דוד שלי בא ביחד עם אישתו והילד אחרי שנעלם לשבועיים שלוש מהעיר, הוא אחד האנשים שאני הכי סומכת עליהם בכל העולם
הוא יודע לקרוא אותי כמו ספר פתוח, הוא יודע הכל לפי תנועות הגוף שלי או המבט שלי או טון הדיבור שלי.
הילד שלו זה הבן אדם הקטנטן הכי מדהים שהכרתי! מצד האבא שלי אני הילדה הכי גדולה אז כל בני/בנות הדודים שלי קטנטנים.
אני הייתי הבייביסיטר של כוללם, הייתי זאת שמציירת איתם ומשחקת איתם, זאת שמקשיבה לבעיות שלהם בגן ובבית ספר.
בת הדודה הגדולה מביניהם משתפת אותי בכל ההתאהבויות הקטנות שלה בבנים מהכיתה, כל ענייני הנשים וההתגברות שהיא מתביישת לספר לאמא שלה.
עם כולם יש לי חיבור מעולה, הם תמיד מרגישים חופשי לדבר איתי על הכל וכשהם רוצים לרחרח קצת ולהיות מודעים לכל הרכילות המשפחתית הם פונים אליי.
אני מאוהבת בהם!
אבל עם הקטנטן הזה יש לי חיבור מיוחד, אולי כי אני לא רואה בו בן דוד בגלל פער הגילאים הגדול הזה, אולי כי אבא שלו הוא יותר מדוד אלא סוג של אח גדול שהיה פה בשבילי תמיד.
בתקופה של ההריון איתו הייתי אצל דוד שלי הרבה בבית, הלכתי איתה לאולטרסאונד אחד וכבר אז התאהבתי בו.
עצם המחשבה שהילד הזה הוא "פרי האהבה" של שני האנשים האלה, שהם כל כך חשובים לי, והם נלחמו במשפחה שלהם בשביל שהקשר הזה יצליח,
הילד הזה הוא תוצר של אהבה טהורה, הוא האור והתום.
אני יכולה לשכוח מכל הצרות שלי כשהוא מסתכל לי בעיניים ומנסה לקרוא בשם שלי אבל מיד מוותר ואומר 'דודה',
כינוי:
שקוּפה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
