"יואו אתה יודע מה מצאתי אתמול?!"
"מה?"
"מצאתי וידאו שלי באיזה הופעה, תקשיב אני
הייתי מכוערת אש, איכס מזל שזה וידאו וזה נכחד כבר ורק לסבא שלי יש כזה בחדר"
"וואי את זוכרת מה אמרת לאמא שלך כשרצית
להתחיל לרקוד?"
"כן" צחקתי, "אמרתי לה שאני
רוצה להיות רקדנית כי הן רוקדות עם פאות וככה יהיה לי שיער..."
כשהייתי בת 4 התחלתי כימותרפיה, לא הייתי
הולכת לגן כי ילדים הם לא היצורים הכי נחמדים בעולם וכשילדה מגיעה לגן קירחת תמיד
יצחקו על זה.
פעם אחת בבי"ח כשהלכתי עם ההורים שלי
לכימותרפיה נוספת, הראו בטלוויזיה זוג רקדנים שהם זכו באיזושהי אליפות עולמית,
כשהם רקדו אז לרקדנית הייתה פאה וורודה משום מה, וממש התלהבתי. אז אמרתי לאמא שלי
שאני רוצה להיות רקדנית.
"רקדנית? למה אהבת את איך שהיא
רוקדת?"
"לא, אבל היא יפה ויש לה פאה, ככה גם לי
תהיה פאה ולא ייראו שאין לי שיער"
אני זוכרת את המבט של אמא שלי שהתקרבה אליי
ואמרה לי שיש לי שיער, שהוא עוד יצמח ויהיה לי את השיער הכי ארוך בעולם.
"שיער מהמם יש לך עכשיו"
"לא הייתי אומרת שהוא מהמם, אבל לפחות יש
לי שיער"
"לא יודע מה איתך, אני מת על השיער
הזה!"
"אני זוכרת שאמרת שאתה אוהב אותי גם בלי
שיער!"
"מתי?"
"בזמן של הכימותרפיה!"
"נכוווווןןן!! תמיד הייתי מתוק"
"איפה המתוק הזה היום?"
"אאוץ'. אני יותר מעדיף אותך קירחת"
"אל תגיד את זה אפילו לא בצחוק"
"סליחה" נישק אותי.
הוא באמת מתוק 
כינוי:
שקוּפה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
