untitled

אני יושבת בחדר מצ'וטטת לי במסן ושומעת שירים כשפתאום אני מוציאה את האוזניות ושומעת שיחה בין אחי הקטן לאחותי הקטנה. "כשתהיי בת 8 ככה תתחילי ללכת להגנה עצמית, אני כבר לא אהיה איתך בבית ספר לשמור עלייך" הוא אמר לה, וכמובן שהייתי חייבת לענות על זה- "צריך מישהו שישמור עליה ממך!" צעקתי מהחדר ואחותי רצה לקראתי ואמרה לי "אני לא רוצה ללמוד להרביץ, כשאני מרביצה למישהו נשבר לי הלב ואני עצובה כי זה כואב לו"

לא יודעת מה איתכם, אבל אני נמסתי! הלוואי שכולם היו חושבים ככה, פשוט מזעזע לראות שעם הזמן כשאנחנו גדלים וצריכים להיות בוגרים יותר וחכמים יותר אנחנו רק הופכים להיות טיפשים יותר. אני רוצה לחזור לגיל 7, לתמימות, להיות בכיתה א' ושהצרה הכי גדולה שלי תהיה לקרוא בלי ניקוד.

זה פשוט עצוב.