אדם בשנות ה-20 ומשהו לחייו עומד מולנו ומספר לנו על העבר שלו, על איך נהרסו לו החיים בדקה.
הוא סיפר על תאונה, שבה הוא בטעות הרג אישה...
אף פעם לא יצא לי לשמוע סיפור מהצד השני, מהצד של האדם שפגע בתאונת הדרכים.
הוא סיפר על זה שהוא נהג ברכב שלו, איבד שליטה על הרכב כי יצא מריכוז לכמה שניות, ושמספר השניות האלו היו גורליות כל כך. הוא סיפר שהוא היה חולם על האישה הזו בלילה, שהוא היה הולך לקבר שלה להניח זר פרחים ולבקש סליחה,
פעם אחת הוא ראה את אמא שלה מגיעה, היא זיהתה אותו, וגירשה אותו משם בקללות.
הצטמררתי.
אני יודעת שהייתי מגיבה באותה צורה אם היו לוקחים לי אדם שיקר לליבי, אבל לשמוע מהצד שלו את הסיפור שלו נורא ריגש אותי. התעצבנתי ששאר השכבה שישבה שם לא הייתה כל כך מרוכזת ועשתה יותר רעש, אלו שהקשיבו אמרו שמגיע לו, שהוא רוצח.
הוא ניסה להתעלם, אבל ראו שזה הפריע לו. בסוף ההרצאה הוא ירד מהבמה ויצא מהאולם ואחריו נכנס מישהו אחר, אני יצאתי אחריו וראיתי אותו נשען על המעקה בחוץ ונושם נשימות עמוקות, מנסה להירגע. אני לא יודעת למה עשיתי את זה, אבל באותו רגע פשוט נעמדתי על ידו, וכשהוא הסתובב לעברי החזקתי לו את היד והרגשתי צורך לחבק אותו,
וחיבקתי.
האשמה, הצער, התחושה של 'אני רוצח' מלווה אותו כבר שנים.
הוא טעה, אני יודעת שהוא טעה. אבל הוא מצטער, הוא היה נהג צעיר ומטומטם, אי אפשר לכעוס לנצח.
הרגשתי שאני צריכה לעשות בשבילו משהו, לעזור לו, אבל אין לי איך... אז פשוט חיבקתי אותו.
הוא היה בהלם, אחרי כמה שניות הוא חיבק אותי בחזרה. אח"כ הוא חייך והודה לי על שאני לא שופטת אותו.
כשהוא הלך ראיתי את המורה מתקדמת לעברי, היא טפחה לי על השכם ואמרה שהיא מעריכה אותי על מה שעשיתי.
אני גאה בעצמי שלא שפטתי אותו, אני גאה בעצמי שהיה לי את האומץ לצאת לשם ולחבק אותו,
אני גאה בזה שאני לא כמו רוב הילדים בגילי שהרשו לעצמם לזרוק לעברו הערות פוגעות.
אני לא אשכח את הבן אדם הזה בחיים.
כינוי:
שקוּפה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
