יום חמישי האזכרה שלך, פאקינג 6 שנים עברו! אני לא מאמינה בכלל!
באותו בוקר כשאמא סיפרה לי, עברו לי מיליון מחשבות בראש, כל הזיכרונות שלי ושלך עלו לי לראש במכה, לא בכיתי באותו יום, בכיתי רק בימים אחרי... כשהכרחתי את אמא לקחת אותי לסבתא איפה שהייתה השבעה, ראיתי את אבא בוכה, את שאר האחים בוכים, את אשתך (שאני עדיין שונאת ולא מעניין אותי כמה אהבת אותה כי עובדה שצדקתי בסוף), את סבתא... שמאז כבר לא אותה אחת, היא כבר לא הסבתא הקשוחה עם השיער האדום, היא הסבתא הוותרנית שלא מתווכחת, השיער מאפיר והיא לא טורחת לצבוע אותו, היא לא הולכת לאירועים, בקיצור- נשבר לי הלב לראות את זה, ובכיתי. אבל אני לא בכיתי עליך, לא כי לא היה לי איכפת- פשוט שלא האמנתי, לא עיכלתי (האמת שעדיין לא), בכיתי על זה שעכשיו כולם בוכים, כולם עצובים, אסור היה להזכיר את השם שלך לידם.
ביום הולדת של אמא (שבמקרה הוא גם היום הולדת שלך)- כולם הולכים לבית הקברות להניח פרחים ואני בבית אופה 2 עוגות לאמא, תמיד אמרתי שאחת בשבילה והשנייה (עוגת השוקולד) היא כי אנחנו אוהבים לאכול אותה, אבל העוגה ההיא הייתה בשבילך, אתה אהבת עוגות שוקולד, אתה אהבת מתוק, כמוני. זאת הייתה הדרך שלי לזכור אותך- ללבוש דברים שנתת לי,לשמור על כל מיני מתנות ומשחקים שנתת לי, לגדל את התוכי המדהים שהבאת לי ליום הולדת 10 (שעדיין שונא אותי אגב)...
אני לא יודעת מה עשית רע שזה קרה דווקא לך, ואני לא יודעת אם זה נכון שאומרים שאלוהים לוקח רק את הטובים, אבל המוות שלך שינה הכל. סבא העיף את סבתא ודוד שלי מהבית, אחרי 3 שנים הוא סופסוף נתן לה גט, הפעמים היחידות שהם נפגשים זה באזכרה שלך, זו הפעם היחידה שהם מוכנים לשבת באותו חדר ביחד...
נזכרתי באותו יום ששמרת עלי ועל אחי הקטן ושיחקת איתנו ועשית לי שק קמח בכל הבית, ויש לאבא במשרד תמונה שלך עם מדים מחזיק אותי על הידיים (היית אז בערך בת 6-7 אם אני זוכרת נכון), ועכשיו המצב איתי ועם אבא לא טוב בכלל- ואני יודעת שאם היית כאן היית הופך את כל העולם והיית שם פס על זה שהוא אחיך הגדול, היית לוקח אותי אליך הביתה ומפנק אותי, היית לוקח אותי לטייל או אולי לסרט אפילו...
אף פעם לא אמרתי לך כמה אני אוהבת אותך, שאתה הדוד האהוב עלי. אף פעם לא אמרתי לך כמה אתה חשוב לי, כמה שאיכפת לי ממך, שאתה לא היית סתם דוד, שאתה היית כמו אחי הבכור, האח המפנק, והוא היה בכאילו האח המציק (שעכשיו מנסה לתמוך בי כמה שיותר ולנסות לנהוג כמו שאתה היית נוהג במצבים האלה) אבל הוא לא כמוך, אף אחד לא כמוך. אני לא מחשיבה אותך כמת, לעולם לא החשבתי.
זאת הסיבה אולי שלא הלכתי לקבר שלך עדיין, אני לא רוצה להגיע לשם ולראות אבן עם השם שלך, לראות שזה מה שנשאר ממך,להבין שאני לא אראה יותר את החיוך המדהים הזה, את המבט החם הזה, להבין שלא יהיה יותר את הדוד המגן, השומר והאוהב.
אני שופטת את אשתך שלא מגיעה לאזכרות שלך, שהתחתנה שוב לא מזמן- כשבעצם אני לא יותר טובה ממנה, גם אני מתחמקת מהאזכרות ומנצלת את זה שאין מי שישמור על הקטנים ומתנדבת לבייביסיטר, ואני יותר משמחה כשאמא אומרת לי שעדיף שאני לא אלך איתם לבית קברות גם הפעם כי זה יהיה לי קשה מידי (למרות שהיא אומרת את זה כי היא יודעת שאני לא רוצה ללכת והיא לא רוצה שאחרים יראו את זה באופן לא נכון). אני לא רוצה להודות בזה, לא רוצה להכיר בזה, אתה לא מת! אתה פשוט לא מת!
אתה יודע... לפני שלושה שבועות בערך עשיתי עבודה על תאונות דרכים, במקרה מצאתי את האתר עם התמונות של התאונה שלך, ראיתי את הגופה שלך מכוסה בניילון שחור, וראיתי תמונה שבה היית מכוסה בסדין לבן (לפני שעטפו אותך בניילון כנראה) וראיתי משם את הזרוע שלך, באותו רגע התחלתי לבכות.
לא משנה מה יגידו לי עליך, דברים טובים או דברים רעים- יש לי תמונה ממוקדת שלך, של האישיות שלך, של האופי והמראה והתכונות שלך- עם כל המעלות ועם כל המגרעות- ואף אחד לא ישנה אותם. אתה לימדת אותי להאמין רק למה שהעיניים שלי רואות, ואני ראיתי אותך רק בימים הטובים שלך, ברגעים השמחים שלך, שבהם חיבקת אותי וצחקת איתי ואפילו עצבנת אותי.
אני זוכרת שלפני שנה ראינו את הבריתה של בת דודה שלי, אתה עוד היית שם, ואתה שרת שיר לכל האחיינים שלך, אבל כולם היו קטנים והם ישנו, אז את הקראת לי לעמוד לידך וחיבקת והקדשת את השיר הזה בשבילי. הסתכלתי על המסך וראיתי איך הבטת בי, חיבקת אותי חיבוק צידי, ונזכרתי באותו יום ששרת לי את השיר הזה וכמה שרציתי לבכות (כי אני רגישה ואני בוכה בכל אירוע ובכל רגע מרגש), אמא ואבא הביטו בי כל אותו רגע, העיניים שלי לא הצליחו להישאר יבשות, אבל אף אחד לא העז לעצור את הדיסק, או להריץ קדימה, כולם התמקדו בפנים שלך, בקול שלך, בך.
אתה חסר לכולנו, אבל במיוחד לי, כי המוות שלך השפיע עלי, ביגר אותי וגרם לי להסתכל על החיים בזוית אחרת. קיבלתי את הסטירה שהייתי צריכה לקבל ואני מקללת את היום הזה כל בוקר חדש, אני מקללת את הכביש ההוא, את הרכב שלך, את הלילה הזה, אני מקללת את הכל ואת כולם, אבל לא אותך. למרות שיש לך חלק גדול בזה, אני לא יכולה לכעוס עליך (ואני מודה שבהתחלה כעסתי, מאוד אפילו), כי אני יותר מדי מתגעגעת.
אז אני רק רוצה לבקש ממך סליחה- אם אי פעם אכזבתי אותך, או אם אני מאכזבת עכשיו, כי הרבה פעמים אני עושה דברים וחושבת על זה שאם היית כאן עכשיו או רואה אותי אז היית מתאכזב ממני, אז אני מתנצלת, מכל הלב. ואני רוצה לבקש ממך שתשמור עלינו- עלי, על אחים שלי, על אמא ואבא, על סבא וסבתא, על הדודים שלי, על כולם, כי למרות המלחמות שלי איתם ולמרות כל מה שקורה בינינו אנחנו משפחה, ואני היחידה שלא מוכנה להרשות שהמשפחה הזאת תתפרק, אבל זה לא תלוי רק בי...
כל פעם שאני מתגעגעת אני שמה את השיר ששרת בחתונה שלך, זה היה השיר שלך, אני תמיד שומעת אותו בסוד כשאני מתגעגעת, ואני מדמיינת שאתה הוא זה ששר אותו (כי אם כל הכבוד להם אתה שרת את זה הרבה יותר טוב), אני מתגעגעת לקול שלך...
ואני רוצה להגיד לך שאני אוהבת אותך ואני תמיד אוהב, ושיום אחד אני אהיה מספיק חזקה כדי ללכת לבית הקברות ולהניח זר על הקבר שלך,
כינוי:
שקוּפה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
