שנה ראשונה שאני לא מופיעה ובעצם נמצאת בקהל
וצופה בחברות ובאחותי הקטנה.
אחותי הקטנה הייתה ממש לחוצה מההופעה הראשונה
שלה ולא רצתה לרקוד.
"את תעלי לבמה ותרקדי כמו גדולה!"
"לא רוצה, אני אפול או אשכח את הצעדים,
לא רוצה!"
"נסיכה שלי גם אני הייתי לחוצה, אמא
אפילו צילמה אותי משקשקת מפחד מאחורי הקלעים. בואי נראה- את יכולה לרקוד בשבילי?
רק בשבילי?"
"אבל אני לא אראה אותך מכאן"
"את תראי, אני אעמוד"
"בסדר, אולי"
"לא אולי, בטוח. את יפה, את מוכשרת ואת
רוקדת יותר יפה מכולן כאן, באמת!"
אחרי שיחת עידוד (מאוד ארוכה!!!) הקטנה הזאת
השתכנעה ועלתה לבמה.
כשהגיעה תור הקבוצה שלה לעלות לבמה נעמדתי
(כן, הרבה אמרו לי "פדחנית, תשבי!" אבל אני שרקתי, מחאתי כפיים ודאגתי
לזה שהיא תשים לב שאני עומדת ומסתכלת.
שלא יגידו שאני אחות גדולה לא טובה!
היה גם את ריקוד הסולו שכל שנה מישהי זוכה בו,
בשנתיים האחרונות זו הייתה אני, היה מצחיק לראות את זה קורה מהצעד, עצוב קצת.
"אני חוזרת לרקוד שנה הבאה"
"לא את לא, עד שהרופא לא מאשר לך את
לא"
"אני לא שואלת אותך, אני אומרת לך"
"ואני אומר לך לא להתחיל איתי
עכשיו."
טוב.
בסוף ההופעות אחותי רצה אלי יחפה וטענה שהיא
לא מוצאת את הנעליים שלה. יצאנו בחיפוש אחר הנעליים שלה מאחורי הקלעים, ל הבמה,
בשקי התלבושות ואיפה לא!!
בסוף חבר שלי הרים אותה על הידיים וליווה
אותנו הביתה.
הוא: "כמה את שוקלת?"
היא: "20 ק"ג"
הוא: "את רזה"
היא: "נכון, רק היא פרה אצלנו בבית"
לחשה לו (שמעתי את זה.)
אני: "חצופה מעכשיו אני לא מפדחת את עצמי
יותר בשבילך, ברוגז. תרדי תלכי ברגל!"
היא: "סליחה סליחה זה בצחוק!!"
חצופה! פרה. אני פרה? היא פרה!
כינוי:
שקוּפה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
