בימים האחרונים נוצרים מצבים שאני מאבדת את זה לגמריי, שאני כל כך קרובה ללעשות לעצמי משהו
ותמיד אני עוצרת את עצמי במחשבה עליו.
אני נזכרת באותה שיחה שהייתה לנו לפני כמה חודשים כשהוא אמר לי שאם אני שוב אחשוב על המילים 'מוות', 'התאבדות' או כל מילה אחרת בסגנון הוא יהרוג אותי (כן, אירוני) ואני מבינה שאני עדיין פה רק בגללו (או בזכותו, איך שלא יקראו לזה...)
כשאני נזכרת בפרצוף המכוער של הבן זונה ההוא, אני נושמת עמוק וחושבת על החיוך שלו
כשאני נזכרת במכות שהוא נתן לי, אני חושבת על המגע והליטוף שלו
כשאני נזכרת בקול שלו ובצעקות שלו, אני חושבת על השיחות שלננו והצחוק שלו
כשאני נזכרת באותו הרגע הרגע הכואב שסופסוף הגבתי וצרחתי עד שלא הרגשתי את הגרון,
אני עוצמת את העיניים וחושבת על האיך שהרגשתי כשהייתי איתו.
הוא מאזן אותי, הוא התרפיה שלי, הוא מזכיר לי שיש גם טיפת טוב בחיים.
ואני יודעת שקשה עכשיו, אני יודעת שקשה איתו,
ולמרות שעכשיו קשה לי האינטימיות הזאת איתו ושאנחנו לא קרובים כמו פעם, הוא עדיין זה שמרגיע אותי
וזה לא משנה מה יהיה המצב בינינו תמיד הוא יהיה זה שיעמיד אותי על הרגליים וייתן לי את הכוח
גם אם פיזית הוא לא פה.
שלחתי לו הודעה בבוקר כשהתעוררתי- "תודה 
"
והוא החזיר לי- "אין על מה 
"
"על זה שאתה כמו שאתה"
"אה בקטנה, כאן בשבילך תמיד!"
"אני באמת אוהבת אותך"
"אני לא יודע אם להתרגש או להיבהל"
"תתרגש יא זבל אני נפתחת פה"
"מתרגש מתרגש אהובה שלייי אוהב אותך 
"
"יופי"
"אז הכל טוב איתך, נכון?"
"כןכן! 
"
יש דברים שכנראה לא ישתנו,
וטוב שכך... לפחות זה
כינוי:
שקוּפה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
