untitled

הפוסט מוקדש לתהל ז"ל.

לפני שנתיים עברתי תקופה לא קלה והמצב בבית, בבית הספר ועם החברים לא היה הכי טוב. ואני הייתי מהילדות שלא היה להם מצב ביניים- או שממש רע לי, או שממש טוב לי. אז היה לי רע, הייתי חולה, וניצלתי את המחלה והייתי מקיאה בכוונה ולאט לאט נכנסתי לזה גם. אף אחד לא שם לב וגם אם שמו לב אז לא ייחסו לזה שום חשיבות. אני לא יודעת, מישהי אמרה לי פעם שזה בגלל שהם לא רצו לראות, שאף הורה לא רוצה להודות שלילד שלו יש בעיה. אז במשך חודשיים הייתי חיה על מים ועל יוגורט (שהיום אני לא מסוגלת לראות אפילו במדפים בחנויות) ואז היו ימים שלא הייתי אוכלת ולא שותה בכלל. עד שיום אחד אבא שלי נכנס לחדר שלי וראה אותי מעולפת על הרצפה וכשהוא בא להרים אותי הייתי קרה מהר מאוד הובהלתי לביה"ח הקרוב לטיפול נמרץ והייתי מחוברת למיליון ואחד צינורות ומכשירים. הייתי מחוברת למכונות 9 שעות בלי תגובה/ שינוי ולאחר מכן מוות קליני.

5 דקות. הייתי במצב של מוות קליני 5 דקות וזה מה שגרם לכל העולם להשתגע, פתאום כולם הבינו כמה אני חשובה להם, פתאום כולם התחילו להאשים אחד את השני במה שקרה לי.

שמעתי בדר"כ כשאנשים מתעוררים אחרי מוות קליני הם מרגישים חזקים, כל יכולים, כאילו שום דבר לא יצליח לשבור אותם. אני לא הרגשתי ככה, אני הרגשתי חלשה יותר. כשסיפרו לי מה קרה לי הייתי כל כך מאוכזבת מעצמי- ולא בגלל שהגעתי למצב הזה, אלא בגלל שיצאתי מהמצב הזה.

מאז הייתי מתאשפזת כל יום-יומיים בבוקר. הכרתי ילדה בגיל שלי שהיא הייתה ממש מתגוררת בביה"ח, דיברנו כמה פעמים ומשם התחלנו להתקרב יותר. מפחיד עד כמה הסיפור שלנו היה דומה, גם היא באה ממשפחה כמו שלי, גם לה היו צרות דומות לשלי, רק שהיא בניגוד אלי רצתה לחיות. כשראיתי אותה בפעם הראשונה היא הייתה ילדה שטנית עם עיניים כחולות, רזה כמובן, אבל יפה בצורה לא נורמאלית. בפעם האחרונה שראיתי אותה היא הייתה עור ועצמות, היא כבר לא הצליחה לשלוט בגוף שלה והוא קרס. ביקרתי אותה בחדר שלה בזמן שחיכיתי שמישהו יבוא לאסוף אותי ודיברתי איתה על החיים. היא אמרה שהיא רוצה לחיות רק כדי לשמור על המשפחה שלה, למרות שהיא לא מקבלת מהם הרבה היא לא רוצה שהם יסבלו, היא לא רוצה שאחיה הקטן יגדל בלי אחותו הגדולה, היא נראתה כל כך נחושה שהייתי בטוחה שתצליח. אבל חצי שעה אחרי שהלכתי משם היא נפטרה. המוות שלה זה מה שגרם לי להתעורר, זה מה שגרם לי להבין שאני צריכה לחיות, שאני רוצה לחיות. הוצאתי את עצמי מהמצב הזה לבד, אכלתי בכוח, התאפקתי לא לרוץ לשירותים ולהקיא, עבדתי על הביטחון שלי, אטמתי את עצמי למילים של אנשים שרצו לעשות לי רק רע. יצאתי מזה לבד, עברתי הכל לבד, התבגרתי והתחזקתי לבד. אבל הכל היה בזכותה, אני חייבת לילדה הזו את החיים שלי.

כשאני חושבת על זה אני לא מתחרטת על מה שהרגשתי, לפעמים אני עדיין מרגישה ככה, אבל הגישה שלי בהחלט השתנתה. אני כבר לא מרעיבה את עצמי, אני מתבאסת כשאני עולה על המשקל ורואה שרזיתי יותר מדי (בדיוק כמו שאני מתבאסת כשאני רואה שהשמנתי יותר מדי).

היום עברו בדיוק שנתיים מאז שהיא נפטרה, בשבועות האחרונים הרגשות והמחשבות מאותה תקופה התחילו לצוץ, והיום שוב היא גרמה לי להיזכר שיש לי מטרה ואני לא אכשל בה, אני חזקה.

אז הפוסט הזה מוקדש לתהל, החברה היקרה שלי שלא חיה את החיים שלה כמו שהיא רצתה, אבל גרמה לי להבין עד כמה אני רוצה את החיים האלה.

אני מתגעגעת 3>