untitled

כשאני רוקדת אני מרגישה שאני נמצאת במקום רחוק, שגורם לי להרגיש ממש טוב, גורם לי לשמוח, אני מרגישה בבטן כל כך הרבה דברים ואני פשוט לא מפסיקה עד שאני לא מרגישה את הרגליים.

כשאני רצה אני מרגישה שאני עפה. אני לא רצה לאט, אני רצה מהר, אני רצה ממש מהר עם אוזניות ושירים בשיא הווליום רק כדי לראות את הכל ממש מטושטש בצדדים, להרגיש את כל האדרנלין בגוף. כשהרגליים מתחילות לכאוב אני נהיית שמחה ומגבירה את המהירות עוד יותר כי זה פשוט עושה לי טוב.

כשאני כותבת קטעים או סיפורים אני פשוט ממציאה עולם אחר, עולם ששם אני מוציאה הכל דרך דמויות, ככה זה הכי קל. אני לא מצליחה לכתוב על עצמי כלום (וזה לא שלא ניסיתי, אני עדיין מנסה!). אני מדמיינת שאני מישהי אחרת, עם חיים אחרים, לפעמים טובים לפעמים רעים – מה שכן, זה מסיח את הדעת מהחיים האמיתיים.

כשאני מנגנת אני פשוט לא אני, כל פריטה על הגיטרה זה כמו פריטה על הנשמה. אני יכולה להיות הכי עצבנית ואחרי שתי שניות עם הגיטרה אני מעלה חיוך כל כך גדול על הפנים שאני שוכחת למה כעסתי.

ומוזיקה, וואי כשאני שומעת מוזיקה. אי אפשר לנתק אותי מהאוזניות שלי- בפלאפון, במחשב, בבי"ס, לפני שאני הולכת לישון, כשאני רצה, כשאני כותבת, כשאני רוקדת, כשאני שרה.

בזמן האחרון אין לי חשק לעשות את הדברים האלה בכלל, רק כשחבר/חברה מגיעים ומקימים אותי מהמיטה בכוח לאיזה ריצה טובה או להתפרקות בסטודיו, וגם זה בכוח.

מה שבטוח, לבסוף זה עוזר.

אני חייבת לקחת את עצמי בידיים ולהתחיל לחשוב חיובי. להפסיק לכעוס על כל העולם, להפסיק לחשוב פסימי, להפסיק לשלול כל דבר. לפני שהמצב שלי יתדרדר ואז באמת אני אצטרך פסיכולוג.