ישבנו מתחת לבית שלי והיא סיפרה לי הכל.
היא סיפרה לי פתאום על התקופה הכי נוראית בחיים שלה, על דכאונות, על חתכים, על מחשבות להתאבד
על זה שאף אחד לא היה שם חוץ מאותו אדם שהציל אותה והיא כל כך מעריכה.
ואני נשברתי
התחלתי לבכות, בצורה כל כך הסטרית שהיא נבהלה והיא התחילה להגיד שהיא לא התכוונה להבהיל אותי או להלחיץ אותי.
חיבקתי אותה כל כך חזק ואמרתי לה שאני אוהבת אותה, שהיא מדהימה, שאני לא יודעת מה אני הייתי עושה בלעדיה
יש לה את החברות שלה ולי יש את החברות שלי, שהן כולן זבל אחד גדול
אף פעם לא היינו כל כך קרובות וכל כך פתוחות אבל בקיץ הזה התחברנו בצורה כזאת שהבנתי שאני לא הולכת להתרחק ממנה
היא מדהימה
כל כך מדהימה
וסיפרתי לה הכל.
סיפרתי לה על האונס, מילה במילה ולא החסרתי אף פרט.
אמרתי את המילה 'אונס' ולא השתמשתי בצורות עקיפות.
סיפרתי לה על כל העבר שלי, על הסרטן, על האנרוקסיה, על הדכאונות, על הבעיות הנפשיות, על ניסיון התאבדות שלא הצליח
הכל.
והיא הקשיבה
עד הסוף
בלי למצמץ
והיא חיבקה אותי
ובכינו
ואני כל כך אוהבת אותה
אין לי, לא הייתה לי ולא תהיה לי חברה יותר טובה ממנה.
אני יודעת שאם אני אראה אותה עוד 7 שנים עושה קניות בסופר, היא תעזוב את העגלה ותרוץ אלי ותקפוץ עלי בחיבוקים.
היא האדם שלי, היא הצילה אותי.
אני לא יודעת מה הייתי עושה... אם היא באמת הייתה עושה לעצמה משהו.
אני כל כך אוהבת אותה, כל כך.
שום דבר שאני אכתוב פה לא יתאר את מה שאני מרגישה עכשיו, שום דבר!
אני רוצה לחבק אותה שוב.
אני רוצה להגיד לה שאני אוהבת אותה
אני רוצה להגיד לה שבלעדיה כנראה גם אני הייתי מאבדת את עצמי שוב
אני כל כך כל כך כל כך כל כך אוהבת אותה.
לא הרגשתי ככה לאף חברה, בחיים שלי.
ואני לא מצליחה להפסיק לבכות
כינוי:
שקוּפה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
