אני לא בדיוק יודעת מה גרם לי להתחיל לחשוב על
זה, אבל באמצע היום מצאתי את עצמי חושבת על החיים שלי, סוג של סרט של 17 שנות חיי
שהן אמנם לא רבות כל כך אבל הרבה יסכימו איתי שעברתי בשנים האלה כל כך הרבה דברים
שטכנית אני לא מרגישה בת 17.
אני לא אתחיל להתמרמר על הילדות שלי כי באמת
שהחלטתי לשים את זה מאחוריי ולנסות לחשוב על החיים שלי מגיל 7 והלאה, אני חושבת
יותר בכיוון של... השנה האחרונה.
אם אני אחזור שנה אחורה ואסתכל על מי שהייתי,
אני בוודאות לא אוהב את מה שאני אראה.
ילדה גחמנית ומפונקת שחושבת שמגיע לה הכל- סנובית
על בקיצור, ככה לפחות אני רואה את זה עכשיו.
אם פעם הייתי רעשנית וצוהלת- עכשיו אני שקטה
יותר, (לא שקטה מידי!).
אם פעם רציתי להיות המרכז- עכשיו אני ממש לא.
להיפך (ובפסיכומטרית: אדרבה!), אני יותר קשובה, סובלנית ומתעניינת.
הייתי נלחמת באנשים כדי להוכיח להם שאני
צודקת, הייתי ביצ'ית, הייתי מרוחקת מאנשים, לא אהבתי אנשים, הייתי אנטיפתית, באמת.
ועכשיו אני מוותרת, כשאנשים מנסים להוריד לי
את המצב רוח או את הביטחון אני אדישה/מתעלמת, אני חברותית יותר, אני בוחרת את
הסביבה והאנשים שמתאימים לי ולעקרונות שלי ואני מנסה שיהיה לי ולקרובים אלי רק
טוב.
בקיצור: קיבלתי את הכאפה ה-20 שהייתי צריכה
לקבל כדי להבין שמשהו לא בסדר איתי, והשלמתי חלק מ"תהליך ההתבגרות".
אני גם חושבת שהוא עשה אותי בוגרת יותר, הוא
גרם לי לשמור על פרופורציות, לא להיות דרמה קווין (איכס איכס לחשוב שהייתי פעם
יצור-מפלצתי-ורוד-מהלך-על-שתיים איכס).
אתמול בכלל שאלתי אותו "מה מצאת
בי?!" (הוא באמת התחיל לצחוק, והוא גם אמר שאני ממעיטה בערך שלי. סבבה,
משתגיד)
גם המשפחה שלי תרמה לזה באופן מסויים, אמנם הם
לא תמכו ועודדו ועשו את זה בדרך כזו שהייתי מביטה אחורה ומעלה חיוך על הפנים, אבל
אני מודה שחלק מהסטירות שקיבלתי מהם הם אלו שגרמו לי להיות מה שאני היום.
אני אוהבת את מי שאני עכשיו (בערך) הרבה (!!!)
יותר ממי שהייתי פעם, ואם הייתי יכולה לחזור אחורה בזמן הייתי צועקת על עצמי
"מטומטמתתתתת! אל תעשי כל כך הרבה טעויות, תפסיקי להיות ילדה ותתחילי
להתבגר!"
** בהקשר לכל המחשבות שצצו לי היום הייתי במצב
רוח לשיחות עם אנשים. היו כאלה שהודיתי להם, שהתנצלתי בפניהם, שהטחתי דברים שהייתי
צריכה לפרוק ועוד כל מיני.
כינוי:
שקוּפה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
