemaya