untitled

אחרי הרבה מאוד זמן שזה לא קרה לי, הגעתי למצב הזה שוב.

כבר כמה לילות שקשה לי להירדם אבל אני מרגישה עייפה ברמות לא נורמאליות. והרגע הזה שבו כל הגוף שלי מעקצץ ורועד, שאני מרגישה סוג של מועקה בחזה, שהגרון שלי מתחיל לשרוף, שהנשימות שלי כבדות יותר מרגע לרגע. אני מכניסה את כל המחברות לתיק ומבקשת לצאת בלי באמת לחכות לתשובה ומוצאת את עצמי מחוץ לבית הספר יושבת על הנדנדה מנסה להירגע. אבל זה לא מפסיק, זה לא עוזב אותי, המועקה גוברת והגרון יותר שורף. אני מנסה לנגב את הדמעות שמתחילות לרדת בלי שהאיפור יימרח וישימו לב שמשהו לא בסדר. הוא בדיוק יוצא מבית הספר עם כמה חברים ורואה אותי על הנדנדה, הוא אומר להם מספר מילים ומתקרב לכיווני, שואל אם הכל בסדר. אני מהנהנת ועוצמת את העיניים בגלל הסחרחורת שהתחילה פתאום והרעידות שחזרו. הוא תופס את היד שלי ושואל שוב אם הכל בסדר ומניח את ידו על הלחי שלי, ואני מתרחקת ממנו. נעמדת והולכת מספר צעדים אחורה ומתרחקת ממנו. המבט בעיניים שלו, המבט הדואג הזה, שעושה לי משהו. אני מתיישבת על הרצפה למרות התחורה הזאת שכל הגוף שלי כואב ומתחילה לבכות. הוא מרים אותי ומחבק אותי בחוזקה ושואל מה קרה עם טון של דאגה בקולו. "אני לא יודעת, אני באמת לא יודעת" אני אומרת וממשיכה לבכות. הוא מלטף את שיערי ומוליך את שנינו לאחד הספסלים הקרובים ומנסה להרגיע אותי אך ללא הצלחה, אני מחבקת אותו בחוזקה ופורצת בבכי חזק יותר, הזרועות שלו עוטפות אותי וכל גופי מצטמק אל גופו. "את יכולה לעמוד?" שואל אולי ומנסה לתפוס את מבטי, אני מהנהנת לחיוב לאחר שאני נרגעת טיפה ומנסה לקום. הוא משעין את גופי על גופו ואנחנו מתקדמים לעבר הרכב שלו באיטיות. אנחנו מגיעים לביתו ונכנסים לחדר שלו, "את מרגישה יותר טוב עכשיו?" שואל, "-לא". אנחנו נשכבים על המיטה שלו כשהוא מחבק אותי ואני משעינה את ראשי על חזהו והדמעות לא מפסיקות לרדת. "להתקשר לאמא שלך?", "-לא, מה פתאום, אל תגיד לה שום דבר!", "בסדר בסדר, אני לא אגיד לה, אבל בואי לפחות נתקשר לפסיכולוג ותדברי איתו קצת?", "-לא רוצה!" אני עונה לו בטון תקיף. "אז אולי תספרי לי מה יש לך?" הוא מביט בי בחוסר אונים, "-אני לא יודעת, אני פשוט לא מרגישה טוב זה הכל", "זה קרה לך כבר וזה לא מצחיק, מה אני אעשה איתך?" נאנח. אני מסתובבת לכיוון הקיר ועוצמת את העיניים ומנסה להסדיר את נשימותיי. קצב פעימות הלב נרגע, הגוף כבר לא רועד, הלחץ הזה בחזה כבר לא כל כך חזק, וכמות הדמעות מתדלדלת עם הזמן. כשאני מתחילה להרגיש טיפה יותר טוב אני מתיישבת ומסתכלת עליו ורואה אותו בוחן את ההתנהגות שלי. "אני בסדר, באמת", "-לא, זה לא מצחיק, קרה לך משהו", "זה קורה לי מידי פעם, אולי בגלל כל הלחץ, אתה יודע איזה לחוצה אני בתקופה של המבחנים", "-תנסי לעבוד על מישהו אחר, לא עלי טוב?", "אם אני אדבר עם הפסיכולוג זה ירגיע אותך?", "-כן" , "אז מחר אני אלך אליו, מבטיחה!", "-עכשיו!", "לא, לא עכשיו. עכשיו אני רוצה שתפנק אותי קצת, בוא נלך לאכול גלידה אני מתה מחום", "-את לא אמיתית, קר בחוץ ואת אחרי דלקת גרון!", "נו אל תהיה כבד, נלך לאכול גלידה ונטייל קצת, אני אנשום טיפה אוויר ויהיה לי יותר טוב, אתה תראה", "-בסדר..."

לא, אני לא מרגישה יותר טוב. אולי פיזית כן, אב אני ממשיכה להרגיש את התחושה הזאת, התחושה המגעילה הזאת שמכרסמת אותי מבפנים וגורמת לי להרגיש כל כך רע. למה החיים כאלה מסובכים? למה?!

אין כמו המוזיקה שתמיד משפרת לי את מצב הרוח. וכמובן הגלידה והטיול. ובעיקר הוא והדאגה המקסימה שלו, לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיו.

בתקווה להמשך שבוע שקט יותר (בלי יותר מדי דמעות) והפעם עם שינה רצופה של לפחות 7 שעות בלילה, ערב טוב! (: