אני
לא אוהבת לשתוק, אני לא אוהבת לשמור את הכל בבטן. לימדו אותי לשחרר, לימדו אותי
להתפרק, לימדו אותי שהבריאות הנפשית והרוגע שלי חשובים יותר מכל דבר אחר בעולם
הזה.
אבל
כל כך קשה לפתוח את הפה ולבקש עזרה, איך בכלל פונים? מה אומרים?
כן,
הפסיכולוג שלי מודע להכל והוא עוזר לי מאוד.
אבל
אני מתרחקת מחברות טובות שלי בגלל זה, אני רוצה לשתף אותן ואני רוצה לדבר איתן
אבל
אני לא מצליחה. אני באמת לא יודעת איך להגיד את זה, ואני פוחדת ממה שיקרה אחר
כך...
אני
לא רוצה את הרחמים שלהן, ולמרות שאני אוהבת אותן ולמרות שאני סומכת עליהן עדיין יש
בי את הפחד הזה שהן ידפקו לי קטע מסריח וילכו ויספרו לכל העולם ואשתו.
זה
טבעי לא לספר, זה טבעי לפחד, אני יודעת.
אבל
אני לא אוהבת את זה, אני מפחדת מהפחד, אני מפחדת מההשפעה שלו עליי, כל החיים שלי
למדתי לנצח את הפחד ולגבור עליו, אבל הפעם זה באמת באמת קשה לי.
האנשים
היחידים שבאמת סמכתי עליהם וחשבתי שיהיו לצדי עזבו אותי והשאירו אותי להתמודד עם
הכל לבד. אני לא יודעת אם במודע או לא במודע אבל פגע בי, כי גם בתקופות הכי יפות
שלי ידעתי לתמוך במי שקשה לו, להקשיב לו ואפילו לבכות איתו ולהתעצב ביחד איתו.
אז
למה עכשיו, אחרי כל מה שנתתי, אתם רואים שאני לא בסדר וחלקכם אפילו יודעים למה
ובכל זאת מתעלמים מזה?
אני
לא אוהבת לרדוף אחרי אנשים, אני לא אוהבת לבקש דברים, אני כנראה גם לא אבקש אם לא
יציעו...
רק
תזכרו שאני הייתי שם בשבילכם כשאף אחד אחר לא היה, אף אחד.
ואני
לא כועסת, באמת שלא, תיהנו מהחיים שלכם כי מגיע לכם, אבל אני כן מאוכזבת כי באמת
שחשבתי שאם מתישהו זה יהיה הפוך אתם תהיו כאן.
כינוי:
שקוּפה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
