untitled

מאז שאני קטנה אני שומעת סיפורים על הגבורה של חיילי צבא ההגנה לישראל,

לאט לאט אני מתקרבת לגיל גיוס ואני פשוט מרגישה גאווה גדולה לשרת את המדינה שלי.

כן, למרות כל מה שאומרים על הצבא, על זה שאני בת ובשביל מה אני צריכה את זה ושעדיף לי לעשות שירות לאומי,

אבל אני לא אוכל לחיות עם עצמי בידיעה שכשאני הייתי קטנה החיילים הגנו עלי, ואני לא אעשה את אותו דבר לדור הבא.

אני רוצה להתגייס, מאוד, אבל אני גם פוחדת, מאוד!

היום באו לטקס בבית הספר בוגרי יב' של שנה שעברה, כולם יפים כל כך עם המדים, ושמעתי כבר על חייל אחד שנהרג,

ואני הכרתי אותו, הכרתי את החייל ההוא, ראיתי אותו כל בוקר מגיע לבית הספר ונכנס ישר לכיתה שלי להגיד בוקר טוב לחברה שלו,

שנה שעברה היא בדיוק עזבה את בית הספר ולא שמעתי ממנה, מסתבר גם שהוא נהרג לא מזמן...

אז אני הצטמררתי מהורדת הדגל לחצי התורן, ולעומת רבים מאזרחי ישראל כן חשבתי על חללי צה"ל בזמן הצפירה,

ובאותו רגע ידעתי שאני אתגייס לא משנה מה ואני אהיה הכי גאה שבעולם להיו חלק מהמערכת הזו ולא אוותר על זה בעד שום הון שבעולם,

כי אני חייבת את זה לעצמי.