untitled

סה"כ היה יום טוב. היא בהכרה, היא עברה בדיקות והיא במצב יציב חוץ מכמה שברים,

קמתי מוקדם בבוקר והכנתי כמה דברים לבי"ח כדי שיאכלו אוכל נורמאלי.

וכשאבא שלו סופסוף שיכנע אותו ללכת הביתה להתקלח ולהתרענן קצת ישבתי עם אמא שלו כמו שהוא ביקש

(והייתי ב"היכון" עם הפלאפון למקרה שיהיה משהו כי הוא היה ממש פרנואיד אבל אני יכולה להבין),

ואז היא קמה משינה ודיברנו קצת. אני באמת אוהבת אותה, היא כמו אמא שנייה שלי נשבעת.

"התחרפנתי הא?"

"זה בסדר, זו אמא שלך"

"כן..., תודה על הכל, באמת"

"מה אתה גנוב? מה תודה? כל חודש אתה איתי בבי"ח המזדיין הזה, להיות כאן בשבילך זה... זאת לא שאלה בכלל"

ואז כל הקטע הדביק הרגיל

אין דבר יותר יפה מהחיוך שלו, אני יכולה להיות הכי עצובה בעולם אבל החיוך שלו זה מה שנותן לי תקווה וכוח.

זה החיוך הזה שמדביק את כולם ומעלה את מצב הרוח, אני אוהבת אותו