untitled

אני מהאנשים האלה שישקיעו וישקיעו וישקיעו עד שתצא להם הנשמה, ובסוף תמיד יקבלו יריקה לפרצוף.

פעם קודמת הייתי אופטימית, אמרתי שיהיה טוב, שהכל ילך מעולה, ושוב- יריקה לפרצוף.

לפחות הפעם לא התאכזבתי. הפעם באתי בידיעה של 'יהיה חרא' והיה חרא.

"תהיי אופטימית!"

"אם אני אהיה אופטימית אני אהרוס לכולם."

אני למדתי את הלקח שלי מכל זה, לא להשקיע יותר.

כי עם כל ההשקעה, עם כל האנרגיות, עם כל הויתורים בדרך- למרות הכל אני תמיד אפול.

זאת אני, וזה הגורל שלי- ליפול.

אבל אני משלימה איתו, אני מנסה לראות את הרע בצד הטוב ביותר.

רגעי פיצול:

לא הלך טוב? -לא נורא, לפחות זה נגמר.

מה נגמר? יש שנה הבאה חורף!- אז עד מועד החורף זה נגמר.

ככה אמרת על מועד א', חכי שכולם יקבלו ציונים טובים ורק את 20- לא מעניין אותי, בלה בלה בלה לא רוצה לחשוב על זה.

אז על מה תחשבי אם לא על זה?- על זה שעוד פחות משבוע אני באילת!!

(מעניין מה יקרה באילת)- סתמי ואל תפתחי פה לשטן!

(מאוחר מידי.)- אויש אני שונאת אותך.

עוד 6 ימים אילת

(עוד 10 ימים קורס פסיכומטרי.) - עדיין שונאת אותך.

אחד מהשירים היחידים שיגרמו לי לעצום עיניים ולהיות בשקט.