קמתי היום בבוקר, ובאמת שהתכוותי להתחיל ללמוד למתכונת במתמטיקה! אבל אז מצאתי את עצמי נועלת נעליים ויוצאת החוצה לרוץ.
בסופו של דבר לא הייתי גיבורה גדולה ולא רצתי כי נזכרתי בשיחה המפחידה עם הרופא, אז הלכתי, ואז מצאתי את עצמי עומדת מול הסטודיו.
הסטודיו פתוח תמיד, בדר"כ באים לשם כמה חבר'ה כדי לתרגל או סתם בשביל הכיף.
כמובן שאני נכנסתי.
ראיתי שם את חברה שלי ואותו אחד שהיה בן הזוג שלי לריקודים סלוניים כשעוד הייתי ביסודי, אחרי שעדכנתי אותם במצב החדש הם ניסו לעודד אותי טיפה (לא הצליח להם), ואז ביקשתי סתם לשבת ולצפות בהם רוקדים.
אחרי רבע שעה חברה שלי הייתה צריכה ללכת ונשארתי עם הידיד שלי. ישבנו לשיחה ארוכה של שעתיים בערך שבסופה הוא הקים אותי מהרצפה, הפעיל את המוסיקה והתחיל להרקיד אותי שם.
קצת אחרי זה הראיתי לו קטע טנגו ביוטיוב שמצאתי לפני כמה ימים, והצלחתי לשכנע אותו להסכים ללמוד את הכוריאוגרפיה כדי שנוכל לצלם את זה שיהיה לי למזכרת (בכל זאת אני לא מתכוונת לרקוד יותר אז לפחות עוד ריקוד קטן)
היה קשה לשכנע אותו, הוא נשבע שהוא לא רוקד יותר טנגו, צ'ה צ'ה, רובה או כל דבר אחר חוץ היפ-הופ.
אבל אני מיוחדת, אז מותר לו להחליק את זה פעם אחת (;
זה מה שאני מתכוונת ללמוד ולתרגל עד הסופ"ש שבו אני אצלם ריקוד אחרון למזכרת:
(טיפה פרובוקטיבי, טוב לא טיפה, אבל נשנה כמה דברים, זה ריקוד מדהים שלא דורש ממני יותר מדי מאמץ ככה שאין בעיה שאני ארקוד עוד ריקוד אחד)
טוב נו השלמתי עם הרעיון שאחרי זה אני לא ארקוד יותר (לפחות לא בינתיים), זאת גם התקדמות.
יאללה העולם ורוד, הפרחים פורחים, הציפורים מצייצות ואני צריכה להיות מאושרת שאני בריאה (בערך)
כינוי:
שקוּפה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
