untitled

כבר שנים שאני מחכה בלילה שאבא שלי יחזור הביתה מהעבודה, שנים שאני לא נרדמת עד שאני לא שומעת את הרעש של המפתחות שלו.

הוא לא יודע שזה ככה, הוא לא יודע שזה בגלל שאני פוחדת שמשהו קרה.

כבר 3 בלילה, בדר"כ הוא מגיע ב-2, אז נבהלתי- כרגיל

10 דק' שבהן אני מתלבטת אם להתקשר או לא להתקשר, אחרי כמה שניות שהיד שלי רעדה חייגתי אליו.

אחרי ששמעתי את ה"הלו" בטון המוכר של 'למה את לא ישנה?!' נרגעתי, הוא בסדר.

אבל הוא לא הבין מה קרה, אז אמרתי לו שדאגתי, שנבהלתי, וסוףסוף אמרתי לו את זה.

אחרי שהוא אמר שהכל בסדר ונתן לי שעת חזרה משוערת נרגעתי וניתקתי.

אני גאה בעצמי על זה שסוף סוף אמרתי לו את זה, 7 שנים שאני מחכה שיחזור הביתה בלילה ועכשיו הוא יודע את זה.

אוחח הוא הולך לדבר על זה עם הפסיכולוג שלי אבל לא איכפת לי, עשיתי את זה.

אני כל כך הילדה הקטנה של אבא'לה