למה אני דפוקה?
למה במקום לנסות לשכוח ממך, אז לא רק שאני לא שוכחת אני גם נזכרת בו עכשיו אני חושבת על שניכם?
זה שהוא פה קרוב אלי לא עושה לי טוב! וזה שהפעם אתה לא איתי בשביל להרחיק אותו ממני עוד יותר לא עושה לי טוב!
"איך הוא הגיב באותו יום כשהוא ראה אותנו הולכים ביחד?" הוא שאל אותי.
"לא בחיוכים וצחקוקים. עכשיו הוא בטוח שעדיין יש בינינו משהו, גם ככה הוא חשב על זה כל הזמן האחרון"
"ויש משהו במה שהוא אמר?"
"לא"
"בטוח?"
"כן"
"בטוח בטוח?"
"כן -.-"
"טוב" טוב?! באמת?
"כאילו, אני יודע שמבחינתי עדיין יש משהו, אבל אם את אומרת שלא..."
"אז לא!"
יש בינינו משהו עדיין? לא. אין. נכון? לא לא, כי אני אוהבת אותך!
אתה יודע, חלמתי עלייך אתמול, אבל זה לא אחד מהחלמותו ההזויים שלי כמו תמיד,
חלמתי על אותו היום שאמרת לי שאתה אוהב אותי.
כשבדיוק רבנו -הריב הראשון שלנו אי פעם בחיים שנמשך יותר מ5 דק'-
שאמרת לי שנמאס לך כל הזמן לשמוע עליו ובגלל זה התפרצת עלי ולא דיברת איתי, כי נמאס לך לשמוע את ההתבכיינות שלי.
כל החלום הזה.. גרם לי להיזכר בזה כאילו זה היה אתמול.
"הואאא?? הוא הסיבה לזה שאמרת לי שאתה שונא אותי, וכל היחס המגעיל הזה שלך, וההתעלמות הזאתתת!"
"סליחה באמת
שהתעצבנתי עלייך כי כשאמרתי לך שאת והוא לא מתאימים לא הקשבת לי, ועכשיו אחרי שהוא
זרק אותך רצת אלי!"
"אז
זה העניין? שלא אהבת אותו? אני אהבתי אותו!"
"ואני אהבתי אותך!" צעקת עלי והשתתקת בבת אחת.
ואז.. זה התחיל.
אני מקללת את היום הזה בדיוק באותה כמות שאני מברכת אותו.
ועכשיו הוא חזר, שוב הוא נכנס לי לחיים,
ואתה לא פה בשביל להגיד לי שהוא חרא של בן אדם,
ואתה לא פה בשביל להגיד לי שאתה אוהב אותי,
אתה לא פה בכלל.
למה זה התחיל בכלל? למה?
אהבה זה חרא. היא לקחה לי אותך. כבר אין לי לא בן זוג, לא חבר ילדות, לא ידיד, לא כלום. 
כינוי:
שקוּפה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
