למה.
אני הייתי שמחה! הייתי מאושרת! שבוע שלם שלא היה איכפת לי בשיט מהריבים עם אחי, מהעומס של הלימודים (בפאקינג חופש גדול!), מזה שאני לא מדברת עם החברות הכי טובות שלי.
הם הרסו אותי שוב, הם פירקו את כל מה שבניתי בחודש האחרון.
רציתי שינוי, רציתי להרגיש טוב, רציתי לתת אמון, לבטוח בהם.
וכרגיל, אכזבה, סטירה לפנים.
אתמול הם התווכחו בבוקר (ככה ניחשתי כי הם לא דיברו הרבה ונמנעו מיצירת קשר עין), אז ניסיתי להרגיע את המתח וכשסידרנו את הבית החדש מצאתי קרטון עם אלבומים ממש ישנים, האלבומים של החתונה שלהם.
אז אחרי ארוחת שישי (אחרי שויתרתי על שישי אחרון עם חבר שלי שמתגייס השבוע) ישבתי עם ההורים שלי והראיתי להם את האלבומים שמצאתי.
הם צחקו, הם חייכו, היו גם את התמונות מהלידה (שלי) שגרמו להם להעלות זכרונות ולהתחיל לספר לי סיפורים (שאני כבר מכירה בעל-פה), והקשבתי להם, התעלמתי מהעוקצנות של אחי ולא רציתי ליצור בסיס לריבים וויכוחים, הלכתי לישון עם חיוך.
קמתי באמצע הלילה וראיתי שאבא שלי לא בבית.
קמתי בשש בוקר וראיתי שאבא שלי עדיין לא בבית.
כבר חשבתי שזהו, שכל הפחדים והחששות שלי מאז התאונה של דוד שלי באמת קרו הלילה וקרה לו משהו.
אבל לא, הוא בא הביתה ב10 בבוקר עם בגדי כדורגל כמו בכל שבת בבוקר.
נרגעתי.
לפני רבע שעה שמעתי את ההורים שלי מתחלששים במטבח (ובאמת שלא רציתי להקשיב), שמעתי קטעי משפטים שאמא שלי אמרה לאבא שלי שאיכשהו מתקשרות לבגידה.
שמתי את האוזניות, הפעלתי את המוזיקה והלכתי לחדר ללמוד.
אבל למה,
אחרי מלא פגישות עם הפסיכולוג, אחרי מיליון שיחות שבהם חזרתי לבטוח באבא שלי, שהצלחתי לספר דברים לאמא שלי,
שישבתי איתם וסיפרתי להם על כ-ל הבעיות והפחדים שלי.
אחרי שפאקינג הורדתי מעצמי את כל המסכות וחשפתי את עצמי...
הם שברו אותי, הם פירקו אותי למיליון חתיכות!
הם ההורים שלי! אם אני לא יכולה לסמוך עליהם על מי אני אסמוך?!
אם אני שומעת כל פעם מחדש סיפורי בגידה איך הם מצפים שאני אגדל ואתן אמון במשפחה שלי, בחברים שלי, בעצמי?!
אני כל כך רוצה לשנוא אותם, לשנוא אותם ולהדחיק את כל הרגשות האלה,
אני יודעת שזה עושה לי רע ואני יודעת שאחרי שאני אסיים לכתוב את זה אני כנראה אעשה משהו מטומטם
אבל אני לא יכולה להסתכל להם בעיניים, לא יכולה להסתכל לאף אחד העיניים אחרי שחשפתי את עצמי ככה והם אכזבו אותי ככה.
הכל נהרס...
כינוי:
שקוּפה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
