לילה. היא יוצאת מהמחבוא ומציצה החוצה, היא נורא רעבה, לא אכלה כבר ימים דבר מלבד חצי כיכר לחם שגם אותו חלקה עם שתי אחייה הקטנים.
"אל תלכו לשום מקום, אני כבר אחזור" אומרת ויוצאת.
הולכת בשקט ברחובות החשוכים, גופות מפוזרות בכל עבר, כנראה כמה חיילים השתעממו והחלו להשתעשע.
"שלום לך יהודייה" נשמתה נעתקה למשמע הקול הזר. היא רצתה לברוח, אבל הוא תפס את צווארה בידיו
"תסתובבי" אמר בגרמנית. היא לא זזה.
"תסתובבי!" חזר שנית וסובב אותה בכוח והמשיך לאחוז בה.
"אם תחשבי על לברוח, אני אירה בך" איים ושחרר אותה.
'נו באמת, ואם לא אברח אשאר בחיים?' חשבה.
"יופי, ככה אני אוהב" חייך בספקנות, "רדי על הברכיים" ציווה, היא לא זזה.
"רדי על הברכיים" חזר שנית.
"לא" אמרה לאחר כמה שניות.
היא העדיפה למות בכבוד ולא בישיבה על הברכיים מול חייל נאצי שעומד לגזור את דינה בגלל מה שהיא, יהודייה.
"לא?! את אומרת לי לא?" אמר בלעג. היא לא ענתה והישירה את מבטה לעיניו.
הוא חזר לחייך את אותו חיוך מכוער ותפס בכתפה והדף אותה לרצפה בכוח, "את לא תתחצפי אלי, יהודייה עלובה"
היא הייתה רעבה, לא היו בה את הכוחות לחזור לעמוד,
אך היא לא יכלה לשכוח את מה שהחיילים האלה עשו למשפחתה ולחבריה,
היא הרימה את מבטה בחזרה אליו.
"חבל, חשבתי שנוכל לשחק קצת" נאנח בעוד הוא מוציא את אקדחו ומכוון אותו לכיוונה
"עכשיו את שותקת יהודייה? אין לך שום דבר להגיד?" שאל צוחק.
דמעות זלגו מעיניה, היא עצמה אותן והחלה לשיר בקול חלוש-
'שיר למעלות, אשא עיניי אל ההרים, מאין יבוא עזרי
עזרי, מעם ה', עושה שמים וארץ אל יתן למוט רגלך; אל ינום שומרך הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל ה' שומרך ה' צלך על-יד ימינך יומם השמש לא יככה וירח בלילה ה' ישמרך מכל-רע ישמור את-נפשך ה' ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם'
-ירייה-
היא נהדפה לקרקע, פוערת את עיניה, מביטה לצדדים ורואה את אחייv הקטנים מביטים בה
כינוי:
שקוּפה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
