untitled

אני לא יודעת למה זה ככה, אבל מאז שאני קטנה אני חווה את זה. תמיד אני מרגישה שעוזבים אותי ומשאירים אותי לבד, למרות שלא באמת מתכוונים להשאיר אותי לבד. סתם נוחתת התחושה הזאת, גם כשההורים שלי היו יוצאים לאיזה אירוע ומשאירים אותי לבד הייתי פוחדת (עד שקלטתי את היתרון שבעניין)

היום לדוגמא-

חברה אחת חזרה מחו"ל, חברה שנייה צריכה לטוס הלילה לפולין,

את האחרת לא ראיתי כבר כמה ימים, החבר שלי הבטיח שנצא לסיבוב בקניון.

ואני הייתי צריכה לתמרן הכל ככה שיהיה לי זמן לכולם כי לא רציתי לוותר על אף אחד.

אבל בסופו של דבר-

זאת שחזרה מחו"ל השלימה שעות שינה ועכשיו הלכה לפגוש כמה חברות,

החברה שטסה לפולין עושה ארגונים אחרונים וכל האחים הגדולים שלה הגיעו כדי להיפרד ממנה

(אוי הצומי שכל כך בא לי לקבל),

השלישית החליטה לבטל איתי כדי לצאת לדייט עם החבר החמדמד שלה,

והחבר שלי נזכר שיש לו אימון כדורגל היום אחרי החדר כושר.

תמיד משאירים אותי לבד. אין אין אני צריכה כלב, כלבים הם הכי נאמנים

רק צריך לשכנע את אמא (שמתה פחד מוות מכלבים אחרי שבגיל 6 עף עליה כלב בגודל של פרה והצמיד אותה לריצפה- המצב קשה. קשה.)

שקוּפה

(ד"א- איזה כלב כדאי לאמץ?)