אני כל כך מעריכה אותם, באמת.
הגבורה שלהם, האומץ שלהם, זה שהם לא איבדו את האמונה שלהם.
מיליון פעם הייתי ביד ושם, והפעם שמעתי סיפור של אישה אמיצה שהחזיקה מעמד כל המלחמה נעולה במרתף רוב הזמן, מתחבאת בבתים, רואה את המשפחה שלה נעלמת לאט לאט והיא מצליחה לשרוד ולהחזיק מעמד למרות שלהרבה אחרים האמונה והתקווה כבר לא הייתה קיימת.
אני מנסה לראות את עצמי באותה תקופה ולחשוב על אם אני הייתי מחזיקה מעמד, לא לקח לי הרבה זמן להבין שאין סיכוי שהייתי מצליחה לשרוד את התקופה הנוראה הזאת.
עצם העובדה שאני רואה אישה מבוגרת שמספרת שכשהיא הייתה בת 7 היא ראתה איך יורים באחיה הגדול, איך אבא שלה נלקח לעבודות כפייה, איך אמא שלה מתה מרעב ומחולי. היא ואחותה בת ה-11 נשארו לבד והצליחו לברוח מהגטו בכוחות עצמן, אחותה הגדולה (רק בת 11!) הקריבה את החיים שלה כדי להציל את אחותה הקטנה כשחיילים גרמנים גילו אותן. היא ראתה את כל המשפחה שלה מתפרקת ובתור ילדה בת 7 לא איבדה את האמונה שלה והמשיכה לברוח ושרדה את המלחמה הכל כך קשה הזאת.
כל זה גורם לי לחשוב- אם ה' קיים, אם אנחנו העם הנבחר של, אם הוא הבטיח לאברהם שיהיו לו צאצאים כמס' הכוכבים שבשמיים, אז איך?! איך 6 מיליון יהודים נרצחו בשואה? אם יש ה' למה הוא נתן לנאצים להשמיד יהודים בתאי גזים, בורות ירי, צעדות מוות משפילים, איך הוא הרשה למיליון וחצי ילדים למות לפני שהספיקו לחיות את חייהם? לגדול, להתחתן, להקים משפחה?!
ואני, שלא חוויתי את כל זה, חשה כזה זעם כשאני חושבת על זה, והיא אומרת 'אני לא מפסיקה להאמין שיש אלוהים בשמיים, הוא לקח לי את המשפחה שלי אבל הוא גם הציל את החיים שלי'
זאת גיבורה.
כינוי:
שקוּפה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
