לא ממש תכננתי לכתוב בבלוג הזה על משפחה ודברים כאלה, המטרה העיקרית של הבלוג הייתה לפרוק את כל התסכול שלי בקשר לעניינים שבלב..
אבל לשבת שבוע בבית ולבכות על כמה החיים שלי חרא בגלל קשר שלא הצליח נראה לי ממש מגעיל עכשיו.
סבא שלי- בן אדם כל כך דומיננטי, חזק, מצחיק, מפחיד (נו ככה זה כשסבא היה מפקד בחיל הים),
היה לו הומור משלו, הוא תמיד היה מגן עלי מפני כולם, אנחנו דומים בכל כך הרבה דברים (ואני בטוחה שיש הרבה דברים שעוד לא גיליתי!)
הפך להיות כזה חלש, שקט, רזה, שוכח דברים, מתבלבל בדיבור.
ועכשיו, הוא שוכב בבית חולים בטיפול נמרץ מחובר למכשירים, במצב קשה.
"אבא דיברת עם אמא?"
"כן, מקודם"
"ומה היא אמרה? איך סבא?"
"על הפנים.."
"מה יש לו?"
"לא נראה לי שהוא ישרוד את הלילה בכלל"
אוי אבא, רואים שאתה לא אמא. היא הייתה אומרת "אל תדאגי סבא שלך חזק! את מכירה אותו!"
אבל אתה... אוף איתך אבא.
אני לא רוצה שהוא ימות. אני רגילה לזה שיש לי שתי סבות ושתי סבתות!
וכן, אולי החיים לא שקטים איתם, אבל אין עליהם!
אז מה אם הוא לא מרגיש טוב, יש לו עוד הרבה זמן לחיות.
הוא צריך להיות כאן כשאני אסיים בי"ס,
הוא צריך להיות כאן כשאני אתגייס,
הוא צריך להיות כאן כשאני אתחתן,
הוא צריך להיות כאן כשאני אלד את הילד הראשון שלי,
הוא צריך להיות כאן תמיד!
למה אנשים מתים? אם מתים בסוף... אז למה אנחנו צריכים לחיות?
בשביל לבכות אחר כך על המתים שלנו? לסבול?
אני כבר לא יודעת מה עדיף-
שינוח, שיפסיק לסבול ולרוץ לבי"ח כל שני וחמישי
או שישאר כאן, איתנו.
כן! אני אהיה אגואיסטית!
אל תמות סבא! סבתא צריכה אותך! אמא צריכה אותך! אני צריכה אותך! וכולנו- כל המשפחה- צריכה אותך!
אז אל תלך סבא.
כינוי:
שקוּפה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
