untitled

התפרקתי, הוא ראה שהתפרקתי. 

הוא ראה איך נקרעתי מבפנים ואיך שניסיתי והשתדלתי להבליג ולספוג'

וסוף סוף הוא באמת ראה אותי...

איך שיצאתי מהחדר בבוקר סבא שלי חיכה עם חיוך על השפתיים לויכוח נוצץ כמו אתמול,

והוא דיבר ודיבר ודיבר, ואני שתקתי.

הוא יצא מהבית בתחושה של ניצחון ואני נשארתי לעמוד באמצע הסלון, חושבת על מה שהולך לקרות מעכשיו...

אבא שלי נכנס הביתה וראה אותי עומדת באמצע הסלון, הוא התקרב אליי

והצמיד אותי אליו בחיבוק.

התפרקתי.

בשנייה הזאת שבה הוא תפס אותי בחיבוק רגע לפני שעמדתי ליפול התחלתי לבכות.

לבכות כמו ילדה קטנה, הוצאתי ופרקתי ושיחררתי את כל מה שישב עלי בימים האחרונים.

הוא הושיב אותי על הספה כשאני עדיין בתוך החיבוק שלו

הרגשתי שהוא חזר, שאבא שלי חזר

שהוא אף פעם לא הלך , שהוא תמיד היה פה ושהוא תמיד ראה אותי.

"את הילדה שלי את יודעת את זה"

"את הילדה הקטנה של אבא שלך"

אחרי זה, הרשיתי לעצמי להמשיך לבכות כמו ילדה קטנה, כי ככה הרגשתי באותו רגע.

ואני מרגישה הרבה יותר טוב עכשיו!