ובהמשך לפוסט הקודם שהתלווה בהתקף חרדה באמצע והרבה בכי אחריו:
אמא שלי יצאה החוצה, סתם החוצה, היא בחיים לא יוצאת החוצה אם היא לא צריכה ללכת למכולת או לקחת את אחותי לגן שעשועים.
אחי התקשר לאמא שלי לשאול איפה היא ומהמעט שהצלחתי לשמוע הבנתי שאבא שלי אמר לו להתקשר לשאול איפה היא.
אחר כך גם הוא יצא.
בכיתי, קיללתי והרבצתי לכל דבר שהיה בהישג יד.
התקשרתי לאמא שלי אחרי כמה זמן כדי לשאול איפה היא (שקר- התקשרתי כדי לשמוע את הקול שלה, אני יכולה להבין מה היא עושה דרך הטונים שלה), וכשהיא אמרה שהיא בחוץ ושגם אבא שלי בחוץ ניתקתי, ואז כשהצצתי מהחלון לחפש אותם ראיתי אותם יושבים.
אא שלי בדיוק קם והלך, ואמא שלי הייתה כפופה, השעינה את המרפקים על הברכיים, מזה הבנתי שהיא כנראה בוכה.
כשהיא הגיעה הביתה הבנתי שאני לא מדמיינת כי שאלתי אותה שאלה וביקשה ממני להתקשר לאבא שלי כדי לשאול אותו (משהו שקשור ליציאה שלהם היום בערב עם האחים שלו והנשים שלהם ואני סונג'רתי להיות הבייביסיטר), היא אמרה שאם הוא ישאל שאגיד שהיא לא בבית ולא עונה ובגלל זה התקשרתי אליו.
אחרי כמה דקות הוא גם עלה הביתה.
והיה שקט.
ואני יודעת שעדיף שהם יריבו מאשר שיהיה שקט, השקט אצלי במשפחה לא מסמל משהו טוב.
ואז קלטתי שאני אגואיסטית, שלא איכפת לי מהריב שלהם, לא מעניין אותי על מה הם רבו, אני רק רוצה שהם יישארו ביחד וידברו.
ולא, לא בגלל האחים הקטנים שלי שהם עוד קטנים ואני לא רוצה שיידפק להם השכל כמו אצלי, אני עושה את זה בשבילי.
התעלפתי. אחרי חודשים שלא התעלפתי, התעלפתי שוב. ואז כשראיתי ששניהם לידי ניצלתי את ההתעלפות הזאת, ואת זה שאני יודעת לזייף בכי ולהוריד דמעות בקלות (למרות שהפעם הדמעות היו ב'היכון' עוד ממקודם), ואת זה שאני במחזור ואמא יודעת שאני במחזור וזייפתי כאב בטן רצחני (שכנראה יגיע מחר בגלל השקר המכוער הזה).
והם היו ליידי, שניהם, ניסו להרגיע אותי.
ואחרי זה שכבו במיטה בחדר שלהם, ביחד.
אז אני מרגישה רע כי שיקרתי ואני שונאת לשקר, ואני מרגישה טוב כי אם לא הייתי עושה את זה זה היה יושב לי בבטן חודשים.
ועכשיו אני תחת השפעה של משככי כאבים (אני לא מאמינה שלקחתי משככי כאבים סתם ככה) ושותה תה (בחום הזה) מחוברת למכשיר שמודד לחץ דם אחרי שדחפו לי לפה מיליון תרופות סבתא מגעילות.
ואני שותקת, כי אני אגואיסטית ומגיע לי.
כינוי:
שקוּפה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
